The philosophy of cynicism - William D. Desmond

תרגום: Ido Dekkers עריכה: Allon Sasson

In the 4th century BCE,

במאה ה- 4 לפני הספירה,

a banker’s son threw the city of Sinope into scandal by counterfeiting coins.

בנו של בנקאי דירדר את עירו, סינופ, לסקנדל על ידי זיוף מטבעות.

When the dust finally settled, the young man, Diogenes of Sinope,

כשהאבק שקע לבסוף, האיש הצעיר, דיאוגנס מסינופ,

had been stripped of his citizenship, his money, and all his possessions.

הופשט מאזרחותו, כספו וכל רכושו.

At least, that’s how the story goes.

לפחות, כך מספר הסיפור.

While many of the details of Diogenes’ life are shadowy,

בעוד רבים מהפרטים של חיי דיאוגנס נמצאים באפלה,

the philosophical ideas born out of his disgrace survive today.

הרעיונות הפילוסופיים שנולדו מבושתו שורדים גם היום.

In exile, Diogenes decided that by rejecting the opinions of others

בגלות, דיאוגנס מחליט שעל ידי דחיית דעות אחרים

and societal measures of success, he could be truly free.

וצעדים חברתיים של הצלחה, הוא יוכל באמת להיות חופשי.

He would live self-sufficiently, close to nature, without materialism,

הוא יספק את צרכיו, קרוב לטבע, בלי חומרנות,

vanity, or conformity.

גאווה, או קונפורמיות.

In practice, this meant he spent years wandering around Greek cities

במציאות, זה אומר שהוא בילה שנים בהסתובבות סביב ערים יווניות

with nothing but a cloak, staff, and knapsack—

רק עם גלימה, מקל ותרמיל --

outdoors year-round, forgoing technology, baths, and cooked food.

בחוץ כל השנה, מוותר על טכנולוגיה, אמבטיות, ואוכל מבושל.

He didn’t go about this new existence quietly,

הוא לא התקיים כך בשקט,

but is said to have teased passers-by and mocked the powerful,

אלא נאמר שהוא הקניט עוברים ושבים ולעג לחזקים,

eating, urinating and even masturbating in public.

אכל, השתין ואפילו אונן בפומבי.

The citizens called him a kyôn— a barking dog.

האזרחים קראו לו קיואון -- כלב נובח.

Though meant as an insult,

למרות שהתכוונו לזה כעלבון,

dogs were actually a good symbol for his philosophy—

כלבים היו למעשה סמל טוב לפילוסופיה שלו --

they’re happy creatures,

הם יצורים שמחים,

free from abstractions like wealth or reputation.

חופשיים מהפשטות כמו עושר ומוניטין.

Diogenes and his growing number of followers

דיאוגנס ועוקביו המתרבים

became known as “dog philosophers,” or kynikoi,

הפכו לידועים כ"פילוסופים כלביים", או קיוניקוי,

a designation that eventually became the word “Cynic.”

כינוי שלבסוף הפך למילה "ציני".

These early Cynics were a carefree bunch,

הציניקנים הראשונים היו חבורה חסרת דאגות,

drawn to the freedom of a wandering lifestyle.

נמשכו לחופש של אורח החיים הנודד.

As Diogenes’ reputation grew, others tried to challenge his commitment.

כשהמוניטין של דיאוגנס גדל, אחרים ניסו לאתגר את המחויבות שלו.

Alexander the Great offered him anything he desired.

אלכסנדר הגדול הציע לו כל מה שרצה.

But instead of asking for material goods,

אבל במקום לבקש דברים חומריים,

Diogenes only asked Alexander to get out of his sunshine.

דיאוגנס רק מבקש מאלכסנדר לזוז מאור השמש.

After Diogenes’ death,

אחרי מותו של דיאוגנס,

adherents to his philosophy continued to call themselves Cynics

מאמצי הפילוסופיה שלו המשיכו לקרוא לעצמם צינים

for about 900 years, until 500 CE.

במשך בערך 900 שנה, עד 500 לספירה.

Some Greek philosophers, like the Stoics,

כמה פילוסופים יוונים, כמו הסטואים,

thought everyone should follow Diogenes’ example.

חשבו שכולם צריכים לעקוב אחרי דוגמתו של דיאוגנס.

They also attempted to tone down his philosophy

הם גם ניסו לעדן את הפילוסופיה שלו

to be more acceptable to conventional society—

כדי שתהיה יותר מקובלת על החברה הרגילה --

which, of course,

שהיא, כמובן,

was fundamentally at odds with his approach.

היתה מנוגדת ביסודה לגישתו.

Others viewed the Cynics less charitably.

אחרים ראו את הצינים באופן פחות אוהד.

In the Roman province of Syria in the 2nd century CE,

בפרובינציה הרומית של סוריה במאה ה- 2 לספירה,

the satirist Lucian described the Cynics of his own time as unprincipled,

הסאטיריקן לוקיאנוס תאר את הצינים בני זמנו כחסרי מצפון,

materialistic, self-promoting hypocrites,

חומרניים וצבועים שמקדמים את עצמם,

who only preached what Diogenes had once actually practiced.

שרק מטיפים למה שדיאוגנס יישם בעבר.

Reading Lucian’s texts centuries later,

כשקראו את הטקסטים של לוקיאנוס מאות שנים מאוחר יותר,

Renaissance and Reformation writers called their rivals cynics as an insult—

כותבי הרנסאנס והרפורמציה קראו ליריביהם צינים כעלבון --

meaning people who criticized others without having anything worthwhile to say.

כשהכוונה לאנשים שביקרו אחרים בלי שיש להם משהו מועיל לומר.

This usage eventually laid the groundwork for the modern meaning

השימוש הזה הניח לבסוף את הבסיס למשמעות המודרנית

of the word “cynic:"

של המילה "ציני":

a person who thinks everyone else is acting out of pure self-interest,

אדם שחושב שכל האחרים פועלים מתוך אנוכיות,

even if they claim a higher motive.

אפילו אם הם טוענים למניעים גבוהים יותר.

Still, the philosophy of cynicism had admirers,

ועדיין, לפילוסופיה של הציניות היו מעריצים,

especially among those who wished to question

בעיקר בין אלה שרצו להטיל ספק

the state of society.

במצב החברה.

The 18th-century French philosopher Jean-Jacques Rousseau

הפילוסוף הצרפתי בן מאה ה- 18 ז'אן ז'אק רוסו

was called the “new Diogenes”

נקרא "דיאוגנס החדש"

when he argued that the arts, sciences, and technology,

כשהוא טען שאמנות, מדעים וטכנולוגיה

corrupt people.

משחיתים אנשים.

In 1882, Friedrich Nietzsche reimagined a story

ב 1882, פרידריך ניטשה דמיין מחדש את הסיפור

in which Diogenes went into the Athenian marketplace

בו דיאוגנס יצא לשוק האתונאי

with a lantern,

עם מנורה,

searching in vain for a single honest person.

מחפש ללא הצלחה אדם כן אחד.

In Nietszche’s version,

בגרסה של ניטשה,

a so-called madman rushes into a town square

איש משוגע ממהר לכיכר העיר

to proclaim that “God is dead.”

להצהיר ש"אלוהים מת".

This was Nietzsche’s way of calling for a “revaluation of values,”

זו היתה דרכו של ניטשה לקרוא ל"הערכה מחדש של ערכים",

and rejecting the dominant Christian and Platonic idea

ולדחות את הרעיון הנוצרי והאפלטוני הדומיננטי

of universal, spiritual insights beyond the physical world.

של תובנות אוניברסליות, רוחניות מעבר לעולם הפיזי.

Nietzsche admired Diogenes for sticking stubbornly

ניטשה העריץ את דיאוגנס על שדבק באופן עיקש

to the here-and-now.

בכאן ובעכשיו.

More recently,

לאחרונה,

the hippies of the 1960s have been compared with Diogenes

ההיפים של שנות ה- 60 הושוו לדיאוגנס

as counter-cultural rebels.

כמורדים אנטי תרבותיים.

Diogenes’ ideas have been adopted

הרעיונות של דיוגינס אומצו

and reimagined over and over again.

ודומיינו מחדש שוב ושוב.

The original cynics might not have approved

הציניקנים המקוריים אולי לא היו מסכימים

of these fresh takes:

עם הכיוונים החדשים האלה:

they believed that their values of rejecting custom

הם האמינו שהערכים שלהם של דחיית המנהג

and living closely with nature were the only true values.

וחיים בקרבה לטבע היו הערכים האמיתיים היחידים.

Whether or not you agree with that, or with any of the later incarnations,

בין אם אתם מסכימים לזאת או לא, או עם כל התגלמות מאוחרת יותר,

all have one thing in common: they questioned the status quo.

לכולן יש משהו במשותף: הם מפקפקים בסטטוס קוו.

And that’s an example we can still follow:

וזו דוגמה שאנחנו יכולים לעקוב אחריה:

not to blindly follow conventional or majority views,

לא לעקוב באופן עוור אחרי הדעות הקונבנציונליות של הרוב,

but to think hard about what is truly valuable.

אלא לחשוב היטב על מה באמת הוא בעל ערך.