How Boredom Can Lead to Your Most Brilliant Ideas | Manoush Zomorodi | TED

מתרגם: Reut Katz מבקר: Roni Ravia

My son and the iPhone were born three weeks apart

הבן שלי והאייפון נולדו בהפרש של שלושה שבועות

in June 2007.

ביוני 2007.

So while those early adopters were lined up outside,

אז בעוד שהמאמצים הראשונים, נעמדו בתור,

waiting to get their hands on this amazing new gadget,

כשהם מחכים לשים את ידיהם על הגאג'ט החדש והמדהים הזה,

I was stuck at home with my hands full of something else

אני הייתי תקועה בבית כשידיי עסוקות במשהו אחר

that was sending out constant notifications --

שלא הפסיק לשלוח התראות --

(Laughter)

(צחוק)

a miserable, colicky baby

תינוק אומלל וצווחני

who would only sleep in a moving stroller with complete silence.

שהצליח להירדם רק בעגלה נעה בדממה מוחלטת.

I literally was walking 10 to 15 miles a day,

הייתי צועדת בין 15 ל 20 ק״מ ביום,

and the baby weight came off.

והמשקל מההריון ירד.

That part was great.

החלק הזה היה נהדר.

But man, was I bored.

אבל בחיי, הייתי משועממת.

Before motherhood, I had been a journalist

לפני האמהות, הייתי עיתונאית

who rushed off when the Concorde crashed.

כזו שמיהרה כשהקונקורד התרסק.

I was one of the first people into Belgrade

הייתי בין האנשים הראשונים שנכנסו לבלגרד

when there was a revolution in Serbia.

כשהייתה מהפכה בסרביה.

Now, I was exhausted.

עכשיו, אני תשושה.

This walking went on for weeks.

ההליכות האלו נמשכו שבועות.

It was only until about three months in that something shifted, though.

רק אחרי שלושה חודשים בערך משהו השתנה.

As I pounded the pavement,

כששוטטתי על המדרכה,

my mind started to wander, too.

המחשבות שלי גם החלו לשוטט.

I began imagining what I would do when I finally did sleep again.

התחלתי לדמיין מה סוף סוף אעשה כשסוף סוף אוכל לישון כמו שצריך.

So the colic did fade,

אז הצווחות נחלשו

and I finally got an iPhone

וסוף סוף קיבלתי אייפון

and I put all those hours of wandering into action.

והמרתי את כל שעות השיטוט הללו לעשייה.

I created my dream job hosting a public radio show.

יצרתי את עבודת חלומותיי, הנחיית תוכנית רדיו ציבורית.

So there was no more rushing off to war zones,

אז כבר לא מיהרתי לאזורי לחימה,

but thanks to my new smartphone,

אבל הודות לסמארטפון החדש שלי,

I could be a mother and a journalist.

יכולתי להיות אמא ועיתונאית.

I could be on the playground and on Twitter at the same time.

יכולתי להיות במגרש המשחקים וב'טוויטר' בו זמנית.

Yeah, well, when I thought that,

ובכן, כשחשבתי כך,

when the technology came in and took over,

כשהטכנולוגיה הגיעה והשתלטה,

that is when I hit a wall.

אז הגעתי למבוי סתום.

So, I want you to picture this:

אז, אני רוצה שתדמיינו את זה:

you host a podcast, and you have to prove

אתם מארחים פודקאסט ואתם צריכים להוכיח

that the investment of precious public radio dollars in you

שהדולרים היקרים שהשקיעה בכם תחנת רדיו ציבורית

is worth it.

שווים את זה.

My goal was to increase my audience size tenfold.

מטרתי היתה להגדיל את כמות המאזינים שלי פי עשרה.

So one day, I sat down to brainstorm,

אז יום אחד, ביצעתי סיעור מוחות,

as you do,

כפי שנהוג,

and I came up barren.

ולא עלה לי כלום.

This was different than writer's block, right?

זה שונה ממחסום כתיבה, נכון?

It wasn't like there was something there waiting to be unearthed.

זה לא כאילו היה שם משהו שמחכה להחשף.

There was just nothing.

פשוט לא היה כלום.

And so I started to think back:

אז התחלתי לחשוב אחורה:

When was the last time I actually had a good idea?

מתי הייתה הפעם האחרונה שבאמת היה לי רעיון טוב?

Yeah, it was when I was pushing that damn stroller.

כן, זה קרה כשדחפתי את העגלה הארורה הזאת.

Now all the cracks in my day were filled with phone time.

עכשיו ביליתי כל זמן פנוי ביום שלי בשימוש באייפון.

I checked the headlines while I waited for my latte.

בדקתי את הכותרות כשחיכיתי ללאטה שלי.

I updated my calendar while I was sitting on the couch.

עדכנתי את לוח השנה שלי כשישבתי על הספה.

Texting turned every spare moment

שליחת אסמסים הפכה כל רגע פנוי

into a chance to show to my coworkers and my dear husband

להזדמנות להראות לעמיתים לעבודה ולבעלי היקר

what a responsive person I was,

איזה אדם רספונסיבי אני,

or at least it was a chance to find another perfect couch

או לפחות זו הייתה הזדמנות למצוא עוד ספה מושלמת

for my page on Pinterest.

לעמוד שלי ב'פינטרסט'.

I realized that I was never bored.

הבנתי שאף פעם לא הייתי משועממת.

And anyway, don't only boring people get bored?

ובכל מקרה, האין זה נכון שרק אנשים משעממים הם משועממים?

But then I started to wonder:

אבל אז התחלתי לתהות:

What actually happens to us when we get bored?

מה באמת קורה לנו כשאנחנו משועממים?

Or, more importantly: What happens to us if we never get bored?

או, יותר חשוב: מה קורה לנו אם אנחנו לעולם לא משועממים?

And what could happen if we got rid of this human emotion entirely?

ומה יכול לקרות אם ניפטר לגמרי מהרגש האנושי הזה?

I started talking to neuroscientists and cognitive psychologists,

התחלתי לדבר עם מדעני מוח ופסיכולוגים קוגנטיביים,

and what they told me was fascinating.

ומה שהם אמרו לי היה מרתק.

It turns out that when you get bored,

מסתבר שכשמשועממים,

you ignite a network in your brain called the "default mode."

מציתים רשת במוח שנקראת "מצב ברירת המחדל".

So our body, it goes on autopilot while we're folding the laundry

אז, הגוף שלנו נכנס למצב טייס אוטומטי כשאנחנו מקפלים כביסה

or we're walking to work,

או הולכים לעבודה,

but actually that is when our brain gets really busy.

אך למעשה בשלב זה המוח שלנו נעשה מאוד עסוק.

Here's boredom researcher Dr. Sandi Mann.

הנה חוקר השיעמום ד"ר סנדי מן.

(Audio) Dr. Sandi Mann: Once you start daydreaming

(הקלטה) ד"ר סנדי מן: כשאתם מתחילים לחלום בהקיץ

and allow your mind to really wander,

ונותנים למוח שלכם לנדוד באמת,

you start thinking a little bit beyond the conscious,

אתם מתחילים לחשוב קצת מעבר להכרה,

a little bit into the subconscious,

קצת לתוך התת-מודע,

which allows sort of different connections to take place.

דבר המאפשר לחיבורים שונים להתקיים.

It's really awesome, actually.

למעשה, זה ממש מגניב.

Manoush Zomorodi: Totally awesome, right?

מנוש זומורודי: לגמרי מגניב, נכון?

So this is my brain in an fMRI,

אז זה המוח שלי ב fMRI,

and I learned that in the default mode is when we connect disparate ideas,

ולמדתי שבמצב ברירת המחדל אנו מקשרים רעיונות שונים,

we solve some of our most nagging problems,

פותרים חלק מהבעיות המציקות ביותר,

and we do something called "autobiographical planning."

ומבצעים משהו שנקרא "תכנון אוטוביוגרפי".

This is when we look back at our lives,

כלומר, אנו מביטים על חיינו במבט לאחור,

we take note of the big moments, we create a personal narrative,

נזכרים ברגעים הגדולים, יוצרים נרטיב אישי,

and then we set goals

ואז מציבים מטרות

and we figure out what steps we need to take to reach them.

ומבינים מה הצעדים שיש לבצע כדי להשיגן.

But now we chill out on the couch also while updating a Google Doc

אבל עכשיו אנו נרגעים על הספה ובו-זמנית גם מעדכנים מסמך של גוגל

or replying to email.

או עונים לאימייל.

We call it "getting shit done,"

אנו קוראים לזה "לעשות וי על רשימת המטלות",

but here's what neuroscientist Dr. Daniel Levitin says

אבל לפי מדען המוח ד"ר דניאל לויטין

we're actually doing.

זה לא מה שאנחנו באמת עושים.

(Audio) Dr. Daniel Levitin: Every time you shift your attention

(הקלטה) ד"ר דניאל לויטין: בכל פעם שאתם מעבירים את תשומת הלב

from one thing to another,

מדבר אחד לדבר אחר,

the brain has to engage a neurochemical switch

המוח צריך להפעיל מתג נוירוכימי

that uses up nutrients in the brain to accomplish that.

שמשתמש בחומרים מזינים במוח כדי לעשות זאת.

So if you're attempting to multitask,

אז אם אתם מתפתים למולטיטאסקינג,

you know, doing four or five things at once,

אתם יודעים, ביצוע ארבעה או חמישה דברים במקביל,

you're not actually doing four or five things at once,

למעשה אתם לא באמת מבצעים ארבעה או חמישה דברים במקביל,

because the brain doesn't work that way.

כי המוח לא עובד כך.

Instead, you're rapidly shifting from one thing to the next,

במקום, אתם עוברים במהירות מדבר אחד לדבר הבא,

depleting neural resources as you go.

ותוך כדי מרוקנים משאבים עצביים.

(Audio) MZ: So switch, switch, switch, you're using glucose, glucose, glucose.

(הקלטה) מ"ז: אז החלפה, החלפה, החלפה, שימוש בגלוקוז, גלוקוז, גלוקוז.

(Audio) DL: Exactly right, and we have a limited supply of that stuff.

(הקלטה) ד"ל: בדיוק, ויש לנו אספקה מוגבלת מזה.

MZ: A decade ago, we shifted our attention at work

מ"ז: לפני עשור, דעתנו הוסחה בעבודה

every three minutes.

כל שלוש דקות.

Now we do it every 45 seconds,

עכשיו זה קורה לנו כל 45 שניות,

and we do it all day long.

ואנחנו עושים את זה כל היום.

The average person checks email 74 times a day,

האדם הממוצע בודק מיילים 75 פעמים ביום,

and switches tasks on their computer

ומחליף משימות על המחשב

566 times a day.

566 פעמים ביום.

I discovered all this talking to professor of informatics,

גיליתי את זה כשדיברתי עם פרופסור לאינפורמטיקה,

Dr. Gloria Mark.

ד"ר גלוריה מארק.

(Audio) Dr. Gloria Mark: So we find that when people are stressed,

(הקלטה) ד"ר גלוריה מארק: גילינו שכשאנשים בלחץ,

they tend to shift their attention more rapidly.

מוקד תשומת הלב שלהם משתנה יותר מהר.

We also found, strangely enough,

גילינו גם, באופן מוזר,

that the shorter the amount of sleep that a person gets,

שככל שמספר שעות השינה של אדם קטן יותר,

the more likely they are to check Facebook.

כך עולה הסבירות שיבדוק את הפייסבוק.

So we're in this vicious, habitual cycle.

אז אנו במעגל אכזרי של הרגל.

MZ: But could this cycle be broken?

מ"ז: אבל האם אפשר לשבור את המעגל הזה?

What would happen if we broke this vicious cycle?

מה יקרה אם נשבור את המעגל האכזרי הזה?

Maybe my listeners could help me find out.

אולי המאזינים שלי יעזרו לי לגלות.

What if we reclaimed those cracks in our day?

מה אם ניקח בעלות מחדש על זמנינו הפנוי?

Could it help us jump-start our creativity?

האם זה יעזור לגלות את היצירתיות שלנו?

We called the project "Bored and Brilliant."

קראנו לפרויקט "משועמם ומבריק".

And I expected, you know, a couple hundred people to play along,

וציפיתי, שלפחות מספר מאות אנשים ישתתפו,

but thousands of people started signing up.

אבל אלפי אנשים החלו להירשם.

And they told me the reason they were doing it

והם אמרו לי שהסיבה לכך הייתה

was because they were worried that their relationship with their phone

כי הם דאגו שהיחסים שלהם עם הסמרטפון

had grown kind of ... "codependent," shall we say.

הפכו, ניתן לומר, לסוג של תלותיים.

(Audio) Man: The relationship between a baby and its teddy bear

(הקלטה) גבר: היחסים בין תינוק לדובי שלו

or a baby and its binky

או בין תינוק לשמיכה שלו

or a baby that wants its mother's cradle

או תינוק שרוצה שאמא שלו תחזיק אותו

when it's done with being held by a stranger --

כשנמאס לו שזר מחזיק אותו --

(Laughs)

(צחוק)

that's the relationship between me and my phone.

זו מערכת היחסים ביני לבין הסמרטפון שלי.

(Audio) Woman: I think of my phone like a power tool:

(הקלטה) אשה: אני רואה את הסמרטפון שלי כמכשיר עם מנוע חשמלי:

extremely useful, but dangerous if I'm not handling it properly.

מאוד מועיל, אך מסוכן אם לא מטפלים בו כמו שצריך.

(Audio) Woman 2: If I don't pay close attention,

(הקלטה) אשה2: אם אני לא שמה לב

אני פתאום מגלה שבזבזתי שעה מזמני

I'll suddenly realize that I've lost an hour of time

doing something totally mindless.

בעשיית משהו לגמרי טפשי.

MZ: OK, but to really measure any improvement,

מ"ז: אוקי, אבל כדי באמת למדוד התקדמות כלשהי,

we needed data, right?

אנו צריכים נתונים, נכון?

Because that's what we do these days.

כי זה מה שעושים בימים אלו.

So we partnered with some apps that would measure how much time

אז חברנו לכמה אפליקציות שימדדו כמה זמן

we were spending every day on our phone.

אנו מבזבזים כל יום בסמרטפון.

If you're thinking it's ironic

אם חשבתם שזה אירוני

that I asked people to download another app

שביקשתי מאנשים להוריד עוד אפליקציה

so that they would spend less time on their phones:

כדי שיבזבזו פחות זמן בפלאפונים שלהם:

yeah, but you gotta meet people where they are.

נכון, אבל חייבים לדבר בשפה שכולם מבינים.

(Laughter)

(צחוק)

So before challenge week,

אז לפני שבוע האתגר,

we were averaging two hours a day on our phones

בילינו בממוצע שעתיים ביום על הסמרטפון

and 60 pickups,

ו-60 הצצות,

you know, like, a quick check, did I get a new email?

אתם יודעים, בדיקה מהירה, האם קיבלתי מייל חדש?

Here's what Tina, a student at Bard College,

הנה מה שטינה, סטודנטית בקולג' בארד,

discovered about herself.

גילתה על עצמה.

(Audio) Tina: So far, I've been spending

(הקלטה) טינה: עד כה, ביליתי

between 150 and 200 minutes on my phone per day,

בין 150-200 דקות ביום על הסמרטפון.

and I've been picking up my phone 70 to 100 times per day.

והצצתי בסמרטפון בין 70 ל-100 פעמים ביום.

And it's really concerning,

וזה מאוד מדאיג,

because that's so much time that I could have spent

כי זה הרבה זמן שיכולתי לנצל

doing something more productive, more creative, more towards myself,

בעשיית משהו יותר פרודקטיבי, יותר יצירתי, יותר מועיל לעצמי,

because when I'm on my phone, I'm not doing anything important.

כי כשאני בסמרטפון, אני לא עושה שום דבר חשוב.

MZ: Like Tina, people were starting to observe their own behavior.

מ"ז: כמו טינה, אנשים החלו להתבונן בהתנהגות שלהם.

They were getting ready for challenge week.

הם התכוננו לשבוע האתגר.

And that Monday,

ובאותו יום שני,

they started to wake up to instructions in their inbox,

הם התעוררו להוראות שקיבלו בדואר נכנס,

an experiment to try.

מעין ניסוי.

Day one:

היום הראשון:

"Put it in your pocket."

"תכניסו אותו לכיס שלכם."

Take that phone out of your hand.

תוציאו את הפלאפון מהיד.

See if you can eliminate the reflex to check it all day long,

תראו אם אפשר להמנע מהרפלקס לבדוק אותו במשך יום שלם.

just for a day.

רק ליום אחד.

And if this sounds easy,

ואם זה נשמע קל,

you haven't tried it.

לא ניסיתם את זה.

Here's listener Amanda Itzko.

הנה המאזינה אמנדה איצקו.

(Audio) Amanda Itzko: I am absolutely itching.

(הקלטה) אמנדה איצקו: יש לי תחושת עיקצוץ מטורפת.

I feel a little bit crazy,

אני מרגישה קצת משוגעת,

because I have noticed that I pick up my phone

כי שמתי לב שאני מחזיקה את הסמרטפון

when I'm just walking from one room to another,

כשאני עוברת מחדר לחדר,

getting on the elevator,

עולה במעלית,

and even -- and this is the part that I am really embarrassed

ואפילו -- וזה החלק שהכי מביך אותי

to actually say out loud --

להגיד בקול רם --

in the car.

במכונית.

MZ: Yikes.

מ"ז: אוי.

Yeah, well, but as Amanda learned,

ובכן, כמו שאמנדה למדה,

this itching feeling is not actually her fault.

תחושת העקצוץ הזאת לא באשמתה.

That is exactly the behavior that the technology is built to trigger.

זו בדיוק ההתנהגות שהטכנולוגיה נבנתה לעורר.

(Laughter)

(צחוק)

I mean, right?

נכון?

Here's former Google designer, Tristan Harris.

הנה מעצב לשעבר של גוגל, טריסטן האריס.

(Audio) Tristan Harris: If I'm Facebook or I'm Netflix or I'm Snapchat,

(הקלטה) טריסטן האריס: אם זה פייסבוק או נטפליקס או סנאפצ'ט,

I have literally a thousand engineers

יש להם אלפי מהנדסים

whose job is to get more attention from you.

שעבודתם להשיג מכם עוד תשומת לב.

I'm very good at this,

אני מאוד טוב בזה,

and I don't want you to ever stop.

ואני לא רוצה שתפסיקו לעולם.

And you know, the CEO of Netflix recently said,

ואתם יודעים, מנכ"ל נטפליקס אמר לאחרונה,

"Our biggest competitors are Facebook, YouTube and sleep."

"המתחרים הכי גדולים שלנו הם פייסבוק, יוטיוב ושינה."

I mean, so there's a million places to spend your attention,

אז יש מיליון מקומות לבזבז בהם את תשומת הלב

but there's a war going on to get it.

אבל מתנהלת מלחמה מי ישיג אותה.

MZ: I mean, you know the feeling:

מ"ז: אתם מכירים את ההרגשה:

that amazing episode of "Transparent" ends,

הפרק המדהים של "טרנספרנט" נגמר,

and then the next one starts playing

ואז הפרק הבא אחריו מתחיל

so you're like, eh, OK fine, I'll just stay up and watch it.

אז אתם אומרים, אוקי בסדר, אני אשאר ער ואצפה בזה.

Or the LinkedIn progress bar says you are this close

או בר ההתקדמות של לינקדאין שאומר שאתם קרובים מאוד

to having the perfect profile,

לתמונת פרופיל המושלמת,

so you add a little more personal information.

אז אתם מוסיפים עוד קצת פרטים אישיים.

As one UX designer told me,

כמו שמעצב UX אמר לי,

the only people who refer to their customers as "users"

האנשים היחידים שמתייחסים ללקוחות שלהם כ"משתמשים"

are drug dealers and technologists.

הם סוחרי סמים ואנשי טכנולוגיה.

(Laughter)

(צחוק)

(Applause)

(מחיאות כפיים)

And users, as we know, are worth a lot of money.

ומשתמשים, כמו שאתם יודעים, שווים הרבה כסף.

Here's former Facebook product manager and author,

הנה מנהל מוצר לשעבר בפייסבוק והסופר,

Antonio García Martínez.

אנטוניו גרסיה מרטינס.

(Audio) Antonio García Martínez: The saying is, if any product is free

(הקלטה) אנטוניו גרסיה מרטינס: האמרה היא אם המוצר חינם

then you're the product; your attention is the product.

אז המוצר זה אתה; וזה נכון תשומת הלב שלכם היא המוצר.

אבל כמה תשומת הלב שלכם שווה?

But what is your attention worth?

וזו הסיבה שכל פעם שפותחים דף,

That's why literally every time you load a page,

לא רק בפייסבוק, בכל אפליקציה,

not just on Facebook or any app,

there's an auction being held instantly, billions of times a day,

מתרחשת מייד מכירה פומבית, מיליארדי פעמים ביום,

על מחיר עלותו של הרושם שהתקבל ממודעת פרסום אחת.

for exactly how much that one ad impression cost.

מ"ז: דרך אגב, האדם הממוצע יבזבז שנתיים מהחיים שלו

MZ: By the way, the average person will spend two years of their life

on Facebook.

בפייסבוק.

So, back to challenge week.

אז, בחזרה לשבוע האתגר.

Immediately, we saw some creativity kick in.

מייד ראינו ניצוץ של יצירתיות.

Here's New Yorker Lisa Alpert.

הנה ליסה אלפרט מניו-יורק.

(Audio) Lisa Alpert: I was bored, I guess.

(הקלטה) ליסה אלפרט: הייתי משועממת, כנראה.

So I suddenly looked at the stairway that went up to the top of the station,

לפתע היבטתי במדרגות שהובילו לכניסה לתחנה,

and I thought, you know,

וחשבתי,

I had just come down that stairway, but I could go back up

כרגע ירדתי במדרגות האלה, אבל אני יכולה לעלות שוב

and then come back down and get a little cardio.

ולרדת שוב ולהתאמן קצת.

So I did,

אז עשיתי את זה,

and then I had a little more time, so I did it again and I did it again,

ואז היה לי עוד קצת זמן, אז עשיתי זאת שוב ושוב,

and I did it 10 times.

וכך 10 פעמים.

And I had a complete cardio workout.

ועשיתי אימון אירובי מלא.

I got on that R train feeling kind of exhausted,

עליתי על הרכבת קצת תשושה,

but, like, wow, that had never occurred to me.

אבל, וואו, זה אף פעם לא עלה בדעתי.

How is that possible?

איך זה יכול להיות?

(Laughter)

(צחוק)

MZ: So creativity, I learned, means different things to different people.

מ"ז: אז למדתי שאנשים מפרשים יצירתיות בדרכים שונות.

(Laughter)

(צחוק)

But everyone found day three's challenge the hardest.

אבל לכולם היום השלישי באתגר היה הכי קשה.

It was called "Delete that app."

הוא נקרא "מחק את האפליקציה".

Take that app -- you know the one;

קחו את האפליקציה -- אתם יודעים איזו;

that one that always gets you, it sucks you in --

זאת שתמיד מצליחה, ששואבת אתכם פנימה --

take it off your phone,

תמחקו אותה מהסמרטפון,

even if just for the day.

אפילו רק ליום אחד.

I deleted the game Two Dots and nearly cried.

אני מחקתי את המשחק 2 נקודות וכמעט בכיתי.

(Laughter)

(צחוק)

Yeah, Two Dots players know what I'm talking about.

שחקני 2 נקודות אתם יודעים על מה אני מדברת.

But my misery had good company.

אבל לא הייתי האומללה היחידה.

(Audio) Man 2: This is Liam in Los Angeles,

(הקלטה) גבר 2: כאן ליאם מלוס אנג'לס,

and I deleted Twitter, Facebook, Instagram, Tumblr, Snapchat and Vine

ואני מחקתי את טוויטר, פייסבוק, אינסטגרם, טמבלר, סנאפצ'אט וויין

from my phone

מהסמרטפון שלי

in one fell swoop.

בבת אחת.

And it was kind of an embarrassingly emotional experience at first.

בהתחלה זו הייתה חוויה קצת מביכה ורגשית.

It felt weirdly lonely to look at that lock screen

זה הרגיש בודד באופן מוזר להסתכל על מסך הנעילה

with no new notifications on it.

כשאין עליו התראות חדשות.

But I really liked deciding for myself

אבל אהבתי להחליט לעצמי

when to think about or access my social networks,

מתי לחשוב ולגשת לרשתות החברתיות,

not giving my phone the power to decide that for me.

לא לתת לפלאפון את הכח להחליט עבורי.

So thank you.

אז תודה.

(Audio) Woman 3: Deleting the Twitter app was very sad,

(הקלטה) אשה 3: מחיקת טוויטר היתה מאוד עצובה,

and I feel I maybe, over the last year when I've been on Twitter,

ואני מרגישה שאולי, במהלך השנה האחרונה,

have developed an addiction to it,

פיתחתי התמכרות לטוויטר,

and this "Bored and Brilliant" challenge has really made me realize it.

ואתגר "משועמם ומבריק" גרם לי להבין את זה.

After a brief period of really horrible withdrawal feeling,

אחרי תקופה קצרה של תחושת גמילה נוראית,

like lack-of-caffeine headache,

כמו כאב ראש ממחסור בקפאין,

I now feel lovely.

אני עכשיו מרגישה נהדר.

I had a lovely dinner with my family,

הייתה לי ארוחת ערב נהדרת עם המשפחה שלי,

and I hope to continue this structured use of these powerful tools.

ואני מקווה להמשיך את השימוש המובנה בכלים החזקים האלה.

(Audio) Woman 4: I don't have that guilty gut feeling

(הקלטה) אשה 4: אין לי את תחושת האשמה הזאת שנמצאת

I have when I know I'm wasting time on my phone.

כשאני יודעת שאני מבזבזת זמן על הסמרטפון.

Maybe I'll have to start giving myself challenges and reminders like this

אולי הגיע הזמן לתת לעצמי אתגרים ואיזכורים מעין אלה

every morning.

כל בוקר.

MZ: I mean, yes, this was progress.

מ"ז: כן, זאת התקדמות.

I could not wait to see what the numbers said

לא יכולתי לחכות לראות מה אומרים המספרים

at the end of that week.

בסוף שבוע האתגר.

But when the data came in,

אבל כשהנתונים הגיעו,

it turned out that we had cut down,

מסתבר שקיצצנו בממוצע,

on average,

just six minutes --

רק 6 דקות --

from 120 minutes a day on our phones

מתוך 120 דקות ביום של שימוש בסמרטפון

to 114.

ל 114.

Yeah. Whoop-de-do.

יאי, הידד.

So I went back to the scientists feeling kind of low,

אז חזרתי למדענים בהרגשה קצת מדוכדכת,

and they just laughed at me,

והם רק צחקו עלי,

and they said, you know, changing people's behavior

ואמרו, את יודעת, שינוי התנהגות של אנשים

in such a short time period

בתקופת זמן כזאת קצרה

was ridiculously ambitious,

הוא שאפתני בצורה מגוחכת,

and actually what you've achieved is far beyond what we thought possible.

ולמעשה מה שהשגת הוא מעל ומעבר למה שחשבנו שאפשרי.

Because more important than the numbers, were the people's stories.

כי יותר חשוב מהמספרים, זה הסיפורים של האנשים.

They felt empowered.

הם חשו מחוזקים.

Their phones had been transformed

הסמרטפונים שלהם הפכו

from taskmasters

ממנהלי משימות

back into tools.

בחזרה למכשירים.

And actually, I found what the young people said most intriguing.

ולמעשה, מה שהאנשים הצעירים אמרו היה הכי מסקרן בעיני,

Some of them told me

חלקם אמרו לי

that they didn't recognize some of the emotions

שהם לא זיהו חלק מהרגשות

that they felt during challenge week,

שהם הרגישו במהלך שבוע האתגר,

because, if you think about it,

כי, אם תחשבו על זה,

if you have never known life without connectivity,

אם לא הכרתם אף פעם חיים ללא חיבור מתמיד לסמרטפון,

you may never have experienced boredom.

אולי מעולם לא חוויתם שעמום.

And there could be consequences.

ויכולות להיות לכך השלכות.

Researchers at USC have found -- they're studying teenagers

חוקרים ב USC מצאו -- הם חוקרים בני נוער

who are on social media while they're talking to their friends

שנמצאים ברשתות החברתיות בזמן שהם מדברים עם חבריהם

or they're doing homework,

או בזמן שהם עושים שיעורי בית,

and two years down the road, they are less creative and imaginative

ואחרי שנתיים, הם פחות יצירתיים ובעלי דמיון

about their own personal futures

לגבי העתיד האישי שלהם

and about solving societal problems, like violence in their neighborhoods.

ולגבי מציאת פתרון לבעיות חברתיות כמו אלימות בשכונה שלהם.

And we really need this next generation

ואנחנו באמת צריכים שהדור הבא

to be able to focus on some big problems:

יוכל להתמקד בבעיות גדולות:

climate change, economic disparity,

שינוי האקלים, פערים כלכליים,

massive cultural differences.

הבדלי תרבות עצומים.

No wonder CEOs in an IBM survey

אין פלא שמנכ"לים מצאו בסקר של IBM

identified creativity as the number one leadership competency.

שיצירתיות היא המיומנות מספר אחת במנהיגות.

OK, here's the good news, though:

אוקי, הנה החדשות הטובות:

In the end, 20,000 people did "Bored and Brilliant" that week.

20,000 אנשים השתתפו באתגר "משועמם ומבריק" באותו שבוע.

Ninety percent cut down on their minutes.

תשעים אחוז קיצצו במספר הדקות.

Seventy percent got more time to think.

שבעים אחוז קיבלו יותר זמן לחשוב.

People told me that they slept better.

אנשים אמרו לי שהם ישנו יותר טוב.

They felt happier.

הם חשו שמחים יותר.

My favorite note was from a guy who said he felt like he was waking up

ההערה האהובה עלי הייתה מבחור שאמר שהרגיש כאילו הוא התעורר

from a mental hibernation.

מתרדמה נפשית.

Some personal data and some neuroscience

מספר נתונים אישיים ומספר מדעני מוח

gave us permission to be offline a little bit more,

אישרו לנו להיות קצת פחות מקוונים,

and a little bit of boredom gave us some clarity

ומעט שיעמום נתן לנו קצת צלילות

and helped some of us set some goals.

ועזר לחלקנו להציב כמה מטרות.

I mean, maybe constant connectivity

כלומר, אולי חיבור תמידי למכשיר הסמרטפון,

won't be cool in a couple of years.

לא יהיה מגניב בעוד כמה שנים.

But meanwhile, teaching people, especially kids,

אבל בינתיים, לימוד אנשים, בעיקר ילדים,

how to use technology to improve their lives

איך להשתמש בטכנולוגיה כדי לשפר את חייהם

and to self-regulate

ולימוד ויסות עצמי

needs to be part of digital literacy.

צריך להיות חלק מההשכלה הדיגיטלית.

So the next time you go to check your phone,

אז פעם הבאה שתגשו לבדוק את הסמרטפון,

remember that if you don't decide how you're going to use the technology,

תזכרו שאם אתם לא אלה שמחליטים איך להשתמש בטכנולוגיה,

the platforms will decide for you.

הפלטפורה תחליט עבורכם.

And ask yourself:

ותשאלו את עצמכם,

What am I really looking for?

מה אתם באמת מחפשים?

Because if it's to check email, that's fine -- do it and be done.

כי אם זה לבדוק את האימייל, זה בסדר-- תעשו זאת ותסיימו.

But if it's to distract yourself from doing the hard work

אבל אם זה כדי להסיח את דעתכם מלבצע את העבודה הקשה

that comes with deeper thinking,

שמגיעה עם חשיבה עמוקה,

take a break,

קחו הפסקה,

stare out the window

תבהו מבעד לחלון

and know that by doing nothing

ותדעו שבזה שאתם לא עושים כלום

you are actually being your most productive and creative self.

אתם למעשה הכי פרודוקטיבים ויצירתיים.

It might feel weird and uncomfortable at first,

זה אולי ירגיש מוזר ולא נוח בהתחלה,

but boredom truly can lead to brilliance.

אבל שיעמום באמת יכול להוביל להברקה.

Thank you.

תודה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)