Jonathan Harris: The web as art

מתרגם: Oren Szekatch מבקר: Shahar Kaiser

So I'm going to talk today about collecting stories

אם כן, אני הולך לדבר היום על לאסוף סיפורים

in some unconventional ways.

בכמה דרכים בלתי קונבנציונליות.

This is a picture of me from a very awkward stage in my life.

זו תמונה שלי מתקופה מאוד מביכה בחיי.

You might enjoy the awkwardly tight, cut-off pajama bottoms with balloons.

אתם אולי תהנו מהפיג'מה הגזורה, הצמודה בצורה מגוחכת עם דוגמת הבלונים.

Anyway, it was a time when I was mainly interested

בכל מקרה, זו הייתה תקופה בה הייתי מעוניין בעיקר

in collecting imaginary stories.

באיסופם של סיפורים דימיוניים.

So this is a picture of me

אז זו תמונה שלי

holding one of the first watercolor paintings I ever made.

אוחז באחד מציורי צבעי-המים הראשונים שאי-פעם עשיתי.

And recently I've been much more interested in collecting stories

ולאחרונה התחלתי להתעניין יותר ויותר באיסופם של סיפורים

from reality -- so, real stories.

מן המציאות -- אז, סיפורים מציאותיים.

And specifically, I'm interested in collecting my own stories,

ובייחוד אני מתעניין בלאסוף את סיפוריי שלי,

stories from the Internet, and then recently, stories from life,

סיפורים מהאינטרנט, ולאחרונה, סיפורים מהחיים עצמם.

which is kind of a new area of work that I've been doing recently.

שזה די תחום חדש של עבודה שאני עושה בזמן האחרון.

So I'll be talking about each of those today.

אז אני אדבר על כל אחד מאלה היום.

So, first of all, my own stories. These are two of my sketchbooks.

אם כך, ראשית תחילה -- סיפוריי שלי. אלו הם שניים מספרי הרישומים שלי.

I have many of these books,

יש לי ספרים רבים כאלו,

and I've been keeping them for about the last eight or nine years.

ואני אוסף אותם כבר כשמונה או תשע שנים.

They accompany me wherever I go in my life,

הם מלווים אותי להיכן שאני הולך בחיי,

and I fill them with all sorts of things,

ואני ממלא אותם בכל מיני דברים,

records of my lived experience:

רשומות מחוויותיי בחיים.

so watercolor paintings, drawings of what I see,

כמו ציור בצבעי-מים של מה שאני רואה,

dead flowers, dead insects, pasted ticket stubs, rusting coins,

פרחים מתים, חרקים מתים, ספחי כרטיסים מודבקים, מטבעות מחלידים,

business cards, writings.

כרטיסי ביקור, כתבים.

And in these books, you can find these short, little glimpses

ובספרים אלו אתם יכולים למצוא פיסות מבט קטנות

of moments and experiences and people that I meet.

של רגעים וחוויות ושל אנשים אותם פגשתי.

And, you know, after keeping these books for a number of years,

ובכן, אתם יודעים, לאחר איסוף הספרים הללו לאחר מספר שנים,

I started to become very interested in collecting

התחלתי להתעניין מאוד בלאסוף

not only my own personal artifacts,

לא רק את חפצי האישיים.

but also the artifacts of other people.

אלא גם את חפציהם של אנשים אחרים.

So, I started collecting found objects.

אז התחלתי לאסוף חפצים שבנמצא.

This is a photograph I found lying in a gutter in New York City

זוהי תמונה, מצאתי אותה שוכבת לה בביוב בעיר ניו-יורק

about 10 years ago.

לפני כעשר שנים.

On the front, you can see the tattered black-and-white photo of a woman's face,

מלפנים אתם יכולים לראות תמונת פנים מרופטת בשחור לבן של אישה,

and on the back it says, "To Judy, the girl with the Bill Bailey voice.

ומאחור כתוב, "לג'ודי, הנערה עם הקול של ביל ביילי,

Have fun in whatever you do."

תהני בכל דבר אשר תעשי."

And I really loved this idea of the partial glimpse into somebody's life.

ואני ממש אהבתי את הרעיון של הצצות חלקיות אל תוך חייהם של אנשים.

As opposed to knowing the whole story, just knowing a little bit of the story,

להבדיל מידיעת הסיפור כולו, ידיעת רק חלק קטן מן הסיפור

and then letting your own mind fill in the rest.

ואז לתת למוחך להשלים את מה שנשאר.

And that idea of a partial glimpse is something

והרעיון הזה של הצצות חלקיות זה משהו

that will come back in a lot of the work I'll be showing later today.

שיחזור רבות בעבודות אותן אני אראה מאוחר יותר היום.

So, around this time I was studying computer science at Princeton University,

אז בערך בזמן זה אני למדתי מדעי המחשב באוניברסיטת פרינסטון,

and I noticed that it was suddenly possible

והבחנתי כי זה היה לפתע אפשרי

to collect these sorts of personal artifacts,

לאסוף את הסגנון הזה של חפצים אישיים,

not just from street corners, but also from the Internet.

לא רק מפינות רחוב, אלא גם מן האינטרנט.

And that suddenly, people, en masse, were leaving scores and scores

וכי לפתע, אנשים בהמוניהם משאירים המון רב

of digital footprints online that told stories of their private lives.

של טביעות רגליים דיגיטליות ברשת אשר סיפרו סיפורים על חייהם הפרטיים.

Blog posts, photographs, thoughts, feelings, opinions,

בלוגים, תמונות, מחשבות, רגשות, דעות,

all of these things were being expressed by people online,

כל הדברים הללו הובעו על-ידיי אנשים ברשת.

and leaving behind trails.

והותירו מאחור עקבות.

So, I started to write computer programs

אז התחלתי לכתוב תוכנות מחשב

that study very, very large sets of these online footprints.

אשר לומדות מקבצים גדולים מאוד של טביעות הרגליים ברשת.

One such project is about a year and a half old.

פרוייקט אחד שכזה הוא בן כשנה וחצי.

It's called "We Feel Fine."

הוא נקרא "אנו מרגישים נפלא."

This is a project that scans the world's newly posted blog entries

זוהי תוכנה הסורקת את ההודעות החדשות ביותר בבלוגים

every two or three minutes, searching for occurrences of the phrases

כל שתיים או שלוש דקות, ומחפשת אחר הופעות של ביטויי

"I feel" and "I am feeling." And when it finds one of those phrases,

"אני מרגיש". וכאשר היא מוצאת את הביטויי,

it grabs the full sentence up to the period

היא לוקחת את המשפט המלא עד לנקודה

and also tries to identify demographic information about the author.

וכמו-כן, היא מנסה לזהות נתונים דמוגרפיים על הכותב

So, their gender, their age, their geographic location

כמו, המגדר שלהם, הגיל שלהם, האיזור הגיאוגרפי שלהם

and what the weather conditions were like when they wrote that sentence.

ומה היה מצב מזג-האוויר בזמן שהם כתבו את המשפט הזה.

It collects about 20,000 such sentences a day

היא אוספת כ-20,000 משפטים כאלה ביום

and it's been running for about a year and a half,

והיא רצה כשנה וחצי,

having collected over 10 and a half million feelings now.

ואספה יותר מעשרה וחצי מיליון רגשות עד עתה.

This is, then, how they're presented.

וכך, זוהי הצורה בה הן מוצגות.

These dots here represent some of the English-speaking world's

הנקודות כאן מייצגות חלק מהרגשות מהשעות האחרונות

feelings from the last few hours,

של העולם דובר האנגלית.

each dot being a single sentence stated by a single blogger.

כל נקודה מהווה משפט יחיד, אשר נכתב על-ידי בלוגר אחד.

And the color of each dot corresponds to the type of feeling inside,

והצבע של כל נקודה מתאים לסוג הרגש הנמצא בתוכה,

so the bright ones are happy, and the dark ones are sad.

כך שהנקודות הבהירות הן שמחות, והשחורות הן עצובות.

And the diameter of each dot corresponds

וגודלה של כל נקודה מתאים

to the length of the sentence inside.

לאורך המשפט בתוכה.

So the small ones are short, and the bigger ones are longer.

כך שהקטנות הן קצרות, והגדולות יותר הן ארוכות יותר.

"I feel fine with the body I'm in, there'll be no easy excuse

"אני מרגישה טוב עם הגוף בו אני נמצאת, אין שום תירוץ קל

for why I still feel uncomfortable being close to my boyfriend,"

להרגשת חוסר הנוחות שאני עדיין מרגישה כשאני קרובה לחבר שלי."

from a twenty-two-year-old in Japan.

מנערה בת עשרים ושתיים ביפן.

"I got this on some trading locally,

"השגתי את זה על-ידיי מסחר מקומי,

but really don't feel like screwing with wiring and crap."

אבל ממש לא בא לי להתעסק עם החיווט וכל השטויות."

Also, some of the feelings contain photographs in the blog posts.

כמו-כן, חלק מן הרגשות מכילות תמונות בפוסטים של הבלוגים,

And when that happens, these montage compositions are automatically created,

וכאשר זה קורה, הקומפוזיציות הללו מורכבות בצורה אוטומטית,

which consist of the sentence and images being combined.

והן מכילות את המשפט והתמונה גם יחד.

And any of these can be opened up to reveal the sentence inside.

וכל אחת מאלה יכולה להפתח ולגלות את המשפט שבפנים.

"I feel good."

"אני מרגישה טוב."

"I feel rough now, and I probably gained 100,000 pounds,

"אני מרגישה מחוספסת עכשיו, ובטח העלתי איזה 100,000 פאונד (כ-45 אלף קילוגרם)

but it was worth it."

אבל זה היה שווה את זה."

"I love how they were able to preserve most in everything

"אני אוהבת את איך שהם הצליחו לשמר כמעט בכל דבר

that makes you feel close to nature -- butterflies,

שגורם לך להרגיש קרוב לטבע -- פרפרים,

man-made forests, limestone caves and hey, even a huge python."

יערות מעשי-אדם, מערות גיר והיי, אפילו פיתון ענק."

So the next movement is called mobs.

אם כן, העמוד הבא נקרא אספסוף.

This provides a slightly more statistical look at things.

הוא מספק מבט מעט יותר סטטיסטי על הדברים.

This is showing the world's most common feelings overall right now,

הוא מראה את הרגשות השכיחים ביותר בסך-הכל ברגע זה בעולם,

dominated by better, then bad, then good, then guilty, and so on.

נשלטים על-ידי טוב יותר, אז רע, אז בסדר, אז אשמה, וכן הלאה.

Weather causes the feelings to assume the physical traits

מזג-האוויר גורם לרגשות להצטייר כתכונות פיזיות

of the weather they represent. So the sunny ones swirl around,

של מזג-האוויר אותם הם מייצגים. כך שהשימשיים שבהם מתערבלים סביב

the cloudy ones float along, the rainy ones fall down,

המעוננים מרחפים לאיטם, הגשמיים שבהם נופלים למטה,

and the snowy ones flutter to the ground.

והשלגיים מרפרפים מטה אל האדמה.

You can also stop a raindrop and open the feeling inside.

אתם גם יכולים לעצור טיפת גשם ולפתוח את הרגש שבתוכה.

Finally, location causes the feelings to move to their spots

לבסוף, מיקום גורם לרגשות לזוז למקומות שלהם

on a world map, giving you a sense of their geographic distribution.

במפת העולם, בכך ניתנת לך תחושה לגביי החלוקה הגיאוגרפית שלהם.

So I'll show you now some of my favorite montages from "We Feel Fine."

אז עתה אראה לכם כמה מהמצרפים האהובים עליי מ"אנו מרגישים נפלא".

These are the images that are automatically constructed.

אלו התמונות אשר נבנות בצורה אוטומטית.

"I feel like I'm diagonally parked in a parallel universe."

"אני מרגיש כאילו אני חונה באלכסון ביקום מקביל."

(Laughter)

(צחוק)

"I've kissed numerous other boys and it hasn't felt good,

"אני נישקתי מספר רב של בנים אחרים וזה לא הרגיש טוב,

the kisses felt messy and wrong,

הנשיקות הרגישו מלוכלכות ושגויות,

but kissing Lucas feels beautiful and almost spiritual."

אבל לנשק את לוקאס מרגיש מדהים וכמעט רוחני."

"I can feel my cancer grow."

"אני יכולה להרגיש את הסרטן שלי גדל."

"I feel pretty."

"אני מרגישה יפה."

"I feel skinny, but I'm not."

"אני מרגישה רזה, אבל אני לא."

"I'm 23, and a recovering meth and heroin addict,

"אני בת עשרים ושלוש, ומשתקמת מהתמכרות לספיד והרואין,

and feel absolutely blessed to still be alive."

ומרגישה פשוט מבורכת על כך שאני עדיין בחיים.

"I can't wait to see them racing for the first time at Daytona next month,

"אני לא יכול לחכות לראות אותם במירוץ בפעם הראשונה בדיטונה חודש הבא,

because I feel the need for speed."

כי יש לי את הצורך במהירות."

(Laughter)

(צחוק)

"I feel sassy."

"אני מרגישה חצופה."

"I feel so sexy in this new wig."

"אני מרגישה כל-כך סקסית בפאה החדשה הזו."

As you can see, "We Feel Fine" collects

כמו שאתם רואים, "אנו מרגישים נפלא" אוסף

very, very small-scale personal stories.

סיפורים אישיים בקנה-מידה מאוד מאוד קטן.

Sometimes, stories as short as two or three words.

לעיתים סיפורים קצרים עד כדי שתיים שלוש מילים.

So, really even challenging the notion

כך שלמעשה הוא אפילו מאתגר את המחשבה

of what can be considered a story.

של מה יכול להחשב כסיפור.

And recently, I've become interested in diving much more deeply into a single story.

ולאחרונה, התחלתי להתעניין בכניסה רבה יותר לעומקו של סיפור יחיד.

And that's led me to doing some work with the physical world,

וזה הוביל אותי לעשות מעט עבודה בעולם הפיזי,

not with the Internet,

לא עם הרשת,

and only using the Internet at the very last moment, as a presentation medium.

ולהשתמש ברשת רק ברגע האחרון ממש כמדיום למצגת.

So these are some newer projects that

אז אלו הם פרוייקטים חדשים יותר

actually aren't even launched publicly yet.

שלמעשה עדיין לא שוחררו לציבור עדיין.

The first such one is called "The Whale Hunt."

הראשון נקרא "ציד הליוויתן."

Last May, I spent nine days living up in Barrow, Alaska,

במאי האחרון ביליתי תשעה ימים בבארוו, אלסקה,

the northernmost settlement in the United States,

המושבה הצפונית ביותר בארה"ב,

with a family of Inupiat Eskimos,

עם משפחת אסקימוסים אינופיטית,

documenting their annual spring whale hunt.

מתעד את ציד הליוויתן השנתי שלהם באביב.

This is the whaling camp here, we're about six miles from shore,

זהו מחנה הצייד, אנו כשישה מייל (כתשע וחצי קילומטר) מהחוף,

camping on five and a half feet of thick, frozen pack ice.

חונים על צרור עבה וקפוא של קרח, בגודל של חמש וחצי רגל ( כמטר וחצי).

And that water that you see there is the open lead,

והמים שאתם רואים שם הם הפתח

and through that lead, bowhead whales migrate north each springtime.

ודרך הפתח הזה, נודדים ליוויתנים קשותי ראש צפונה בכל תקופת אביב.

And the Eskimo community basically camps out on the edge of the ice here,

וקהילת האסקימוסים למעשה חונה על קצה הקרח כאן,

waits for a whale to come close enough to attack. And when it does,

מחכים לליווייתן שיבוא קרוב מספיק בכדי לתקוף אותו, וכאשר הוא עושה זאת,

it throws a harpoon at it, and then hauls the whale up

הם זורקים לעברו צלצל, ואז הם מעלים את הליווייתן למעלה

under the ice, and cuts it up.

מעל הקרח, וחותכים אותו.

And that would provide the community's food supply for a long time.

וזה ייספק לקהילה אספקת מזון לזמן רב.

So I went up there, and I lived with these guys

אז עליתי לשם והתגוררתי עם החבר'ה האלה

out in their whaling camp here, and photographed the entire experience,

בחוץ במחנה הצייד כאן, וצילמתי את כל ההתנסות כולה.

beginning with the taxi ride to Newark airport in New York,

מההתחלה עם הנסיעה במונית לנמל התעופה ניוארק אשר בניו-יורק,

and ending with the butchering of the second whale, seven and a half days later.

ובסיום עם שחיטתו של הליווייתן השני, שבע וחצי ימים אחר-כך.

I photographed that entire experience at five-minute intervals.

צילמתי את כל החוויה ברווחים של 5 דקות.

So every five minutes, I took a photograph.

כך שכל חמש דקות, אני צילמתי תמונה.

When I was awake, with the camera around my neck.

כאשר הייתי ער, עם המצלמה מסביב לצווארי;

When I was sleeping, with a tripod and a timer.

כאשר ישנתי, עם חצובה ושעון עצר.

And then in moments of high adrenaline,

וברגעים של אנדרנלין גבוה,

like when something exciting was happening,

למשל כאשר משהו מרגש קרה,

I would up that photographic frequency to as many as

הייתי מעלה את תדירות הצילום לכדי

37 photographs in five minutes.

שלושים ושבע תמונות בחמש דקות.

So what this created was a photographic heartbeat

כך מה שזה יצר היה דופק לב צילומי

that sped up and slowed down, more or less matching

אשר התגבר ונחלש, בתיאום פחות או יותר

the changing pace of my own heartbeat.

עם שינויי קצב דפיקות הלב שלי.

That was the first concept here.

זה היה הרעיון הראשון כאן.

The second concept was to use this experience to think about

הרעיון השני היה להשתמש בחוויה בכדי לחשוב על

the fundamental components of any story.

המרכיבים הבסיסיים של כל סיפור.

What are the things that make up a story?

מה הם הדברים אשר יוצרים סיפור?

So, stories have characters. Stories have concepts.

אז, לסיפורים יש דמויות. לסיפורים יש רעיונות.

Stories take place in a certain area. They have contexts.

סיפורים מתרחשים באיזור מסויים. יש להם הקשרים.

They have colors. What do they look like?

יש להם צבעים. כיצד הם נראים?

They have time. When did it take place? Dates -- when did it occur?

יש להם קו זמן. מתי זה התרחש? תאריכים, מתי זה קרה?

And in the case of the whale hunt, also this idea of an excitement level.

ובמקרה זה של צייד הליוויתן, גם נמצא הרעיון של רמת ההתרגשות.

The thing about stories, though, in most of the existing mediums

הבעיה עם הסיפורים היא, שברוב המדיות הקיימות כיום

that we're accustomed to -- things like novels, radio,

שאנו מורגלים אליהם -- דברים כמו נובלות, רדיו,

photographs, movies, even lectures like this one --

צילומים, סרטים, ואפילו הרצאות כמו זו --

we're very accustomed to this idea of the narrator or the camera position,

אנו מאוד מורגלים לרעיון המספר, או לעמדת המצלמה.

some kind of omniscient, external body

סוג של יודע כל חוץ-גופי

through whose eyes you see the story.

אשר דרכו אתם רואים את הסיפור.

We're very used to this.

אנו מאוד מורגלים לכך.

But if you think about real life, it's not like that at all.

אך אם אתם חושבים על החיים האמיתיים, זה לא כך כלל וכלל.

I mean, in real life, things are much more nuanced and complex,

אני מתכוון שבחיים האמיתיים, דברים הם בעלי הרבה יותר ניואנסים והרבה יותר מורכבים,

and there's all of these overlapping stories

וישנם כל מיני סיפורים חופפים

intersecting and touching each other.

המצטלבים ונוגעים אחד בשני.

And so I thought it would be interesting to build a framework

ועקב זה חשבתי שזה יהיה מעניין לבנות מערכת

to surface those types of stories. So, in the case of "The Whale Hunt,"

אשר תציף את הסוג הזה של הסיפורים. כך, שבמקרה של "צייד הליווייתן,"

how could we extract something like the story of Simeon and Crawford,

כיצד אנו יכולים לחלץ משהו כמו סיפורם של סיימאון וקראופורד,

involving the concepts of wildlife, tools and blood, taking place on the Arctic Ocean,

הקשורים ברעיונות של חיי טבע, כלים ודם, אשר מתרחשים באוקיינוס הארקטי,

dominated by the color red, happening around 10 a.m. on May 3,

הנשלטים על-ידיי הצבע האדום, ושקורים באיזור שעה עשר בבוקר בשלישי למאי,

with an excitement level of high?

עם רמת התרגשות גבוהה?

So, how to extract this order of narrative from this larger story?

אם כן, כיצד לחלץ את סוג הנרטיב הזה מתוך הסיפור הגדול יותר?

I built a web interface for viewing "The Whale Hunt" that attempts to do just this.

אני בניתי ממשק רשת לצפיית "צייד הליווייתן" אשר מנסה לעשות בדיוק את הדבר הזה.

So these are all 3,214 pictures taken up there.

אז אלו הם כל 3,214 התמונות שנלקחו שם.

This is my studio in Brooklyn. This is the Arctic Ocean,

זהו הסטודיו שלי בברוקלין. זהו האוקיינוס הארקטי,

and the butchering of the second whale, seven days later.

והשחיטה של הליווייתן השני, שבעה ימים אחר-כך.

You can start to see some of the story here, told by color.

אתם יכולים להתחיל לראות חלק מהסיפור כאן, מסופר על-ידיי צבע.

So this red strip signifies the color of the wallpaper

כך שהרצועה האדומה מסמלת את צבעו של הטפט

in the basement apartment where I was staying.

בדירת המרתף בה שהיתי.

And things go white as we move out onto the Arctic Ocean.

ודברים הולכים ונהפכים לבנים ככל שאנו זזים על האוקיינוס הארקטי.

Introduction of red down here, when whales are being cut up.

כניסה של אדום כאן, היכן שמתחילים לחתוך את הליוויתנים.

You can see a timeline, showing you the exciting moments throughout the story.

אתם יכולים לראות את רצועת הזמן, המראה לכם את הרגעים המרגשים במהלכו של הסיפור.

These are organized chronologically.

אלו מאורגנים כרונולוגית.

Wheel provides a slightly more playful version of the same,

הגלגל מאפשר לנו גירסה משחקית יותר של אותו רעיון,

so these are also all the photographs organized chronologically.

כך שגם אלו הן התמונות המאורגנות בצורה כורונולוגית.

And any of these can be clicked,

ועל כל אחת מאלה ניתן ללחוץ,

and then the narrative is entered at that position.

ואז הנרטיב נכנס בנקודה זו.

So here I am sleeping on the airplane heading up to Alaska.

אז הנה אני ישן במטוס בדרכי אל אלסקה.

That's "Moby Dick."

זה מובי דיק.

This is the food we ate.

זה האוכל שאכלנו.

This is in the Patkotak's family living room

זהו הסלון של משפחת פטקוטאק

in their house in Barrow. The boxed wine they served us.

בביתם בבארוו. היין מהקרטון אותו הם הגישו לנו.

Cigarette break outside -- I don't smoke.

הפסקת סיגריות בחוץ -- אני לא מעשן.

This is a really exciting sequence of me sleeping.

זהו רצף באמת מרגש שלי ישן.

This is out at whale camp, on the Arctic Ocean.

זה במחנה הצייד, על האוקיינוס הארקטי.

This graph that I'm clicking down here is meant to be

הגרף עליו אני לוחץ כאן אמור להיות

reminiscent of a medical heartbeat graph,

דומה לגרף רפואי של דפיקות לב,

showing the exciting moments of adrenaline.

המראה את רגעי ההתרגשות של האנדרנלין.

This is the ice starting to freeze over. The snow fence they built.

זהו הקרח המתחיל לקפוא. גדר השלג אותה הם בנו.

And so what I'll show you now is the ability to pull out sub-stories.

אם כך, מה שאני אראה לכם כעת זו היכולת לשלוף תת-סיפורים.

So, here you see the cast. These are all of the people in "The Whale Hunt"

אז כאן אתם רואים את צוות השחקנים. אלו כל האנשים שנמצאים ב"צייד הליווייתן,"

and the two whales that were killed down here.

ושני הליוויתנים שנהרגו כאן למטה.

And we could do something as arbitrary as, say,

ואנחנו יכולים לעשות משהו שרירותי, נאמר,

extract the story of Rony, involving the concepts of blood

לשלוף את סיפורו של רוני, הקשור ברעיונות של דם

and whales and tools, taking place on the Arctic Ocean,

וליווייתנים וכלים, המתרחש באוקיינוס הארקטי,

at Ahkivgaq camp, with the heartbeat level of fast.

במחנה אהקיוגאק עם קצב לב מהיר.

And now we've whittled down that whole story

ועכשיו גילפנו לנו את הסיפור השלם

to just 29 matching photographs,

לכדי עשרים ותשע תמונת תואמות,

and then we can enter the narrative at that position.

ואנחנו יכולים להיכנס לנרטיב בנקודה זו.

And you can see Rony cutting up the whale here.

ואתם יכולים לראות את רוני חותך את הליווייתן כאן.

These whales are about 40 feet long,

הליווייתנים הללו הם בגודל של כארבעים רגל (כ-12 מטר),

and weighing over 40 tons. And they provide the food source

ושוקלים למעלה מ-40 טון. והם מספקים כמקור האוכל

for the community for much of the year.

לקהילה ברוב ימות השנה.

Skipping ahead a bit more here, this is Rony on the whale carcass.

נדלג מעט קדימה, נראה את רוני על גופתו של הליווייתן.

They use no chainsaws or anything; it's entirely just blades,

הם לא משתמשים בשום מסור חשמלי או משהו בסגנון, זו עבודת להבים בלבד,

and an incredibly efficient process.

וזהו תהליך אפקטיבי להדהים.

This is the guys on the rope, pulling open the carcass.

אלו הבחורים על החבל, המבתקים את גופת הליוויתן.

This is the muktuk, or the blubber, all lined up for community distribution.

זהו המוקטוק, או השומן, המאורגן בשורה למען חלוקה לקהילה.

It's baleen. Moving on.

זוהי מניפה. ממשיכים הלאה.

So what I'm going to tell you about next

מה שאני הולך לספר לכם עליו כעת

is a very new thing. It's not even a project yet.

הוא דבר חדש מאוד. הוא אפילו לא פרוייקט עדיין.

So, just yesterday, I flew in here from Singapore, and before that,

רק אתמול, טסתי לכאן מסינגפור, ולפני זה,

I was spending two weeks in Bhutan, the small Himalayan kingdom

ביליתי שבועיים בבהוטן, הממלכה ההימלאיית הקטנה

nestled between Tibet and India.

השוכנת בין טיבט והודו.

And I was doing a project there about happiness,

ועשיתי פרוייקט על אושר,

interviewing a lot of local people.

ראיינתי הרבה אנשים מקומיים.

So Bhutan has this really wacky thing where they base

לבהוטן יש דרך מאוד מוזרה שבא הם מבססים

most of their high-level governmental decisions around the concept

את רוב ההחלטות הממשלתיות החשובות שלהן סביב הרעיון

of gross national happiness instead of gross domestic product,

של האושר המדיני במקום התוצר המקומי הגולמי,

and they've been doing this since the '70s.

והם עושים זאת מאז שנות השבעים.

And it leads to just a completely different value system.

וזה הוביל לשווי ערך שונה לחלוטין.

It's an incredibly non-materialistic culture,

זוהי תרבות לא חומרנית מדהימה

where people don't have a lot, but they're incredibly happy.

שבה אין לאנשים הרבה, אך הם מאושרים מאוד.

So I went around and I talked to people about some of these ideas.

אז הסתובבתי לי ודיברתי עם אנשים על כמה מהרעיונות האלה.

So, I did a number of things. I asked people a number of set questions,

ועשיתי מספר דברים. שאלתי את האנשים מספר מוכן מראש של שאלות,

and took a number of set photographs,

ולקחתי מספר ידוע של תמונות,

and interviewed them with audio, and also took pictures.

וראיינתי אותם עם אודיו, וגם לקחתי תמונות.

I would start by asking people to rate their happiness

התחלתי בכך שביקשתי מהאנשים לדרג את רמת האושר שלהם

between one and 10, which is kind of inherently absurd.

בין אחד לעשר, שזה די אבסורדי מיסודו.

And then when they answered, I would inflate that number of balloons

ולאחר שהם ענו, הייתי מנפח את את שווי המספר בבלונים

and give them that number of balloons to hold.

ונותן להם להחזיק את הבלונים.

So, you have some really happy person holding 10 balloons,

ואז יש לך כמה אנשים באמת מאוד מאושרים האוחזים בעשרה בלונים,

and some really sad soul holding one balloon.

וכמה עצובים מאוד האוחזים בבלון אחד.

But you know, even holding one balloon is like, kind of happy.

אבל אתם יודעים, אפילו לאחוז בבלון אחד זה קצת משמח.

(Laughter)

(צחוק)

And then I would ask them a number of questions like

לאחר-מכן הייתי שואל אותם מספר שאלות כמו,

what was the happiest day in their life, what makes them happy.

מה היה היום המאושר בחייהם, מה עושה אותם מאושרים.

And then finally, I would ask them to make a wish.

ולבסוף, הייתי מבקש מהם לבקש משאלה.

And when they made a wish, I would write their wish

וכשהם ביקשו את המשאלה, כתבתי אותה

onto one of the balloons and take a picture of them holding it.

על אחד הבלונים ולוקח תמונה שלהם אוחזים בבלון.

So I'm going to show you now just a few brief snippets

אני הולך להראות לכם עכשיו רק כמה קטעים קצרים

of some of the interviews that I did, some of the people I spoke with.

של חלק מהראיונות שעשיתי, כמה מהאנשים עמם דיברתי.

This is an 11-year-old student.

זהו תלמיד בן אחד-עשר.

He was playing cops and robbers with his friends, running around town,

הוא התרוצץ בעיירה ושיחק שוטרים וגנבים עם חבריו,

and they all had plastic toy guns.

ולכולם היה אקדחי צעצוע מפלסטיק.

His wish was to become a police officer.

משאלתו הייתה להיות שוטר.

He was getting started early. Those were his hands.

הוא התחיל מוקדם. אלו הן ידיו.

I took pictures of everybody's hands,

צילמתי את ידיהם של כולם.

because I think you can often tell a lot about somebody

כי אני חושב שלעיתים ניתן לדעת הרבה על אדם.

from how their hands look. I took a portrait of everybody,

לפי מראה ידיו. צילמתי תמונת דיוקן של כולם,

and asked everybody to make a funny face.

וביקשתי מכולם לעשות פרצוף מצחיק.

A 17-year-old student. Her wish was to have been born a boy.

תלמידה בת שבע-עשרה. משאלתה הייתה להיוולד כבן.

She thinks that women have a pretty tough go of things in Bhutan,

היא חושבת שלנשים יש חיים די קשים בבהוטן,

and it's a lot easier if you're a boy.

והם קלים בהרבה אם אתה בן.

A 28-year-old cell phone shop owner.

בעל חנות לטלפונים סלולריים בן עשרים ושמונה.

If you knew what Paro looked like, you'd understand

אם הייתם יודעים כיצד פארו נראית, הייתם מבינים

how amazing it is that there's a cell phone shop there.

כמה מדהים זה שיש שם חנות לסלולריים.

He wanted to help poor people.

הוא רצה לעזור לאנשים עניים.

A 53-year-old farmer. She was chaffing wheat,

חוואית בת חמישים ושלוש. היא בררה חיטה,

and that pile of wheat behind her

ולקח לה כשבוע לעשות

had taken her about a week to make.

את ערימת החיטה מאחוריה.

She wanted to keep farming until she dies.

היא רצתה להמשיך לעבוד בחקלאות עד שהיא תמות.

You can really start to see the stories told by the hands here.

אתם ממש יכולים להתחיל לראות את הסיפורים כפי שהידיים מספרות אותם כאן.

She was wearing this silver ring that had the word "love" engraved on it,

היא ענדה את טבעת הכסף הזו עליה הייתה חרוטה המילה "אהבה",

and she'd found it in the road somewhere.

והיא מצאה אותה על הדרך היכן שהוא.

A 16-year-old quarry worker.

עובד מחצבה בן שש-עשרה.

This guy was breaking rocks with a hammer in the hot sunlight,

הבחור הזה שבר אבנים עם פטיש תחת השמש הקופחת,

but he just wanted to spend his life as a farmer.

אבל הוא רק רצה לבלות את חייו כחוואי.

A 21-year-old monk. He was very happy.

נזיר בן עשרים ואחד. הוא היה מאושר מאוד.

He wanted to live a long life at the monastery.

הוא רצה לחיות חיים ארוכים במנזר.

He had this amazing series of hairs growing out of a mole on the left side of his face,

היה לו מקבץ מדהים של שיערות שגדלו משומה בצד השמאלי של פרצופו,

which I'm told is very good luck.

מה שאמרו לי לגביו שזה מביא מזל.

He was kind of too shy to make a funny face.

הוא היה מעט ביישן מדי מכדי לעשות פרצוף מצחיק.

A 16-year-old student.

תלמידה בת שש-עשרה.

She wanted to become an independent woman.

היא רצתה להיות אישה עצמאית.

I asked her about that, and she said she meant

שאלתי אותה לגבי זה, והיא אמרה שהיא התכוונה

that she doesn't want to be married,

לזה שהיא לא רצתה להתחתן,

because, in her opinion, when you get married in Bhutan as a woman,

כי לדעתה, כאשר אתה מתחתן בבהוטן כאישה,

your chances to live an independent life kind of end,

הסיכויים שלך לחיות כאישה עצמאית די נגמרים,

and so she had no interest in that.

ולא היה לה שום עניין בכך.

A 24-year-old truck driver.

נהג משאית בן עשרים וארבע.

There are these terrifyingly huge Indian trucks

ישנם את אותן משאיות הודיות ענקיות ואימתניות

that come careening around one-lane roads with two-lane traffic,

שנוסעות על כבישים בעלי נתיב אחד עם תנועה של שתי נתיבים,

with 3,000-foot drop-offs right next to the road,

עם נפילה של 3,000 רגל (כ-900 מטר) בקצה הכביש,

and he was driving one of these trucks.

והוא נהג באחת מאותן משאיות.

But all he wanted was to just live a comfortable life, like other people.

אך כל אשר הוא רצה היה לחיות חיים נוחים כמו שאר האנשים.

A 24-year-old road sweeper. I caught her on her lunch break.

מנקת דרכים בת עשרים וארבע. תפסתי אותה בזמן הפסקת הצהריים שלה.

She'd built a little fire to keep warm, right next to the road.

היא אירגנה לעצמה אש קטנה כדי שתחמם אותה בצד הדרך.

Her wish was to marry someone with a car.

משאלתה הייתה להתחתן עם מישהו שיש לו מכונית.

She wanted a change in her life.

היא רצתה שינוי בחייה.

She lives in a little worker's camp right next to the road,

היא חיה במחנה עובדים קטן בצידי הדרך,

and she wanted a different lot on things.

והיא רצתה שדברים יתנהלו בצורה שונה.

An 81-year-old itinerant farmer.

חוואי נודד בן שמונים ואחד.

I saw this guy on the side of the road,

אני ראיתי את האיש הזה בצד הדרך,

and he actually doesn't have a home.

ולמעשה אין לו בית.

He travels from farm to farm each day trying to find work,

הוא נודד מחווה לחווה בכל יום ומנסה למצוא עבודה,

and then he tries to sleep at whatever farm he gets work at.

הוא מנסה לישון בחוות בהן הוא מוצא עבודה.

So his wish was to come with me, so that he had somewhere to live.

משאלתו הייתה לבוא איתי, בכדי שיהיה לו היכן שהוא לגור.

He had this amazing knife that he pulled out of his gho

הייתה לו את הסכין המדהימה הזו שהוא הוציא מתוך הגוו (שמלת גבר מסורתית בבהוטן) שלו

and started brandishing when I asked him to make a funny face.

והא התחיל לנופף בה כשביקשתי ממנו לעשות פרצוף מצחיק.

It was all good-natured.

הכל היה ברוח טובה.

A 10-year-old.

ילד בן עשר.

He wanted to join a school and learn to read,

הוא רצה להצטרף לבית-ספר וללמוד לקרוא,

but his parents didn't have enough money to send him to school.

אבל להוריו לא היה מספיק כסף כדי לשלוח אותו לבית-ספר.

He was eating this orange, sugary candy

הוא אכל ממתק תפוז מסוכר

that he kept dipping his fingers into,

אליו הוא טבל את אצבעותיו,

and since there was so much saliva on his hands,

ומכיוון שהיה כל-כך הרבה רוק על ידיו,

this orange paste started to form on his palms.

המשחה של התפוז החלה להתגבש על כפות ידיו.

(Laughter)

(צחוק)

A 37-year-old road worker.

עובד כביש בן שלושים ושבע.

One of the more touchy political subjects in Bhutan

אחד הנושאים היותר רגישים פוליטית בבהוטן

is the use of Indian cheap labor

הוא השימוש בכוח עבודה הודי זול

that they import from India to build the roads,

שאותם הם מייבאים מהודו כדי לבנות את הכבישים,

and then they send these people home once the roads are built.

ואז הם שולחים את האנשים הללו הביתה ברגע שהכבישים ניבנו.

So these guys were in a worker's gang

אז החבר'ה האלה היו בחבורת עובדים

mixing up asphalt one morning on the side of the highway.

מערבבים אספלט בבוקר אחד בצד הכביש המהיר.

His wish was to make some money and open a store.

משאלתו הייתה לעשות קצת כסף ולפתוח חנות.

A 75-year-old farmer. She was selling oranges on the side of the road.

חוואית בת שבעים וחמש. היא מכרה תפוזים בצידי הדרך.

I asked her about her wish, and she said,

שאלתי אותה לגבי המשאלה שלה, והיא אמרה,

"You know, maybe I'll live, maybe I'll die, but I don't have a wish."

"אתה יודע, אולי אני אחיה, אולי אני אמות, אבל אין לי משאלה."

She was chewing betel nut, which caused her teeth

היא לעסה אגוזי בטל, שגרמו לשיניה

over the years to turn very red.

במהלך השנים להפוך לאדומים מאוד.

Finally, this is a 26-year-old nun I spoke to.

ואחרונה, נזירה בת עשרים ושש שדיברתי איתה.

Her wish was to make a pilgrimage to Tibet.

משאלתה הייתה לעלות לרגל לטיבט.

I asked her how long she planned to live in the nunnery and she said,

שאלתי אותה כמה זמן היא מתכוונת לחיות במנזר והיא אמרה,

"Well, you know, of course, it's impermanent,

"ובכן, אתה יודע, כמובן שזה ארעי,

but my plan is to live here until I'm 30, and then enter a hermitage."

אבל התוכנית שלי היא לחיות כאן עד גיל שלושים, ואז להיכנס למשכן נזיר

And I said, "You mean, like a cave?" And she said, "Yeah, like a cave."

ואני אמרתי, "את מתכוונת למשהו כמו מערה?" והיא אמרה, "כן, כמו מערה."

And I said, "Wow, and how long will you live in the cave?"

ואני אמרתי, "וואו, וכמה זמן את מתכוונת לחיות במערה?"

And she said, "Well, you know,

והיא אמרה, "ובכן, אתה יודע,

I think I'd kind of like to live my whole life in the cave."

אני חושבת שאני די ארצה לחיות את כל חיי במערה."

I just thought that was amazing. I mean, she spoke in a way --

אני חשבתי שזה פשוט מדהים. אני מתכוון, היא דיברה בכזו צורה --

with amazing English, and amazing humor, and amazing laughter --

עם אנגלית מדהימה, והומור משובח, וצחוק נפלא --

that made her seem like somebody I could have bumped into

שגרם לכך שהיא תדמה למישהו שאפשר להתקל בו

on the streets of New York, or in Vermont, where I'm from.

ברחובות ניו-יורק, או בוורמונט, משם באתי.

But here she had been living in a nunnery for the last seven years.

אך היא חיה במנזר בשבע השנים האחרונות.

I asked her a little bit more about the cave

שאלתי אותה עוד קצת על המערה

and what she planned would happen once she went there, you know.

ומה היא מתכננת שייקרה ברגע שתגיע לשם.

What if she saw the truth after just one year,

מה אם היא תגלה את האמת לאחר שנה אחת בלבד,

what would she do for the next 35 years in her life?

מה היא תעשה ב 35 שנים הבאות של חייה?

And this is what she said.

וזה מה שהיא ענתה.

Woman: I think I'm going to stay for 35. Maybe -- maybe I'll die.

אישה: אני חושבת שאני אשאר לשלושים וחמש, אולי -- אולי אני כבר אמות.

Jonathan Harris: Maybe you'll die? Woman: Yes.

ג'ונתן האריס: אולי כבר תמותי? אישה: כן.

JH: 10 years? Woman: Yes, yes. JH: 10 years, that's a long time.

ג'ונתן האריס: עשר שנים? אישה: כן, כן. ג'ונתן האריס: עשר שנים, זה הרבה זמן.

Woman: Yes, not maybe one, 10 years, maybe I can die

אישה: כן, לא אולי שנה אחת, עשר שנים, אולי אני אוכל למות

within one year, or something like that.

תוך שנה אחת, או משהו כזה.

JH: Are you hoping to?

ג'ונתן האריס: את מקווה שכך יהיה?

Woman: Ah, because you know, it's impermanent.

אישה: אה, בגלל שאתה יודע, זה ארעי.

JH: Yeah, but -- yeah, OK. Do you hope --

ג'ונתן האריס: כן אבל -- כן, אוקיי. את מקווה --

would you prefer to live in the cave for 40 years,

האם את מעדיפה לחיות במערה ארבעים שנה,

or to live for one year?

או לחיות שנה אחת?

Woman: But I prefer for maybe 40 to 50.

אישה: אבל אני מעדיפה אולי לחיות ארבעים עד חמישים.

JH: 40 to 50? Yeah.

ג'ונתן האריס: ארבעים עד חמישים? כן.

Woman: Yes. From then, I'm going to the heaven.

אישה: כן. משם אני הולכת לגן-עדן.

JH: Well, I wish you the best of luck with it.

ג'ונתן האריס: ובכן אני מאחל לך את כל ההצלחה שבעולם עם זה.

Woman: Thank you.

אישה: תודה לך.

JH: I hope it's everything that you hope it will be.

ג'ונתן האריס: אני מקווה שזה יהיה כל מה שאת מקווה.

So thank you again, so much.

אז שוב תודה רבה לך.

Woman: You're most welcome.

אישה: אין בעד מה.

JH: So if you caught that, she said she hoped to die

ג'ונתן האריס: אז אם תפסתם את זה. היא אמרה שהיא מקווה למות

when she was around 40. That was enough life for her.

באיזור גיל ארבעים. זה מספיק זמן חיים עבורה.

So, the last thing we did, very quickly,

הדבר האחרון שעשינו, אספר במהרה,

is I took all those wish balloons -- there were 117 interviews,

היה לקחת את כל אותם בלוני המשאלות -- היו 117 ראיונות,

117 wishes -- and I brought them up to a place called Dochula,

117 משאלות -- ואני הבאתי אותם למקום הנקרא דוצ'ולא,

which is a mountain pass in Bhutan, at 10,300 feet,

זהו מעבר בהרים בבהוטן בגובה של 10,300 רגל (כ- 3,100 מטר),

one of the more sacred places in Bhutan.

אחד המקומות הקדושים ביותר בבהוטן.

And up there, there are thousands of prayer flags

ושם למעלה, ישנם רבבות רבות של דגלי תפילה

that people have spread out over the years.

שאנשים פזרו במשך השנים.

And we re-inflated all of the balloons, put them up on a string,

ואנחנו ניפחנו מחדש את הבלונים, ושמנו אותם על חוט,

and hung them up there among the prayer flags.

ותלינו אותם שם יחד עם כל דגלי התפילה

And they're actually still flying up there today.

והם למעשה עדיין מתעופפים להם שם למעלה היום.

So if any of you have any Bhutan travel plans in the near future,

כך שאם למי מכם יש תכנוני נסיעה עתידיים לבהוטן,

you can go check these out. Here are some images from that.

אתם יכולים ללכת ולראות אותם. הנה כמה תמונות שלהם.

We said a Buddhist prayer so that all these wishes could come true.

נשאנו תפילה בודהיסטית כדי שכל המשאלות הללו תתגשמנה.

You can start to see some familiar balloons here.

אתם יכולים לראות כמה בלונים מוכרים כאן.

"To make some money and to open a store" was the Indian road worker.

"לעשות קצת כסף ולפתוח חנות" היה של עובד הכביש ההודי.

Thanks very much.

תודה רבה לכם.

(Applause)

(מחיאות כפיים)