Luke Syson: How I learned to stop worrying and love "useless" art

מתרגם: Shir Ben Asher Kestin מבקר: Ido Dekkers

Two years ago, I have to say there was no problem.

לפני שנתיים, אני חייב לומר שלא היתה אף בעיה.

Two years ago, I knew exactly what an icon looked like.

לפני שנתיים ידעתי בדיוק איך אייקון נראה.

It looks like this.

זה נראה כך.

Everybody's icon, but also the default position

האייקון של כולם, אבל גם נקודת ברירת המחדל

of a curator of Italian Renaissance paintings, which I was then.

של אוצר של ציורי רנסאנס איטלקי, שהייתי אז.

And in a way, this is also another default selection.

ובמובן כלשהו, זוהי עוד בחירת ברירת מחדל.

Leonardo da Vinci's exquisitely soulful image

התמונה מלאת הנשמה של לאונרדו דה-וינצ'י

of the "Lady with an Ermine."

של "גברת עם הרמין".

And I use that word, soulful, deliberately.

ואני משתמש במונח הזה, מלאת נשמה, בכוונה.

Or then there's this, or rather these:

ואז יש את זה, או בעצם אלו:

the two versions of Leonardo's "Virgin of the Rocks"

שתי הגירסאות של "בתולת הסלעים" של לאונרדו

that were about to come together in London for the very first time.

שעמדו להתאחד בלונדון בפעם הראשונה בהחלט,

In the exhibition that I was then in the absolute throes of organizing.

בתערוכה שהייתי אז בעיצומו של מאבק מלא ייסורים לאירגונה.

I was literally up to my eyes in Leonardo,

הייתי מילולית עד הצוואר עם לאונרדו,

and I had been for three years.

וזה נמשך כבר שלוש שנים.

So, he was occupying every part of my brain.

אז, הוא תפס כל חלק במוח שלי.

Leonardo had taught me, during that three years,

לאונרדו לימד אותי, במהלך אותן שלוש שנים,

about what a picture can do.

על מה שתמונה יכולה לעשות.

About taking you from your own material world into a spiritual world.

על לקחת אותך מתוך העולם החומרי שלך לתוך עולם רוחני.

He said, actually, that he believed the job of the painter

הוא אמר, למעשה, שהוא מאמין שעבודתו של הצייר

was to paint everything that was visible and invisible in the universe.

היא לצייר כל דבר שנראה לעין ושאינו נראה לעין ביקום.

That's a huge task. And yet, somehow he achieves it.

זאת משימה עצומה. ועם זאת, איכשהו הוא הצליח בה.

He shows us, I think, the human soul.

הוא מראה לנו, לדעתי, את הנשמה האנושית.

He shows us the capacity of ourselves

הוא מראה לנו את היכולת של עצמנו

to move into a spiritual realm.

לעבור אל ממלכה רוחנית.

To see a vision of the universe that's more perfect than our own.

לראות חיזיון של היקום שיותר מושלם מזה שלנו.

To see God's own plan, in some sense.

לראות את התוכנית של אלוהים בעצמו, במובן מסויים.

So this, in a sense, was really what I believed an icon was.

אז זה, באופן מסויים, היה באמת מה שהאמנתי שהוא אייקון.

At about that time, I started talking to Tom Campbell,

בערך באותה תקופה, התחלתי לדבר עם טום קמפבל,

director here of the Metropolitan Museum,

מנהל מוזיאון המטרופוליטן שכאן,

about what my next move might be.

על מה עשוי להיות הצעד הבא שלי.

The move, in fact, back to an earlier life,

המעבר, למעשה, בחזרה לחיים מוקדמים יותר,

one I'd begun at the British Museum,

אלו שהתחלתי במוזיאון הבריטי,

back to the world of three dimensions --

בחזרה לעולם של שלושה מימדים--

of sculpture and of decorative arts --

של פסלים ושל אומנות דקורטיבית--

to take over the department of European sculpture and decorative arts, here at the Met.

להיות אחראי על המחלקה לפיסול אירופאי ואומנות דקורטיבית, כאן במטרופוליטן.

But it was an incredibly busy time.

אך זאת הייתה תקופה עמוסה באופן בלתי יאמן.

All the conversations were done at very peculiar times of the day --

כל השיחות נערכו בזמנים מאוד משונים במהלך היום--

over the phone.

בטלפון.

In the end, I accepted the job

בסוף, הסכמתי להצעת העבודה

without actually having been here.

בלי שבאמת הייתי כאן.

Again, I'd been there a couple of years before,

שוב, הייתי שם כשנתיים לפני כן,

but on that particular visit.

אך בביקור הספציפי הזה.

So, it was just before the time that the Leonardo show was due to open

אז, זה היה בדיוק לפני הזמן שבו התערוכה של לאונרדו היתה אמורה להיפתח

when I finally made it back to the Met, to New York,

כאשר סוף-סוף הגעתי שוב אל המטרופוליטן, לניו יורק,

to see my new domain.

לראות את המרחב החדש שלי.

To see what European sculpture and decorative arts looked like,

לראות איך פיסול אירופאי ואמנות דקורטיבית נראים,

beyond those Renaissance collections with which I was so already familiar.

מעבר לאוספי הרנסאנס שכבר הכרתי כל כך טוב.

And I thought, on that very first day, I better tour the galleries.

וחשבתי לעצמי, באותו יום ראשון, כדאי שאסייר בגלריות.

Fifty-seven of these galleries --

חמישים ושבע מאותן גלריות--

like 57 varieties of baked beans, I believe.

כמו 57 סוגים של שעועית אפויה, אני מאמין.

I walked through and I started in my comfort zone in the Italian Renaissance.

הלכתי דרכן והתחלתי באזור הנוחות שלי, ברנסאנס האיטלקי.

And then I moved gradually around,

ואז המשכתי הלאה בהדרגה,

feeling a little lost sometimes.

מרגיש מעט אבוד לפעמים.

My head, also still full of the Leonardo exhibition

הראש שלי, עדיין מלא בתערוכה של לאונרדו

that was about to open, and I came across this.

שעמדה להיפתח, והגעתי לזה.

And I thought to myself: What the hell have I done?

וחשבתי לעצמי: מה לעזאזל עשיתי?

There was absolutely no connection in my mind

בראש שלי לא היה אף חיבור

at all and, in fact, if there was any emotion going on,

בכלל, ולמעשה, אם היה רגש כלשהו שהתחולל,

it was a kind of repulsion.

זה היה סוג של דחייה.

This object felt utterly and completely alien.

האובייקט הזה הרגיש לחלוטין זר.

Silly at a level that I hadn't yet understood silliness to be.

שטותי ברמה שעדיין לא הבנתי ששטותיות יכולה להיות.

And then it was made worse --

ואז זה נהיה גרוע יותר--

there were two of them.

היו שניים כאלה.

(Laughter)

(צחוק)

So, I started thinking about why it was, in fact,

אז, התחלתי לחשוב למה בעצם

that I disliked this object so much.

שנאתי את האובייקט הזה כל כך.

What was the anatomy of my distaste?

מה הייתה האנטומיה של חוסר החיבה שלי?

Well, so much gold, so vulgar.

ובכן, כל כך הרבה זהב, כל כך וולגרי.

You know, so nouveau riche, frankly.

אתם יודעים, כל כך נובו ריש, בכנות.

Leonardo himself had preached against the use of gold,

לאונרדו עצמו הטיף כנגד השימוש בזהב,

so it was absolutely anathema at that moment.

אז זה היה לחלוטין מנודה באותו רגע.

And then there's little pretty sprigs of flowers everywhere. (Laughter)

ואז יש גבעולים של פרחים קטנים ויפים בכל מקום. (צחוק)

And finally, that pink. That damned pink.

ולבסוף, הורוד הזה. הורוד המקולל הזה.

It's such an extraordinarily artificial color.

זה צבע מדהים במלאכותיותו.

I mean, it's a color that I can't think of anything that you actually see in nature,

כלומר, זהו צבע שאני לא יכול לחשוב על שום דבר שנמצא בטבע,

that looks that shade.

שנראה כמו הגוון הזה.

The object even has its own tutu. (Laughter)

לאובייקט הזה אפילו יש חצאית טוטו משלו. (צחוק)

This little flouncy, spangly, bottomy bit

החלק דמוי האמרה, הנוצץ, התחתון הזה

that sits at the bottom of the vase.

שיושב בתחתית הואזה.

It reminded me, in an odd kind of way,

זה הזכיר לי, באופן מוזר,

of my niece's fifth birthday party.

את יום ההולדת החמישי של האחיינית שלי.

Where all the little girls would come either as a princess or a fairy.

כאשר כל הילדות הקטנות באו לבושות או כנסיכות או פיות.

There was one who would come as a fairy princess.

הייתה אחת שהתלבשה כפיה נסיכה.

You should have seen the looks.

הייתם צריכים לראות את המבטים.

(Laughter)

(צחוק)

And I realize that this object was in my mind,

והבנתי שהאובייקט הזה, במוחי,

born from the same mind, from the same womb,

נולד מאותו מוח, מאותו רחם,

practically, as Barbie Ballerina. (Laughter)

למעשה, כמו ברבי בלרינה. (צחוק)

And then there's the elephants. (Laughter)

ואז יש את הפילים. (צחוק)

Those extraordinary elephants

אותם פילים יוצאי דופן

with their little, sort of strange, sinister expressions

עם אותן הבעות מוזרות, מאיימות

and Greta Garbo eyelashes, with these golden tusks and so on.

וריסים כמו של גרטה גארבו, עם חטים מוזהבים וכן הלאה.

I realized this was an elephant that had

הבנתי שזה היה פיל שלא היה לו

absolutely nothing to do with a majestic march across the Serengeti.

שום קשר לצעדה מלכותית לאורך הסרנגטי.

It was a Dumbo nightmare. (Laughter)

זה היה סיוט של דמבו. (צחוק)

But something more profound was happening as well.

אבל משהו יותר עמוק התרחש בנוסף.

These objects, it seemed to me,

האובייקטים האלה, כך נדמה היה לי,

were quintessentially the kind that I and my liberal left friends in London

היו תמצית הסוג שאני וחברי מהשמאל הליברלי בלונדון

had always seen as summing up

תמיד ראינו כמסכמים

something deplorable about the French aristocracy

משהו מגונה באריסטוקרטיה הצרפתית

in the 18th century.

במאה ה-18.

The label had told me that these pieces were made

התווית אמרה לי שהיצירות הללו נוצרו

by the Sèvres Manufactory,

על ידי מפעל סוור,

made of porcelain in the late 1750s,

מפורצלן בשלהי שנות ה- 1750,

and designed by a designer called Jean-Claude Duplessis,

ועוצבו על ידי מעצב בשם ז'אן-קלוד דופלסי

actually somebody of extraordinary distinction

למעשה אדם בעל ייחוס יוצא דופן

as I later learned.

לפי מה שהתברר לי מאוחר יותר.

But for me, they summed up a kind of,

אך עבורי, הם סיכמו סוג של,

that sort of sheer uselessness of the aristocracy

אותה חוסר תועלת צרופה של האריסטוקרטיה

in the 18th century.

במאה ה-18.

I and my colleagues had always thought

אני ועמיתי תמיד חשבנו

that these objects, in way, summed up the idea of,

שאובייקטים אלו, במובן כלשהו, סיכמו את הרעיון של

you know -- no wonder there was a revolution.

אתם יודעים-- לא פלא שהייתה מהפיכה.

Or, indeed, thank God there was a revolution.

או, למעשה, תודה לאל שהייתה מהפיכה.

There was a sort of idea really, that,

היה סוג של רעיון, למעשה,

if you owned a vase like this,

שאם היתה בבעלותך ואזה שכזאת,

then there was really only one fate possible.

אזי היה למען האמת רק גורל אפשרי אחד.

(Laughter)

(צחוק)

So, there I was -- in a sort of paroxysm of horror.

אז, שם הייתי-- בסוג של התקף של אימה.

But I took the job and I went on looking at these vases.

אבל לקחתי את העבודה והמשכתי להתבונן בואזות האלו.

I sort of had to because they're on a through route in the Met.

הייתי בעצם מוכרח כיוון שהן על המסלול במטרופוליטן.

So, almost anywhere I went, there they were.

אז, כמעט בכל מקום שאליו הלכתי, שם הן היו.

They had this kind of odd sort of fascination,

היה בהן סוג מוזר של ריתוק,

like a car accident.

כמו תאונת דרכים.

Where I couldn't stop looking.

שלא יכולתי להפסיק להסתכל.

And as I did so, I started thinking:

ובעודי עושה זאת, התחלתי לחשוב:

Well, what are we actually looking at here?

ובכן, על מה בעצם אנחנו מסתכלים כאן?

And what I started with was understanding this

ומה שהתחלתי בו היה להבין את זה

as really a supreme piece of design.

כפיסה באמת עילאית של עיצוב.

It took me a little time.

זה לקח לי קצת זמן.

But, that tutu for example --

אבל, אותה חצאית טוטו לדוגמה--

actually, this is a piece that does dance in its own way.

למעשה, זוהי יצירה שרוקדת בדרכה שלה.

It has an extraordinary lightness

יש בה קלילות יוצאת דופן

and yet, it is also amazing balanced.

ועם זאת, היא עדיין מאוזנת באופן מפליא.

It has these kinds of sculptural ingredients.

יש בה סוג של מרכיבים פיסוליים.

And then the play between --

ואז המשחק שבין--

actually really quite carefully disposed color and gilding, and the sculptural surface,

למעשה צבע וציפוי זהב שהושמו בתשומת לב רבה, ופני השטח הפיסוליים,

is really rather remarkable.

הוא באמת מרשים ביותר.

And then I realized that this piece went into the kiln

ואז הבנתי שהיצירה הזאת הוכנסה אל הכבשן

four times, at least four times in order to arrive at this.

ארבע פעמים, לפחות ארבע פעמים, על מנת להגיע לכך.

How many moments for accident can you think of

על כמה רגעים מועדים לתאונות אתם יכולים לחשוב

that could have happened to this piece?

שהיו יכולים לקרות ליצירה הזאת?

And then remember, not just one, but two.

ואז זכרו, לא רק אחד, אלא שניים.

So he's having to arrive at two exactly matched

אז הוא חייב להגיע לשתי ואזות

vases of this kind.

תואמות לחלוטין מהסוג הזה.

And then this question of uselessness.

ואז הסוגיה הזו של חוסר התועלת.

Well actually, the end of the trunks were originally candle holders.

ובכן למעשה, הקצוות של החדק היו במקור פמוטים.

So what you would have had were candles on either side.

אז מה שהיה לנו היה נרות בכל צד.

Imagine that effect of candlelight on that surface.

דמיינו את האפקט של אור נרות על המשטח הזה.

On the slightly uneven pink, on the beautiful gold.

על הורוד המעט לא שווה, על הזהב היפהפה.

It would have glittered in an interior,

זה היה נוצץ בחלל,

a little like a little firework.

קצת כמו זיקוק קטן.

And at that point, actually, a firework went off in my brain.

ובאותו רגע, למעשה, זיקוק התפוצץ במוחי.

Somebody reminded me that, that word 'fancy' --

מישהו הזכיר לי שהמילה "מגונדר" באנגלית--

which in a sense for me, encapsulated this object --

שבמובן מסויים עבורי, עטפה את כל האובייקט הזה--

actually comes from the same root as the word 'fantasy.'

בעצם באה מאותו מקור כמו המילה "פנטזיה".

And that what this object was just as much in a way,

וזה בדיוק מה שהאובייקט הזה היה במובן כלשהו,

in its own way, as a Leonardo da Vinci painting,

בדרכו שלו, כמו שציור של לאונרדו דה-וינצ'י

is a portal to somewhere else.

הוא שער למקום אחר,

This is an object of the imagination.

זהו אובייקט של הדמיון.

If you think about the mad 18th-century operas of the time -- set in the Orient.

אם תחשבו על האופרות המטורפות של המאה ה-18-- שממוקמות במזרח

If you think about divans and perhaps even opium-induced visions of pink elephants,

אם תחשבו על דיוואנים ואפילו אולי חזיונות אופיוטיים של פילים ורודים,

then at that point, this object starts to make sense.

אז באותו רגע, האובייקט הזה מתחיל להיות הגיוני.

This is an object which is all about escapism.

זהו אובייקט שהוא כולו על אסקפיזם.

It's about an escapism that happens --

זה על אסקפיזם שקורה--

that the aristocracy in France sought

שהאריסטוקרטיה בצרפת חיפשה

very deliberately

באופן מאוד מכוון

to distinguish themselves from ordinary people.

על מנת להבדיל את עצמם מאנשים רגילים.

It's not an escapism that

זה לא אסקפיזם

we feel particularly happy with today, however.

שאנחנו מרגישים שמחים במיוחד איתו בימינו עם זאת,

And again, going on thinking about this,

ושוב, כשהמשכתי לחשוב על כך,

I realize that in a way we're all victims

הבנתי שבמובן מסויים כולנו קורבנות

of a certain kind of tyranny

של סוג מסויים של עריצות

of the triumph of modernism

של נצחון המודרניזם

whereby form and function in an object

כאשר צורה ותפקוד באובייקט

have to follow one another, or are deemed to do so.

חייבים לעקוב אחד אחרי השני, או שגורלם לעשות כן.

And the extraneous ornament is seen as really,

והקישוט שאין בו צורך נראה באמת,

essentially, criminal.

באופן מהותי, כפשע.

It's a triumph, in a way, of bourgeois values rather than aristocratic ones.

זהו ניצחון, במובן מסוייים, של ערכים בורגניים יותר מאשר ערכים אריסטוקרטיים.

And that seems fine.

וזה נראה בסדר.

Except for the fact that it becomes a kind of sequestration of imagination.

מלבד העובדה שזה נהיה מעין הפקעה של הדמיון.

So just as in the 20th century, so many people

אז בדיוק כמו שבמאה ה-20, לכל כך הרבה אנשים

had the idea that their faith

היתה את התחושה שהאמונה שלהם

took place on the Sabbath day,

מתרחשת ביום שבת,

and the rest of their lives --

ושאר חייהם--

their lives of washing machines and orthodontics --

חייהם של מכונות כביסה ואורתודונטיה--

took place on another day.

התרחשו ביום אחר.

Then, I think we've started doing the same.

אז, לדעתי, התחלנו לעשות את אותו הדבר.

We've allowed ourselves to

הרשינו לעצמנו

lead our fantasy lives in front of screens.

לנהל את חיי הפנטזיות שלנו אל מול מסכים.

In the dark of the cinema, with the television in the corner of the room.

בחשכת הקולנוע, עם הטלויזיה בפינת החדר.

We've eliminated, in a sense, that constant

חיסלנו, במובן כלשהו, את הקבוע הזה

of the imagination that these vases represented in people's lives.

של הדמיון שהואזות האלה ייצגו בחייהם של אנשים.

So maybe it's time we got this back a little.

אז אולי הגיע הזמן שנקבל את זה בחזרה מעט.

I think it's beginning to happen.

אני חושב שזה מתחיל לקרות.

In London, for example,

בלונדון, לדוגמה,

with these extraordinary buildings

עם הבניינים יוצאי הדופן הללו

that have been appearing over the last few years.

שמופיעים בשנים האחרונות.

Redolent, in a sense, of science fiction,

אפופים, במובן כלשהו, בניחוח של מדע בדיוני,

turning London into a kind of fantasy playground.

והופכים את לונדון לסוג של מגרש משחקים פנטסטי.

It's actually amazing to look out of a high building nowadays there.

בעצם זה מדהים להסתכל החוצה ממגדל גבוה בימינו שם.

But even then, there's a resistance.

אך אפילו אז, יש התנגדות.

London has called these buildings the Gherkin, the Shard, the Walkie Talkie --

לונדון קראה לבניינים האלו המלפפון החמוץ, הרסיס, הווקי טוקי--

bringing these soaring buildings down to Earth.

ממוטטים את הבניינים הממריאים הללו אל הקרקע.

There's an idea that we don't want these

יש תחושה שאנחנו לא רוצים

anxious-making, imaginative journeys to happen in our daily lives.

שהמסעות המסעירים, מלאי דמיון האלה יקרו לנו בחיינו היום-יומיים.

I feel lucky in a way,

אני מרגיש בר מזל במובן מסויים,

I've encountered this object.

שפגשתי באובייקט הזה.

(Laughter)

(צחוק)

I found him on the Internet when I was looking up a reference.

מצאתי אותו באינטרנט כשבדקתי הפניה.

And there he was.

ושם הוא היה.

And unlike the pink elephant vase,

ושלא כמו ואזת הפיל הורודה,

this was a kind of love at first sight.

זאת היתה סוג של אהבה ממבט ראשון.

In fact, reader, I married him. I bought him.

למעשה, קורא, התחתנתי איתו. קניתי אותו.

And he now adorns my office.

ועכשיו הוא מקשט את המשרד שלי.

He's a Staffordshire figure made in the middle of the 19th century.

הוא דמות סטאפורדשייר שיוצרה באמצע המאה ה-19.

He represents the actor, Edmund Kean, playing Shakespeare's Richard III.

הוא מייצג שחקן, אדמונד קין, שמשחק את ריצ'רד השלישי של שייקספיר.

And it's based, actually, on a more elevated piece of porcelain.

והוא מונח, למעשה, על חתיכה מורמת יותר של פורצלן.

So I loved, on an art historical level,

אז אהבתי, ברמה של היסטוריה של אומנות,

I loved that layered quality that he has.

אהבתי את האיכות המשוכבת הזאת שיש לו.

But more than that, I love him.

אך יותר מכך, אהבתי אותו.

In a way that I think would have been impossible

במובן כלשהו אני חושב שזה לא היה אפשרי

without the pink Sèvres vase in my Leonardo days.

אילולא הואזה הורודה של סוור בימי לאונרדו שלי.

I love his orange and pink breeches.

אני אוהב את המכנסיים הכתומים והורודים שלו.

I love the fact that he seems to be going off to war,

אני אוהב את העובדה שנראה שהוא עומד ללכת למלחמה,

having just finished the washing up. (Laughter)

מיד אחרי שהוא סיים להתנקות. (צחוק)

He seems also to have forgotten his sword.

גם נראה שהוא שכח את החרב שלו.

I love his pink little cheeks, his munchkin energy.

אני אוהב את הלחיים הקטנות והורודות שלו, את האנרגיה המאנצ'קינית שלו.

In a way, he's become my sort of alter ego.

במובן כלשהו, הוא הפך לסוג של אלטר-אגו עבורי.

He's, I hope, a little bit dignified,

הוא, אני מקווה, קצת מכובד,

but mostly rather vulgar. (Laughter)

אבל בעיקר מאוד וולגרי. (צחוק)

And energetic, I hope, too.

ואנרגטי, אני מקווה, גם.

I let him into my life because the Sèvres pink elephant vase allowed me to do so.

הכנסתי אותו לתוך חיי בגלל שהואזה הורודה של סוור איפשרה לי לעשות כן.

And before that Leonardo,

ולפני כן לאונרדו,

I understood that this object could become part of a journey for me every day,

הבנתי שהאובייקט הזה יכול להפוך לחלק ממסע עבורי בכל יום.

sitting in my office.

כשהוא יושב במשרדי.

I really hope that others, all of you,

אני מאוד מקווה שאחרים, כולכם,

visiting objects in the museum,

מבקרים אובייקטים במוזיאון,

and taking them home and finding them for yourselves,

ולוקחים אותם הביתה ומוצאים אותם בעצמכם,

will allow those objects to flourish in your imaginative lives.

תתנו לאובייקטים האלו לשגשג בחייכם מלאי הדמיון.

Thank you very much.

תודה רבה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)