Clay Shirky: Institutions vs. collaboration

מתרגם: Elad Shtilerman מבקר: Ido Dekkers

How do groups get anything done? Right?

איך קבוצות מבצעות משהו ? נכון ?

How do you organize a group of individuals

איך ניתן לארגן קבוצה של פרטים

so that the output of the group

כך שתפוקת הקבוצה

is something coherent and of lasting value,

תהיה עקבית ובעלת ערך יציב,

instead of just being chaos?

במקום להיות תוהו ובוהו ?

And the economic framing of that problem

והמסגרת הכלכלית של הבעיה הזו

is called coordination costs.

נקראת עלויות תיאום.

And a coordination cost is essentially all of the financial

ועלות תיאום היא במהותה כל הקשיים הפיננסים

or institutional difficulties in arranging group output.

או מוסדיים בלארגן תפוקה קבוצתית.

And we've had a classic answer for coordination costs,

והייתה לנו תשובה קלאסית לעלויות תיאום,

which is, if you want to coordinate the work of a group of people,

שאומרת שאם אתה רוצה לתאם את העבודה של קבוצת אנשים,

you start an institution, right? You raise some resources.

אז אתה מקים מוסד, נכון ? אתה מגייס קצת משאבים.

You found something. It can be private or public.

אתה מייסד משהו. זה יכול להיות פרטי או ציבורי.

It can be for profit or not profit. It can be large or small.

זה יכול להיות למטרת רווח או לא למטרת רווח. זה יכול להיות גדול או קטן.

But you get these resources together.

אבל אתה מצרף את המשאבים האלו.

You found an institution, and you use the institution

אתה מקים מוסד, ואתה משתמש במוסד

to coordinate the activities of the group.

לתאם את פעילויות הקבוצה.

More recently, because the cost of letting groups

לאחרונה, מכיוון שהמחיר של לאפשר לקבוצות

communicate with each other has fallen through the floor --

לתקשר אחת עם השנייה צנח דרך הרצפה --

and communication costs are one of the big

ועלויות התקשורת הן אחת מהתשומות הגדולות

inputs to coordination -- there has been a second answer,

לתיאום -- ישנה תשובה שנייה,

which is to put the cooperation into the infrastructure,

שהיא להכניס את שיתוף הפעולה לתוך התשתית,

to design systems that coordinate the output

לתכנן מערכות שמתאמות את התפוקה

of the group as a by-product of the operating of the system,

של הקבוצה כתוצר לוואי של פעולת המערכת

without regard to institutional models.

מבלי להתייחס למודלים מוסדיים.

So, that's what I want to talk about today.

אז על זה אני רוצה לדבר היום.

I'm going to illustrate it with some fairly concrete examples,

אבהיר זאת עם כמה דוגמאות מוחשיות למדי,

but always pointing to the broader themes.

אבל תמיד מכוונות לתמונה הרחבה.

So, I'm going to start by trying to answer a question

אז אתחיל בלנסות לענות על שאלה

that I know each of you will have asked yourself at some point or other,

שאני יודע שכל אחד מכם בודאי שאל את עצמו בשלב כזה או אחר

and which the Internet is purpose-built to answer,

ושהאינטרנט בנוי לענות עליה,

which is, where can I get a picture of a roller-skating mermaid?

והיא, איפה אוכל למצוא תמונה של בתולת ים על גלגיליות ?

So, in New York City, on the first Saturday of every summer,

אז בניו יורק, ביום שבת הראשון של כל קיץ,

Coney Island, our local, charmingly run-down amusement park,

אי קוני, פארק השעשועים המקומי שלנו, הבלוי באופן מקסים,

hosts the Mermaid Parade. It's an amateur parade;

מארח את מצעד בתולת הים. זהו מצעד חובבני,

people come from all over the city; people get all dressed up.

אנשים באים מכל עברי העיר, אנשים שמים כל מיני תלבושות.

Some people get less dressed up.

חלקם לובשים קצת פחות.

Young and old, dancing in the streets.

צעירים ומבוגרים, רוקדים ברחובות.

Colorful characters, and a good time is had by all.

טיפוסים צבעוניים, וכולם נהנים.

And what I want to call your attention to is not the Mermaid Parade itself,

הדבר שאליו אני רוצה להפנות את תשומת לבכם הוא לא מצעד בתולת הים עצמו,

charming though it is, but rather to these photos.

על אף שהוא מקסים בפני עצמו, אלא לתמונות האלו.

I didn't take them. How did I get them?

אני לא צילמתי אותם. איך קיבלתי אותם ?

And the answer is: I got them from Flickr.

והתשובה היא : מצאתי אותם בפליקר.

Flickr is a photo-sharing service

פליקר הוא שרות שיתוף תמונות

that allows people to take photos, upload them,

שמאפשר לאנשים לקחת תמונות, להעלות אותם לרשת,

share them over the Web and so forth.

לשתף בהם מעל הרשת וכן הלאה.

Recently, Flickr has added an additional function called tagging.

לאחרונה, פליקר הוסיפו שימוש חדש הנקרא תיוג.

Tagging was pioneered by Delicious and Joshua Schachter.

את התיוג יזמו Del.icio.us וג'ושוע שכטר.

Delicious is a social bookmarking service.

Del.icio.us הוא שרות סימון אתרים (bookmarking) חברתי.

Tagging is a cooperative infrastructure answer to classification.

תיוג הוא תשובת תשתית של שיתוף פעולה לבעיית סיווג.

Right? If I had given this talk last year,

נכון ? לו הייתי נותן הרצאה זו בשנה שעברה,

I couldn't do what I just did,

לא הייתי יכול לעשות את מה שכרגע עשיתי,

because I couldn't have found those photos.

מכיוון שלא הייתי יכול למצוא את התמונות ההן.

But instead of saying,

אבל במקום להגיד,

we need to hire a professional class of librarians

אנחנו צריכים לשכור ספרנים ממעמד מקצועי

to organize these photos once they're uploaded,

כדי לארגן את התמונות האלו מהרגע שהועלו לרשת,

Flickr simply turned over to the users

פליקר פשוט העבירו למשתמשים

the ability to characterize the photos.

את היכולת לאפיין תמונות.

So, I was able to go in and draw down photos that had been tagged

אז הייתי יכול להיכנס ולהוריד את התמונות שתויגו

"Mermaid Parade." There were 3,100 photos taken by 118 photographers,

כ "מצעד בתולת הים". היו 3,100 תמונות שצולמו על ידי 118 צלמים,

all aggregated and then put under this nice, neat name,

כולן מקובצות ואז מופיעות תחת השם החביב הזה,

shown in reverse chronological order.

מוצגות בסדר כרונולוגי הפוך.

And I was then able to go and retrieve them

ואז הייתי יכול ללכת ולמצוא אותם

to give you that little slideshow.

בשביל להעביר לכם את המצגת הקצרה הזו.

Now, what hard problem is being solved here?

עכשיו, איזו בעייה קשה נפתרת כאן ?

And it's -- in the most schematic possible view,

וזה בראייה הכי סכימטית שיכולה להיות,

it's a coordination problem, right?

זו בעיית התיאום, נכון ?

There are a large number of people on the Internet,

יש מספר גדול של אנשים באינטרט,

a very small fraction of them have photos of the Mermaid Parade.

לחלק קטן מאוד מהם יש תמונות ממצעד בתולת הים.

How do we get those people together to contribute that work?

איך אנחנו מחברים בין האנשים האלו כדי לתרום לעבודה הזו?

The classic answer is to form an institution, right?

התשובה הקלאסית היא להקים מוסד, נכון ?

To draw those people into some prearranged structure

למשוך את האנשים האלו לתוך איזשהו מבנה מאורגן מראש

that has explicit goals.

שיש לו מטרות מוגדרות.

And I want to call your attention to

ואני רוצה להסב את תשומת ליבכם

some of the side effects of going the institutional route.

לחלק מתופעות הלוואי של הליכה בדרך המוסדית.

First of all, when you form an institution,

קודם כל, כאשר אתה מקים מוסד,

you take on a management problem, right?

אתה לוקח על עצמך בעיית ניהול, נכון ?

No good just hiring employees,

זה לא מספיק רק לשכור עובדים.

you also have to hire other employees to manage those employees

אתה חייב לשכור עובדים נוספים בשביל לנהל את אותם עובדים.

and to enforce the goals of the institution and so forth.

ולאכוף את מטרות המוסד וכן הלאה.

Secondly, you have to bring structure into place.

שנית, אתה חייב לגבש מבנה.

Right? You have to have economic structure.

נכון? אתה חייב מבנה כלכלי.

You have to have legal structure.

אתה חייב מבנה משפטי.

You have to have physical structure.

אתה חייב מבנה פיזי.

And that creates additional costs.

וזה יוצר עלויות נוספות.

Third, forming an institution is inherently exclusionary.

שלישית, הקמת מוסד היא באופן מהותי פעולה מפרידה.

You notice we haven't got everybody who has a photo.

אתם שמים לב שאין לנו את כל מי שיש לו תמונה.

You can't hire everyone in a company, right?

אי אפשר לשכור את כולם בחברה, נכון?

You can't recruit everyone into a governmental organization.

אי אפשר לגייס את כולם לארגון ממשלתי.

You have to exclude some people.

חייבים להשאיר חלק מהאנשים בחוץ.

And fourth, as a result of that exclusion,

ורביעית, כתוצאה מההפרדה הזו,

you end up with a professional class. Look at the change here.

אתם גומרים עם מעמד מקצועי. תראו את השינוי כאן.

We've gone from people with photos to photographers.

הלכנו מאנשים עם תמונות לצלמים.

Right? We've created a professional class of photographers

נכון ? יצרנו מעמד מקצועי של צלמים

whose goal is to go out and photograph the Mermaid Parade,

שמטרתם היא לצאת ולצלם את מצעד בתולת הים

or whatever else they're sent out to photograph.

או כל דבר אחר אותו הם נשלחים לצלם.

When you build cooperation into the infrastructure,

כאשר בונים שיתוף פעולה לתוך התשתית,

which is the Flickr answer,

שהיא תשובת פליקר,

you can leave the people where they are

ניתן להשאיר את האנשים איפה שהם

and you take the problem to the individuals, rather than

ואתה לוקח את הבעייה לפרטים במקום

moving the individuals to the problem.

את הפרטים אל הבעייה

You arrange the coordination in the group, and by doing that

אתה מארגן את התאום בתוך הקבוצה, ועל ידי כך

you get the same outcome, without the institutional difficulties.

אתה משיג את אותה תוצאה ללא קשיים מוסדיים.

You lose the institutional imperative.

אתה מאבד את החובה המוסדית.

You lose the right to shape people's work when it's volunteer effort,

אתה מאבד את הזכות לעצב את עבודת האנשים כאשר זהו מבצע התנדבותי,

but you also shed the institutional cost,

אבל אתה משיר גם את העלות המוסדית,

which gives you greater flexibility.

מה שנותן לך גמישות גדולה יותר.

What Flickr does is it replaces planning with coordination.

מה שפליקר עושה הוא מחליף תכנון בתיאום.

And this is a general aspect of these cooperative systems.

וזהו היבט כללי של מערכות שיתוף פעולה אלו.

Right. You'll have experienced this in your life

נכון. כולכם חוויתם את זה בחייכם

whenever you bought your first mobile phone,

מתי שקניתם את מכשיר הטלפון הנייד הראשון שלכם,

and you stopped making plans.

והפסקתם ליצור תוכניות.

You just said, "I'll call you when I get there."

פשוט אמרתם, אתקשר אליך כשאגיע לשם.

"Call me when you get off work." Right?

תתקשר אלי כשאתה מסיים לעבוד. נכון?

That is a point-to-point replacement of coordination with planning.

זוהי החלפה של תכנון בתיאום על ידי (תקשורת) נקודה לנקודה.

Right. We're now able to do that kind of thing with groups.

נכון. עכשיו אנחנו מסוגלים לעשות דברים מהסוג הזה עם קבוצות.

To say instead of, we must make an advance plan,

במקום להגיד, אנחנו צריכים לעשות תכנית מראש,

we must have a five-year projection

אנחנו חייבים תכנון לחמש שנים

of where the Wikipedia is going to be, or whatever,

של איפה הויקיפדיה הולכת להיות,

you can just say, let's coordinate the group effort,

אתה יכול פשוט לומר, בוא נתאם את המאמץ הקבוצתי,

and let's deal with it as we go,

ונתמודד עם זה ככל שאנו מתקדמים,

because we're now well-enough coordinated

מכיוון שכעת אנחנו מתואמים מספיק

that we don't have to take on the problems of deciding in advance what to do.

כך שאנחנו לא צריכים להתמודד עם הבעיות של להחליט מראש מה לעשות.

So here's another example. This one's somewhat more somber.

אז הנה דוגמא נוספת.

These are photos on Flickr tagged "Iraq."

ישנם תמונות בפליקר המתויגות "עיראק."

And everything that was hard about the coordination cost

וכל מה שהיה קשה לגבי עלות התיאום

with the Mermaid Parade is even harder here.

עם מצעד בתולת הים כאן אפילו יותר קשה.

There are more pictures. There are more photographers.

כעת יש יותר תמונות. יותר צלמים.

It's taken over a wider geographic area.

זה נלקח על פני איזור גיאוגרפי יותר רחב.

The photos are spread out over a longer period of time.

התמונות מפוזרות על פני זמן ארוך יותר.

And worst of all, that figure at the bottom,

והגרוע מכל, המספר בתחתית,

approximately ten photos per photographer, is a lie.

בערך עשר תמונות לכל צלם, הוא שקר.

It's mathematically true,

זה נכון מתמטית,

but it doesn't really talk about anything important --

אבל זה לא אומר שום דבר חשוב

because in these systems, the average isn't really what matters.

מכיוון שבמערכות האלו, הממוצע אינו מה שחשוב.

What matters is this.

מה שחשוב הוא זה.

This is a graph of photographs tagged Iraq

זהו תרשים של תמונות המתויגות עיראק

as taken by the 529 photographers who contributed the 5,445 photos.

כפי שצולמו על ידי 529 צלמים שתרמו 5,445 תמונות.

And it's ranked in order of number of photos taken per photographer.

וזה מדורג בסדר לפי מספר התמונות שצולמו על ידי כל צלם.

You can see here, over at the end,

אתם יכולים לראות כאן, בקצה,

our most prolific photographer has taken around 350 photos,

הצלם הפורה ביותר שלנו צלם בערך 350 תמונות

and you can see there's a few people who have taken hundreds of photos.

ואתם יכולים לראות שיש בודדים שצילמו מאות תמונות.

Then there's dozens of people who've taken dozens of photos.

ואז יש עשרות אנשים שצילמו עשרות תמונות.

And by the time we get around here,

וכאשר אנחנו מגיעים לכאן,

we get ten or fewer photos, and then there's this long, flat tail.

אנחנו מקבלים עשר או פחות תמונות, ואז יש את הזנב הארוך, השטוח הזה.

And by the time you get to the middle,

וכאשר אתם מגיעים למרכז,

you've got hundreds of people

יש לכם מאות אנשים

who have contributed only one photo each.

שתרמו תמונה אחת כל אחד.

This is called a power-law distribution.

זה נקרא התפלגות חוק-חזקה.

It appears often in unconstrained social systems

היא מופיעה לעתים קרובות במערכות חברתיות לא מרוסנות

where people are allowed to contribute as much or as little as they like --

כשמרשים לאנשים לתרום כמה שיותר או כמה שפחות כרצונם,

this is often what you get. Right?

זה מה שלעתים תכופות מקבלים. נכון?

The math behind the power-law distribution is that whatever's in the nth position

המתמטיקה מאחורי התפלגות חוק-חזקה היא שמה שבמקום ה Nי

is doing about one-nth of whatever's being measured,

עושה בערך 1 לחלק בN ממה שנמדד,

relative to the person in the first position.

ביחס לבן אדם במקום הראשון.

So, we'd expect the tenth most prolific photographer

אז אנחנו מצפים שהצלם העשירי הכי פורה

to have contributed about a tenth of the photos,

יתרום עשירית מהתמונות,

and the hundredth most prolific photographer

והצלם המאה הכי פורה

to have contributed only about a hundred as many photos

יתרום בערך מאית מהתמונות

as the most prolific photographer did.

שהצלם הכי פורה תרם.

So, the head of the curve can be sharper or flatter.

אז ראש העקומה יכול להיות חד יותר או שטוח יותר.

But that basic math accounts both for the steep slope

אבל המתמטיקה הבסיסית מתארת גם את השיפוע החד

and for the long, flat tail.

וגם את הזנב הארוך והשטוח.

And curiously, in these systems, as they grow larger,

ובאופן מפתיע, במערכות האלו, ככל שהם גדלות,

the systems don't converge; they diverge more.

המערכות לא מתכנסות, הם מתבדרות יותר.

In bigger systems, the head gets bigger

במערכות גדולות יותר, הראש נהיה גדול יותר

and the tail gets longer, so the imbalance increases.

והזנב נהיה ארוך יותר, כך שחוסר האיזון גדל.

You can see the curve is obviously heavily left-weighted. Here's how heavily:

ניתן לראות בברור שהעקום ממורכז חזק בצד שמאל. הנה כמה חזק.

if you take the top 10 percent of photographers contributing to this system,

אם תקחו את ה 10% הצלמים המובילים בתרומתם למערכת זו,

they account for three quarters of the photos taken --

הם אחראיים ל ¾ מהתמונות שצולמו --

just the top 10 percent most prolific photographers.

רק 10% העליונים, הצלמים הפורים ביותר.

If you go down to five percent,

אם תלכו עד ה 5%,

you're still accounting for 60 percent of the photos.

עדיין תקבלו 60% מהתמונות.

If you go down to one percent, exclude 99 percent of the group effort,

אם תלכו לאחוז אחד, תוציאו מהחשבון 99% מהמאמץ הקבוצתי,

you're still accounting for almost a quarter of the photos.

עדיין תקבלו ככמעט רבע מהתמונות.

And because of this left weighting,

ובגלל המרכוז שמאלה,

the average is actually here, way to the left.

הממוצע בעצם כאן, הרחק לשמאל.

And that sounds strange to our ears,

וזה נשמע מוזר לאוזנינו,

but what ends up happening is that 80 percent of the contributors

אבל מה שקורה בסוף הוא ש 80% מהתורמים

have contributed a below-average amount.

תרמו כמות שמתחת לממוצע.

That sounds strange because we expect average and middle

זה נראה מוזר מכיוון שאנחנו מצפים שממוצע ואמצע

to be about the same, but they're not at all.

יהיו בערך אותו דבר, אבל הם ממש לא.

This is the math underlying the 80/20 rule. Right?

זו המתמטיקה מתחת לחוק ה80/20. נכון ?

Whenever you hear anybody talking about the 80/20 rule,

בכל פעם שאתם שומעים מישהו מדבר על חוק ה80/20,

this is what's going on. Right?

זה מה שקורה. נכון ?

20 percent of the merchandise accounts for 80 percent of the revenue,

20% מהסחורה אחראית ל 80% מהרווח,

20 percent of the users use 80 percent of the resources --

20% מהמשתמשים צורכים 80% מהמשאבים --

this is the shape people are talking about when that happens.

זוהי הצורה עליה מדברים כאשר זה קורה.

Institutions only have two tools: carrots and sticks.

למוסדות יש שני כלים: גזרים ומקלות.

And the 80 percent zone is a no-carrot and no-stick zone.

ואזור ה80% הוא אזור של לא-גזר ולא-מקל.

The costs of running the institution mean that you cannot

העלויות של ניהול מוסד מכתיבים שאתה לא יכול

take on the work of those people easily in an institutional frame.

להעסיק את האנשים האלה בקלות במסגרת מוסדית.

The institutional model always pushes leftwards,

המודל המוסדי תמיד דוחף שמאלה,

treating these people as employees.

מתייחס לאנשים אלו כמועסקים.

The institutional response is,

התגובה המוסדית היא,

I can get 75 percent of the value for 10 percent of the hires -- great,

אני יכול לקבל 75 אחוז מהערך ב10 אחוז מההעסקות -- נהדר.

that's what I'll do.

זה מה שאעשה.

The cooperative infrastructure model says,

מודל התשתית לשיתוף פעולה אומר,

why do you want to give up a quarter of the value?

למה אתה רוצה לוותר על רבע מהערך?

If your system is designed

אם המערכת שלך מתוכננת

so that you have to give up a quarter of the value,

כך שתצטרך לוותר על רבע מהערך,

re-engineer the system.

אז תתכנן מחדש את המערכת.

Don't take on the cost that prevents you

אל תתמודד עם העלות שמונעת ממך

from getting to the contributions of these people.

לקבל את תרומתם של האנשים האלה,

Build the system so that anybody can contribute at any amount.

בנה את המערכת כך שכל אחד יוכל לתרום כל כמות.

So the coordination response asks not,

אז תגובת התיאום שואלת לא,

how are these people as employees, but rather,

איך האנשים האלה כמועסקים, אלא,

what is their contribution like? Right?

איך התרומה שלהם? נכון?

We have over here Psycho Milt, a Flickr user,

יש לנו כאן פסיכו מילט, משתמש פליקר אחד,

who has contributed one, and only one, photo titled "Iraq."

שתרם תמונה אחת ורק אחת שכותרתה "עיראק."

And here's the photo. Right. Labeled, "Bad Day at Work."

והנה התמונה. נכון. מתויגת, "יום גרוע בעבודה."

Right? So the question is,

נכון? אז השאלה היא,

do you want that photo? Yes or no.

האם אתה רוצה את התמונה הזו? כן או לא.

The question is not, is Psycho Milt a good employee?

השאלה היא לא, אם פסיכו מילט הוא מועסק טוב?

And the tension here is between institution as enabler

והמתח כאן הוא בין המוסד כמאפשר

and institution as obstacle.

והמוסד כמכשול.

When you're dealing with the left-hand edge

כשאתה מתמודד עם קצה שמאלי

of one of these distributions,

של אחת מההתפלגויות האלו,

when you're dealing with the people who spend a lot of time

כשאתה מתמודד עם האנשים שמשקיעים הרבה זמן

producing a lot of the material you want,

בלייצר הרבה מהחומר שאתה רוצה,

that's an institution-as-enabler world.

זהו עולם בו המוסד מאפשר.

You can hire those people as employees, you can coordinate their work

אתה יכול לשכור את האנשים האלו כעובדים, לתאם את עבודתם

and you can get some output.

ולקבל תפוקה מסויימת.

But when you're down here, where the Psycho Milts of the world

אבל כשאתה נמצא פה איפה שהפסיכו מילטים של העולם

are adding one photo at a time,

מוסיפים תמונה אחת כל פעם,

that's institution as obstacle.

זה מוסד כמכשול.

Institutions hate being told they're obstacles.

מוסדות שונאים שאומרים להם שהם מכשולים.

One of the first things that happens

אחד הדברים הראשונים שקורים

when you institutionalize a problem

כאשר אתה ממסד בעיה

is that the first goal of the institution

הוא שהמטרה הראשונה במעלה של המוסד

immediately shifts from whatever the nominal goal was

עוברת באופן מיידי מהמטרה המוצהרת

to self-preservation.

לשימור עצמי.

And the actual goal of the institution goes to two through n.

והמטרה בפועל של המוסד עוברת מ2 ועד N.

Right? So, when institutions are told they are obstacles,

נכון? אז כשנאמר למוסדות שהם מכשולים,

and that there are other ways of coordinating the value,

ושישנן דרכים אחרות לתאם ערך,

they go through something a little bit like the Kubler-Ross stages --

הם עוברים משהו קצת דומה לשלבי קובלר-רוס --

(Laughter)

(צחוק)

-- of reaction, being told you have a fatal illness:

-- של תגובה, כשמבשרים לך שיש לך מחלה סופנית:

denial, anger, bargaining, acceptance.

הכחשה, כעס, התמקחות, קבלה.

Most of the cooperative systems we've seen

רוב מערכות שיתוף הפעולה שראינו

haven't been around long enough

לא קיימות מספיק זמן

to have gotten to the acceptance phase.

כדי להגיע לשלב הקבלה.

Many, many institutions are still in denial,

הרבה מאוד מוסדות עדיין בהכחשה,

but we're seeing recently a lot of both anger and bargaining.

אבל אנחנו רואים לאחרונה הרבה כעס והתמקחות.

There's a wonderful, small example going on right now.

יש דוגמא מופלאה המתרחשת עכשיו.

In France, a bus company is suing people for forming a carpool,

בצרפת, חברת אוטובוסים תובעת אנשים היוזמים שיתופי רכב (carpool),

right, because the fact that they have coordinated

נכון, כי העובדה שהם תיאמו

themselves to create cooperative value is depriving them of revenue.

את עצמם כדי ליצור ערך של שיתוף פעולה גורעת מהם רווח.

You can follow this in the Guardian.

אתם יכולים לעקוב אחרי זה בגרדיאן.

It's actually quite entertaining.

זה בעצם די מבדר.

The bigger question is,

השאלה הגדולה יותר היא,

what do you do about the value down here?

מה אתה עושה עם הערך שנמצא כאן למטה?

Right? How do you capture that?

נכון? איך אתה ממצה אותו?

And institutions, as I've said, are prevented from capturing that.

ומוסדות, כפי שאמרתי, מנועים מלמצות את זה.

Steve Ballmer, now CEO of Microsoft,

סטיב באלמר, כעת מנכ"ל מיקרוסופט,

was criticizing Linux a couple of years ago, and he said,

מתח ביקורת על לינוקס לפני כמה שנים, והוא אמר,

"Oh, this business of thousands of programmers

אוה, העסק הזה של אלפי מתכנתים

contributing to Linux, this is a myth.

הלוקחים חלק בלינוקס, זו אגדה. נכון?

We've looked at who's contributed to Linux,

בדקנו מי לקח חלק בלינוקס,

and most of the patches have been produced by programmers

ורוב טלאי התוכנה (patches) יוצרו על ידי מתכנתים

who've only done one thing." Right?

שעשו רק דבר אחד. נכון?

You can hear this distribution under that complaint.

ניתן לשמוע את ההתפלגות הזאת מאחורי התלונה ההיא.

And you can see why, from Ballmer's point of view,

וניתן לראות מדוע, מנקודת מבטו של באלמר,

that's a bad idea, right?

זה רעיון גרוע, נכון ?

We hired this programmer, he came in, he drank our Cokes

שכרנו את המתכנת הזה, הוא נכנס, שתה את הקולות שלנו

and played Foosball for three years and he had one idea.

שיחק כדורגל שולחן במשך שלוש שנים והיה לו רעיון אחד.

(Laughter)

(צחוק)

Right? Bad hire. Right?

נכון? העסקה לא טובה. נכון?

(Laughter)

(צחוק)

The Psycho Milt question is, was it a good idea?

שאלת פסיכו מילט היא, האם היה זה רעיון טוב?

What if it was a security patch?

מה אם זה היה טלאי של אבטחה ?

What if it was a security patch for a buffer overflow exploit,

מה אם זה היה טלאי אבטחה נגד ניצול גלישת באפר,

of which Windows has not some, [but] several?

שלווינדוס יש לא מעט אלא כמה וכמה?

Do you want that patch, right?

האם אתה רוצה את הטלאי הזה, נכון?

The fact that a single programmer can,

העובדה שמתכנת יחיד יכול,

without having to move into a professional relation

בלי להיות מחויב להיכנס ליחסי עובד מעביד

to an institution, improve Linux once

עם מוסד, לשפר את לינוקס פעם אחת

and never be seen from again, should terrify Ballmer.

ולא להיראות שוב, צריכה להטיל אימה על באלמר.

Because this kind of value is unreachable in classic

מכיוון שסוג כזה של ערך אינו נגיש במסגרות

institutional frameworks, but is part of cooperative

מוסדיות קלאסיות, אלא הוא חלק ממערכות

systems of open-source software, of file sharing,

שיתוף פעולה של תכנות קוד פתוח, או שיתוף קבצים,

of the Wikipedia. I've used a lot of examples from Flickr,

של הויקיפדיה. השתמשתי בהרבה דוגמאות מפליקר,

but there are actually stories about this from all over.

אבל למעשה ישנם סיפורים על כך מכל עבר.

Meetup, a service founded so that users could find people

מיטאפ (Meetup), שרות שנוצר כדי שמשתמשים יוכלו למצוא אנשים

in their local area who share their interests and affinities

בסביבתם הקרובה החולקים אתם את אותם תחומי עניין

and actually have a real-world meeting offline in a cafe

ושלמעשה נפגשים באמת בבית קפה

or a pub or what have you.

או פאב או מה שתרצו.

When Scott Heiferman founded Meetup,

כאשר סקוט הייפרמן הקים את מיטאפ,

he thought it would be used for, you know,

הוא חשב שזה ישמש את, אתם יודעים,

train spotters and cat fanciers -- classic affinity groups.

מעריצי רכבות וחובבי חתולים -- קבוצות קרבה קלאסיות.

The inventors don't know what the invention is.

הממציאים לא יודעים מה ההמצאה.

Number one group on Meetup right now,

הקבוצה מספר אחת במיטאפ עכשיו,

most chapters in most cities with most members, most active?

הכי הרבה פרקים בהכי הרבה ערים עם הכי הרבה חברים, הכי פעילה?

Stay-at-home moms. Right?

אמהות הנשארות בבית. נכון?

In the suburbanized, dual-income United States,

בארצות הברית של הפרוורים של הכנסה כפולה,

stay-at-home moms are actually missing

אמהות הנשארות בבית הם למעשה מפסידות

the social infrastructure that comes from extended family

את התשתית החברתית שבאה ממשפחה מורחבת

and local, small-scale neighborhoods.

ומשכונות מקומיות קטנות.

So they're reinventing it, using these tools.

אז הן ממציאות את זה מחדש בעזרת כלים אלו.

Meetup is the platform,

מיטאפ זה הפלטפורמה,

but the value here is in social infrastructure.

אבל הערך כאן הוא בתשתית החברתית.

If you want to know what technology is going to change the world,

אם אתם רוצים לדעת איזה טכנולוגיה הולכת לשנות את העולם

don't pay attention to 13-year-old boys --

אל תשימו לב לנערים בני 13 --

pay attention to young mothers,

שימו לב לאמהות צעירות,

because they have got not an ounce of support for technology

מכיוון שאין להן קמצוץ של תמיכה לטכנולוגיה

that doesn't materially make their lives better.

שלא תשפר באופן ממשי את חייהן.

This is so much more important than Xbox,

זה כל כך יותר חשוב מאקס בוקס (Xbox),

but it's a lot less glitzy.

אבל הרבה פחות נוצץ.

I think this is a revolution.

אני חושב שזו מהפיכה.

I think that this is a really profound change

אני חושב שזה שינוי מאוד עמוק

in the way human affairs are arranged.

באופן בו ענייני בני אדם מאורגנים.

And I use that word advisedly.

ואני משתמש במילה זו בכוונה.

It's a revolution in that it's a change in equilibrium.

זו מהפיכה במובן שזה שינו בשיווי המשקל.

It's a whole new way of doing things, which includes new downsides.

זו דרך חדשה לעשות דברים שכוללת חסרונות חדשים.

In the United States right now, a woman named Judith Miller

בארצות הברית כרגע, אישה בשם ג'ודית מילר

is in jail for not having given to a Federal Grand Jury her sources --

עצורה בכלא על שלא חשפה בפני חבר מושבעים פדראלי גדול את מקורותיה --

she's a reporter for the New York Times --

היא כתבת של הניו יורק טיימס --

her sources, in a very abstract and hard-to-follow case.

מקורותיה בתיק מופשט וקשה למעקב.

And journalists are in the street rallying to improve the shield laws.

ועיתונאים מפגינים ברחוב כדי לשפר את חוקי חסיון המקורות העיתונאיים.

The shield laws are our laws -- pretty much a patchwork of state laws --

חוקי חסיון המקורות העיתונאיים הם חוקינו -- בערך מעשה טלאים של חוקי מדינה --

that prevent a journalist from having to betray a source.

שמונעים מעיתונאי להיות חייב לבגוד במקור עיתונאי.

This is happening, however, against the background

זה קורה, למרות זאת, על רקע

of the rise of Web logging.

של עלייתם של בלוגים.

Web logging is a classic example of mass amateurization.

תופעת הבלוגים היא דוגמא קלאסית של חובבנות המונית.

It has de-professionalized publishing.

זה הפך את פרסום התכנים ללא מקצועי.

Want to publish globally anything you think today?

רוצה לפרסם באופן גלובלי משהו שאתה חושב היום?

It is a one-button operation that you can do for free.

זה פעולה של כפתור אחד שאתה יכול לעשות בחינם.

That has sent the professional class of publishing down

זה הוריד את המעמד המקצועי של פרסום התכנים למטה

into the ranks of mass amateurization.

לתוך שורות של חובבנות המונית.

And so the shield law, as much as we want it --

ועל כן חוק חסיון מקורות עיתונאים, כמה שאנחנו רוצים אותו --

we want a professional class of truth-tellers --

אנחנו רוצים מעמד מקצועי של דוברי-אמת --

it is becoming increasingly incoherent, because

נהיה לא עקבי מכיוון

the institution is becoming incoherent.

שהמוסד נהיה לא עקבי.

There are people in the States right now

כעת בארצות הברית ישנם אנשים

tying themselves into knots, trying to figure out

שמסתבכים בנסיון להבין

whether or not bloggers are journalists.

האם בלוגרים הם עיתונאים או לא.

And the answer to that question is,

והתשובה לשאלה הזאת היא,

it doesn't matter, because that's not the right question.

שזה לא משנה, מכיוון שזו לא השאלה הנכונה.

Journalism was an answer to an even more important question,

עיתונאות הייתה תשובה לשאלה חשובה יותר,

which is, how will society be informed?

שהיא, כיצד החברה תהיה מיודעת?

How will they share ideas and opinions?

איך ישתפו רעיונות ודעות?

And if there is an answer to that that happens outside

ואם יש תשובה לכך שקורית מחוץ

the professional framework of journalism,

למסגרת המקצועית של העיתונאות,

it makes no sense to take a professional metaphor

אז זה לא הגיוני בכלל לקחת מטאפורה מקצועית

and apply it to this distributed class.

ולהחיל אותה על המעמד המפוזר הזה.

So as much as we want the shield laws,

אז עם כמה שאנחנו רוצים את חוקי חסיון המקורות העיתונאים,

the background -- the institution to which they were attached --

הרקע -- המוסד שאליו הם מחוברים

is becoming incoherent.

נהייה לא עקבי.

Here's another example.

הנה דוגמא נוספת.

Pro-ana, the pro-ana groups.

פרו-אנה, קבוצות פרו-אנה.

These are groups of teenage girls

אלו הן קבוצות של נערות מתבגרות

who have taken on Web logs, bulletin boards,

שמפרסמות בלוגים, לוחות מודעות,

other kinds of cooperative infrastructure,

סוגים אחרים של תשתית לשיתוף פעולה,

and have used it to set up support groups for

והשתמשו בכך כדי להקים קבוצות תמיכה

remaining anorexic by choice.

להישארות במצב אנורקטי מבחירה.

They post pictures of thin models, which they call "thinspiration."

הם מפרסמות תמונות של דוגמניות רזות, שהן קוראות להן השראה רזה (Thinspiration).

They have little slogans, like "Salvation through Starvation."

יש להם סלוגנים קטנים, כמו ישועה דרך רעב,

They even have Lance Armstrong-style bracelets,

אפילו יש להן צמידים בסגנון לאנס ארמסטרונג,

these red bracelets, which signify, in the small group,

הצמידים האדומים האלו שמסמלים, בקבוצה הקטנה,

I am trying to maintain my eating disorder.

אני מנסה לשמור על הפרעת האכילה שלי.

They trade tips, like, if you feel like eating something,

הן מחליפות טיפים, כמו, אם מתחשק לך לאכול משהו,

clean a toilet or the litter box. The feeling will pass.

תנקי את השירותים או את פח האשפה. החשק יעבור.

We're used to support groups being beneficial.

אנחנו רגילים לקבוצות תמיכה שהן מועילות

We have an attitude that support groups are inherently beneficial.

יש לנו תפיסה שקבוצות תמיכה הן במהותן מועילות.

But it turns out that the logic of the support group is value neutral.

אבל מסתבר שההגיון של קבוצות התמיכה הוא נייטראלי בערכו.

A support group is simply a small group that wants to maintain

קבוצת תמיכה זה בסך הכל קבוצה קטנה הרוצה לשמר

a way of living in the context of a larger group.

דרך חיים בתוך הקשר של קבוצה גדולה יותר.

Now, when the larger group is a bunch of drunks,

עכשיו, כשהקבוצה הגדולה יותר היא חבורה של שיכורים,

and the small group wants to stay sober, then we think,

והקבוצה הקטנה רוצה להישאר פיכחים, אז אנחנו חושבים,

that's a great support group.

שזו קבוצת תמיכה נהדרת.

But when the small group is teenage girls

אבל כשהקבוצה הקטנה זה נערות

who want to stay anorexic by choice, then we're horrified.

שרוצות להישאר אנורקסיות מבחירה, אז אנחנו מבועתים.

What's happened is that the normative goals

מה שקרה הוא שהמטרות הנורמטיביות

of the support groups that we're used to,

של קבוצות התמיכה שאנחנו רגילים אליהן

came from the institutions that were framing them,

באו ממוסדות שהגדירו את המסגרת שלהם,

and not from the infrastructure.

ולא מהתשתית.

Once the infrastructure becomes generically available,

ברגע שהתשתית נהיית זמינה באופן גנרי,

the logic of the support group has been revealed to be

ההגיון של קבוצת התמיכה התגלה

accessible to anyone, including people pursuing these kinds of goals.

כנגיש לכולם, כולל אנשים החפצים במטרות מהסוג הזה.

So, there are significant downsides to these changes

אז יש חסרונות משמעותיים לשינויים האלו

as well as upsides. And of course, in the current environment,

כמו גם יתרונות. ובודאי, בסביבה הנוכחית,

one need allude only lightly to the work of non-state actors

צריך רק להזכיר את העבודה של שחקנים לא ממשלתיים

trying to influence global affairs, and taking advantage of these.

המנסים להשפיע על עניינים חובקי עולם ומנצלים את אלו.

This is a social map of the hijackers and their associates

זוהי מפה חברתית של חוטפי המטוס ושותפיהם

who perpetrated the 9/11 attack.

שבצעו את התקפת ה11/9.

It was produced by analyzing their communications patterns

היא נוצרה על ידי ניתוח תבניות התקשורת שלהם

using a lot of these tools. And doubtless the intelligence communities of the world

בעזרת הרבה מהכלים האלו. וללא ספק קהיליות המודיעין בעולם

are doing the same work today for the attacks of last week.

עושים את אותה עבודה היום עבור ההתקפות בשבוע שעבר

Now, this is the part of the talk where I tell you

עכשיו, זה החלק בשיחה בו אני אומר לכם

what's going to come as a result of all of this,

מה יהיה כתוצאה מכל זה,

but I'm running out of time, which is good,

אבל נגמר לי הזמן, שזה טוב,

because I don't know.

כי אני לא יודע.

(Laughter)

(צחוק)

Right. As with the printing press, if it's really a revolution,

נכון. בדומה למכבש הדפוס, אם זו באמת מהפיכה,

it doesn't take us from Point A to Point B.

אז זה לא מוביל אותנו מנקודה A לנקודה B.

It takes us from Point A to chaos.

זה מוביל אותנו מנקודה A לכאוס.

The printing press precipitated 200 years of chaos,

מכבש הדפוס הוביל ל200 שנים של כאוס,

moving from a world where the Catholic Church

מעבר מעולם בו הכנסייה הקתולית

was the sort of organizing political force to the Treaty of Westphalia,

הייתה סוג הכוח הפוליטי המארגן להסכם ווסטפאליה,

when we finally knew what the new unit was: the nation state.

כשידענו לבסוף מה היחידה החדשה: מדינת הלאום.

Now, I'm not predicting 200 years of chaos as a result of this. 50.

עכשיו, אני לא חוזה מאתיים שנים של כאוס כתוצאה מכך. 50.

50 years in which loosely coordinated groups

50 שנים שבהן קבוצות מתואמות בצורה רופפת

are going to be given increasingly high leverage,

ימונפו באופן הולך וגובר,

and the more those groups forego traditional institutional imperatives --

וככל שקבוצות אלו יוותרו על חובות מוסדיות מסורתיות --

like deciding in advance what's going to happen,

כמו החלטה מראש מה יקרה,

or the profit motive -- the more leverage they'll get.

או מוטיב הרווח -- כך יקבלו מינוף גבוהה יותר.

And institutions are going to come under

ומוסדות יהיו תחת

an increasing degree of pressure,

לחץ הולך וגובר,

and the more rigidly managed, and the more they rely

וככל שינוהלו בקשיחות, וככל שיסמכו על

on information monopolies, the greater the pressure is going to be.

מונופולי מידע, כך הלחץ יהיה גדול יותר.

And that's going to happen one arena at a time,

וזה יתרחש בזירה אחת כל פעם,

one institution at a time. The forces are general,

מוסד אחד כל פעם. הכוחות הם כלליים,

but the results are going to be specific.

אבל התוצאות יהיו ספציפיות.

And so the point here is not,

אז הנקודה כאן היא לא,

"This is wonderful," or "We're going to see a transition

"זה נהדר," או "אנחנו נראה מעבר

from only institutions to only cooperative framework."

מרק מוסדות לרק מסגרות לשיתוף פעולה."

It's going to be much more complicated than that.

זה יהיה הרבה יותר מסובך מזה.

But the point is that it's going to be a massive readjustment.

אבל הנקודה היא שזו תהיה היערכות מחדש מסיבית.

And since we can see it in advance and know it's coming,

ומכיוון שאנחנו יכולים לראות את זה מראש ולדעת שזה בא,

my argument is essentially: we might as well get good at it.

הטיעון שלי הוא ביסודו שכדאי שנהיה טובים בזה.

Thank you very much.

תודה רבה לכם.

(Applause)

(מחיאות כפיים)