From enslavement to rebel gladiator: The life of Spartacus - Fiona Radford

תרגום: Ido Dekkers עריכה: Allon Sasson

As the warrior slept,

כשהלוחם ישן,

a snake coiled around his face.

נחש התלפף סביב פניו.

Instead of a threat, his wife saw an omen–

במקום איום, אשתו ראתה בכך אות --

a fearsome power that would lead her husband to either glory or doom.

כוח מאיים שיוביל את בעלה לתהילה או לאבדון.

For now, however, he was only a slave –

עם זאת, בינתיים הוא היה רק עבד --

one of millions taken from the territories

אחד ממליונים שנלקחו מהטריטוריות

conquered by Rome to work the mines,

שנכבשו על ידי רומא כדי לעבוד במכרות,

till the fields,

לחרוש את השדות,

or fight for the crowd’s entertainment.

או להלחם לבידור הקהל.

A nomadic Thracian from what is now Bulgaria,

תראקי נווד ממה שעכשיו היא בולגריה,

he had served in the Roman Army but was imprisoned for desertion.

הוא שרת את הצבא הרומאי אבל נכלא בשל עריקה.

His name was Spartacus.

שמו היה ספרטקוס.

Spartacus had been brought to Capua by Batiatus, a lanista,

ספרטקוס הובא לקפואה על ידי בטיאטוס, שהיה לניסטה,

or trainer of gladiators.

או מאמן גלדיאטורים.

And life at the ludus, or gladiator school, was unforgiving.

והחיים בלודוס, או בית ספר לגלדיאטורים, היו לא סלחניים.

New recruits were forced to swear an oath

מגוייסים חדשים הוכרחו לקרוא שבועה

“to be burned, to be bound, to be beaten, and to be killed by the sword,”

"להשרף, להקשר, לקבל מכות, ולההרג על ידי החרב,"

and to obey their master’s will without question.

ולמלא את מצוות בעליהם בלי שאלה.

But even harsh discipline couldn’t break Spartacus’s spirit.

אבל אפילו המשמעת הקשוחה לא יכלה לשבור את רוחו של ספרטקוס.

In 73 BCE, Spartacus led 73 other slaves

ב 73 לפני הספירה, ספרטקוס הוביל 73 עבדים אחרים

to seize knives and skewers from the kitchen and fight their way out,

לתפוש סכינים ושיפודים מהמטבח ולהלחם החוצה,

hijacking a wagon of gladiator equipment along the way.

הם חטפו עגלה עם ציוד גלדיאטורים בדרך.

They were done fighting for others–

הם לא ילחמו עוד עבור אחרים --

now, they fought for their freedom.

עכשיו, הם נלחמו על חרותם.

When the news reached Rome,

כשהחדשות הגיעו לרומא,

the Senate was too busy with wars in Spain and the Pontic Empire

הסנאט היה עסוק מדי עם מלחמות בספרד ובאימפריה הפונטית

to worry about some unruly slaves.

מכדי לדאוג לכמה עבדים סוררים.

Unconcerned, praetor Claudius Glaber took an army of three thousand men

לא מודאג, הפראיטור קלאודיוס גלבר לקח צבא של שלושת אלפים אנשים

to the rebel’s refuge at Mount Vesuvius,

למחסה של המורדים בהר וזוב,

and blocked off the only passage up the mountain.

וחסם את המעבר היחיד במעלה ההר.

All that remained was to wait and starve them out–

כל שנשאר היה לחכות ולהרעיב אותם --

or so he thought.

או כך חשב.

In the dead of night,

באמצע הלילה,

the rebels lowered themselves down the cliffside on ropes made from vines,

המורדים הורידו את עצמם במורד הצוקים על חבלים עשויים מגפנים,

and flanked Glaber’s unguarded camp.

ואיגפו את המחנה הלא מוגן של גלבר.

Thus began the legend of Rome’s defiant gladiator.

וכך החלה האגדה של הגלדיאטור המורד של רומא.

As news of the rebellion spread,

כשהחדשות על המרד התפשטו,

its ranks swelled with escaped slaves,

שורותיו התמלאו בעבדים שברחו,

deserting soldiers, and hungry peasants.

חיילים עורקים, ואיכרים רעבים.

Many were untrained,

רבים היו לא מאומנים,

but Spartacus’s clever tactics transformed them

אבל הטקטיקה החכמה של ספרטקוס הפכה אותם

into an effective guerrilla force.

לכוח גרילה אפקטיבי.

A second Roman expedition led by praetor Varinius,

משלחת רומאית שניה שהובלה על ידי הפראיטור וריניוס,

was ambushed while the officer bathed.

נפלה למלכודת בעוד הקצינים רחצו.

To elude the remaining Roman forces,

כדי להתחמק מהכוחות הרומאים הנותרים,

the rebels used their enemy’s corpses as decoy guards,

המורדים השתמשו בגופות של אויביהם כשומרים מדומים,

stealing Varinius’s own horse to aid their escape.

וגנבו את סוסו של וריניוס כדי לסייע בבריחה.

Thanks to his inspiring victories and policy of distributing spoils equally,

תודות לנצחונות מלאי ההשראה שלו והמדיניות של חלוקת השלל באופן שווה,

Spartacus continued attracting followers,

ספרטקוס המשיך למשוך עוקבים,

and gained control of villages

וזכה בשליטה על כפרים

where new weapons could be forged.

שם הנשקים החדשים יכלו להיות מחושלים.

The Romans soon realized they were no longer facing ragtag fugitives,

הרומאים הבינו במהרה שהם לא עומדים עוד מול אספסוף של פליטים,

and in the spring of 72 BCE,

ובאביב 72 לספירה,

the Senate retaliated with the full force of two legions.

הסנאט הגיב עם כוח מלא של שני לגיונות.

The rebels left victorious,

המורדים עזבו מנצחים,

but many lives were lost in the battle,

אבל הרבה חיים אבדו בקרב,

including Spartacus’ lieutenant Crixus.

כולל הסגן של ספרטקוס, קריקסוס.

To honor him, Spartacus held funeral games,

כדי לכבד אותו, ספרטקוס ערך משחקי לוויה,

forcing his Roman prisoners to play the role his fellow rebels had once endured.

והכריח אסירים רומאים לשחק את התפקיד שעמיתיו המורדים סבלו פעם.

By the end of 72 BCE,

עד סוף 72 לפני הספירה,

Spartacus’ army was a massive force of roughly 120,000 members.

הצבא של ספרטקוס היה כוח מסיבי של בערך 120,000 חברים.

But those numbers proved difficult to manage.

אבל המספרים האלה התבררו כקשים לניהול.

With the path to the Alps clear,

עם הדרך לאלפים פתוחה,

Spartacus wanted to march beyond Rome’s borders,

ספרטקוס רצה לצעוד מעבר לגבולות רומא,

where his followers would be free.

שם תומכיו יהיו חופשיים.

But his vast army had grown brash.

אבל הצבא הרחב שלו הפך לגס.

Many wanted to continue pillaging,

רבים רצו להמשיך לבזוז,

while others dreamed of marching on Rome itself.

בעוד אחרים חלמו על צעידה על רומא עצמה.

In the end, the rebel army turned south–

בסוף, צבא המורדים חזר דרומה --

forgoing what would be their last chance at freedom.

תוך ויתור על מה שיהיה הסיכוי האחרון שלהם לחופש.

Meanwhile, Marcus Licinius Crassus had assumed control of the war.

בינתיים, מרקוס ליסינוס קרסוס תפס שליטה על הלחימה.

As Rome’s wealthiest citizen,

כאזרח העשיר ביותר של רומא,

he pursued Spartacus with eight new legions,

הוא רדף אחרי ספרטקוס עם שמונה לגיונות חדשים,

eventually trapping the rebels in the toe of Italy.

לבסוף לכד את המורדים בקצהה של איטליה.

After failed attempts to build rafts,

אחרי נסיונות כושלים לבנות רפסודות,

and a stinging betrayal by local pirates,

ובגידה עוקצת של פירטים מקומיים,

the rebels made a desperate run to break through Crassus’s lines–

המורדים בצעו ריצה נואשת כדי לשבור את שורותיו של קרסיוס --

but it was no use.

אבל זה לא עזר.

Roman reinforcements were returning from the Pontic wars,

תגבורת רומית חזרה מהמלחמות הפונטיות,

and the rebels’ ranks and spirits were broken.

ושורות המורדים ורוחם נשברו.

In 71 BCE, they made their last stand.

ב 71 לפני הספירה, הם עמדו בקרב האחרון.

Spartacus nearly managed to reach Crassus before being cut down by centurions.

ספרטקוס כמעט הצליח להגיע לקרסוס לפני שנהרג על ידי סנטוריונים.

His army was destroyed,

צבאו הושמד,

and 6000 captives were crucified along the Appian Way–

ו 6000 שבויים נצלבו לאורך הדרך האפית --

a haunting demonstration of Roman authority.

הדגמה מבהילה של הריבונות הרומית.

Crassus won the war,

קרסוס זכה במלחמה,

but it is not his legacy which echoes through the centuries.

אבל זו לא מורשתו שמהדהדת במאות השנים.

Thousands of years later,

אלפי שנים מאוחר יותר,

the name of the slave who made the world’s mightiest empire tremble

השם של העבד שגרם לאימפריה הגדולה בעולם לרעוד

has become synonymous with freedom–

הפך למלה נרדפת לחרות --

and the courage to fight for it.

ולאומץ להלחם עבורה.