The Rise of Personal Robots | Cynthia Breazeal | TED Talks

מתרגם: amir Goldstein מבקר: Sigal Tifferet

Ever since I was a little girl

מאז שהייתי ילדה קטנה

seeing "Star Wars" for the first time,

כשראיתי את "מלחמת הכוכבים" בפעם הראשונה

I've been fascinated by this idea

היתי מרותקת לרעיון

of personal robots.

של רובוטים אישיים

And as a little girl,

כילדה קטנה,

I loved the idea of a robot that interacted with us

אהבתי את הרעיון של רובוטים הפועלים איתנו

much more like a helpful, trusted sidekick --

יותר כמו עוזרים או שותפים נאמנים

something that would delight us, enrich our lives

כמשהו שיענג אותנו, יעשיר את חיינו

and help us save a galaxy or two.

ויעזור לנו להציל גלקסיה, או שתים.

I knew robots like that didn't really exist,

ידעתי שרובוטים כאלו לא באמת קיימים

but I knew I wanted to build them.

אבל ידעתי שאני רוצה לבנות אותם

So 20 years pass --

עשרים שנה חלפו --

I am now a graduate student at MIT

ואני תלמידת תואר שני בMIT

studying artificial intelligence,

למדתי בינה מלאכותית.

the year is 1997,

השנה היא 1997

and NASA has just landed the first robot on Mars.

ונאס"א הנחיתה את הרובוט הראשון על מאדים

But robots are still not in our home, ironically.

אבל עדין אין רובוטים בבתים שלנו, באופן אירוני.

And I remember thinking about

ואני זוכרת שחשבתי על

all the reasons why that was the case.

כל הסיבות מדוע זה כך

But one really struck me.

אבל סיבה אחת הכתה בי

Robotics had really been about interacting with things,

רובוטיקה עוסקת רבות באינטראקציה עם דברים

not with people --

לא עם אנשים --

certainly not in a social way that would be natural for us

ובודאי לא בצורה חברתית שתהיה טבעית לנו

and would really help people accept robots

ותעזור לאנשים לקבל רובוטים

into our daily lives.

לחיי היום יום שלנו.

For me, that was the white space; that's what robots could not do yet.

עבורי, זה היה החלל, זה היה הדבר שרובוטים לא יכולים לעשות, עדין.

And so that year, I started to build this robot, Kismet,

ולכן, באותה שנה, התחלתי לבנות את הרובוט הזה, קיזמט

the world's first social robot.

הרובוט החברתי הראשון בעולם

Three years later --

ושלוש שנים לאחר מכן--

a lot of programming,

אחרי הרבה תכנות

working with other graduate students in the lab --

ועבודה עם עוד סטודנטים במעבדה

Kismet was ready to start interacting with people.

קיזמט היה מוכן להתחיל להגיב לאנשים

(Video) Scientist: I want to show you something.

(וידאו) מדען: אני רוצה להראות לך משהו.

Kismet: (Nonsense)

קיזמט (עושה פרצוף)

Scientist: This is a watch that my girlfriend gave me.

מדען: זה שעון שהחברה שלי נתנה לי

Kismet: (Nonsense)

קיזמט (פרצוף אחר)

Scientist: Yeah, look, it's got a little blue light in it too.

מדען: כן, תסתכל יש בו גם אור כחול קטן.

I almost lost it this week.

כמעט איבדתי אותו השבוע

Cynthia Breazeal: So Kismet interacted with people

סינטיה: אז קיזמט מגיב לבני אדם

like kind of a non-verbal child or pre-verbal child,

כמו ילד ללא-שפה, או ילד לפני שלמד שפה מילולית

which I assume was fitting because it was really the first of its kind.

ואני מניחה שזה מתאים כי זה באמת היה הראשון מסוגו

It didn't speak language, but it didn't matter.

זה לא דיבר שפה, אבל זה לא שינה כלום.

This little robot was somehow able

הרובוט הקטן הזה הצליח, איכשהו

to tap into something deeply social within us --

להתחבר למשהו חברתי עמוק בתוכנו

and with that, the promise of an entirely new way

וכך, פתח דרך חדשה לחלוטין

we could interact with robots.

שבה אנחנו יכולים להגיב עם רובוטים

So over the past several years

וכך, במשך השנים האחרונות

I've been continuing to explore this interpersonal dimension of robots,

המשכתי לחקור את ההיבט הבין-אישי ברובוטים

now at the media lab

ועכשיו במעבדת המדיה

with my own team of incredibly talented students.

עם הצות שלי של סטודנטים מאוד מוכשרים

And one of my favorite robots is Leonardo.

ואחד מהרובוטים החביבים עלי - ליאונרדו

We developed Leonardo in collaboration with Stan Winston Studio.

פיתחנו את ליאונרדו בשיתוף עם אולפני סטאן וינסטון

And so I want to show you a special moment for me of Leo.

ואני רוצה להראות לכם רגע מיוחד בעבורי מליאו

This is Matt Berlin interacting with Leo,

זה הוא מאט ברלין מתקשר עם ליאו,

introducing Leo to a new object.

מציג לליאו חפץ חדש

And because it's new, Leo doesn't really know what to make of it.

ובגלל שהחפץ חדש, ליאו לא כל כך יודע מה לעשות עם זה

But sort of like us, he can actually learn about it

אבל, בערך כמונו, הוא יכול ללמוד על זה

from watching Matt's reaction.

מצפייה בתגובות של מאט

(Video) Matt Berlin: Hello, Leo.

(וידאו) מאט ברלין: שלום ליאו

Leo, this is Cookie Monster.

ליאו, זה עוגיפלצת

Can you find Cookie Monster?

אתה יכול לראות את עוגיפלצת?

Leo, Cookie Monster is very bad.

ליאו, עוגיפלצת הוא מאוד רע

He's very bad, Leo.

מאוד רע, ליאו

Cookie Monster is very, very bad.

מאוד מאוד רע

He's a scary monster.

עוגיפלצת הוא מפלצת מפחידה

He wants to get your cookies.

הוא רוצה לקחת את העוגיות שלך

(Laughter)

(צחוק)

CB: All right, so Leo and Cookie

טוב, אז ליאו ועוגיפלצת

might have gotten off to a little bit of a rough start,

אולי היתה להם התחלה קשה קצת

but they get along great now.

אבל הם מסתדרים היטב עכשיו

So what I've learned

אז מה שלמדתי

through building these systems

כשבניתי את המערכות הללו

is that robots are actually

הוא שרובוטים הם בעצם

a really intriguing social technology,

טכנולוגיה חברתית מאוד מעניינת

where it's actually their ability

כשבעצם ביכולתם

to push our social buttons

ללחוץ על הכפתורים החברתיים שלנו

and to interact with us like a partner

ולהגיב איתנו כמו שותפים

that is a core part of their functionality.

וזהו מצב בסיסי בתפקוד שלהם

And with that shift in thinking, we can now start to imagine

ולאחר שעברנו את שינוי החשיבה הזה, אנחנו יכולים להתחיל לדמיין

new questions, new possibilities for robots

שאלות חדשות, אפשרויות חדשות, בעבור רובוטים

that we might not have thought about otherwise.

שאולי לא נחשוב עליהם במצב אחר.

But what do I mean when I say "push our social buttons?"

אך למה אני מתכוונת כשאני אומרת "ללחוץ על כפתורים חברתיים"?

Well, one of the things that we've learned

ובכן, אחד הדברים שלמדנו

is that, if we design these robots to communicate with us

הוא שאם נעצב את הרבוטים לתקשר איתנו

using the same body language,

באמצעות אותה שפת-גוף

the same sort of non-verbal cues that people use --

אותם סוגים של רמזים לא-מילוליים שבהם אנשים משתמשים --

like Nexi, our humanoid robot, is doing here --

כמו ש"נקסי", הרובוט דמוי האנוש מבצע כאן

what we find is that people respond to robots

מצאנו שאנשים מגיבים לרובוטים

a lot like they respond to people.

באופן דומה לתגובתם לאנשים

People use these cues to determine things like how persuasive someone is,

אנשים משתמשים ברמזים הללו כדי לקבוע דברים כמו כמה משכנע מישהו

how likable, how engaging,

כמה אהוד, כמה מקסים,

how trustworthy.

כמה אמין.

It turns out it's the same for robots.

התברר שכך זה גם עם רובוטים

It's turning out now

מתברר עכשיו

that robots are actually becoming a really interesting new scientific tool

שרובוטים מתחילים להיות כלי מדעי חדש ומעניין

to understand human behavior.

להבנת ההתנהגות האנושית.

To answer questions like, how is it that, from a brief encounter,

למציאת תשובות לשאלות כגון, איך יתכן, שממפגש קצר

we're able to make an estimate of how trustworthy another person is?

אנחנו מסוגלים להעריך כמה מהימן אדם אחר?

Mimicry's believed to play a role, but how?

מאמינים שחיקוי משחק תפקיד, אך איך?

Is it the mimicking of particular gestures that matters?

האם מדובר בחיקוי של מחוות מסוימות?

It turns out it's really hard

מתברר שזה באמת קשה

to learn this or understand this from watching people

ללמוד על זה או להבין את זה מצפייה באנשים

because when we interact we do all of these cues automatically.

כי כשאנחנו מתקשרים אנחנו מעבירים את כל הרמזים האלו בצורה אוטומטית

We can't carefully control them because they're subconscious for us.

אנחנו לא יכולים לשלוט בהם בעדינות כי מקורם בתת-מודע שלנו

But with the robot, you can.

אך באמצעות רובוטים אנחנו יכולים.

And so in this video here --

וכך בוידאו הזה --

this is a video taken from David DeSteno's lab at Northeastern University.

הוידאו נלקח מהמעבדה של דויד דה-סטאנו באוניברסיטת נורסטאיסטרן.

He's a psychologist we've been collaborating with.

הוא פסיכולוג שאיתו שיתפנו פעולה

There's actually a scientist carefully controlling Nexi's cues

מוצג מדען השולט ברמזים ש"נקסי" מעביר

to be able to study this question.

על מנת ללמוד את השאלה הזו

And the bottom line is -- the reason why this works is

והשורה התחתונה היא -- הסיבה לכך שזה עובד היא --

because it turns out people just behave like people

כי מסתבר שאנשים מתנהגים כמו אנשים

even when interacting with a robot.

אפילו כשמתקשרים עם רובוט.

So given that key insight,

אז, מצויידים בתובנה מרכזית זו,

we can now start to imagine

אנחנו יכולים להתחיל לדמיין

new kinds of applications for robots.

שימושים חדשים עבור רובוטים.

For instance, if robots do respond to our non-verbal cues,

לדוגמה, אם רובוט אכן מגיב לרמזים הלא-מילוליים שלנו,

maybe they would be a cool, new communication technology.

אולי הם יוכלו להיות טכנולוגית תקשורת חדשה ומגניבה

So imagine this:

דמיינו את זה:

What about a robot accessory for your cellphone?

מה בדבר אביזר-רובוטי לטלפון סלולרי?

You call your friend, she puts her handset in a robot,

אתה מתקשר לחברה שלך, היא שמה את השפופרת ברובוט

and, bam! You're a MeBot --

ובאם! אתה מדבר עם רובוט-אני

you can make eye contact, you can talk with your friends,

אתה יכול ליצור קשר-עין, לדבר עם החברים שלך

you can move around, you can gesture --

לנוע בסביבה, להחוות מחוות --

maybe the next best thing to really being there, or is it?

אולי הכי קרוב ללהיות שם בעצמך? או שלא?

To explore this question,

כדי לחקור את השאלה הזו

my student, Siggy Adalgeirsson, did a study

הסטודנט שלי, סיגי אדאלגריסון, ביצע מחקר

where we brought human participants, people, into our lab

שבו הבאנו משתתפים אנושים, אנשים, למעבדה שלנו

to do a collaborative task

כדי לבצע משימה הדורשת לשתף פעולה

with a remote collaborator.

עם שותף מרוחק

The task involved things

המשימה עסקה בדברים

like looking at a set of objects on the table,

כגון להתבונן במספר עצמים על השולחן

discussing them in terms of their importance and relevance to performing a certain task --

ולהתדיין בהם במונחים של חשיבותם והשייכות שלהם לביצוע משימה מסויימת

this ended up being a survival task --

שבסופו של דבר התברר שהיתה משימת שרידה --

and then rating them in terms

ואז לדרג אותם במונחים של

of how valuable and important they thought they were.

של כמה בעלי ערך וחשובים החפצים

The remote collaborator was an experimenter from our group

השותף המרוחק היה נסיין מהקבוצה שלנו

who used one of three different technologies

הם השתמשו באחת משלוש טכנולוגיות שונות

to interact with the participants.

לתקשר עם המשתתפים.

The first was just the screen.

הראשונה היתה מסך בלבד

This is just like video conferencing today.

כך שזה בדיוק כמו ועידת-וידאו היום.

The next was to add mobility -- so, have the screen on a mobile base.

בשניה הוספנו יכולת תנועה, כך שהיה לנו מסך מוצב על בסיס מתנייע

This is like, if you're familiar with any of the telepresence robots today --

זה כמו, אם אתם מכירים את טכנולוגית המציאות-מרחוק של היום

this is mirroring that situation.

חיקינו את המצב הזה

And then the fully expressive MeBot.

ולבסוף, בוט-אני עם יכולות ההבעה המלאות שלו

So after the interaction,

וכך, לאחר האינטראקציה

we asked people to rate their quality of interaction

ביקשנו מהאנשים לדרג את חווית התקשורת

with the technology, with a remote collaborator

בעזרת הטכנולוגיה, עם המשתתף המרוחק

through this technology, in a number of different ways.

דרך טכנולוגיה מסוימת זו, במספר דרכים שונות.

We looked at psychological involvement --

בדקנו מעורבות פסיכולוגית --

how much empathy did you feel for the other person?

כמה אמפתיה הורגשה כלפי האדם השני?

We looked at overall engagement.

בדקנו מחויבות כוללת

We looked at their desire to cooperate.

בדקנו את הרצון שלהם לשתף פעולה

And this is what we see when they use just the screen.

וזה מה שראינו כשהמשתתפים השתמשו במסך בלבד.

It turns out, when you add mobility -- the ability to roll around the table --

מסתבר, כאשר אתה מוסיף יכולת תנועה - היכולת להתגלגל סביב לשולחן --

you get a little more of a boost.

מתקבלות תוצאות יותר גבוהות

And you get even more of a boost when you add the full expression.

והתוצאות עוד יותר גבוהות אם מוסיפים יכולת הבעה מלאה

So it seems like this physical, social embodiment

כך שנראה שהגילום הפיזי-חברתי הזה

actually really makes a difference.

באמת עושה הבדל

Now let's try to put this into a little bit of context.

עכשיו בואו ננסה לתת לזה הקשר

Today we know that families are living further and further apart,

אנחנו יודעים שכיום בני המשפחה יכולים לגור במרחק גדול אחד מהשני

and that definitely takes a toll on family relationships

וזה בהחלט גובה מחיר ממערכת היחסים המשפחתית

and family bonds over distance.

והקשר המשפחתי מעבר למרחק גדול

For me, I have three young boys,

לי לדוגמא, יש שלושה בנים צעירים,

and I want them to have a really good relationship

ואני רוצה שיהיה להם קשר טוב מאוד

with their grandparents.

עם הסבים והסבתות שלהם

But my parents live thousands of miles away,

אבל הורי גרים במרחק אלפי קילומטרים

so they just don't get to see each other that often.

כך שאין להם הרבה הזדמנויות להפגש בתדירות גבוהה

We try Skype, we try phone calls,

ניסינו סקייפ, ניסינו שיחות טלפון,

but my boys are little -- they don't really want to talk;

אבל הבנים שלי קטנים, הם לא רוצים לדבר

they want to play.

הם רוצים לשחק.

So I love the idea of thinking about robots

לכן אני אוהבת את הרעיון של לחשוב על רובוטים

as a new kind of distance-play technology.

כטכנולוגיה חדשה למשחק-מרחוק

I imagine a time not too far from now --

אני מדמיינת שלא כך כך רחוק בעתיד --

my mom can go to her computer,

אמא שלי תוכל לגשת למחשב שלה,

open up a browser and jack into a little robot.

לפתוח דפדפן אינטרנט, ולהתחבר לרובוט קטן

And as grandma-bot,

ואז, כ"סבתא-בוט"

she can now play, really play,

היא יכולה לשחק, באמת לשחק

with my sons, with her grandsons,

עם הבנים שלי, הנכדים שלה.

in the real world with his real toys.

בעולם האמיתי, עם הצעצועים האמיתיים שלו

I could imagine grandmothers being able to do social-plays

אני יכולה לדמיין סבתות יכולת לשחק משחקי חברה

with their granddaughters, with their friends,

עם הנכדות שלהן, עם החברות שלהן,

and to be able to share all kinds of other activities around the house,

ולחלוק כל מיני סוגים של פעילויות אחרות בבית

like sharing a bedtime story.

כגון לחלוק סיפור-לפני-השינה

And through this technology,

ובאמצעות הטכנולוגיה הזו,

being able to be an active participant

להיות מסוגלים לקחת חלק פעיל

in their grandchildren's lives

בחיי הנכדים שלהם

in a way that's not possible today.

בדרכים שלא אפשריות כיום

Let's think about some other domains,

בואו נחשוב על תחומים אחרים

like maybe health.

כמו למשל, בריאות.

So in the United States today,

כיום, בארה"ב,

over 65 percent of people are either overweight or obese,

מעל 65% מהאנשים סובלים מעודף משקל או השמנת יתר

and now it's a big problem with our children as well.

וכעת זו בעייה גדולה גם עבור ילדינו.

And we know that as you get older in life,

ואנחנו יודעים שככל שאתה מתבגר

if you're obese when you're younger, that can lead to chronic diseases

אם היית בעל משקל עודף בילדותך, אתה חשוף למחלות כרוניות

that not only reduce your quality of life,

שלא רק מפחיתות מרמת החיים

but are a tremendous economic burden on our health care system.

אלא גורמות לנטל כלכלי עצום על מערכות הבריאות שלנו

But if robots can be engaging,

אבל אם רובוטים יוכלו להיות מקסימים,

if we like to cooperate with robots,

אם נרצה לשתף פעולה עם רובוטים,

if robots are persuasive,

אם רובוטים יהיו משכנעים,

maybe a robot can help you

אולי רובוט יוכל לעזור לך

maintain a diet and exercise program,

לשמור על דיאטה ותוכנית אימון,

maybe they can help you manage your weight.

אולי הם יוכלו לעזור לך לשמור על משקלך.

Sort of like a digital Jiminy --

הם יהיו כמו "ג'ימיני הצרצר" דיגיטאלי --

as in the well-known fairy tale --

כמו בפינוקיו --

a kind of friendly, supportive presence that's always there

סוג של חבר תומך שתמיד נמצא שם

to be able to help you make the right decision

לעזור לך לקבל את ההחלטה הנכונה

in the right way at the right time

בדרך הנכונה, בזמן הנכון,

to help you form healthy habits.

לעזור לך ליצור הרגלים בריאים.

So we actually explored this idea in our lab.

אנחנו יכולים לחקור רעיונות אלו במעבדה.

This is a robot, Autom.

זהו הרובוט "אוטום" (סתיו)

Cory Kidd developed this robot for his doctoral work.

קורי קיד פיתח את הרובוט הזה במהלך עבודת הדוקטורט שלו

And it was designed to be a robot diet-and-exercise coach.

וזה תוכנן להיות רובוט-מאמן לדיאטה ותירגול

It had a couple of simple non-verbal skills it could do.

יש לזה מספר מיומנויות לא-מילוליות שביכולתו לבצע.

It could make eye contact with you.

זה יוצר קשר עין אתך.

It could share information looking down at a screen.

זה יכול לחלוק מידע באמצעות מסך.

You'd use a screen interface to enter information,

אתה יכול להשתמש במסך ממשק על מנת להזין אינפורמציה

like how many calories you ate that day,

כגון כמה קלוריות אכלת היום,

how much exercise you got.

כמה תרגילי כושר ביצעת.

And then it could help track that for you.

וזה יכול לעזור לעקוב אחרי זה בעבורך.

And the robot spoke with a synthetic voice

והרובוט מדבר באמצעות קול סינטטי

to engage you in a coaching dialogue

ויוצר דיאלוג של אימון (קואצ'ינג)

modeled after trainers

שעוצב על ידי מאמנים

and patients and so forth.

ופציינטים וכולי.

And it would build a working alliance with you

והוא יבנה יחסי עבודה איתך

through that dialogue.

דרך הדיאלוג הזה

It could help you set goals and track your progress,

הוא יכול לעזור לך להשיג מטרות ולעקוב אחרי התקדמותך

and it would help motivate you.

והוא יכול לדרבן אותך

So an interesting question is,

וכך, שאלה מעניינת היא

does the social embodiment really matter? Does it matter that it's a robot?

האם ההתחברות החברתית באמת משנה? האם זה משנה שמדובר ברובוט?

Is it really just the quality of advice and information that matters?

האם מדובר רק באיכות היעוץ והמידע שמשנה?

To explore that question,

כדי לפתור את השאלה הזו

we did a study in the Boston area

ביצענו מחקר באיזור בוסטון

where we put one of three interventions in people's homes

שמנו אחת משלוש שיטות אימון בבתים של אנשים

for a period of several weeks.

לתקופה של מספר שבועות

One case was the robot you saw there, Autom.

במקרה הראשון השארנו את הרובוט שראיתם, "אוטום".

Another was a computer that ran the same touch-screen interface,

במקרה אחר שמנו מחשב שהריץ בדיוק את אותה תוכנת ממשק של מסך-מגע

ran exactly the same dialogues.

הריץ בדיוק את אותם דיאלוגים

The quality of advice was identical.

האיכות של היעוץ היתה זהה

And the third was just a pen and paper log,

והשלישית היתה יומן רגיל, מנייר, ועפרון

because that's the standard intervention you typically get

מכיוון שזו השיטה הרגילה שבה משתמשים

when you start a diet-and-exercise program.

כשאתה מתחיל דיאטה ותוכנית אימונים

So one of the things we really wanted to look at

אחד הדברים שבאמת רצינו להבין

was not how much weight people lost,

לא היה כמה משקל אנשים איבדו

but really how long they interacted with the robot.

אלא למשך כמה זמן הם תיקשרו עם הרובוט

Because the challenge is not losing weight, it's actually keeping it off.

מכיוון שהאתגר הוא לא לרדת במשקל, אלא לשמור את המשקל נמוך.

And the longer you could interact with one of these interventions,

וככל שאתה ממשיך להשתמש באחת השיטות הללו

well that's indicative, potentially, of longer-term success.

זו אינדיקציה, באופן פוטנציאלי, להצלחה לטווח ארוך יותר

So the first thing I want to look at is how long,

כך שהדבר הראשון שרצינו לדעת הוא לכמה זמן

how long did people interact with these systems.

כמה זמן, אנשים השתמשו במערכות הללו.

It turns out that people interacted with the robot

התברר שאנשים תקשרו עם הרובוט

significantly more,

יותר, באופן משמעותי

even though the quality of the advice was identical to the computer.

למרות שהאיכות של היעוץ היתה זהה לאיכות שהמחשב סיפק

When it asked people to rate it on terms of the quality of the working alliance,

כשהתבקשו לדרג את השיטה במונחים של איכות קשר העבודה

people rated the robot higher

אנשים דירגו את הרובוט גבוה יותר

and they trusted the robot more.

והם בטחו ברובוט יותר

(Laughter)

(צחוק)

And when you look at emotional engagement,

וכשבודקים מעורבות רגשית

it was completely different.

זה היה שונה לגמרי

People would name the robots.

אנשים נתנו לרובוט שם

They would dress the robots.

הלבישו את הרובוט

(Laughter)

(צחוק)

And even when we would come up to pick up the robots at the end of the study,

ולפעמים, כשבאנו לאסוף את הרובוט בסוף המחקר,

they would come out to the car and say good-bye to the robots.

אנשים יצאו איתנו לרכב ואמרו שלום לרובוטים.

They didn't do this with a computer.

הם לא עשו את זה במקרה של המחשב.

The last thing I want to talk about today

הדבר האחרון שעליו אני רוצה לדבר היום

is the future of children's media.

הוא עתיד תקשורת ההמונים לילדים

We know that kids spend a lot of time behind screens today,

אנחנו יודעים שהיום ילדים מבלים זמן רב מאחורי מסכים

whether it's television or computer games or whatnot.

בין אם מדובר בטלויזיה או משחקי מחשב ומה לא.

My sons, they love the screen. They love the screen.

הבנים שלי אוהבים את המסך. אוהבים את המסך

But I want them to play; as a mom, I want them to play,

אבל אני רוצה שהם ישחקו, כאמא אני רוצה שהם ישחקו

like, real-world play.

במשחקים בעולם האמיתי

And so I have a new project in my group I wanted to present to you today

וכך יש לנו בקבוצה מיזם חדש שאותו אני רוצה להציג בפניכם היום

called Playtime Computing

שנקרא מחשב למשחק

that's really trying to think about how we can take

זהו נסיון לחשוב באמת

what's so engaging about digital media

מה כל כך מושך במדיה הדיגיאלית

and literally bring it off the screen

ובאופן מילולי "להוציא את זה מהמסך",

into the real world of the child,

ולהביא את זה לעולם האמיתי של הילד.

where it can take on many of the properties of real-world play.

שבו זה יוכל לקחת הרבה מהתכונות של משחק אמיתי בעולם האמיתי

So here's the first exploration of this idea,

וכך, הנה הנסיון הראשון לחקור רעיון זה

where characters can be physical or virtual,

בו הדמויות יכולות להיות פיזיות או וירטואליות

and where the digital content

ובו התוכן הדיגיטאלי

can literally come off the screen

יכול, באופן מילולי, לצאת מהמסך

into the world and back.

לעולם ובחזרה

I like to think of this

אני אוהבת לחשוב על זה

as the Atari Pong

כ"אטארי פונג"

of this blended-reality play.

של המשחק מערב המציאות הזה

But we can push this idea further.

אבל אנחנו יכולים לדחוף את הרעיון הזה יותר רחוק

What if --

מה אם ---

(Game) Nathan: Here it comes. Yay!

(משחק) נתן: הנה זה בא... ואי!

CB: -- the character itself could come into your world?

סינתיה: -- הדמות עצמה יכולה לבוא לעולם שלך?

It turns out that kids love it

מתברר שהילדים אוהבים את זה

when the character becomes real and enters into their world.

כשהדמות הופכת להיות אמיתית ונכנסת לעולם שלהם

And when it's in their world,

וכאשר הדמות בעולם שלהם

they can relate to it and play with it in a way

הם יכולים להתיחס אליה ולשחק איתה בדרך

that's fundamentally different from how they play with it on the screen.

שהיא שונה באופן מהותי מדרך המשחק איתה כשהיא במסך

Another important idea is this notion

עוד רעיון חשוב הוא העניין

of persistence of character across realities.

של קיום דמות בכמה מציאויות.

So changes that children make in the real world

כך ששינוים שהילד מבצע בעולם האמיתי

need to translate to the virtual world.

מתורגמים לעולם הוירטואלי.

So here, Nathan has changed the letter A to the number 2.

כאן, נתן שינה את האות A למספר 2

You can imagine maybe these symbols

אתם יכולים לדמיין שאולי הסמלים הללו

give the characters special powers when it goes into the virtual world.

מעניקים לדמויות כוחות מיוחדים כאשר הם נמצאים בעולם הוירטואלי

So they are now sending the character back into that world.

כך שעכשיו הם שולחים את הדמות חזרה לעולם הזה

And now it's got number power.

וכעת יש לה כוח של מספר.

And then finally, what I've been trying to do here

ולבסוף, מה שניסיתי לעשות כאן

is create a really immersive experience for kids,

זה להעניק לילדים התנסות שאפשר ממש לשקוע בה

where they really feel like they are part of that story,

כך שהם ממש מרגישים כאילו הם חלק מהסיפור

a part of that experience.

חלק מההתנסות.

And I really want to spark their imaginations

ואני ממש רוצה להצית את הדמיון שלהם

the way mine was sparked as a little girl watching "Star Wars."

כמו שהדמיון שלי ניצת כשהיתי ילדה קטנה וצפיתי ב"מלחמת הכוכבים."

But I want to do more than that.

אבל אני רוצה לעשות יותר מכך

I actually want them to create those experiences.

אני רוצה שהם ייצרו את ההתנסויות האלו

I want them to be able to literally build their imagination

אני רוצה שהם יוכלו ממש לבנות את הדמיון שלהם

into these experiences and make them their own.

לתוך ההתנסויות האלו, להפוך אותם לשלהם.

So we've been exploring a lot of ideas

כך שאחנו חקרנו רעיונות רבים

in telepresence and mixed reality

בנוכחות-מרחוק וערבוב מציאויות

to literally allow kids to project their ideas into this space

כדי לאפשר לילדים להקרין את הרעיונות שלהם לתוך החלל הזה

where other kids can interact with them

שבו ילדים אחרים יוכלו להגיב איתם

and build upon them.

ולבנות עליהם.

I really want to come up with new ways of children's media

אני ממש רוצה לבוא עם רעיונות שונים למדיה לילדים

that foster creativity and learning and innovation.

שמעודדת יצירתיות, למידה וחדשנות

I think that's very, very important.

אני חושבת שזה מאוד, מאוד חשוב

So this is a new project.

כך שזה מיזם חדש.

We've invited a lot of kids into this space,

הזמנו הרבה ילדים לחלל הזה

and they think it's pretty cool.

והם חושבים שזה די "קול"

But I can tell you, the thing that they love the most

אבל אני יכולה להגיד לכם, שהדבר שהם הכי אוהבים

is the robot.

הוא הרובוט

What they care about is the robot.

מה שאכפת להם ממנו הוא הרובוט.

Robots touch something deeply human within us.

רובוטים נוגעים במשהו עמוק באנושיות שלנו

And so whether they're helping us

וכך, בין שהם עוזרים לנו

to become creative and innovative,

להיות יצירתיים וחדשניים,

or whether they're helping us

או שהם עוזרים לנו

to feel more deeply connected despite distance,

להרגיש מחוברים יותר למרות המרחק,

or whether they are our trusted sidekick

או שהם עוזרים נאמנים

who's helping us attain our personal goals

שעוזרים לנו להשיג את מטרותינו האישיות

in becoming our highest and best selves,

להיות הכי טובים שאפשר,

for me, robots are all about people.

עבורי, רובוטים קשורים לאנשים.

Thank you.

תודה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)