The Japanese folktale of the selfish scholar - Iseult Gillespie

תרגום: Ido Dekkers עריכה: Matan Ventura

In ancient Kyoto, a devout Shinto scholar lived a simple life,

בקיוטו העתיקה, מלומד שינטו מסור חי חיים פשוטים,

but he was often distracted from his prayers by the bustling city.

אבל הוא הוסח פעמים רבות מתפילותיו על ידי העיר הרוחשת.

He felt that his neighbors were polluting his soul,

הוא הרגיש שהשכנים שלו זיהמו את נשמתו,

and he sought to perform some kind of personal harae—

והוא רצה לבצע סוג של האראי אישי --

a purification ritual that would cleanse his body and his mind.

טקס טיהור שינקה את גופו ותודעתו.

He decided to travel to the revered Hie Shrine.

הוא החליט לנסוע למקדש היי המוערך.

The trip was an arduous climb that took all day.

המסע היה טיפוס מפרך שלקח כל היום.

But he was glad for the solitude it afforded him,

אבל הוא היה שמח מהבדידות שהוא הציע לו,

and the peace he felt upon returning home was profound.

והשלווה שהוא הרגיש עם חזרתו הביתה היתה משמעותית.

The scholar was determined to maintain this clarity for as long as possible,

המלומד היה משוכנע לשמור על הצלילות כל עוד היה יכול,

and resolved to make this pilgrimage another 99 times.

והחליט לעשות את העליה לרגל עוד 99 פעמים.

He would walk the path alone, ignoring any distractions in his quest for balance,

הוא היה הולך את השביל לבדו, מתעלם מכל הסחת דעת במסע שלו לאיזון,

and never straying from his purpose.

ומעולם לא סטה ממטרתו.

The man was true to his word, and as days stretched into weeks,

האדם היה נאמן למילתו, וכשהימים התאכו לשבועות,

he walked through driving rain and searing sun.

הוא הלך דרך גשם שוטף ושמש חורכת.

Over time, his devotion revealed the invisible world of spirits

במשך הזמן, המסירות שלו גילתה עולם בלתי נראה של רוחות

which exists alongside our own.

שקיימות לצידנו.

He began to sense the kami, which animated the rocks underfoot,

הוא החל להרגיש את הקאמי, שהחייתה את הסלעים מתחת לרגליו,

the breeze that cooled him, and the animals grazing in the fields.

הבריזה שקררה אותו, והחיות שליחכו בשדות.

Still he spoke to no one, spirit or human.

ועדיין הוא לא דיבר עם אף אחד, רוח או אדם.

He was determined to avoid contact with those who had strayed

הוא היה משוכנע להמנע ממגע עם אלו שסטו

from the path and become polluted with kegare.

מהמסלול והפכו למזוהמים בקגרה.

This taboo of defilement hung over the sick and deceased,

טאבו החילול היה תלוי מעל החולים והמתים,

as well as those who defiled the land or committed violent crimes.

כמו גם אלו שחיללו את האדמה או ביצעו פשעים אלימים.

Of all of the threats to the scholar’s quest for spiritual purity,

מכל האיומים למסע המלומד לטיהור רוחני,

kegare was by far the greatest.

קגרה היה הכי גדול מכולם.

After paying his respects for the 80th time,

אחרי שכיבד את המקום בפעם ה 80,

he set out for home once more.

הוא יצא הביתה שוב.

But as darkness fell, he heard strained sobs in the night air.

אבל כשהחשכה נפלה, הוא שמע יבבות חנוקות באויר הליילה.

The scholar tried to push forward and ignore the moans.

המלומד ניסה להמשיך והתעלם מהיבבות.

But the desperate cries overwhelmed him.

אבל הקריאות הנואשות השתלטו עליו.

Grimacing, he left his path to follow the sound to its source.

מעווה את פניו, הוא עזב את המסלול כדי לעקוב אחרי הקולות למקורם.

He soon came to a cramped cottage, with a woman crumpled outside.

במהרה הגיע לבית קטן, עם אישה שפופה בחוץ.

Filled with pity, the scholar implored the woman to share her sorrow.

מלא בחמלה, המלומד מעודד את האישה לחלוק את יגונה.

She explained that her mother had just died—

האי מסבירה שאימה בדיוק מתה --

but no one would help her with the burial.

אבל אף אחד לא עזר לה עם הקבורה.

At that news, his heart sank.

עם החדשות האלו, ליבו צנח.

Touching the body would defile his spirit,

נגיעה בגופה תחלל את רוחו,

draining his life force and leaving him forsaken by the kami.

תרוקן את כוח חייו ותשאיר אותו חשוף לקאמי.

But as he listened to her cries, his sympathy soared.

אבל השהקשיב לבכיה, הסימפטיה שלו זינקה.

And so, they buried the old woman together,

וכך, הם קברו את האישה הזקנה יחד,

to ensure her safe passage into the spirit world.

כדי להבטיח את מעברה הבטוח לעולם הרוחות.

The burial was complete, but the taboo of death weighed heavily on the scholar.

הקבורה הושלמה, אבל הטאבו של מוות הכבידה מאוד על המלומד.

How could he have been so foolish,

איך יכל להיות כל כך טיפש,

to shirk his most important rule and corrupt his divine journey?

לוותר על החוק הכי חשוב שלו ולהשחית את המסע הקדוש שלו?

After a tormented night,

אחרי לילה מענה,

he resolved to go back to the shrine to cleanse himself.

הוא החליט לחזור למקדש לטהר את עצמו.

To his surprise, the usually quiet temple was filled with people,

להפתעתו, המקדש השקט בדרך כלל היה מלא אנשים,

all gathering around a medium who communicated directly with the kami.

כולם התאספו סביב מדיום שתקשרה ישירות עם הקאמי.

The man hid himself, not daring approach in case anyone glimpse his polluted soul.

האיש החביא את עצמו, ולא העז לגשת למקרה שמישהו יראה את נשמתו המזוהמת.

But the medium had other ways of seeing, and called him forward from the crowd.

אבל למדיום היו דרכים אחרים לראות, וקראה לו קדימה מהקהל.

Ready to be forsaken, the scholar approached the holy woman.

מוכן להנטש, המלומד ניגש לאישה הקדושה.

But the medium merely smiled.

אבל המדיום רק חייכה.

She took his impure hand in hers,

היא לקחה את ידו הלא טהורה בשלה,

and whispered a blessing only he could hear—

ולחשה ברכה שרק הוא יכל לשמוע --

thanking him for his kindness.

והודתה לו על טוב ליבו.

In that moment, the scholar discovered a great spiritual secret:

באותו רגע, המלומד גילה סוד רוחני גדול:

contamination and corruption are two very different things.

זיהום והשחתה הם שני דברים שונים.

Filled with insight, the scholar set himself back on his journey.

מלא בתבונה, המלומד החזיר את עצמו למסעו.

But this time, he stopped to help those he met.

אבל הפעם, הוא עצר לעזור לאנשים שפגש.

He began to see the beauty of the spirit world everywhere he went,

הוא התחיל לראות את היופי בעולם הרוחות בכל מקום אליו הלך,

even in the city he'd previously shunned.

אפילו בעיר ממנה התרחק לפני כן.

Others cautioned that he risked kegare—

אחרים הזהירו שהוא מסתכן בקיגרה --

but he never told them why he so freely mingled

אבל הוא מעולם לא אמר להם למה הוא התערבב כל כך בחופשיות

with the sick and disadvantaged.

עם החולים ומוחלשים.

For he knew that people could only truly understand harae

מאחר וידע שאנשים יכולים להבין הראה באמת

through a journey of their own.

רק דרך מסע משלהם.