Carne Ross: An independent diplomat

מתרגם: Oren Szekatch מבקר: Ido Dekkers

My story is a little bit about war.

הסיפור שלי עוסק מעט במלחמה.

It's about disillusionment.

הוא עוסק בהתפכחות.

It's about death.

הוא עוסק במוות.

And it's about rediscovering

וגם על גילוי מחדש

idealism

של אידיאליזם

in all of that wreckage.

בין כל השברים הללו.

And perhaps also, there's a lesson

ואולי ישנו גם שיעור

about how to deal with

שילמד אותנו איך להתנהל עם

our screwed-up, fragmenting

עולמנו המבולבל, המפוצל

and dangerous world of the 21st century.

והמסוכן של המאה ה-21.

I don't believe in straightforward narratives.

אני לא מאמין בסיפורים ישירים ונקיים.

I don't believe in a life or history

אני לא מאמין בחיים או בהיסטוריה

written as decision "A" led to consequence "B"

שמתנהלים כהחלטה א' הובילה לתוצאה ב'.

led to consequence "C" --

אשר הובילה לתוצאה ג' --

these neat narratives that we're presented with,

הסיפורים הנקיים הללו שמוצגים לנו,

and that perhaps we encourage in each other.

ואולי לעיתים אנחנו מעודדים את קיומם בנינו.

I believe in randomness,

אני מאמין ברנדומליות,

and one of the reasons I believe that

ואחת הסיבות לכך שאני מאמין לזה

is because me becoming a diplomat was random.

היא משום שעצם הפיכתי לדיפלומט הייתה רנדומלית.

I'm colorblind.

אני עיוור צבעים.

I was born unable to see most colors.

נולדתי ללא היכולת לראות את רוב הצבעים.

This is why I wear gray and black most of the time,

זו הסיבה בגללה אני לובש אפור ושחור רוב הזמן,

and I have to take my wife with me

ובגללה אני צריך לקחת את אישתי איתי

to chose clothes.

לבחור בגדים.

And I'd always wanted to be a fighter pilot when I was a boy.

ובהיותי ילד, תמיד רציתי להיות טייס קרב.

I loved watching planes barrel over

אהבתי לראות את המטוסים עושים תרגילים מעל

our holiday home in the countryside.

בית הקיץ שלנו באזור הכפרי.

And it was my boyhood dream to be a fighter pilot.

וזה היה חלום ילדותי להיות טייס קרב.

And I did the tests in the Royal Air Force to become a pilot,

עשיתי את המבדקים בחיל האוויר המלכותי בכדי להיות טייס,

and sure enough, I failed.

וכמובן, נכשלתי.

I couldn't see all the blinking different lights,

לא יכולתי לראות את כל האורות המרצדים בצבעים שונים,

and I can't distinguish color.

ואני לא יכולתי להבחין בין הצבעים.

So I had to choose another career,

על כן, הייתי צריך לבחור קריירה אחרת,

and this was in fact relatively easy for me,

ולמעשה היה הדבר די קל עבורי,

because I had an abiding passion all the way through my childhood,

משום שהיית לי לכל אורך ילדותי תשוקה מתמדת,

which was international relations.

אשר הייתה יחסים בין-לאומיים.

As a child,

בתור ילד,

I read the newspaper thoroughly.

הייתי קורא את העיתון לבוריו.

I was fascinated by the Cold War,

הוקסמתי מן המלחמה הקרה,

by the INF negotiations

ומהמשא ומתן של ה- INF

over intermediate-range nuclear missiles,

על נושא טילי הגרעין בטווח בינוני,

the proxy war between the Soviet Union and the U.S.

המלחמה העקיפה בין ברה"מ לארה"ב

in Angola or Afghanistan.

באנגולה או אפגניסטאן.

These things really interested me.

הדברים הללו באמת עניינו אותי.

And so I decided quite at an early age

ולכן החלטתי בגיל די צעיר

I wanted to be a diplomat.

שאני רוצה להיות דיפלומט.

And I, one day, I announced this to my parents --

ויום אחד אני הודעתי להוריי --

and my father denies this story to this day --

ואבא שלי מכחיש את קיומו של הסיפור הזה עד היום הזה --

I said, "Daddy, I want to be a diplomat."

אני אמרתי "אבא, אני רוצה להיות דיפלומט."

And he turned to me, and he said,

והוא פנה לעברי, ואמר,

"Carne, you have to be very clever to be a diplomat."

"קארן, אתה צריך להיות פיקח מאוד בכדי להיות דיפלומט."

(Laughter)

(צחוק)

And my ambition was sealed.

ושאיפתי נחתמה.

In 1989,

בשנת 1989,

I entered the British Foreign Service.

התחלתי לעבוד בשירות החוץ הבריטי.

That year, 5,000 people applied to become a diplomat,

באותה שנה 5,000 איש ניסו להתקבל לעבודה כדיפלומט,

and 20 of us succeeded.

ועשרים מתוכנו הצליחו.

And as those numbers suggest,

וכפי שהמספרים הללו מייצגים,

I was inducted into an elite

התקבלתי לקבוצת עילית

and fascinating and exhilarating world.

ולעולם מרתק ומלהיב.

Being a diplomat, then and now,

להיות דיפלומט, גם אז וגם כיום,

is an incredible job, and I loved every minute of it --

זה עבודה מדהימה, ואני אהבתי כל דקה ממנה.

I enjoyed the status of it.

נהנתי מהסטטוס שהעבודה העניקה.

I bought myself a nice suit and wore leather-soled shoes

קניתי לעצמי חליפה נחמדה ונעלתי נעליים עם סוליות מעור

and reveled in

והתענגתי על

this amazing access I had to world events.

האפשרות המדהימה שהייתה לי להיכנס לכל מיני אירועיים עולמיים.

I traveled to the Gaza Strip.

נסעתי לרצועת עזה.

I headed the Middle East Peace Process section

עמדתי בראש המחלקה לענייני השלום במזרח התיכון

in the British Foreign Ministry.

במשרד החוץ הבריטי.

I became a speechwriter

נהייתי כותב נאומים

for the British Foreign Secretary.

עבור שר החוץ הבריטי

I met Yasser Arafat.

פגשתי את יאסר עראפת.

I negotiated

ניהלתי משא ומתן

with Saddam's diplomats at the U.N.

עם הדיפלומטים של סאדם באו"ם.

Later, I traveled to Kabul

אחר-כך, נסעתי לקאבול

and served in Afghanistan after the fall of the Taliban.

ושירתתי באפגניסטאן לאחר נפילתו של הטאליבן.

And I would travel

והייתי טס

in a C-130 transport

במטוס תובלה C-130

and go and visit warlords

לבקר שרי מלחמה

in mountain hideaways

במסתורי ההרים

and negotiate with them

ולנהל איתם משא ומתן

about how we were going to eradicate Al Qaeda from Afghanistan,

על איך אנחנו הולכים למגר את אל-קאעידה מאפגניסטאן,

surrounded by my Special Forces escort,

מוקף בליווי כוחות מיוחדים,

who, themselves, had to have an escort of a platoon of Royal Marines,

אשר להם גם היה ליווי של מחלקה מחיל המרינס המלכותי,

because it was so dangerous.

משום שזה היה כל-כך מסוכן.

And that was exciting -- that was fun.

וזה היה מרגש. זה היה כיף.

It was really interesting.

זה היה באמת מאוד מעניין.

And it's a great cadre of people,

וסגל האנשים המצויין,

incredibly close-knit community of people.

המצויים בקהילה מלוכדת בצורה מאוד.

And the pinnacle of my career, as it turned out,

ושיא הקריירה שלי, כפי שהתברר,

was when I was posted to New York.

היה כאשר הוצבתי בניו-יורק.

I'd already served in Germany, Norway,

כבר שירתתי בגרמניה, בנורבגיה,

various other places,

ומקומות שונים אחרים,

but I was posted to New York

אבל הוצבתי בניו-יורק

to serve on the U.N. Security Council for the British delegation.

לשרת במועצת הבטחון באו"ם מטעם המשלחת הבריטית.

And my responsibility was the Middle East,

כאשר אחריותי הייתה המזרח התיכון,

which was my specialty.

שהייתה ההתמחות שלי.

And there, I dealt with things

ושם התעסקתי עם דברים

like the Middle East peace process,

כמו תהליך השלום במזרח התיכון,

the Lockerbie issue --

ומקרה לוקרבי --

we can talk about that later, if you wish --

אנחנו יכולים לדבר על זה אחר-כך אם תהיו מעוניינים --

but above all, my responsibility was Iraq

אך מעל לכל, האחריות העיקרית שלי הייתה עירק

and its weapons of mass destruction

והנשק להשמדה המונית שלה

and the sanctions we placed on Iraq

והסנקציות שהוטלו על עירק

to oblige it to disarm itself of these weapons.

שחייבו אותם לפרוק מעליהם את הנשקים הללו.

I was the chief British negotiator

הייתי מנהל המשא ומתן הבריטי הבכיר

on the subject,

בנושא זה,

and I was steeped in the issue.

והייתי מעורה עמוקות בנושא הזה.

And anyway,

בכל מקרה,

my tour -- it was kind of a very exciting time.

הסבב שלי -- היה בתקופה מאוד מרגשת.

I mean it was very dramatic diplomacy.

אני מתכוון לכך שהיא הייתה מאוד דרמטית מבחינה דיפלומטית.

We went through several wars

במהלכה התרחשו מספר מלחמות

during my time in New York.

בזמן שהותי בניו-יורק.

I negotiated for my country

ניהלתי משא ומתן עבור מדינתי

the resolution in the Security Council

על המסקנות שהתקבלו במועצת הביטחון

of the 12th of September 2001

ב 12 בספטמבר 2001

condemning the attacks of the day before,

אשר גינתה את ההתקפות של היום הקודם,

which were, of course, deeply present to us

אשר היו, כמובן, מאוד אמיתיים עבורנו

actually living in New York at the time.

משום שהתגוררנו בניו-יורק עצמה באותו זמן.

So it was kind of the best of time, worst of times

כך שזה היה סוג של חוויה מהטובים שבזמנים,

kind of experience.

הרעים שבזמנים.

I lived the high-life.

חייתי חיים ברמה הגבוהה.

Although I worked very long hours,

למרות שעבדתי שעות ארוכות,

I lived in a penthouse in Union Square.

חייתי בפנטהאוז בכיכר יוניון.

I was a single British diplomat in New York City;

הייתי דיפלומט רווק בניו-יורק;

you can imagine what that might have meant.

אתם יכולים לדמיין מה המשמעות של זה.

(Laughter)

(צחוק)

I had a good time.

היו לי זמנים טובים.

But in 2002,

אבל בשנת 2002,

when my tour came to an end,

כאשר הסבב שלי בא לסיומו,

I decided I wasn't going to go back

החלטתי שאני לא חוזר חזרה

to the job that was waiting for me in London.

לעבודה שחיכתה לי בלונדון.

I decided to take a sabbatical,

החלטתי לקחת שנת שבתון

in fact, at the New School, Bruce.

למעשה, בבית-ספר החדש, ברוס.

In some inchoate, inarticulate way

באיזו דרך ראשונית ולא ברורה,

I realized that there was something wrong

הבנתי כי משהו לא בסדר

with my work, with me.

עם עבודתי, איתי.

I was exhausted,

הייתי מותש,

and I was also disillusioned

וכמו-כן הייתי מאוכזב

in a way I couldn't quite put my finger on.

בצורה שלא הצלחתי להבין אותה.

And I decided to take some time out from work.

והחלטתי לקחת פסק זמן מהעבודה.

The Foreign Office was very generous.

משרד החוץ היה מאוד נדיב.

You could take these special unpaid leave, as they called them,

אתה יכול לקחת חופשות ללא תשלום - כך הם קוראים לזה,

and yet remain part of the diplomatic service, but not actually do any work.

ובכל זאת להישאר חלק מהשירות הדיפלומטי, אבל למעשה לא לעבוד כלל.

It was nice.

זה היה נחמד.

And eventually, I decided

ובסופו של דבר, אני החלטתי

to take a secondment to join the U.N. in Kosovo,

לעזוב זמנית ולעבור לאו"ם בקוסובו,

which was then under U.N. administration.

שהייתה בזמנו תחת אדמיניסטרציית האו"ם.

And two things happened in Kosovo,

ושני דברים קרו בקוסובו,

which kind of, again,

אשר שוב

shows the randomness of life,

הראו את הרנדומליות של החיים,

because these things turned out to be

משום שדברים אלו בסופו של דבר

two of the pivots of my life

הפכו להיות שני צירים מרכזיים בחיי

and helped to deliver me to the next stage.

ועזרו להוביל אותי לשלב הבא בחיי.

But they were random things.

אך הם היו דברים רנדומליים.

One was that, in the summer of 2004,

הראשון שבהם, בקיץ של שנת 2004,

the British government, somewhat reluctantly,

הממשלה הבריטית, החליטה בחוסר רצון מסויים,

decided to have an official inquiry

לערוך חקירה רשמית

into the use of intelligence on WMD

בכל הקשור למודיעין על הנשק להשמדה המונית

in the run up to the Iraq War,

שקדם למלחמת עירק,

a very limited subject.

נושא מאוד רגיש.

And I testified to that inquiry in secret.

ואני העדתי בחקירה זו בסודיות

I had been steeped in the intelligence on Iraq

והיה לי ידע עמוק בכל מה שקשור למודיעין לעירק

and its WMD,

ולגבי הנשק להשמדה המונית שלה,

and my testimony to the inquiry said three things:

העדות שלי בחקירה אמרה שלושה דברים:

that the government exaggerated the intelligence,

שהמדינה הגזימה בניתוח המודיעין שהיא קיבלה,

which was very clear in all the years I'd read it.

דבר שהיה ברור מאוד בכל השנים שקראתי את המודיעין.

And indeed, our own internal assessment was very clear

ואכן, הערכות הפנימיות שלנו היו מאוד ברורות

that Iraq's WMD

שהנשק להשמדה המונית של עירק

did not pose a threat to its neighbors, let alone to us.

לא איים על שכניו, שלא נדבר בכלל עלינו.

Secondly, the government had ignored all available alternatives to war,

שנית, המדינה התעלמה מכל החלופות האפשריות למלחמה,

which in some ways

אשר בדרכים מסויימות

was a more discreditable thing still.

זה היה מביש אף יותר מכך.

The third reason, I won't go into.

לסיבה השלישית אני לא אכנס.

But anyway, I gave that testimony,

אך בכל מקרה, אני העדתי ,

and that presented me with a crisis.

וזה גרם לי להתמודד אל מול משבר.

What was I going to do?

מה אני הולך לעשות.

This testimony was deeply critical of my colleagues,

העדות הזו ביקרה קשות את עמיתיי,

of my ministers, who had, in my view

את השרים שלי, אשר בעיניי,

had perpetrated a war on a falsehood.

דירבנו את קיום המלחמה הזו על בסיס בדייה.

And so I was in crisis.

אם כן, אני הייתי במשבר.

And this wasn't a pretty thing.

והדבר לא היה יפה לעין.

I moaned about it, I hesitated,

נאנחתי והיססתי לגבי זה,

I went on and on and on to my long-suffering wife,

התלוננתי רבות שוב ושוב לאישתי שסבלה מכל,

and eventually I decided to resign from the British Foreign Service.

ולבסוף החלטתי לפרוש מתפקידי ברשות משרד החוץ הבריטי.

I felt -- there's a scene in the Al Pacino movie "The Insider," which you may know,

הרגשתי -- יש סצנה בסרט בו משחק אל פצ'ינו "המקור", שאתם אולי מכירים,

where he goes back to CBS

בה הוא חוזר אל ה - CBS

after they've let him down over the tobacco guy,

אחרי שהם איכזבו אותו בגלל הסיפור של איש הטבק,

and he goes, "You know, I just can't do this anymore. Something's broken."

והוא אומר " אתם יודעים, אני פשוט לא יכול לעשות זאת יותר. משהו נשבר."

And it was like that for me. I love that movie.

וכך זה היה עבורי. אני אוהב את הסרט הזה.

I felt just something's broken.

פשוט הרגשתי כאילו משהו נשבר.

I can't actually sit with my foreign minister

לא יכולתי לשבת יותר עם שר החוץ שלי

or my prime minister again with a smile on my face

או עם ראש הממשלה עם חיוך על הפרצוף

and do what I used to do gladly for them.

ולעשות את מה שעשיתי עד אז בשמחה עבורם.

So took a running leap

אז לקחתי זינוק של אמונה

and jumped over the edge of a cliff.

וקפצתי מעבר לקצה הצוק.

And it was a very, very uncomfortable, unpleasant feeling.

וזו הייתה תחושה מאוד לא נוחה, מאוד לא נעימה.

And I started to fall.

התחלתי ליפול.

And today, that fall hasn't stopped;

ועד היום הנפילה הזו לא פסקה;

I'm still falling.

אני עדיין נופל.

But, in a way, I've got used to the sensation of it.

אבל, בדרך מסויימת, התרגלתי לתחושה הזו.

And in a way, I kind of like

ובדרך מסויימת, אני די אוהב

the sensation of it a lot better

את ההרגשה הזו הרבה יותר

than I like actually standing on top of the cliff,

מאשר לעמוד על קצה הצוק,

wondering what to do.

תוהה מה לעשות.

A second thing happened in Kosovo,

דבר שני שקרה בקוסובו,

which kind of -- I need a quick gulp of water, forgive me.

אשר -- אני צריך לגימה מהירה של מים, סלחו לי.

A second thing happened in Kosovo,

דבר שני שקרה בקוסובו,

which kind of delivered the answer,

שדי הביא לי את התשובה לשאלה,

which I couldn't really answer,

עליה לא באמת יכולתי לענות בעצמי,

which is, "What do I do with my life?"

שהייתה, "מה אני הולך לעשות עם חיי?"

I love diplomacy --

אני אוהב דיפלומטיה.

I have no career --

אין לי קריירה.

I expected my entire life to be a diplomat, to be serving my country.

ציפיתי כי כל חיי שאהיה דיפלומט, וכי אשרת את מדינתי.

I wanted to be an ambassador,

רציתי להיות שגריר,

and my mentors, my heroes,

ומורי הרוחניים, הגיבורים שלי,

people who got to the top of my profession,

אנשים שהגיעו לשיא במקצוע שלי,

and here I was throwing it all away.

ואני זרקתי את כל זה.

A lot of my friends were still in it.

חברים רבים שלי עדיין היו בתחום.

My pension was in it.

הפנסיה שלי הייתה בזה.

And I gave it up.

ואני וויתרתי על הכל.

And what was I going to do?

ומה הלכתי לעשות?

And that year, in Kosovo,

ובשנה ההיא בקוסובו,

this terrible, terrible thing happened, which I saw.

קרה מקרה נורא ממש לו הייתי עד.

In March 2004, there were terrible riots

במרץ 2004, היו מהומות נוראיות

all over the province -- as it then was -- of Kosovo.

בכל רוחבו של מחוז - אשר אז היה -- קוסובו

18 people were killed.

18 אנשים נהרגו.

It was anarchy.

הייתה אנרכיה מוחלטת.

And it's a very horrible thing to see anarchy,

וזה היה פשוט נורא לראות את האנרכיה משתוללת,

to know that the police and the military --

לדעת שהמשטרה והצבא --

there were lots of military troops there --

היו שם חיילים רבים --

actually can't stop that rampaging mob

למעשה לא יכולים לעצור את ההמון הזועם

who's coming down the street.

אשר זורמים להם במורד הרחוב.

And the only way that rampaging mob coming down the street will stop

והדרך היחידה שבה ההמון הזועם הזה שיורד במורד הרחוב ייעצר

is when they decide to stop

יהיה רק כאשר הם עצמם יחליטו לעצור

and when they've had enough burning and killing.

וכאשר יספיקו להם השריפות והרציחות.

And that is not a very nice feeling to see, and I saw it.

וזו לא הייתה הרגשה נחמדה לראות את זה, ואני ראיתי את זה.

And I went through it. I went through those mobs.

ועברתי דרך זה. עברתי דרך אותם המונים.

And with my Albanian friends, we tried to stop it, but we failed.

ועם חבריי האלבניים, ניסינו לעצור את זה, אבל כשלנו.

And that riot taught me something,

והמהומה הזו לימדה אותי משהו,

which isn't immediately obvious and it's kind of a complicated story.

דבר שהוא לא ברור מאליו וקצת מסובך לתפוס.

But one of the reasons that riot took place --

אך אחת הסיבות בגינה התרחשה המהומה --

those riots, which went on for several days, took place --

המהומות הללו, אשר התקיימו למשך מספר ימים --

was because the Kosovo people

הייתה משום שלאנשי קוסובו

were disenfranchised from their own future.

נשללה הזכות לעתיד שלהם.

There were diplomatic negotiations about the future of Kosovo

התנהלו להם שיחות משא ומתן דיפלומטיות לגבי עתידה של קוסובו

going on then,

שהתרחשו אז,

and the Kosovo government, let alone the Kosovo people,

והממשלה של קוסובו, ושלא נדבר על אנשי קוסובו,

were not actually

בכלל לא

participating in those talks.

השתתפו בשיחות הללו.

There was this whole fancy diplomatic system,

התנהלה לה מערכת דיפלומטית יוקרתית שלמה,

this negotiation process about the future of Kosovo,

במערכת המשא ומתן על עתידה של קוסובו,

and the Kosovars weren't part of it.

ותושבי קוסובו לא היו חלק ממנה.

And funnily enough, they were frustrated about that.

וכמה מפתיע, הם היו מתוסכלים מכך.

Those riots were part of the manifestation of that frustration.

המהומות הללו היו חלק מההתהוות המעשית לתסכול הזה

It wasn't the only reason,

זו לא הייתה הסיבה היחידה,

and life is not simple, one reason narratives.

החיים אינם פשוטים, סיפורים אינם בעלי סיבה אחת.

It was a complicated thing,

זה היה דבר מסובך,

and I'm not pretending it was more simple than it was.

ואני לא מנסה לומר שזה היה פשוט יותר ממה שזה היה.

But that was one of the reasons.

אך זו הייתה אחת הסיבות.

And that kind of gave me the inspiration --

וזה נתן לי את ההשראה --

or rather to be precise,

או אם לדייק,

it gave my wife the inspiration.

זה נתן לאישתי את ההשראה.

She said, "Why don't you advise the Kosovars?

היא אמרה "למה שלא תייעץ לתושבי קוסובו?

Why don't you advise their government on their diplomacy?"

למה שלא תייעץ לממשלתם על הדיפלומטיה שלהם?"

And the Kosovars were not allowed a diplomatic service.

ותושבי קוסובו לא הורשו לקבל שירות דיפלומטי.

They were not allowed diplomats.

היה אסור להם שיהיו להם דיפלומטים.

They were not allowed a foreign office

הם לא היו רשאים שיהיה להם משרד חוץ

to help them deal with this immensely complicated process,

שיעזור להם עם התהליך הכל-כך מסובך הזה,

which became known as the Final Status Process of Kosovo.

אשר לימים נודע בשם הסטטוס הסופי של תהליך קוסובו.

And so that was the idea.

אם כך, זה היה הרעיון.

That was the origin of the thing that became Independent Diplomat,

זה היה המקור למה שהפך בסופו של דבר לדיפלומטינ עצמאית,

the world's first diplomatic advisory group

הקבוצה הראשונה בעולם שעסקה בייעוץ דיפלומטי

and a non-profit to boot.

ובנוסף לכך, לא רווחית.

And it began when I flew back from London

וזה החל לאחר שטסתי חזרה מלונדון

after my time at the U.N. in Kosovo.

לאחר שהותי באו"ם בקוסובו.

I flew back and had dinner with the Kosovo prime minister and said to him,

טסתי חזרה וסעדתי עם ראש ממשלת קוסובו ואמרתי לו,

"Look, I'm proposing that I come and advise you on the diplomacy.

"ראה, אני מציע שאני אבוא ואעייץ לך על הדיפלומטיה.

I know this stuff. It's what I do. Why don't I come and help you?"

אני מכיר את החומר. זה מה שאני עושה. למה שלא אבוא ואעזור לך?"

And he raised his glass of raki to me and said,

והוא הרים את כוס היין שלו ואמר,

"Yes, Carne. Come."

"כן. בוא. בוא."

And I came to Kosovo

ובאתי לקוסובו

and advised the Kosovo government.

וייעצתי לממשלת קוסובו.

Independent Diplomat ended up advising three successive Kosovo prime ministers

הדיפלומטיה העצמאית בסופו של דבר ייעצה לשלושה ראשי-ממשלה רצופים בקוסובו

and the multi-party negotiation team of Kosovo.

ולקבוצת המשא ומתן רבת המפלגות של קוסובו.

And Kosovo became independent.

וקוסובו הפכה לעצמאית.

Independent Diplomat is now established

הדיפלומטיה העצמאית נמצאת כעת

in five diplomatic centers around the world,

בחמישה מרכזים דיפלומטיים מסביב לעולם,

and we're advising seven or eight

ואנו מייעצים לשבע או שמונה

different countries, or political groups,

מדינות שונות, או קבוצות פוליטיות,

depending on how you wish to define them --

תלוי כיצד אתם רוצים להגדיר זאת --

and I'm not big on definitions.

אני לא חזק בהגדרות.

We're advising the Northern Cypriots on how to reunify their island.

אנו מייעצים לצפון קפריסאיים על איך לאחד מחדש את האי שלהם.

We're advising the Burmese opposition,

אנחנו מייעצים לאופוזיציה הבורומזית,

the government of Southern Sudan,

ממשלת דרום סודן,

which -- you heard it here first --

אשר -- שמעתם את זה כאן לראשונה --

is going to be a new country within the next few years.

תהיה מדינה חדשה בכמה שנים הבאות.

We're advising the Polisario Front of the Western Sahara,

אנחנו מייעצים לחזית הפוליסאריו ממערב הסהרה,

who are fighting to get their country back

אשר נלחמים להחזיר לעצמם את מדינתם

from Moroccan occupation

משליטה מרוקאית

after 34 years of dispossession.

לאחר 34 שנות דיכוי.

We're advising various island states in the climate change negotiations,

אנו מייעצים למספר איי מדינות במשא ומתן בנושא השינוי האקלימי

which is suppose to culminate

אשר אמור להתרחש

in Copenhagen.

בקופנהגן.

There's a bit of randomness here too

יש בזה גם מעט רנדומליות

because, when I was beginning Independent Diplomat,

בגלל, שכאשר התחלתי עם הדיפלומטיה העצמאית,

I went to a party in the House of Lords,

הלכתי למסיבה בבית הלורדים,

which is a ridiculous place,

שזהו מקום מגוחך,

but I was holding my drink like this, and I bumped into

אבל אני החזקתי את המשקה שלי כך, ונתקלתי

this guy who was standing behind me.

בבחור הזה שעמד מאחוריי.

And we started talking, and he said --

והתחלו לדבר, והוא אמר לי --

I told him what I was doing,

אמרתי לו מה אני עושה,

and I told him rather grandly

ואמרתי לו די בחגיגיות

I was going to establish Independent Diplomat in New York.

שאני הולך לפתוח מוסד של דיפלומטיה עצמאית בניו-יורק.

At that time there was just me --

בזמנו זה היה רק אני,

and me and my wife were moving back to New York.

ואני ואישתי התכוונו לחזור חזרה לניו-יורק.

And he said, "Why don't you see my colleagues in New York?"

והוא אמר "למה שלא תראה את עמיתיי בניו-יורק?"

And it turned out

והסתבר

he worked for an innovation company called ?What If!,

שהוא עבד עם חברה חדשנית בשם ?מה אם!

which some of you have probably heard of.

אשר חלקכם בוודאי שמעתם עליה.

And one thing led to another,

ודבר הוביל לדבר,

and I ended up having a desk

והגיע לכך שהיה לי שולחן

in ?What If! in New York,

ב?מה אם! בניו-יורק,

when I started Independent Diplomat.

כאשר התחלתי את הדיפלומטיה העצמאית.

And watching ?What If!

ובזמן שהתבוננתי ב?מה אם!

develop new flavors of chewing gum for Wrigley

מפתחים טעמים חדשים של גומי לעיסה של ווירגלי

or new flavors for Coke

או טעמי קולה חדשים

actually helped me innovate

למעשה עזר לי להמציא ולחדש

new strategies for the Kosovars

אסטרטגיות חדשות עבור תושבי קוסובו

and for the Saharawis of the Western Sahara.

ועבור הסאראוויז במערב הסהרה.

And I began to realize that there are different ways of doing diplomacy --

והתחלתי להבין כי ישנם דרכים שונות לעשות דיפלומטיה,

that diplomacy, like business,

שדיפלומטיה, כמו בעסקים,

is a business of solving problems,

היא עסק של פתרון בעיות,

and yet the word innovation doesn't exist in diplomacy;

ועם זאת המילה חדשנות לא קיימת בדיפלומטיה;

it's all zero sum games and realpolitik

זה הכל משחק סכום אפס ופוליטיקה ריאלית

and ancient institutions that have been there for generations

ומוסדות עתיקים שהיו קיימים כבר במשך דורות

and do things the same way they've always done things.

ואשר עושים את הדברים באותה צורה אשר עשו תמיד.

And Independent Diplomat, today,

וכיום, דיפלומטיה עצמאית.

tries to incorporate some of the things I learned at ?What If!.

מנסה לשלב כמה מהדברים שלמדתי ב?מה אם!.

We all sit in one office and shout at each other across the office.

כולנו יושבים במשרד אחד וצועקים אחד לשני מעברי המשרד

We all work on little laptops and try to move desks to change the way we think.

כולנו עובדים על מחשבים נישאים קטנים ומנסים לעבור שולחנות כדי לשנות את צורת חשיבתינו.

And we use naive experts

ואנחנו משתמשים במומחים תמימים

who may know nothing about the countries we're dealing with,

שאולי לא יודעים דבר לגבי המדינות בהם אנחנו דנים,

but may know something about something else

אך אולי יודעים דבר אחר שהם יכולים לנסות

to try to inject new thinking

וליישם ולהזריק קו מחשבה חדש

into the problems

לבעיות

that we try to address for our clients.

שאנחנו מנסים לפתור עבור לקוחותינו.

It's not easy, because our clients, by definition,

זה לא קל, משום שלקוחותינו, על פי הגדרתם,

are having a difficult time, diplomatically.

חווים זמנים קשים, דיפלומטית.

There are, I don't know,

ישנם, אני לא יודע,

some lessons from all of this,

מספר שיעורים שניתן ללמוד מכל זה,

personal and political --

אישיים ופוליטיים --

and in a way, they're the same thing.

ובדרך מסויימת שניהם אותו הדבר.

The personal one

העניין האישי

is falling off a cliff

הוא הרעיון של הנפילה מהצוק

is actually a good thing, and I recommend it.

זה למעשה דבר טוב, ואני ממליץ עליו.

And it's a good thing to do at least once in your life

זהו דבר טוב לעשות לפחות פעם אחת בחייך

just to tear everything up and jump.

פשוט לקרוע הכל ולקפוץ.

The second thing is a bigger lesson about the world today.

הדבר השני הוא שיעור גדול יותר על העולם כיום.

Independent Diplomat is part of a trend

דיפלומטיה עצמאית היא חלק ממגמה

which is emerging and evident across the world,

אשר מתפתחת וברורה מסביב העולם,

which is that the world is fragmenting.

מגמה שמראה כי העולם מתפצל.

States mean less than they used to,

מדינות הופכות חשובות פחות מאשר שהיו בעבר,

and the power of the state is declining.

וכוחן של המדינות בירידה.

That means the power of others things is rising.

המשמעות של זה היא כי כוחם של דברים אחרים עולה.

Those other things are called non-state actors.

אלו נקראים שחקנים לא-מדיניים.

They may be corporations,

הם יכולים להיות תאגידים,

they may be mafiosi, they may be nice NGOs,

הם יכולים להיות מאפייה, הם יכולים להיות איגודים לא ממשלתיים נחמדים,

they may anything,

הם יכולים להיות כל דבר.

any number of things.

מכל מיני סוגים.

We are living in a more complicated and fragmented world.

אחנו חיים בעולם יותר מורכב ויותר מפוצל.

If governments are less able

אם ממשלות יכולות להשפיע פחות

to affect the problems

על בעיות

that affect us in the world,

שמשפיעות עלינו בעולם,

then that means, who is left to deal with them,

אז המשמעות של זה היא, מי נשאר לטפל בהם,

who has to take greater responsibility to deal with them?

מי צריך לקחת אחריות גדולה יותר ולטפל בהם?

Us.

אנחנו.

If they can't do it, who's left to deal with it?

אם הם אינם יכולים לעשות זאת, מי נשאר לטפל בכך?

We have no choice but to embrace that reality.

אין לנו ברירה אלא להכיר במציאות הזאת.

What this means is

מה שזה אומר זה

it's no longer good enough

שזה כבר לא מספיק טוב

to say that international relations, or global affairs,

לומר שיחסים בין-לאומיים, או עניינים עולמיים,

or chaos in Somalia,

או הכאוס בסומליה,

or what's going on in Burma is none of your business,

או שמה שמתרחש בבורמה הוא לא עסק שלכם,

and that you can leave it to governments to get on with.

ושאתם יכולים להשאיר זאת בידיי הממשלות שיטפלו בזה.

I can connect any one of you

אני יכול לקשר כל אחד מכם

by six degrees of separation

עד כדי רמת הפרדה של שישה דרגות

to the Al-Shabaab militia in Somalia.

למיליצית אל-סאבאאב בסומליה.

Ask me how later, particularly if you eat fish, interestingly enough,

תשאלו אותי כיצד אחר-כך, במיוחד אם אתם אוכלים דגים, מעניין למדי,

but that connection is there.

אבל הקשר הזה נמצא שם.

We are all intimately connected.

כולנו קשורים בצורה אינטימית.

And this isn't just Tom Friedman,

וזה לא רק לפי דעתו של טום פרידמן,

it's actually provable in case after case after case.

למעשה ניתן להוכיח זאת מקרה אחר מקרה אחר מקרה.

What that means is, instead of asking your politicians to do things,

מה שזה אומר זה, שבמקום לבקש מהפוליטיקאים שלכם לעשות דברים,

you have to look to yourself to do things.

אתם תצטרכו לפנות אל עצמכם כדי לעשות את הדברים.

And Independent Diplomat is a kind of example of this

והדיפלומטיה העצמאית היא דוגמה מסוג שכזה

in a sort of loose way.

בצורה די כללית.

There aren't neat examples, but one example is this:

אין דוגמות נקיות, אך דוגמה אחת היא זו:

the way the world is changing

הדרך שבה משתנה העולם

is embodied in what's going on at the place I used to work --

מגולמת במה שקורה במקום עבודתי הקודם

the U.N. Security Council.

מועצת הבטחון של האו"ם.

The U.N. was established in 1945.

האו"ם נוסד בשנת 1945.

Its charter is basically designed

כתב הזכויות שלו מעוצב למעשה

to stop conflicts between states --

בשביל למנוע מאבקים בין מדינות --

interstate conflict.

מאבקים בין-מדינות.

Today, 80 percent of the agenda

כיום, 80 אחוז מן סדר היום

of the U.N. Security Council

של מועצת הבטחון של האו"ם

is about conflicts within states,

נוגעת במאבקים בתוך מדינות,

involving non-state parties --

הכוללות קבוצות ללא מדינה --

guerillas, separatists,

קבוצות גרילה, בדלנים

terrorists, if you want to call them that,

טרוריסטים, אם אתם רוצים לקרוא להם כך,

people who are not normal governments, who are not normal states.

אנשים שהם לא ממשלות רגילות, שאינם מדינות רגילות.

That is the state of the world today.

זהו המצב כיום בעולם.

When I realized this,

כאשר הבנתי זאת,

and when I look back on my time at the Security Council

וכאשר הסתכלתי לאחור על זמני במועצת הבטחון

and what happened with the Kosovars,

ומה שקרה עם תושבי קוסובו,

and I realize that often

הבנתי כי לרוב

the people who were most directly affected

האנשים שמושפעים ישירות

by what we were doing in the Security Council

על-ידיי מה שעשינו במועצת הבטחון

weren't actually there, weren't actually invited

לא באמת היו שם, הם לא היו מוזמנים

to give their views to the Security Council,

לתת את נקודת מבטם למועצת הבטחון,

I thought, this is wrong.

חשבתי, כי זה שגוי.

Something's got to be done about this.

משהו צריך להעשות לגבי זה.

So I started off in a traditional mode.

אז התחלתי בצורה מסורתית.

Me and my colleagues at Independent Diplomat

אני ועמיתיי בדפלומטיה העצמאית

went around the U.N. Security Council.

הסתובבנו במועצת הבטחון של האו"ם.

We went around 70 U.N. member states --

עברנו דרך 70 חברי מדינות באו"ם --

the Kazaks, the Ethiopians, the Israelis --

הקוזקים, האתיופים, הישראלים --

you name them, we went to see them --

תגידו שם, הלכנו לראותם --

the secretary general, all of them,

המזכיר הכללי, כולם,

and said, "This is all wrong.

ואמרנו " זו טעות.

This is terrible that you don't consult these people who are actually affected.

זה נורא שאתם לא מתייעצים עם האנשים האלה שבאמת מושפעים.

You've got to institutionalize a system

עליכם למסד מערכת

where you actually invite the Kosovars

שבה אתם תוכלו להזמין את תושבי קוסובו

to come and tell you what they think.

לבוא ולומר לכם את דעתם.

This will allow you to tell me -- you can tell them what you think.

זה ייאפשר לכם לומר לי -- תוכלו לומר להם את דעתכם.

It'll be great. You can have an exchange.

זה יהיה נהדר. תוכלו לשנות דברים.

You can actually incorporate these people's views into your decisions,

אתם תוכלו לשלב את השקפותיהם של האנשים הללו עם החלטותיכם,

which means your decisions will be more effective and durable."

משמע ההחלטות שלכם תהיינה אפקטיביות יותר ועמידות."

Super-logical, you would think.

מאוד הגיוני, הייתם חושבים.

I mean, incredibly logical. So obvious, anybody could get it.

אני מתכוון, כל-כך הגיוני. זה ברור, כל אחד יכול לראת זאת.

And of course, everybody got it. Everybody went, "Yes, of course, you're absolutely right.

וכמובן, כולם הבינו זאת. כולם אמרו, "כן, כמובן, אתה צודק לחלוטין.

Come back to us

תחזור אלינו

in maybe six months."

בעוד ככה חצי שנה."

And of course, nothing happened -- nobody did anything.

וכמובן, דבר לא קרה. אף-אחד לא עשה דבר.

The Security Council does its business

מועצת הבטחון עושה את עסקיה

in exactly the same way today

בדיוק באותה צורה כיום

that it did X number of years ago,

כשם שעשתה לפני איקס שנים,

when I was there 10 years ago.

כשהייתי שם לפני 10 שנים.

So we looked at that observation

אז הסתכלנו על ההבחנה הזו

of basically failure

שלמעשה הייתה כישלון

and thought, what can we do about it.

וחשבנו, מה אנחנו יכולים לעשות בנידון.

And I thought, I'm buggered

ואני חשבתי, אין סיכוי

if I'm going to spend the rest of my life

שאני הולך לבלות את שארית חיי

lobbying for these crummy governments

בלשדל עבור הממשלות הרכות הללו

to do what needs to be done.

בכדי לעשות את מה שצריך לעשות.

So what we're going to do

אז מה שאנחנו הולכים לעשות

is we're actually going to set up these meetings ourselves.

זה לארגן את הפגישות הללו בעצמנו.

So now, Independent Diplomat

כך שכעת, הדיפלומטיה העצמאית

is in the process of setting up meetings

היא בתהליך של ארגון פגישות

between the U.N. Security Council

בין אנשי מועצת הבטחון של האו"ם

and the parties to the disputes

והצדדים של הוויכוח

that are on the agenda of the Security Council.

שנמצאים בסדר היום של מועצת הבטחון.

So we will be bringing

כך שאנחנו נביא

Darfuri rebel groups,

קבוצות מורדים דרפוריות,

the Northern Cypriots and the Southern Cypriots,

את הקפריסאיים הצפוניים והדרומיים,

rebels from Aceh,

מורדים מאצ'ה,

and awful long laundry list

ורשימה ארוכה מאוד

of chaotic conflicts around the world.

של מאבקים כאוטיים מסביב לעולם.

And we will be trying to bring the parties to New York

ואנחנו ננסה להביא את הצדדים לניו-יורק

to sit down in a quiet room

לשבת בחדר שקט

in a private setting with no press

בפרטיות ללא עיתונות

and actually explain what they want

ולהסביר מה הם רוצים

to the members of the U. N. Security Council,

לחברי מועצת הבטחון של האו"ם,

and for the members of the U.N. Security Council

ואפשרות לחברי מועצת הבטחון של האו"ם

to explain to them what they want.

להסביר להם מה הם רוצים

So there's actually a conversation,

כך שיהיה ממש דו-שיח,

which has never before happened.

שמעולם לפני-כן לא קרה.

And of course, describing all this,

וכמובן, בתיאורי את כל זה,

any of you who know politics will think this is incredibly difficult,

כל מי מכם שמכיר פוליטיקה יחשוב כמה הדבר קשה בצורה שלא תיאמן,

and I entirely agree with you.

ואני מסכים אתכם לחלוטין.

The chances of failure are very high,

הסיכויים לכשלון הם גבוהים מאוד,

but it certainly won't happen

אך הדבר ללא ספק לא ייקרה

if we don't try to make it happen.

אם לא ננסה לגרום לזה לקרות.

And my politics has changed fundamentally

והפוליטיקה שלי השתנתה באופן מהותי

from when I was a diplomat to what I am today,

מן היום שהייתי דיפלומט למה שאני כיום,

and I think that outputs is what matters, not process,

ואני חושב שמה שחשוב זה התוצאות, לא התהליך,

not technology, frankly, so much either.

וגם למעשה לא כל-כך הטכנולוגיה.

Preach technology

תטיפו טכנולוגיה

to all the Twittering members of all the Iranian demonstrations

לכל חברי ההפגנות האירניאות המצייצים

who are now in political prison in Tehran,

שנמצאים כעת במאסר פוליטי בטהרן,

where Ahmadinejad remains in power.

היכן שאחמדיניג'אד נשאר בשלטון.

Technology has not delivered political change in Iran.

טכנולוגיה לא הובילה לשינוי פוליטי באיראן.

You've got to look at the outputs, and you got to say to yourself,

אתם צריכים להסתכל על התוצאות ולומר לעצמכם,

"What can I do to produce that particular output?"

"מה אני יכול לעשות כדי להביא לתוצאה המסויימת הזו?"

That is the politics of the 21st century,

זוהי הפוליטיקה של המאה ה-21.

and in a way, Independent Diplomat

ובדרך מסויימת, הדיפלומטיה העצמאית

embodies that fragmentation, that change,

מגלמת את הפיצול הזה, את השינוי,

that is happening to all of us.

שקורה לכולנו.

That's my story. Thanks.

זהו סיפורי. תודה.