The art forger who tricked the Nazis - Noah Charney

תרגום: עריכה: Ido Dekkers

It was one of the strangest trials in Dutch history.

זה היה אחד המשפטים המוזרים בהסטוריה ההולנדית.

The defendant in this 1947 case was an art forger

הנאשם במקרה מ 1947 היה זייפן אמנות

who had counterfeited millions of dollars worth of paintings.

שזייף ציורים בשווי מליוני דולרים.

But he wasn’t arguing his innocence—

אבל הוא לא טען לחפותו --

in fact, his life depended on proving that he had committed the fraud.

למעשה, חייו היו תלויים בהוכחה שהוא ביצע את הזיוף.

Like many art forgers, Han van Meegeren was an artist

כמו הרבה זייפנים, האן וון מיגרן היה אמן

whose original works had failed to bring him renown.

שהעבודות המקוריות שלו כשלו בלהפוך אותו לידוע.

Embittered towards the art world,

ממורמר כלפי עולם האמנות,

van Meegeren set out to make fools of his detractors.

וון מיגרן יצא להוכיח את המזלזלים בו כטיפשים.

He learned all he could about the Old Masters—

הוא למד כל מה שיכל על מאסטרים לשעבר --

their biographies, their techniques, and their materials.

הביוגרפיות, השיטות שלהם, והחומרים שלהם.

The artist he chose for his deception was 17th century Baroque painter

האמן שהוא בחר להונאה שלו היה צייר הבארוק מהמאה ה 17

Johannes Vermeer—

יוהאנס וורמיר --

an ambitious decision given Vermeer was famed for his carefully executed

החלטה שאפתנית בהתחשב שוורמיר היה מפורסם בסצנות הביתיות

and technically brilliant domestic scenes.

שבוצעו בהצלחה ובשיטה מבריקה.

Working in secret for six years, the forger perfected his art,

הוא עבד בסתר שש שנים, הזייפן שכלל את האמנות שלו,

copying numerous works as practice.

העתיק אין ספור עבודות כאימון.

He mixed his own paints after researching the raw materials

הוא ערבב את הצבעים שלו אחרי שחקר את החמרים הבסיסיים

and pigments available in Vermeer’s time.

ופיגמנטים שהיו זמינים בזמנו של וורמיר.

He bought 17th century canvases, created his own brushes,

הוא קנה קנווסים מהמאה ה ,17 יצר מברשות משלו,

and aged the works by applying synthetic resin

ויישן את העבודות על ידי ישום שרף סינטטי

and baking them to dry and crack the paint.

ואפייתן כדי לייבש ולסדוק את הצבע.

A forensic test could have detected the synthetic resin.

מבחן פורנזי יכול היה לזהות את השרף הסינטטי.

But at the time, such tests were neither advanced nor widespread,

אבל בזמנו, כאלו בדיקות לא היו מתקדמות או נפוצות,

and even today verification of a painting’s authenticity

ואפילו היום זיהוי של מקוריות של ציורים

relies on the assessment of art specialists.

מסתמך על הערכה על ידי מומחי אמנות.

So it’s a matter of their subjective judgment— as well as their reputation.

זה עניין של שיפוט סובייקטיבי -- כמו גם המוניטין שלהם.

And this is where van Meegeren truly outwitted the art world.

ופה וון מיגרן באמת התעלה על עולם האמנות.

From his research, he knew historians believed Vermeer had an early period

מהמחקר שלו, הוא ידע שההסטוריונים האמינו שלוורמיר היתה תקופה מוקדמת

of religious painting influenced by the Italian painter Caravaggio.

של ציורים דתיים שהושפעו על ידי הצייר האיטלקי קארוואג’יו.

The leading authority on Vermeer, Abraham Bredius,

הסמכות המובילה על וורמיר, אברהם ברדיוס,

was a huge proponent of this theory, though none of these works had surfaced.

היה חסיד גדול של התאוריה, למרות שאף אחת מהעבודות האלו לא הופיעו.

So van Meegeren decided to make one.

אז וון מיגרן החליט ליצור אחת.

He called it "The Supper at Emmaus."

הוא קרא לו "הארוחה באמאוס."

Bredius declared van Meegeren’s fake the masterpiece of Vermeer’s oeuvre.

ברדיוס הכריז שהזיוף של וון מיגרן היא יצירה של וורמיר.

Van Meegeren’s forgery was not totally up to Vermeer’s technical standards,

הזיוף של וון מיגרן לא עמד בסטנדרטים הטכניים של וורמיר,

but these inconsistencies could be made to fit the narrative:

אבל חוסר ההתאמות האלו יכל להאים לנרטיב:

this was an early work, produced before the artist had come into his own.

זו היתה עבודה מוקדמת, שנוצרה לפני שהאמן הגיע ליכולותיו שלו.

With the stamp of approval from the art world,

עם חותמת ההכשר מעולם האמנות,

the fake was sold in 1937 for the equivalent

הזיוף נמכר ב 1937 בסכום שווה ערך

of over $4 million in today’s money.

של יותר מ 4 מליון דולר בערך של ימינו.

The success prompted van Meegeren to forge and sell more works

ההצלחה דחפה את וון מיגרן לזייף ולמכור עוד עבודות

through various art dealers.

דרך סוחרי אמנות שונים.

As unbelievable as it may sound,

כמה שזה נשמע לא יאומן,

the art world continued to believe in their authenticity.

עולם האמנות המשיך להאמין באותנתיות שלהן.

When the Nazis occupied Holland during the Second World War,

כשהנאצים פלשו להולנד במהלך מלחמת העולם השניה,

הרמן גרינג אחד מהגנרלים החשובים של היטלר,

Hermann Göring, one of Hitler’s top generals,

sought to add a Vermeer to his collection of artwork

רצה להוסיף את וורמיר לאוסף האמנות שלו

looted from all over Europe.

שנבזז מכל רחבי אירופה.

Van Meegeren obliged, selling him an alleged early Vermeer painting

וון מירגן התחייב, ומכר לו ציור מוקדם כביכול של וורמיר

titled "Christ with the Adulteress."

בשם "ישו עם הבוגדות."

As the tide of the war turned, so did van Meegeren’s luck.

כשכיוון המלחמה השתנה, כך גם המזל של וון מירגרן.

Following the Allied victory, he was arrested for delivering a priceless piece

אחרי מצחון בעלות הברית, הוא נעצר על נתינת יצירה יקרת ערך

of Dutch heritage to the Nazis— an act of treasonous collaboration

של המסורת ההולנדית לנאצים -- פעולה של שיתוף פעולה בוגדנית

punishable by death.

שעונשה מוות.

To prove the painting wasn’t a national treasure,

כדי להוכיח שהציור לא היה אוצר לאומי,

he explained step-by-step how he had forged it.

הוא הסביר שלב אחרי שלב איך הוא זייף אותו.

But he faced an unexpected obstacle— the very expert who had enabled his scam.

אבל הוא עמד בפני מכשול בלתי צפוי -- המומחה שאיפשר לו את התרמית.

Moved to protect his reputation, Bredius defended the painting’s authenticity.

הוא הגיע להגן על המוניטין שלו, ברדיוס הגן על המקוריות של הציור.

With few options left, van Meegeren set to work on a "new" Vermeer.

עם מעט אופציות שנשארו, וון מיגרן יצא לעבוד על וורמיר “חדש.”

When he presented the fake to the court, they finally believed him.

כשהוא הציג את הזיוף בבית המשפט, הם האמינו לו לבסוף.

He was acquitted for collaborating with the Nazis—

הוא זוכה על שיתוף פעולה עם הנאצים --

and sentenced to a year imprisonment for fraud.

ונישפט לשנה בכלא על זיוף.

Though there’s evidence that van Meegeren did, in fact, collaborate with the Nazis,

למרות שיש עדויות שוון מיגרן למעשה שיתף פעולה עם הנאצים,

he managed to convince the public that he had tricked Göring on purpose,

הוא הצליח לשכנע את הציבור שהוא הטעה את גרינג בכוונה,

transforming his image into that of a folk hero who had swindled the Nazis.

מה שהפך את הדמות שלו לשל גיבור עם שרימה את הנאצים.

Thanks to this newfound notoriety,

תודות לאישור החדש,

his works became valuable in their own right—

העבודות שלו הפכו לבעלות ערך בעצמן --

so much so that they were later forged in turn by his own son.

כל כך שהן עצמן זוייפו מאוחר יותר על ידי בנו.

The same canvases went from revered classics to despised forgeries

אותם קנווסים הפכו מקלאסיקות מוערכות לזיופים מתועבים

to works of art respected for the skill and notoriety of the forger.

לעבודות אמנות שהוערכו בשל היכולת והמוכרות של הזייפן.