Why should you read Kurt Vonnegut? - Mia Nacamulli

תרגום: Ido Dekkers עריכה: Shlomo Adam

Billy Pilgrim can’t sleep

בילי פילגרים לא יכול לישון

because he knows aliens will arrive to abduct him in one hour.

בגלל שהוא יודע שחייזרים יגיעו לחטוף אותו תוך שעה.

He knows the aliens are coming because he has become “unstuck” in time,

הוא יודע שהחייזרים מגיעים בגלל שהוא הפך ל"לא תקוע" בזמן,

causing him to experience events out of chronological order.

מה שגרם לו לחוות ארועים מחוץ לסדר הכרונולוגי.

Over the course of Kurt Vonnegut’s Slaughterhouse-five,

במשך "בית מטבחיים חמש" של קורט וונגוט,

he hops back and forth between a childhood trip to the Grand Canyon,

הוא קופץ קדימה ואחורה בין טיול הילדות לגרנד קניון,

his life as a middle-aged optometrist,

חייו כאופטומטריסט בבגרותו,

his captivity in an intergalactic zoo,

השבי שלו בגן חיות בין גלקטי,

the humiliations he endured as a war prisoner, and more.

ההשפלות שחווה כשבוי מלחמה, ועוד.

The title of Slaughterhouse-five and much of its source material

השם "בית מטבחיים חמש" והרבה מחומר המקור

came from Vonnegut’s own experiences in World War II.

הגיע מהחוויות של וונגוט עצמו במלחמת העולם השניה.

As a prisoner of war, he lived in a former slaughterhouse in Dresden,

כשבוי מלחמה, הוא חי בבית מטבחיים לשעבר בדרזדן,

where he took refuge in an underground meat locker

שם מצא מחסה במקרר בשר תת קרקעי

while Allied forces bombed the city.

בעוד כוחות הברית מפציצים את העיר.

When he and the other prisoners finally emerged,

כשהוא ושבויים אחרים הגיחו משם לבסוף,

they found Dresden utterly demolished.

הם גילו שדרזדן נהרסה לגמרי.

After the war, Vonnegut tried to make sense of human behavior

אחרי המלחמה, וונגוט ניסה להבין את ההתנהגות האנושית

by studying an unusual aspect of anthropology:

על ידי חקר ההיבט יוצא-הדופן של האנתרופולוגיה:

the shapes of stories,

צורות הסיפור,

which he insisted were just as interesting as the shapes of pots or spearheads.

שהוא התעקש שהן מעניינות ממש כמו הצורות של סירים או ראשי חניתות.

To find the shape, he graphed the main character’s fortune

כדי למצוא את הצורות, הוא התווה את מזלן של הדמויות העיקריות

from the beginning to the end of a story.

מההתחלה ועד סוף הסיפור.

The zany curves he generated revealed common types of fairy tales and myths

העיקולים הקומיים שיצר גילו סוגים משותפים של סיפורי מעשיות ומיתוסים

that echo through many cultures.

שמהדהדים בהרבה תרבויות.

But this shape can be the most interesting of all.

אבל הצורה הזו יכולה להיות המעניינת מכל.

In a story like this,

בסיפור כמו זה,

it’s impossible to distinguish the character’s good fortune from the bad.

בלתי אפשרי להבחין בין המזל הטוב והרע של הדמות.

Vonnegut thought this kind of story was the truest to real life,

וונגוט חשב שסוג זה של סיפור הוא הכי נאמן לחיים האמיתיים,

in which we are all the victims of a series of accidents,

בהם כולנו קורבנות לסדרות של תאונות,

unable to predict how events will impact us long term.

שלא מסוגלים לחזות איך הארועים ישפיעו עלינו בטווח הארוך.

He found the tidy, satisfying arcs of many stories at odds with this reality,

בעיניו מהלכי הסיפורים המסודרים והנעימים של הרבה סיפורים נוגדים מציאות זו,

and he set out to explore the ambiguity

ויצא לחקור את דו המשמעות

between good and bad fortune in his own work.

בין מזל טוב לרע בעבודתו שלו.

When Vonnegut ditched clear-cut fortunes,

כשוונגוט נפטר מהמזל המסודר,

he also abandoned straightforward chronology.

הוא גם נטש את הכרונולוגיה הפשוטה.

Instead of proceeding tidily from beginning to end, in his stories

במקום לנוע באופן מסודר, מהתחלה לסוף, בסיפורים שלו

“All moments, past, present and future always have existed, always will exist.”

"כל הרגעים, עבר, הווה ועתיד תמיד היו קיימים, תמיד יהיו קיימים."

Tralfamadorians, the aliens who crop up in many of his books,

הטרלפמדוריאנים, החייזרים שמופיעים ברבים מספריו,

see all moments at once.

רואים את כל הרגעים באותו זמן.

They “can see where each star has been and where it is going,

הם "יכולים לראות היכן כל כוכב היה ולאן הוא הולך,

so that the heavens are filled with rarefied, luminous spaghetti.”

כך שהשמיים מלאים בספגטי דליל ומאיר."

But although they can see all of time,

אבל למרות שהם יכולים לראות את כל הזמן,

they don’t try to change the course of events.

הם לא מנסים לשנות את מהלך הארועים.

While the Trafalmadorians may be at peace with their lack of agency,

בעוד הטרפלמדוריאנים אולי משלימים עם חוסר ההשפעה שלהם,

Vonnegut’s human characters are still getting used to it.

הדמויות האנושיות של וונגוט עדיין מתרגלות לזה.

In The Sirens of Titan,

ב"סירנות של טיטאן",

when they seek the meaning of life in the vastness of the universe,

כשהם מחפשים משמעות בחיים במרחבי היקום,

they find nothing but “empty heroics, low comedy, and pointless death.”

הם לא מגלים דבר מלבד "הרואיקה ריקה, קומדיה נמוכה, ומוות חסר משמעות."

Then, from their vantage point within a “chrono-synclastic infundibulum,”

ומנקודת המבט שלהם בתוך "כרונו סינקליסטיק אינפונדיבולום,"

a man and his dog see devastating futures for their earthly counterparts,

אדם וכלבו רואים עתידים הרסניים לאחיהם הארצנים,

but can’t change the course of events.

אבל לא יכולים לשנות את מהלך הארועים.

Though there aren’t easy answers available, they eventually conclude

למרות שאין תשובות פשוטות וקלות, הם מסיקים לבסוף

that the purpose of life is “to love whoever is around to be loved.”

שהמטרה של החיים היא "לאהוב את מי שיש."

In Cat’s Cradle, Vonnegut’s characters turn to a different source of meaning:

ב"עריסת חתול", הדמויות של וונגוט פונות למקור שונה של משמעות:

Bokonism,

הבוקוניזם,

a religion based on harmless lies that all its adherents recognize as lies.

דת מבוססת על שקרים לא מזיקים שכל חסידיה מכירים בהם כשקרים.

Though they’re aware of Bokonism’s lies,

למרות שהם מודעים לשקרים של הבוקוניזם,

they live their lives by these tenets anyway,

הם חיים בכל זאת את חייהם לפיה,

and in so doing develop some genuine hope.

ובכך מפתחים תקווה אמיתית.

They join together in groups called Karasses, which consist of people we

הם מצטרפים לקבוצות שנקראות "טנרב", שמכילות אנשים

“find by accident but […] stick with by choice”—

"שאנחנו מוצאים במקרה אבל... נשארים איתם מבחירה" ---

cosmically linked around a shared purpose.

מקושרים קוסמית סביב מטרה משותפת.

These are not to be confused with Granfalloons,

אין להתבלבל בין אלה ל"ארמלונים",

groups of people who appoint significance to actually meaningless associations,

קבוצות של אנשים שמייחסים משמעות לקישורים חסרי משמעות,

like where you grew up, political parties, and even entire nations.

כמו היכן גדלתם, שייכות פוליטית, ואפילו אומות שלמות.

Though he held a bleak view of the human condition, Vonnegut believed strongly that

למרות שהוא היה בעל דעות עגומות על המצב האנושי, וונגוט האמין מאוד

“we are all here to help each other get through this thing, whatever it is."

"שכולנו פה כדי לעזור אחד לשני לעבור את זה, מה שזה לא יהיה."

We might get pooped and demoralized,

אנחנו עלולים להישמד ולאבד את המוסר שלנו,

but Vonnegut interspersed his grim assessments

אבל וונגוט פיזר על ההערכות העגומות שלו

with more than a few morsels of hope.

יותר מקורט של תקווה.

His fictional alter ego, Kilgore Trout, supplied this parable:

האלטר-אגו שלו, קילגור טראוט, סיפק את המשל הזה:

two yeast sat “discussing the possible purposes of life

שני שמרים ישבו "ודנו במטרות האפשריות של החיים

as they ate sugar and suffocated in their own excrement.

בעודם אוכלים סוכר ונחנקים בצואה של עצמם.

Because of their limited intelligence,

בגלל האינטליגנציה המוגבלת שלהם,

they never came close to guessing that they were making champagne.”

הם מעולם לא העלו בדעתם שהם מייצרים שמפניה."

In spite of his insistence that we’re all here to fart around,

למרות אמונתו העיקשת שכולנו פה כדי לאכול ולהפליץ,

in spite of his deep concerns about the course of human existence,

למרות הדאגות העמוקות שלו בנוגע למהלך הקיום האנושי,

Vonnegut also advanced the possibility, however slim,

וונגוט קידם גם את האפשרות, כמה שלא תהיה קלושה,

that we might end up making something good.

שאולי בסוף נעשה משהו טוב.

And if that isn’t nice, what is?

ואם זה לא נחמד, מה כן?