I grew up in the Westboro Baptist Church. Here's why I left | Megan Phelps-Roper

מתרגם: Sigal Tifferet מבקר: Ido Dekkers

I was a blue-eyed, chubby-cheeked five-year-old

הייתי ילדה בת חמש, עם לחיים שמנמנות ועיניים כחולות,

when I joined my family on the picket line for the first time.

כשהלכתי לראשונה עם משפחתי להפגנה.

My mom made me leave my dolls in the minivan.

אימי הכריחה אותי להשאיר את הבובות שלי באוטו.

I'd stand on a street corner in the heavy Kansas humidity,

עמדתי בפינת רחוב בלחות הכבדה של קנזס

surrounded by a few dozen relatives,

מוקפת בכמה עשרות קרובי משפחה,

with my tiny fists clutching a sign that I couldn't read yet:

ידיי הקטנטנות אוחזות בשלט שעוד לא ידעתי לקרוא:

"Gays are worthy of death."

"להומואים מגיע למות".

This was the beginning.

זו הייתה ההתחלה.

Our protests soon became a daily occurrence

ההפגנות שלנו במהרה הפכו לאירוע יומיומי

and an international phenomenon,

ולתופעה בינלאומית

and as a member of Westboro Baptist Church,

וכחברה בכנסייה הבפטיסטית ווסטבורו,

I became a fixture on picket lines across the country.

הפכתי למשתתפת קבועה בהפגנות ברחבי ארה"ב.

The end of my antigay picketing career

סופה של הפעילות המחאתית שלי נגד הומוסקסואלים,

and life as I knew it,

וסוף חיי כפי שהכרתי אותם,

came 20 years later,

הגיעו עשרים שנה לאחר מכן,

triggered in part by strangers on Twitter

חלקית בזכות אנשים זרים בטוויטר,

who showed me the power of engaging the other.

שהראו לי את כוחו של שיח משותף.

In my home,

אצלנו בבית,

life was framed as an epic spiritual battle between good and evil.

החיים נתפסו כמאבק רוחני אדיר בין הטוב לרע.

The good was my church and its members,

הטוב היה הכנסייה שלי וחבריה--

and the evil was everyone else.

והרע היה כל השאר.

My church's antics were such

פעולות הכנסייה שלי

that we were constantly at odds with the world,

גרמו לכך שתמיד היינו נגד העולם,

and that reinforced our otherness on a daily basis.

מה שחיזק את תחושת הזרות שלנו באופן יומיומי.

"Make a difference between the unclean and the clean,"

"וּלְהַבְדִּיל [...] בֵין הַטָּמֵא, וּבֵין הַטָּהוֹר",

the verse says,

כך כתוב בפסוק.

and so we did.

וכך עשינו.

From baseball games to military funerals,

ממשחקי בייסבול ועד ללוויות צבאיות,

we trekked across the country with neon protest signs in hand

נדדנו ברחבי ארה"ב עם שלטי ניאון ביד

to tell others exactly how "unclean" they were

כדי לבשר לאחרים בדיוק עד כמה הם "טמאים",

and exactly why they were headed for damnation.

ובדיוק מדוע הם בדרך לגיהינום.

This was the focus of our whole lives.

זה היה מרכז חיינו.

This was the only way for me to do good in a world that sits in Satan's lap.

זאת הייתה הדרך היחידה עבורי לעשות טוב בעולם היושב בחיקו של השטן.

And like the rest of my 10 siblings,

וכמו עשרת אחיי,

I believed what I was taught with all my heart,

האמנתי במה שלימדו אותי בכל ליבי,

and I pursued Westboro's agenda with a special sort of zeal.

ועסקתי בתורתה של הכנסייה בקנאות מיוחדת במינה.

In 2009, that zeal brought me to Twitter.

בשנת 2009, אותה קנאות הובילה אותי לטוויטר.

Initially, the people I encountered on the platform

בהתחלה, האנשים שנתקלתי בהם שם

were just as hostile as I expected.

היו עוינים בדיוק כפי שציפיתי --

They were the digital version of the screaming hordes

הגרסה הדיגיטלית של ההמון הצורח

I'd been seeing at protests since I was a kid.

שפגשתי בהפגנות מאז שהייתי ילדה.

But in the midst of that digital brawl,

אבל בתוך אותה התנצחות דיגיטלית,

a strange pattern developed.

התפתח דפוס מוזר:

Someone would arrive at my profile with the usual rage and scorn,

אדם היה מגיע לפרופיל שלי עם זעם וזלזול טיפוסיים.

I would respond with a custom mix of Bible verses, pop culture references

הייתי עונה להם בשילוב מיוחד של פסוקים מהתנ"ך,

רפרנסים מהתרבות הפופולרית,

and smiley faces.

וסמיילים.

They would be understandably confused and caught off guard,

הם מן הסתם התבלבלו לרגע --

but then a conversation would ensue.

אבל אז התפתחה שיחה.

And it was civil --

והיא הייתה מנומסת,

full of genuine curiosity on both sides.

מלאה בסקרנות אמיתית משני הצדדים:

How had the other come to such outrageous conclusions about the world?

כיצד האדם השני הגיע למסקנות כ"כ הזויות לגבי העולם?

Sometimes the conversation even bled into real life.

לפעמים השיחה הייתה אפילו זולגת לחיים האמיתיים:

People I'd sparred with on Twitter

אנשים שהתנצחתי איתם בטוויטר

would come out to the picket line to see me

היו באים לבקר אותי בהפגנות

when I protested in their city.

כשהפגנתי בערים שלהם.

A man named David was one such person.

אדם בשם דייויד היה אחד מהם.

He ran a blog called "Jewlicious,"

הוא ניהל בלוג בשם JEWLICIOUS

and after several months of heated but friendly arguments online,

ולאחר כמה חודשים של ויכוחים מכבדים אך נלהטים ברשת,

he came out to see me at a picket in New Orleans.

הוא בא לשוחח איתי בהפגנה בניו אורלינס.

He brought me a Middle Eastern dessert from Jerusalem, where he lives,

הוא הביא לי קינוח ים תיכוני מירושלים, שם הוא גר,

and I brought him kosher chocolate

ואני הבאתי לו שוקולד כשר

and held a "God hates Jews" sign.

והחזקתי שלט עליו היה כתוב "אלוהים שונא יהודים".

(Laughter)

(צחוק)

There was no confusion about our positions,

לא היה שום ספק לגבי עמדותינו,

but the line between friend and foe was becoming blurred.

אבל הגבול שבין "חבר" ל"אויב" החל להיטשטש.

We'd started to see each other as human beings,

התחלנו לראות אחד את השניה בתור בני אדם,

and it changed the way we spoke to one another.

וזה שינה את הדרך שבה דיברנו אחד לשני.

It took time,

לקח זמן,

but eventually these conversations planted seeds of doubt in me.

אך השיחות האלה התחילו לזרוע בי ספקות.

My friends on Twitter took the time to understand Westboro's doctrines,

חבריי בטוייטר הקדישו זמן כדי להבין את דוקטרינות הכנסייה שלי,

and in doing so,

ובכך שמו לב לסתירות שפספסתי כל חיי.

they were able to find inconsistencies I'd missed my entire life.

Why did we advocate the death penalty for gays

מדוע תמכנו בגזר דין מוות להומואים,

when Jesus said, "Let he who is without sin cast the first stone?"

כשישו עצמו אמר "מִי מִכֶּם נָקִי מְחֵטְא, שֶׁיְּהֵא הוּא רִאשׁוֹן לְהַשְׁלִיךְ אֶבֶן"?

How could we claim to love our neighbor

כיצד יכולנו לטעון שאנחנו אוהבים את שכנינו,

while at the same time praying for God to destroy them?

ובו זמנית לבקש מאלוהים להשמיד אותם?

The truth is that the care shown to me by these strangers on the internet

האמת היא שהאכפתיות שהזרים האלה מהאינטרנט הראו לי

was itself a contradiction.

היתה סתירה לכשעצמה --

It was growing evidence

הוכחה הולכת וגדלה

that people on the other side were not the demons I'd been led to believe.

לכך שהאנשים בצד השני לא היו השטנים שנאמר לי שהם.

These realizations were life-altering.

התובנות האלה שינו לי את החיים.

Once I saw that we were not the ultimate arbiters of divine truth

ברגע שהבנתי שאיננו הפוסקים האוליטימטיביים של אמת אלוהית,

but flawed human beings,

אלא בני אדם פגומים,

I couldn't pretend otherwise.

לא יכולתי להעמיד פנים שכן.

I couldn't justify our actions --

לא יכולתי להצדיק את המעשים שלנו --

especially our cruel practice of protesting funerals

במיוחד המנהג האכזרי שלנו להפגין מול לוויות

and celebrating human tragedy.

ולחגוג טרגדיות אנושיות.

These shifts in my perspective

אותם שינויים בהשקפת עולמי

contributed to a larger erosion of trust in my church,

הובילו לשחיקה גדולה יותר באמון שלי בכנסייה,

and eventually it made it impossible for me to stay.

ולבסוף גרמו לכך שלא יכולתי להישאר.

In spite of overwhelming grief and terror, I left Westboro in 2012.

למרות אבל ופחד נוראיים, עזבתי את ווסטבורו ב-2012.

In those days just after I left,

בימים שמיד לאחר עזיבתי,

the instinct to hide was almost paralyzing.

הדחף להתחבא היה כמעט משתק.

I wanted to hide from the judgement of my family,

רציתי להתחבא מהשיפוטיות של משפחתי,

who I knew would never speak to me again --

שידעתי שלעולם לא תדבר איתי שוב,

people whose thoughts and opinions had meant everything to me.

אנשים שמחשבותיהם ודעותיהם היו הכל בשבילי.

And I wanted to hide from the world I'd rejected for so long --

ורציתי להתחבא מהעולם שדחיתי תקופה כל כך ארוכה,

people who had no reason at all to give me a second chance

אנשים שלא הייתה להם שום סיבה לתת לי הזדמנות שנייה,

after a lifetime of antagonism.

אחרי חיים שלמים של אנטגוניזם.

And yet, unbelievably,

אבל -- למרבה ההפתעה --

they did.

הם כן.

The world had access to my past because it was all over the internet --

לעולם היה גישה לעבר שלי, כי אותו עבר היה בכל פינה ברשת --

thousands of tweets and hundreds of interviews,

אלפי ציוצים ומאות ראיונות,

everything from local TV news to "The Howard Stern Show" --

מערוצים מקומיים ועד לתוכניתו של הווארד שטרן --

but so many embraced me with open arms anyway.

אבל כה רבים מהם קיבלו אותי בזרועות פתוחות בכל זאת.

I wrote an apology for the harm I'd caused,

כתבתי התנצלות על כל הנזק שגרמתי,

but I also knew that an apology could never undo any of it.

אבל ידעתי שהתנצלות לעולם לא תוכל למחות את מה שנעשה.

All I could do was try to build a new life

כל מה שיכולתי לעשות היה לנסות להתחיל חיים חדשים,

and find a way somehow to repair some of the damage.

ולעשות את מיטבי כדי לתקן את הנזק.

People had every reason to doubt my sincerity,

לאנשים היו את כל הסיבות שבעולם להטיל ספק בכנות שלי,

but most of them didn't.

אך רובם לא עשו זאת.

And --

ו--

given my history,

בהתחשב בהיסטוריה שלי,

it was more than I could've hoped for --

זה היה יותר ממה שיכולתי לקוות --

forgiveness and the benefit of the doubt.

מחילה ויחס סלחני.

It still amazes me.

זה עדיין מדהים אותי.

I spent my first year away from home

את השנה הראשונה ביליתי הרחק מהבית,

adrift with my younger sister,

בנדודים עם אחותי הקטנה,

who had chosen to leave with me.

שבחרה לעזוב איתי.

We walked into an abyss,

צעדנו לעבר תהום,

but we were shocked to find the light and a way forward

אך נדהמנו לראות את האור ואת דרכנו,

in the same communities we'd targeted for so long.

באותן קהילות בהן פגענו זמן כה רב.

David,

דייויד,

my "Jewlicious" friend from Twitter,

חברי היהודי מטוויטר,

invited us to spend time among a Jewish community in Los Angeles.

הזמין אותנו לבלות זמן עם הקהילה היהודית בלוס-אנג'לס.

We slept on couches in the home of a Hasidic rabbi and his wife

ישנו על הספות בביתו של רב חסידי ואשתו

and their four kids --

וארבעת ילדיהם --

the same rabbi that I'd protested three years earlier

אותו רבי שהפגנתי נגדו שלוש שנים קודם לכן,

with a sign that said, "Your rabbi is a whore."

עם השלט "הרבי שלכם זונה."

We spent long hours talking about theology and Judaism and life

בילינו שעות ארוכות בשיחות על תיאולוגיה, יהדות והחיים,

while we washed dishes in their kosher kitchen

בזמן ששטפנו כלים במטבח הכשר שלהם,

and chopped vegetables for dinner.

וחתכנו ירקות לארוחת הערב.

They treated us like family.

הם התייחסו אלינו כמו למשפחה.

They held nothing against us,

הם לא נטרו לנו טינה,

and again I was astonished.

ושוב נדהמתי.

That period was full of turmoil,

התקופה הזו היתה סוערת,

but one part I've returned to often

אבל דבר שאני חוזרת אליו לעיתים קרובות,

is a surprising realization I had during that time --

הוא הבנה מפתיעה שהיתה לי אז --

that it was a relief and a privilege to let go of the harsh judgments

שזו הקלה וזכות להשתחרר מהשיפוטים המחמירים

that instinctively ran through my mind about nearly every person I saw.

שאינסטינקטיבית רצו במוחי כמעט על כל אדם שפגשתי.

I realized that now I needed to learn.

הבנתי שעכשיו אני צריכה ללמוד.

I needed to listen.

אני צריכה להקשיב.

This has been at the front of my mind lately,

זה מעסיק אותי מאוד לאחרונה,

because I can't help but see in our public discourse

כי אני רואה בשיח הציבורי שלנו

so many of the same destructive impulses that ruled my former church.

את אותם דחפים הרסניים ששלטו בכנסייתי הקודמת.

We celebrate tolerance and diversity more than at any other time in memory,

אנחנו חוגגים כיום סובלנות וגיוון יותר מבכל תקופה אחרת,

and still we grow more and more divided.

ועדיין אנו נהיים יותר ויותר מפולגים.

We want good things --

אנחנו רוצים דברים טובים --

justice, equality, freedom, dignity, prosperity --

צדק, שוויון, חופש, כבוד, שגשוג --

but the path we've chosen

אך הדרך בה בחרנו

looks so much like the one I walked away from four years ago.

דומה מאוד לזו ממנה התרחקתי לפני ארבע שנים.

We've broken the world into us and them,

שברנו את העולם ל'אנחנו' ו'הם',

only emerging from our bunkers long enough

ואנו מגיחים מחוץ לבונקרים שלנו

to lob rhetorical grenades at the other camp.

רק כדי לזרוק רימוני מלל על המחנה השני.

We write off half the country as out-of-touch liberal elites

אנחנו פוסלים חצי מדינה כאליטיסטים ליברלים מנותקים,

or racist misogynist bullies.

או כבריונים גזעניים ושונאי נשים.

No nuance, no complexity, no humanity.

ללא ניואנסים, מורכבות או אנושיות.

Even when someone does call for empathy and understanding for the other side,

אפילו כשמישהו כן קורא לאמפתיה והבנה של הצד השני,

the conversation nearly always devolves

השיחה כמעט תמיד הופכת

into a debate about who deserves more empathy.

לויכוח על מי ראוי ליותר אמפתיה.

And just as I learned to do,

וכפי שאני למדתי לעשות,

we routinely refuse to acknowledge the flaws in our positions

אנחנו מסרבים להכיר בפגמים בעמדותינו

or the merits in our opponent's.

או בערך של עמדת מתנגדינו.

Compromise is anathema.

פשרה היא לא אופציה.

We even target people on our own side when they dare to question the party line.

אנחנו אפילו תוקפים אנשים בצד שלנו כשהם מעזים להטיל ספק בדעה השלטת.

This path has brought us cruel, sniping, deepening polarization,

הדרך הזו הובילה אותנו לקיטוב אכזרי ההולך ומעמיק,

and even outbreaks of violence.

ואפילו להתפרצויות אלימות.

I remember this path.

אני זוכרת את הדרך הזו.

It will not take us where we want to go.

היא לא תוביל אותנו למקום אליו אנחנו רוצים להגיע.

What gives me hope is that we can do something about this.

מה שנותן לי תקווה הוא שיש מה לעשות.

The good news is that it's simple,

החדשות הטובות הן שזה פשוט,

and the bad news is that it's hard.

והחדשות הרעות הן שזה קשה.

We have to talk and listen to people we disagree with.

אנחנו חייבים לדבר עם ולהקשיב לאנשים עמם אנו לא מסכימים.

It's hard because we often can't fathom

זה קשה כי בדרך-כלל איננו יכולים לתפוס

how the other side came to their positions.

איך הצד השני הגיע לעמדות שלו.

It's hard because righteous indignation,

זה קשה כי התמרמרות צדקנית,

that sense of certainty that ours is the right side,

אותה תחושה של ודאות שהצד שלנו צודק,

is so seductive.

מאוד מפתה.

It's hard because it means extending empathy and compassion

זה קשה כי זה אומר שעלינו להרחיב את האמפתיה והחמלה שלנו

to people who show us hostility and contempt.

אל אנשים המפגינים כלפינו עוינות ובוז.

The impulse to respond in kind is so tempting,

הדחף להגיב בהתאם, מפתה מאוד,

but that isn't who we want to be.

אבל זה לא מי שאנחנו רוצים להיות.

We can resist.

אנחנו יכולים להתנגד.

And I will always be inspired to do so by those people I encountered on Twitter,

והאנשים שפגשתי בטוויטר תמיד יעוררו בי השראה לעשות זאת,

apparent enemies who became my beloved friends.

שהיו אויבי הברורים והפכו לידידי האהובים.

And in the case of one particularly understanding and generous guy,

ובמיוחד בחור אחד, נדיב ומבין במיוחד,

my husband.

בעלי.

There was nothing special about the way I responded to him.

לא היה שום דבר מיוחד בדרך בה הגבתי כלפיו.

What was special was their approach.

מה שהיה מיוחד היתה הגישה שלהם.

I thought about it a lot over the past few years

חשבתי על זה רבות בשנים האחרונות,

and I found four things they did differently

וזיהיתי ארבעה דברים שהם עשו אחרת

that made real conversation possible.

שאפשרו שיחה אמיתית.

These four steps were small but powerful,

אלה ארבעה צעדים קטנים אך חזקים,

and I do everything I can to employ them in difficult conversations today.

ואני עושה כמיטב יכולתי ליישם אותם בשיחות קשות כיום.

The first is don't assume bad intent.

הראשון הוא לא להניח כוונה רעה.

My friends on Twitter realized

חברי בטוויטר הבינו

that even when my words were aggressive and offensive,

שלמרות שמילותי תוקפניות ופוגעניות,

I sincerely believed I was doing the right thing.

אני האמנתי בלב שלם שאני עושה את הדבר הנכון.

Assuming ill motives almost instantly cuts us off

אם מניחים כוונות רעות, אין סיכוי שנצליח

from truly understanding why someone does and believes as they do.

באמת להבין למה מישהו פועל ומאמין בדרך מסויימת.

We forget that they're a human being

אנחנו שוכחים שהם בני אדם

with a lifetime of experience that shaped their mind,

שעוצבו על ידי חוויות של חיים שלמים,

and we get stuck on that first wave of anger,

ואנחנו נתקעים בגל הראשון של הכעס,

and the conversation has a very hard time ever moving beyond it.

וקשה מאוד לקדם את השיחה מעבר לו.

But when we assume good or neutral intent,

אבל אם אנחנו מניחים כוונה טובה, או בלתי-מזיקה,

we give our minds a much stronger framework for dialogue.

אנחנו מאפשרים מסגרת הרבה יותר חזקה לשיחה.

The second is ask questions.

הצעד השני הוא לשאול שאלות.

When we engage people across ideological divides,

כשאנחנו פוגשים אנשים מהצד השני של המתרס האידאולוגי,

asking questions helps us map the disconnect

שאלות יכולות לעזור לנו למפות את הפערים

between our differing points of view.

בין זויות הראייה השונות שלנו.

That's important because we can't present effective arguments

זה חשוב כי אנחנו לא יכולים להציג טיעונים יעילים,

if we don't understand where the other side is actually coming from

אם אנחנו לא מבינים מאיפה הצד השני מגיע,

and because it gives them an opportunity to point out flaws in our positions.

וגם כי זה נותן להם הזדמנות להצביע על ליקויים בעמדות שלנו.

But asking questions serves another purpose;

שאלת שאלות משרתת מטרה נוספת:

it signals to someone that they're being heard.

היא מסמנת לאדם שאנו מקשיבים לו.

When my friends on Twitter stopped accusing

כשחברי בטוויטר הפסיקו להאשים,

and started asking questions,

והתחילו לשאול שאלות,

I almost automatically mirrored them.

חיקיתי אותם, כמעט באופן אוטומטי.

Their questions gave me room to speak,

השאלות שלהם נתנו לי מקום לדבר,

but they also gave me permission to ask them questions

אבל הם נתנו לי גם רשות לשאול אותם שאלות,

and to truly hear their responses.

ולהקשיב באמת לתשובותיהם.

It fundamentally changed the dynamic of our conversation.

זה שינה באופן מהותי את הדינמיקה של השיחה שלנו.

The third is stay calm.

הדבר השלישי הוא להישאר רגועים.

This takes practice and patience,

זה דורש ניסיון וסבלנות,

but it's powerful.

אבל יש בזה עוצמה.

At Westboro, I learned not to care how my manner of speaking affected others.

בווסטבורו, למדתי לא להתייחס לדרך בה סגנון הדיבור שלי משפיע על אחרים.

I thought my rightness justified my rudeness --

חשבתי שצדקת דרכי הצדיקה את גסות הרוח שלי --

harsh tones, raised voices, insults, interruptions --

טונים חריפים, קולות מורמים, עלבונות, הפרעות --

but that strategy is ultimately counterproductive.

אבל האסטרטגיה הזו אינה פרודוקטיבית, בסופו של דבר.

Dialing up the volume and the snark is natural in stressful situations,

במצבי לחץ, טבעי להגביר את הקול ולהעיר הערות מרושעות,

but it tends to bring the conversation to an unsatisfactory, explosive end.

אבל זה גורם לשיחה להסתיים בפיצוץ בלתי מספק.

When my husband was still just an anonymous Twitter acquaintance,

כשבעלי היה עדיין מכר טוויטר אנונימי,

our discussions frequently became hard and pointed,

השיחות שלנו לעיתים קרובות הפכו קשות וחריפות,

but we always refused to escalate.

אבל תמיד סירבנו לאפשר להן להסלים.

Instead, he would change the subject.

במקום זאת, הוא היה מחליף את הנושא.

He would tell a joke or recommend a book

הוא היה מספר בדיחה, או ממליץ על ספר,

or gently excuse himself from the conversation.

או נפרד בעדינות מהשיחה.

We knew the discussion wasn't over,

ידענו שהדיון לא הסתיים,

just paused for a time to bring us back to an even keel.

רק נעצר לזמן מה, כדי להחזיר אותנו לאיזון.

People often lament that digital communication makes us less civil,

אנשים לפעמים מתלוננים שהתקשורת הדיגיטלית הופכת אותנו לפחות תרבותיים,

but this is one advantage that online conversations have over in-person ones.

אבל יש יתרון אחד לשיחות ברשת.

We have a buffer of time and space

יש לנו חוצץ של זמן ומרחב

between us and the people whose ideas we find so frustrating.

בינינו לבין האנשים שהרעיונות שלהם כל-כך מעצבנים אותנו.

We can use that buffer.

אנחנו יכולים להשתמש בחוצץ הזה.

Instead of lashing out, we can pause, breathe,

במקום להתפרץ, אנחנו יכולים לעצור, לנשום,

change the subject or walk away,

לשנות את הנושא, או להתרחק,

and then come back to it when we're ready.

ואז לחזור כשאנחנו מוכנים.

And finally ...

ולבסוף...

make the argument.

לטעון את הטיעון שלנו.

This might seem obvious,

זה נראה אולי ברור,

but one side effect of having strong beliefs

אבל אחת מתופעות הלוואי של החזקה באמונות חזקות,

is that we sometimes assume

היא שלפעמים אנחנו מניחים

that the value of our position is or should be obvious and self-evident,

שהערך של העמדה שלנו הוא ברור לכולם,

that we shouldn't have to defend our positions

שאנחנו לא צריכים להגן על עמדותינו

because they're so clearly right and good

כי הן בבירור כל-כך נכונות וטובות,

that if someone doesn't get it, it's their problem --

כך שאם מישהו לא מבין אותן, זו הבעיה שלו --

that it's not my job to educate them.

זה לא התפקיד שלי לחנך אותם.

But if it were that simple,

אבל אם זה היה כל-כך פשוט,

we would all see things the same way.

כולנו היינו רואים את העולם באותה צורה.

As kind as my friends on Twitter were,

למרות שחברי בטוויטר היו לבביים,

if they hadn't actually made their arguments,

אם הם לא היו טוענים את הטענות שלהם,

it would've been so much harder for me to see the world in a different way.

היה לי קשה בהרבה לראות את העולם בדרך אחרת.

We are all a product of our upbringing,

אנחנו תוצרים של החינוך שלנו,

and our beliefs reflect our experiences.

והאמונות שלנו משקפות את החוויות שלנו.

We can't expect others to spontaneously change their own minds.

אנחנו לא יכולים לצפות מאחרים לשנות את דעתם באופן ספונטני.

If we want change,

אם אנחנו רוצים שינוי,

we have to make the case for it.

אנחנו צריכים לשכנע בכך.

My friends on Twitter didn't abandon their beliefs or their principles --

חברי בטוויטר לא נטשו את אמונותיהם או עקרונותיהם --

only their scorn.

רק את לעגם.

They channeled their infinitely justifiable offense

הם תיעלו את המתקפה המוצדקת עד אין קץ,

and came to me with pointed questions tempered with kindness and humor.

והגיעו אלי עם שאלות ממוקדות שרוככו בחביבות והומור.

They approached me as a human being,

הם ניגשו אלי כבן אדם,

and that was more transformative

וזה שינה אותי

than two full decades of outrage, disdain and violence.

יותר משני עשורים של זעם, בוז ואלימות.

I know that some might not have the time or the energy or the patience

אני יודעת שלחלק אין זמן, אנרגיה או סבלנות

for extensive engagement,

למפגש מעמיק,

but as difficult as it can be,

אבל למרות שזה יכול להיות קשה מאוד,

reaching out to someone we disagree with

הושטת היד לאדם עימו איננו מסכימים

is an option that is available to all of us.

היא אופציה הקיימת לכולנו.

And I sincerely believe that we can do hard things,

ואני מאמינה, בכנות, שאפשר לעשות דברים קשים,

not just for them but for us and our future.

לא רק עבורם, אלא עבורנו ועבור עתידנו.

Escalating disgust and intractable conflict

דחייה גוברת וקונפליקטים ללא פתרון,

are not what we want for ourselves,

אינם מה שאנחנו מייחלים לו עבורנו,

or our country

עבור מדינתנו,

or our next generation.

או עבור הדור הבא שלנו.

My mom said something to me a few weeks before I left Westboro,

אימי אמרה לי משהו כמה שבועות לפני שעזבתי את ווסטבורו,

when I was desperately hoping

כשקיוויתי נואשות

there was a way I could stay with my family.

שישנה דרך בה אוכל להישאר עם משפחתי.

People I have loved with every pulse of my heart

אנשים שאהבתי עם כל פעימה של ליבי,

since even before I was that chubby-cheeked five-year-old,

עוד לפני שהייתי אותה ילדה בת חמש עם הלחיים השמנמנות,

standing on a picket line holding a sign I couldn't read.

העומדת בהפגנה ומחזיקה שלט שאיני יכולה לקרוא.

She said, "You're just a human being,

היא אמרה, "את רק בן-אדם,

my dear, sweet child."

יקירתי, ילדה מתוקה."

She was asking me to be humble --

היא ביקשה ממני להיות צנועה --

not to question but to trust God and my elders.

לא לפקפק אלא להאמין באלוהים ובזקני העדה.

But to me, she was missing the bigger picture --

אבל בעיני, היא פספסה את התמונה הרחבה --

that we're all just human beings.

שכולנו רק בני אדם.

That we should be guided by that most basic fact,

שצריכה להנחות אותנו העובדה הבסיסית הזו,

and approach one another with generosity and compassion.

ושאנו צריכים לגשת זה לזה בנדיבות ובחמלה.

Each one of us contributes to the communities

כל אחד מאיתנו תורם לקהילות

and the cultures and the societies that we make up.

ולתרבויות ולחברות שאנו יוצרים.

The end of this spiral of rage and blame begins with one person

סיומו של מעגל הזעם וההאשמה, מתחיל באדם אחד

who refuses to indulge these destructive, seductive impulses.

המסרב להתענג על הדחפים ההרסניים והמושכים הללו.

We just have to decide that it's going to start with us.

אנחנו רק צריכים להחליט שזה יתחיל בנו.

Thank you.

תודה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)