Jacqueline Novogratz: A third way to think about aid

מתרגם: Yael BST מבקר: Sigal Tifferet

Clearly, we're living in a moment of crisis.

אין ספק שאנחנו חיים בתקופה של משבר.

Arguably the financial markets have failed us

אפשר לטעון שהשווקים הכלכליים איכזבו אותנו

and the aid system is failing us,

ושמערכת הסיוע מאכזבת אותנו.

and yet I stand firmly with the optimists

ובכל זאת אני ניצבת איתנה לצד האופטימיים

who believe that there has probably never been a more exciting moment to be alive.

המאמינים שכנראה מעולם לא היה רגע מלהיב יותר לחיות.

Because of some of technologies we've been talking about.

בשל חלק מהטכנולוגיות שדיברנו עליהם,

Because of the resources, the skills,

בשל המשאבים, המיומנויות,

and certainly the surge of talent we're seeing all around the world,

ובוודאי בשל פרץ הכישרון שאנחנו רואים בכל העולם,

with the mindset to create change.

בשילוב עם דפוס חשיבה המכוון ליצירת שינוי.

And we've got a president who sees himself as a global citizen,

ויש לנו נשיא שרואה את עצמו כאזרח של העולם,

who recognizes that no longer is there a single superpower,

שמכיר בכך שאין יותר מעצמת-על אחת בודדת,

but that we've got to engage in a different way with the world.

ושעלינו להתנהל מול העולם באופן שונה.

And by definition, every one of you who is in this room

ובהגדרה, כל אחד מכם שנמצא כאן באולם

must consider yourself a global soul,

בוודאי רואה עצמו נשמה של העולם,

a global citizen.

אזרח של העולם.

You work on the front lines. And you've seen the best and the worst

אתם עובדים בקו החזית, וראיתם את הטוב ביותר והרע ביותר

that human beings can do for one another and to one another.

שבני האדם יכולים לעשות זה למען זה, וזה כנגד זה.

And no matter what country you live or work in,

ולא משנה באיזו מדינה אתם חיים או עובדים,

you've also seen the extraordinary things that individuals are capable of,

בהכרח ראיתם את הדברים המדהימים שאנשים בודדים מסוגלים לעשות,

even in their most ordinariness.

אפילו במצבים הרגילים ביותר.

Today there is a raging debate

כיום מתנהל דיון סוער

as to how best we lift people out of poverty,

בשאלה מהי הדרך הטובה ביותר לחלץ אנשים מהעוני,

how best we release their energies.

מה הדרך הטובה ביותר לשחרר את האנרגיה שבהם.

On the one hand, we have people that say

מצד אחד, ישנם אנשים שאומרים

the aid system is so broken we need to throw it out.

שמערכת הסיוע כל-כך כושלת שעלינו לזנוח אותה.

And on the other we have people who say

ומצד שני ישנם אנשים שאומרים

the problem is that we need more aid.

שהבעיה היא שאנחנו צריכים להגביר את הסיוע.

And what I want to talk about is something that compliments both systems.

והדבר שעליו אני רוצה לדבר משתלב עם שתי השיטות.

We call it patient capital.

אנחנו קוראים לזה "מימון סבלני".

The critics point to the 500 billion dollars spent

המבקרים מצביעים על 500 מיליארד הדולר שהושקעו

in Africa since 1970

באפריקה מאז 1970

and say, and what do we have but environmental degradation

ואומרים - ומה קיבלנו מלבד התדרדרות לשפל סביבתי

and incredible levels of poverty, rampant corruption?

ורמות עוני בלתי נתפסות, שחיתות פראית?

They use Mobutu as metaphor.

הם משתמשים במובוטו כמטפורה.

And their policy prescription is to

והמתכון שלהם למדיניות הוא

make government more accountable,

להפוך את השלטון לגורם שנושא באחריות,

focus on the capital markets,

להתמקד בשווקים הכלכליים,

invest, don't give anything away.

להשקיע, לא לחלק שום דבר בחינם.

On the other side, as I said, there are those who say

ומנגד, כפי שאמרתי, יש מי שאומר

the problem is that we need more money.

שהבעיה היא שצריך יותר כסף.

That when it comes to the rich, we'll bail out

שכשמדובר בעשירים אנחנו נחלצים לעזרתם,

and we'll hand a lot of aid,

ומעניקים הרבה סיוע.

but when it comes to our poor brethren,

אבל כשמדובר באחיינו העניים יותר,

we want little to do with it.

אנחנו כמעט ולא רוצים להתעסק בזה.

They point to the successes of aid:

הם מצביעים על ההצלחות שבסיוע:

the eradication of smallpox,

חיסול האבעבועות-השחורות,

and the distribution of tens of millions

וההפצה של עשרות מיליוני

of malaria bed nets and antiretrovirals.

כילות למיטות נגד מלריה ותרופות נוגדות רטרו וירוסים.

Both sides are right.

שני הצדדים צודקים.

And the problem is that neither side is listening to the other.

והבעיה היא ששני הצדדים לא מקשיבים זה לזה.

Even more problematic, they're not listening to

ואף יותר בעייתי מכך - הם אינם מקשיבים

poor people themselves.

לאנשים העניים עצמם.

After 25 years of working on issues of

אחרי 25 שנה של עבודה בנושאים של

poverty and innovation,

עוני וחדשנות,

it's true that there are probably no more market-oriented

זה נכון שאין ככל הנראה אנשים שהם יותר מוכווני-שוק

individuals on the planet

בכל העולם

than low-income people.

מאשר אנשים בעלי הכנסה נמוכה.

They must navigate markets daily,

הם נדרשים לנווט את דרכם בשווקים בכל יום,

making micro-decisions, dozens and dozens,

להחליט החלטות קטנות, עשרות רבות כאלו,

to move their way through society,

כדי לפלס את דרכם בחברה.

and yet if a single catastrophic health problem

ועם כל זאת, אם מכה בריאותית אחת קשה

impacts their family,

תיפגע במשפחתם,

they could be put back into poverty, sometimes for generations.

הם עלולים ליפול חזרה לעוני, לפעמים לדורות.

And so we need both the market

ולכן אנחנו זקוקים לשניהם - גם לשוק

and we need aid.

ואנחנו זקוקים גם לסיוע.

Patient capital works between,

"מימון סבלני" עובד בין שני אלו,

and tries to take the best of both.

ומנסה להפיק את המיטב משניהם.

It's money that's invested in entrepreneurs who know their communities

מדובר בכסף שמושקע ביזמים שמכירים את קהילתם

and are building solutions

ושמייצרים פתרונות

to healthcare, water, housing, alternative energy,

בבריאות, מים, דיור, אנרגיה חלופית,

thinking of low income people not as passive recipients of charity,

מתוך מחשבה על בעלי ההכנסה הנמוכה לא כמקבלי צדקה פאסיביים,

but as individual customers, consumers, clients,

אלא כלקוחות פרטיים, צרכנים, קליינטים,

people who want to make decisions in their own lives.

אנשים שרוצים לקבל החלטות בחייהם שלהם.

Patient capital requires that we have

"מימון סבלני" מצריך מאיתנו

incredible tolerance for risk,

סובלנות גבוהה לסיכון,

a long time horizon in terms of allowing those

ראייה לטווח ארוך כדי לאפשר

entrepreneurs time to experiment,

לאותם יזמים את הזמן להתנסות,

to use the market as the best listening device that we have,

להשתמש בשוק כמכשיר השמיעה הטוב ביותר שברשותנו,

and the expectation of below-market returns,

וצפייה לתשואה נמוכה ביחס לשוק,

but outsized social impact.

אבל עם השפעה חברתית גדולה פי כמה.

It recognizes that the market has its limitation,

השיטה מכירה בקיום מגבלות בשוק.

and so patient capital also works

ולכן "מימון סבלני" פועל גם

with smart subsidy to extend the benefits of a global economy

עם סבסוד חכם כדי להרחיב את התועלות שבכלכלה הגלובלית,

to include all people.

כך שיקיפו את כל האנשים.

Now, entrepreneurs need patient capital

עכשיו יזמים זקוקים למימון סבלני

for three reasons.

משלוש סיבות.

First, they tend to work in markets

ראשית, הם בדרך-כלל פועלים בשווקים

where people make one, two, three dollars a day

שאנשים משתכרים בהם דולר אחד, שניים או שלושה ליום

and they are making all of their decisions within that income level.

והם מחליטים את כל ההחלטות שלהם ברמת ההכנסה הזו.

Second, the geographies in which they work

שנית, בתחום הגיאוגרפי שבו הם פועלים

have terrible infrastructure --

יש תשתיות נוראיות.

no roads to speak of, sporadic electricity

אין כבישים ראויים לשמם, החשמל ספורדי,

and high levels of corruption.

ורמות גבוהות של שחיתות.

Third, they are often creating markets.

ושלישית, הם לרוב יוצרים שווקים.

Even if you're bringing clean water

אפילו אם מביאים מים נקיים

for the first time into rural villages, it is something new.

בפעם הראשונה אל תוך אזורים כפריים, עדיין זה משהו חדש.

And so many low-income people

וכל-כך הרבה אנשים בעלי הכנסה נמוכה

have seen so many failed promises broken

ראו כל-כך הרבה הבטחות שאיכזבו, שהופרו,

and seen so many quacks and sporadic medicines offered to them

וראו כל-כך הרבה רפואת-אליל ותרופות ספורדיות מוצעות להם,

that building trust takes a lot of time,

שבניית האמון אורכת הרבה זמן,

takes a lot of patience.

מצריכה הרבה סבלנות.

It also requires being connected to a lot of management assistance.

והיא מחייבת גם להיות מחובר להרבה עזרה ניהולית.

Not only to build the systems,

לא רק להקים את המערכות,

the business models that allow us

המודלים העסקיים שמאפשרים לנו

to reach low income people in a sustainable way,

להשפיע על בעלי ההכנסה הנמוכה באופן בר-קימא,

but to connect those business

אלא גם לחבר את העסקים האלו,

to other markets, to governments, to corporations --

לשווקים אחרים, לממשלות, לתאגידים...

real partnerships if we want to get to scale.

שותפות אמיתית אם רוצים להתרחב.

I want to share one story

אני רוצה לחלוק סיפור אחד

about an innovation called drip irrigation.

על חידוש שנקרא השקיה בטפטוף.

In 2002 I met this incredible entrepreneur

ב- 2002 פגשתי יזם מדהים

named Amitabha Sadangi from India,

ששמו Amitabha Sadangi מהודו

who'd been working for 20 years with some of the poorest farmers on the planet.

שעבד אז במשך 20 שנה עם כמה מהחקלאים העניים ביותר בתבל.

And he was expressing his frustration

והוא הביע את תיסכולו

that the aid market had bypassed low-income farmers altogether,

על ששוק הסיוע דילג לחלוטין מעל בעלי ההכנסה הנמוכה,

despite the fact that 200 million farmers

על אף העובדה ש- 200 מיליון חקלאים

alone in India make under a dollar a day.

בהודו בלבד משתכרים פחות מדולר ליום.

They were creating subsidies

הם יצרו סובסידיות

either for large farms,

או עבור משקים גדולים,

or they were giving inputs to the farmers

או שהם סיפקו לחקלאים את התשומות

that they thought they should use, rather than

שהם חשבו שהחקלאים צריכים,

that the farmers wanted to use.

במקום את התשומות שהחקלאים רצו.

At the same time Amitabha was

באותו תקופה Amitabha היה

obsessed with this drip irrigation technology

אובססיבי ביחס לטכנולוגיית ההשקיה בטפטוף

that had been invented in Israel.

שהומצאה בישראל.

It was a way of bringing small amounts of water

זו הייתה שיטה להבאת כמויות קטנות של מים

directly to the stalk of the plant.

ישירות אל הגבעול של הצמח.

And it could transform

ויש בכוחה להפוך

swaths of desert land into fields of emerald green.

משטחים של אדמת מדבר לשדות של ירוק עז.

But the market also had bypassed low income farmers,

אבל גם השוק עקף את החקלאים בעלי ההכנסה נמוכה.

because these systems were both too expensive,

בגלל שהמערכות היו גם יקרות מדי,

and they were constructed for fields that were too large.

וגם תוכננו עבור שדות גדולים מדי.

The average small village farmer

חקלאי ממוצע בכפר קטן

works on two acres or less.

עובד על כ-8 דונם או פחות מזה.

And so, Amitabha decided that he would take that innovation

אז Amitabha החליט שהוא ייקח את הכלי החדשני הזה

and he would redesign it from the perspective

ויתכנן אותו מחדש מתוך נקודת המבט

of the poor farmers themselves,

של החקלאים העניים עצמם.

because he spent so many years listening to what they needed

כי הוא השקיע כל-כך הרבה שנים בלהקשיב לצרכים שלהם

not what he thought that they should have.

ולא למה שהוא חשב שהם צריכים.

And he used three fundamental principles.

והוא השתמש בשלושה עקרונות יסוד.

The first one was miniaturization.

הראשון היה מיזעור.

The drip irrigation system

מערכת ההשקיה בטפטוף

had to be small enough that a farmer only had

צריכה להיות קטנה מספיק כדי שחקלאי

to risk a quarter acre,

יצטרך לסכן רק דונם אחד,

even if he had two,

אפילו אם היו לו 8 דונם,

because it was too frightening, given all that he had at stake.

כי זה היה מפחיד מדי, בהתחשב במה שעומד על הכף מבחינתו.

Second, it had to be extremely affordable.

שנית, היא צריכה להיות מאוד זולה.

In other words, that risk on the quarter acre

במילים אחרות, ההימור על הדונם האחד

needed to be repaid in a single harvest,

צריך להחזיר את ההשקעה בקציר אחד.

or else they wouldn't take the risk.

אחרת הם לא ייקחו את הסיכון הזה.

And third, it had to be what Amitabha calls

ושלישית, היא צריכה להיות כפי ש Amitabha מכנה זאת

infinitely expandable.

בעלת יכולת גידול אין סופית.

What I mean is with the profits from the first quarter acre,

כוונתי היא שמהרווחים מהדונם הראשון

the farmers could buy a second

החקלאי יוכל לרכוש מערכת שנייה,

and a third and a fourth.

ושלישית, ורביעית.

As of today, IDE India, Amitabha's organization,

נכון להיום, IDE India, הארגון של Amitabha

has sold over 300,000 farmers these systems

מכר למעל 300 אלף חקלאים את המערכת הזו

and has seen their yields and incomes

וראה את התוצרת וההכנסה שלהם

double or triple on average,

מכפילות ומשלשות עצמן, בממוצע.

but this didn't happen overnight.

אבל זה לא קרה בן-לילה.

In fact, when you go back to the beginning,

למעשה, אם נחזור לנקודת ההתחלה,

there were no private investors

לא נמצאו אז משקיעים פרטיים

who would be willing to take a risk on building a new technology

שהיו מוכנים לקחת את הסיכון שבבניית טכנולוגיה חדשה

for a market class that made under a dollar a day,

עבור נתח שוק שמשתכר פחות מדולר ליום,

that were known to be some of the most risk-averse people on the planet

שידועים כאנשים הכי שונאי-סיכון בעולם,

and that were working in one of the riskiest sectors, agriculture.

ושעובדים באחד המגזרים הכי מסוכנים - חקלאות.

And so we needed grants. And he used significant grants

אז היינו זקוקים למענקים. והוא עשה שימוש במענקים משמעותיים

to research, to experiment, to fail,

עבור מחקר, עבור ניסויים, וכישלונות,

to innovate and try again.

בשביל לחדש ולנסות שוב.

And when he had a prototype

וכשהיה לו אב-טיפוס

and had a better understanding of how to market to farmers,

והייתה לו הבנה טובה יותר כיצד לשווק לחקלאים,

that's when patient capital could come in.

זה הרגע שה"מימון הסבלני" יכול להיכנס לתמונה.

And we helped him build a company, for profit,

וסייענו לו להקים את החברה, שמטרתה להרוויח,

that would build on IDE's knowledge,

שתתבסס על הידע של IDE,

and start looking at sales and exports,

ותתחיל לבחון מכירות וייצוא,

and be able to tap into other kinds of capital.

ותוכל לנצל סוגים אחרים של הון.

Secondarily, we wanted to see if we could export

שנית, רצינו לראות אם אנחנו יכולים לייצא

this drip irrigation and bring it into other countries.

את מערכת ההשקיה בטפטוף הזו לעוד מדינות.

And so we met Dr. Sono Khangharani in Pakistan.

אז נפגשנו עם ד"ר Sono Khangharani בפקיסטאן.

And while, again, you needed patience

ולמרות שכאמור היה צריך סבלנות

to move a technology for the poor

כדי להעביר טכנולוגיה שמיועדת לעניים

in India into Pakistan,

מהודו, אל פקיסטאן,

just to get the permits,

רק כדי להשיג אישורים

over time we were able to start a company

במשך הזמן הצלחנו להקים חברה

with Dr. Sono, who runs a large

יחד עם ד"ר Sono שמנהל

community development organization in the Thar Desert,

ארגון גדול לפיתוח קהילתי במדבר ת'אר,

which is one of the remote and poorest areas of the country.

שהוא אחד האזורים המרוחקים והעניים ביותר במדינה.

And though that company has just started,

ולמרות שהחברה רק הוקמה,

our assumption is that there too

ההנחה שלנו היא שגם שם

we'll see the impact on millions.

נראה את ההשפעה שלה על מיליונים.

But drip irrigation isn't the only innovation.

אבל השקיה בטפטוף היא לא החידוש היחידי.

We're starting to see these happening all around the world.

אנחנו מתחילים לראות את ההתרחשויות האלו בכל רחבי העולם.

In Arusha, Tanzania, A to Z Textile Manufacturing

בארושה שבטנזניה, חברת "A to Z" לייצור טקסטיל

has worked in partnership with us,

עבדה בשיתוף איתנו,

with UNICEF, with the Global Fund,

עם ה-UNICEF, עם הקרן העולמית,

to create a factory that now employs 7,000 people, mostly women.

כדי ליצור מפעל שכיום מעסיק 7,000 אנשים, רובם נשים.

And they produce 20 million lifesaving bednets

והם מייצרים 20 מיליון כילות מצילות חיים

for Africans around the world.

למען אפריקאיים בכל העולם.

Lifespring Hospital

בית-החולים לייפספרינג ("מעיין החיים")

is a joint venture between Acumen and the government of India

הוא מיזם משותף של Acumen וממשלת הודו

to bring quality, affordable maternal health care

שיועד לספק שירותי בריאות איכותיים וזולים לאימהות

to low-income women,

מקרב נשים בעלות הכנסה נמוכה.

and it's been so successful that it's currently building

והוא מצליח כל-כך עד שכיום הם בונים

a new hospital every 35 days.

בית חולים חדש בכל 35 ימים.

And 1298 Ambulances decided that it was going to

ו- "אמבולנסים 1298" החליטו שהם

reinvent a completely broken industry,

ימציאו מחדש תעשייה כושלת לגמרי,

building an ambulance service in Bombay

ויקימו שירות אמבולנסים בבומביי

that would use the technology of Google Earth,

שיעשה שימוש בטכנולוגיה של Google Earth,

a sliding scale pricing system

בשיטת תמחור מדורגת בהתאם ליכולת המשלם

so that all people could have access,

כך שיהיה נגיש לכל האנשים,

and a severe and public decision

והחלטה מחמירה ופומבית

not to engage in any form of corruption.

שלא להיות מעורבים בשום סוג של שחיתות.

So that in the terrorist attacks of November

כך שבמתקפת הטרור של נובמבר

they were the first responder,

הם היו הראשונים שהגיבו,

and are now beginning to scale, because of partnership.

ועכשיו מתחילים להתרחב, בזכות השותפות.

They've just won four government contracts to build off their 100 ambulances,

הם זכו בארבעה חוזים ממשלתיים להקמת 100 אמבולנסים,

and are one of the largest and most effective ambulance companies

והם אחת מחברות האמבולנסים הגדולות והיעילות ביותר

in India.

בהודו.

This idea of scale is critical.

הרעיון של התרחבות הוא קריטי.

Because we're starting to see these enterprises

בגלל שמתחילים לראות את התאגידים האלו

reach hundreds of thousands of people. All of the ones I discussed

שמגיעים למאות ואלפי אנשים. כל אלו שדיברתי עליהם

have reached at least a quarter million people.

הגיעו לפחות לרבע מיליון איש.

But that's obviously not enough.

אבל זה כמובן לא מספיק.

And it's where the idea of partnership

ופה הרעיון של שותפות

becomes so important.

הופך לחשוב במיוחד.

Whether it's by finding those innovations

בין אם בלמצוא את החידושים האלו

that can access the capital markets,

שיכולים להיכנס לשוק ההון,

government itself, or partner with major corporations,

השלטון עצמו, או שותפות עם תאגידים גדולים,

there is unbelievable opportunity for innovation.

יש הזדמנויות בל-יאומנו לחדשנות.

President Obama understands that.

הנשיא אובמה מבין את זה.

He recently authorized the creation of a Social Innovation Fund

לאחרונה הוא אישר את הקמת ה"קרן לחדשנות חברתית"

to focus on what works in this country,

כדי להתמקד במה שעובד במדינה הזו,

and look at how we can scale it.

ולבחון איך אנחנו יכולים להרחיב את זה.

And I would submit that it's time to consider

ואני טוענת שהגיע הזמן לשקול

a global innovation fund

קרן עולמית לחדשנות

that would find these entrepreneurs around the world

שתאתר את אותם יזמים בכל העולם

who really have innovations, not only for their country,

שיש להם באמת המצאות, לא רק עבור מדינתם,

but ones that we can use in the developed world as well.

אלא כאלו שאנחנו יכולים ליישם גם בכל העולם המתפתח.

Invest financial assistance, but also management assistance.

להשקיע בעזרה כלכלית, אבל גם בעזרה ניהולית.

And then measure the returns,

ואז למדוד את הרווחים,

both from a financial perspective

הן מנקודת מבט כספית,

and from a social impact perspective.

והן מנקודת מבט של השפעה חברתית.

When we think about new approaches to aid,

כשאנחנו חושבים על גישות חדשות לסיוע,

it's impossible not to talk about Pakistan.

בלתי אפשרי שלא לדבר על פקיסטאן.

We've had a rocky relationship with that country

היו לנו יחסים מעורערים עם המדינה הזו,

and, in all fairness,

ובכל ההגינות -

the United States has not always been a very reliable partner.

ארה"ב לא תמיד הייתה שותפה מהימנה.

But again I would say that this is our moment

אבל שוב אני רוצה להגיד שזה הרגע שלנו

for extraordinary things to happen.

שבו דברים מופלאים יכולים לקרות.

And if we take that notion of a global innovation fund,

ואם ניקח את הרעיון הזה של קרן חדשנות עולמית,

we could use this time to invest

אנחנו יכולים לנצל את הזמן הזה כדי להשקיע

not directly in government, though we would have government's blessing,

לא ישירות בשלטון, למרות שכן נקבל את בירכתו של השלטון,

nor in international experts,

ולא במומחים בינלאומיים,

but in the many existing entrepreneurs

אלא ביזמים הרבים הקיימים

and civil society leaders

ובמנהיגי החברה האזרחית

who already are building wonderful innovations

שכבר היום בונים כלים חדשניים נהדרים

that are reaching people all across the country.

שמגיעים לאנשים בכל רחבי הארץ.

People like Rashani Zafar,

אנשים כמו Rashani Zafar.

who created one of the largest microfinance banks in the country,

שהקימה את אחד הבנקים למימון-זעיר הגדולים בארץ,

and is a real role model for women inside and outside the country.

והיא מודל חיקוי אמיתי לנשים במדינה ומחוצה לה.

And Tasneem Siddiqui, who developed a way

ו- Tasneem Siddiqui שפיתח שיטה

called incremental housing,

שנקראת דיור אינקרמנטאלי,

where he has moved 40,000 slum dwellers

שבאמצעותה העביר 40 אלף שוכני שכונות עוני

into safe, affordable community housing.

לדיור קהילתי בטוח וזול.

Educational initiatives like DIL and The Citizen Foundation

יוזמות חינוכיות כמו DIL ו"קרן האזרחים"

that are building schools across the country.

שבונים בתי-ספר בכל הארץ.

It's not hyperbole

לא מוגזם לומר

to say that these civil society institutions

שהמוסדות האזרחיים-חברתיים האלו

and these social entrepreneurs

והיזמים החברתיים האלו

are building real alternatives to the Taliban.

יוצרים אלטרנטיבה אמיתית לטליבאן.

I've invested in Pakistan for over seven years now,

אני משקיעה בפקיסטאן כבר למעלה משבע שנים

and those of you who've also worked there

ואלו מביניכם שגם עבדו שם

can attest that Pakistanis are an incredibly hard working population,

יכולים להעיד שהפקיסטאנים הם אוכלוסיה חרוצה מאוד.

and there is a fierce upward mobility in their very nature.

ויש בהם רצון טבעי ועז לנוע קדימה.

President Kennedy said that

הנשיא קנדי אמר

those who make peaceful revolution impossible

שאנשים המונעים את המהפכות השקטות

make violent revolution inevitable.

הופכים את המהפכות האלימות לבלתי נמנעות.

I would say that the converse is true.

אני הייתי אומרת שגם ההיפוך נכון.

That these social leaders

שהמנהיגים החברתיים האלו

who really are looking at innovation

שבאמת בוחנים את כלי החדשנות

and extending opportunity

ואת ההזדמנויות לגידול

to the 70 percent of Pakistanis who make less than two dollars a day,

עבור 70 אחוזים מהפקיסטאנים שמשתכרים פחות משני דולר ליום,

provide real pathways to hope.

מספקים נתיב אמיתי לתקווה.

And as we think about how we construct aid for Pakistan,

ובעודנו חושבים על דרכים להספקת סיוע לפקיסטאן,

while we need to strengthen the judiciary,

ובמקביל לצורך לחזק את המערכת המשפטית,

build greater stability,

לחזק את היציבות,

we also need to think about lifting those leaders

אנחנו גם צריכים לחשוב על לרומם את המנהיגים האלו

who can be role models for the rest of the world.

שיכולים לשמש מודל חיקוי לשאר העולם.

On one of my last visits to Pakistan,

באחד מביקורי האחרונים בפקיסטאן

I asked Dr. Sono if he would take me

ביקשתי מד"ר Sono לקחת אותי

to see some of the drip irrigation in the Thar Desert.

לראות חלק ממערכות ההשקיה בטפטוף שבמדבר ת'אר.

And we left Karachi one morning before dawn.

ויצאנו מקאראצ'י בוקר אחד לפני הזריחה.

It was about 115 degrees.

היה בערך 46 מעלות.

And we drove for eight hours

ונסענו במשך 8 שעות

along this moonscape-like landscape

לאורך נוף שומם

with very little color, lots of heat,

עם מעט מאוד צבע, הרבה חום,

very little discussion, because we were exhausted.

מעט מאוד דיבורים כי היינו מותשים.

And finally, at the end of the journey,

ולבסוף בסוף המסע

I could see this thin little yellow line across the horizon.

יכולתי לראות מעין קו צהוב דק באופק.

And as we got closer, its significance became apparent.

וכשהתקרבנו התברר לי פישרו.

That there in the desert

ששם במדבר

was a field of sunflowers growing seven feet tall.

היה שדה חמניות צומחות לגובה של 2 מטר.

Because one of the poorest farmers on Earth

כי לאחד החקלאים העניים בעולם

had gotten access to a technology

הייתה אפשרות להגיע לטכנולוגיה

that had allowed him to change his own life.

שאפשרה לו לשנות את חייו.

His name was Raja,

שמו היה Raja.

and he had kind, twinkly hazel eyes

והיו לו עיניים בוהקות בצבע אלסר,

and warm expressive hands

וידיים חמות ומלאות הבעה

that reminded me of my father.

שהזכירו לי את אבי.

And he said it was the first dry season

והוא אמר שזו העונה היבשה הראשונה

in his entire life that he hadn't taken

בכל חייו שהוא לא לקח

his 12 children and 50 grandchildren

את 12 ילדיו ואת 50 נכדיו

on a two day journey across the desert

במסע בן יומיים לאורך המדבר

to work as day laborers at a commercial farm

כדי לעבוד כפועלי יום בחווה מסחרית

for about 50 cents a day.

תמורת 50 סנט ליום.

Because he was building these crops.

בגלל שהוא מגדל את היבולים האלו.

And with the money he earned he could stay this year.

ובכסף שהרוויח הוא יכול להישאר השנה.

And for the first time ever in three generations,

ובפעם הראשונה מזה שלושה דורות,

his children would go to school.

ילדיו ילכו לבית-הספר.

We asked him if he would send his daughters as well as his sons.

שאלנו אותו אם ישלח גם את בנותיו יחד עם בניו.

And he said, "Of course I will.

והוא אמר "בוודאי שכן".

Because I don't want them discriminated against anymore."

"כי אני לא רוצה שהן יופלו לרעה יותר."

When we think about solutions to poverty,

כשאנחנו חושבים על פתרונות לעוני

we cannot deny individuals

אי אפשר לשלול מהפרטים

their fundamental dignity.

את הכבוד העצמי הבסיסי שלהם.

Because at the end of the day,

כי בסופו של יום

dignity is more important to the human spirit than wealth.

הכבוד העצמי חשוב יותר לרוח האדם מאשר העושר.

And what's exciting is to see so many entrepreneurs across sectors

ומה שמרגש זה לראות כל-כך הרבה יזמים בכל הסקטורים

who are building innovations that recognize

שעובדים על חדשנות שמכירה בכך

that what people want is freedom

שמה שאנשים רוצים זה חופש

and choice and opportunity.

ובחירה והזדמנות.

Because that is where dignity really starts.

כי שם באמת מתחיל הכבוד העצמי.

Martin Luther King said that

מרטין לותר קינג אמר ש -

love without power is anemic and sentimental,

אהבה בלי כוח היא אנמית, ורגשנית

and that power without love

וכוח ללא אהבה

is reckless and abusive.

הוא פזיז ופוגעני.

Our generation has seen both approaches tried,

הדור שלנו ראה את שתי הגישות מיושמות,

and often fail.

ולרוב נכשלות.

But I think our generation also might be the first

אבל אני חושבת שהדור שלנו עשוי גם להיות הראשון

to have the courage to embrace both love and power.

שיהיה לו האומץ לאמץ גם את האהבה וגם את הכוח.

For that is what we'll need, as we move forward

כי זה מה שנצטרך בעודנו צועדים קדימה

to dream and imagine what it will really take

לחלום ולדמיין מה באמת נדרש

to build a global economy that includes all of us,

כדי לבנות כלכלה גלובלית שכוללת את כולנו.

and to finally extend that fundamental proposition

וכדי סוף סוף להחיל את הרעיון הבסיסי הזה -

that all men are created equal to every human being on the planet.

שכל בני האדם נולדו שווים - על כל בני האדם בתבל.

The time for us to begin innovating

הגיעה העת להתחיל לחדש

and looking for new solutions, a cross sector, is now.

ולחפש פתרונות חדשים, בכל הסקטורים.

I can only talk from my own experience,

אני יכולה לדבר רק מניסיוני האישי.

but in eight years of running Acumen fund,

אבל ב- 8 השנים של ניהול קרן Acumen,

I've seen the power of patient capital.

ראיתי את כוחו של ה"מימון הסבלני".

Not only to inspire innovation and risk taking,

לא רק בעידוד חדשנות ולקיחת סיכון,

but to truly build systems that have created

אלא ממש בלבנות מערכות שיצרו

more than 25,000 jobs

מעל 29 אלף מקומות עבודה

and delivered tens of millions of services and products

וסיפקו עשרות מיליוני שירותים ומוצרים

to some of the poorest people on the planet.

לכמה מהאוכלוסיות העניות ביותר בעולם.

I know it works.

אני יודעת שזה עובד.

But I know that many other kinds of innovation also work.

אבל אני יודעת שצורות אחרות של חדשנות עובדות אף הן.

And so I urge you, in whatever sector you work,

ועל כן אני מפצירה בכם, לא משנה באיזה סקטור אתם עובדים,

in whatever job you do,

באיזו עבודה שלא תהיה,

to start thinking about how we might

להתחיל לחשוב על איך אנחנו יכולים

build solutions that start

לבנות פתרונות שיוצאים

from the perspective of those we're trying to help.

מנקודת הראות של אלו שלהם אנחנו מנסים לעזור.

Rather than what we think that they might need.

במקום ממה שאנחנו חושבים שהם בטח צריכים.

It will take embracing the world with both arms.

בשביל זה צריך לחבק את העולם בשתי ידיים.

And it will take living with the spirit of generosity and accountability,

וצריך לחיות עם רוח של נדיבות ואחריות,

with a sense of integrity and perseverance.

עם תחושה של יושרה והתמדה

And yet these are the very qualities

אבל אלו בדיוק הן התכונות

for which men and women have been honored

שבזכותן גברים ונשים כובדו

throughout the generations.

לאורך הדורות.

And there is so much good that we can do.

ואנחנו יכולים לעשות כל-כך הרבה דברים טובים.

Just think of all those sunflowers in the desert.

רק חישבו על כל החמניות האלו במדבר.

Thank you.

תודה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)