Ken Jennings: Watson, Jeopardy and me, the obsolete know-it-all

Translator: Timothy Covell Reviewer: Morton Bast

מתרגם: Zeeva Livshitz מבקר: Ido Dekkers

In two weeks time, that's the ninth anniversary

בעוד שבועיים ימלאו תשע שנים

of the day I first stepped out onto that hallowed "Jeopardy" set.

ליום בו יצאתי אל תפאורת הצילומים המהוללת של "ג'פרדי".

I mean, nine years is a long time.

תשע שנים הן הרבה זמן.

And given "Jeopardy's" average demographics,

ולאור הדמוגרפיה הממוצעת של "ג'פרדי",

I think what that means

נראה לי שזה אומר

is most of the people who saw me on that show are now dead.

שרוב האנשים שראו אותי בתכנית ההיא כבר מתים.

(Laughter)

[צחוק]

But not all, a few are still alive.

אבל לא כולם. יש כמה שעוד חיים.

Occasionally I still get recognized at the mall or whatever.

מידי פעם מזהים אותי בקניון וכאלה.

And when I do, it's as a bit of a know-it-all.

וכשזה קורה, מתייחסים אלי כאילו שאני ידען-כל.

I think that ship has sailed, it's too late for me.

נראה לי שזמני עבר. זה כבר מאוחר מדי בשבילי.

For better or for worse, that's what I'm going to be known as,

לטוב או לרע, ככה ימשיכו להכיר אותי,

as the guy who knew a lot of weird stuff.

בתור הבחור שידע המון דברים משונים.

And I can't complain about this.

ואני לא יכול להתלונן על כך.

I feel like that was always sort of my destiny,

אני מרגיש שזה תמיד היה כאילו הגורל שלי,

although I had for many years been pretty deeply in the trivia closet.

למרות ששנים רבות הייתי סגור חזק בארון הטריוויה.

If nothing else, you realize very quickly as a teenager,

מה שלא יהיה, כשאתה צעיר אתה קולט מהר מאד,

it is not a hit with girls to know Captain Kirk's middle name.

שזה שאתה מכיר את שמו האמצעי של קפטן קירק לא עוזר לך עם בנות.

(Laughter)

[צחוק]

And as a result, I was sort of the deeply closeted kind of know-it-all for many years.

ועקב כך, הייתי היודע-כל הכי סגור בארון במשך הרבה שנים.

But if you go further back, if you look at it, it's all there.

אבל אם חוזרים עוד אחורה, אם מחפשים, הכל שם.

I was the kind of kid who was always bugging Mom and Dad

הייתי הילד הזה שתמיד מנדנד לאמא ואבא

with whatever great fact I had just read about --

עם איזו עובדה נהדרת שזה עתה קראתי עליה--

Haley's comet or giant squids

כוכב השביט של האלי או תמנוני ענק

or the size of the world's biggest pumpkin pie or whatever it was.

או הגודל של פשטידת הדלעת הכי גדולה בעולם או מה שלא יהיה.

I now have a 10-year-old of my own who's exactly the same.

יש לי היום ילד בן 10 והוא בדיוק כזה.

And I know how deeply annoying it is, so karma does work.

ואני יודע כמה זה מעצבן, אז הקארמה באמת עובדת.

(Laughter)

[צחוק]

And I loved game shows, fascinated with game shows.

ואהבתי שעשועונים. הם ריתקו אותי.

I remember crying on my first day of kindergarten back in 1979

אני זוכר שבכיתי ביום הראשון שלי בגן, ב-1979

because it had just hit me, as badly as I wanted to go to school,

כי פתאום קלטתי, שככל שאני רוצה ללכת לביה"ס,

that I was also going to miss "Hollywood Squares" and "Family Feud."

אני גם אפסיד את "תשע בריבוע" ואת "טוטו משפחתי".

I was going to miss my game shows.

אני אפסיד את השעשועונים שלי.

And later, in the mid-'80s,

ואחר כך, באמצע שנות ה-80,

when "Jeopardy" came back on the air,

כש"ג'פרדי" חזרה להיות משודרת,

I remember running home from school every day to watch the show.

אני זוכר שכל יום רצתי הביתה מביה"ס כדי לראות את התכנית.

It was my favorite show, even before it paid for my house.

זו היתה התכנית האהובה עלי, עוד לפני שהיא קנתה לי את הבית.

And we lived overseas, we lived in South Korea where my dad was working,

וגרנו גם בחו"ל, גרנו בדרום קוריאה שבה עבד אבי,

where there was only one English language TV channel.

והיה שם רק ערוץ טלוויזיה דובר אנגלית אחד.

There was Armed Forces TV,

היתה שם תחנת טלוויזיה של הצבא,

and if you didn't speak Korean, that's what you were watching.

ומי שלא דיבר קוריאנית צפה רק בה.

So me and all my friends would run home every day and watch "Jeopardy."

אז אני וכל חברי היינו רצים הביתה כל יום כדי לראות "ג'פרדי" (מלך הטריוויה).

I was always that kind of obsessed trivia kid.

תמיד הייתי כזה ילד מכור לטריוויה

I remember being able to play Trivial Pursuit against my parents back in the '80s

אני זוכר שיכולתי לשחק "טריוויאל פרסוט" (מרדיף טריוויה") נגד הורי, בשנות ה-80

and holding my own, back when that was a fad.

ולהחזיק בשלי, כאשר זה היה באופנה.

There's a weird sense of mastery you get

קיימת תחושה מוזרה של מיומנות שאתה מקבל

when you know some bit of boomer trivia that Mom and Dad don't know.

כאשר אתה יודע כמה פיסות טריוויה שאמא ואבא לא יודעים.

You know some Beatles factoid that Dad didn't know.

אתם יודעים כמה חצאי עובדות על הביטלס שאבא לא יודע.

And you think, ah hah, knowledge really is power --

ואתה חושב, אה הה, ידע הוא באמת כוח-

the right fact deployed at exactly the right place.

העובדה הנכונה מתפרסת בדיוק במקום הנכון.

I never had a guidance counselor

מעולם לא היה לי יועץ חינוכי

who thought this was a legitimate career path,

שחשב שזה היה נתיב קריירה לגיטימי,

that thought you could major in trivia

שחשב שניתן לקבל תואר בטריוויה

or be a professional ex-game show contestant.

או להיות מתחרה לשעבר מקצועי בשעשועון.

And so I sold out way too young.

וכך ויתרתי בגיל צעיר מדי.

I didn't try to figure out what one does with that.

לא ניסיתי להבין מה עושים עם זה.

I studied computers because I heard that was the thing,

למדתי מחשבים כי שמעתי שזה הדבר,

and I became a computer programmer --

והפכתי מתכנת מחשבים-

not an especially good one,

לא טוב במיוחד,

not an especially happy one at the time when I was first on "Jeopardy" in 2004.

לא מאושר במיוחד בזמן שהייתי לראשונה בג'פרדי בשנת 2004.

But that's what I was doing.

אבל זה מה שעשיתי.

And it made it doubly ironic -- my computer background --

וזה עשה את זה אירוני כפליים - הרקע שלי במחשבים-

a few years later, I think 2009 or so,

מספר שנים מאוחר יותר, אני חושב שב- 2009 בערך,

when I got another phone call from "Jeopardy" saying,

כאשר קיבלתי עוד שיחת טלפון מג'פרדי שאמרה:

"It's early days yet, but IBM tells us

"אלה הימים הראשונים עדיין, אך IBM אומר לנו

they want to build a supercomputer to beat you at 'Jeopardy.'

שהם רוצים לבנות מחשב כדי לנצח אותך בג'פרדי.

Are you up for this?"

האם אתה הולך על זה?"

This was the first I'd heard of it.

זו היתה הפעם הראשונה ששמעתי על זה.

And of course I said yes, for several reasons.

וכמובן שאמרתי כן, מכמה סיבות.

One, because playing "Jeopardy" is a great time.

אחת, מכיוון שלשחק ג'פרדי הוא בילוי זמן נהדר.

It's fun. It's the most fun you can have with your pants on.

זה כיף. זה הכיף הכי גדול שיכול להיות לך עם המכנסיים שלך עליך.

(Laughter)

(צחוק)

And I would do it for nothing.

ואני הייתי עושה זאת בחינם.

I don't think they know that, luckily,

אני לא חושב שהם יודעים זאת למרבה המזל,

but I would go back and play for Arby's coupons.

אבל הייתי חוזר ומשחק עבור שוברי הנחה של "ארבי"

I just love "Jeopardy," and I always have.

אני פשוט אוהב ג'פרדי ותמיד אהבתי.

And second of all, because I'm a nerdy guy and this seemed like the future.

ושנית , כי אני חנון וזה נראה לי כמו העתיד.

People playing computers on game shows

אנשים משחקים בשעשועונים במחשבים

was the kind of thing I always imagined would happen in the future,

היה סוג הדבר שתמיד דמיינתי שיקרה בעתיד,

and now I could be on the stage with it.

וכעת אוכל להיות על הבמה עם זה.

I was not going to say no.

אני לא הלכתי לומר לא.

The third reason I said yes

הסיבה השלישית שאמרתי כן

is because I was pretty confident that I was going to win.

היא מכיוון שהייתי די בטוח שאני הולך לנצח.

I had taken some artificial intelligence classes.

לקחתי כמה שיעורי בינה מלאכותית.

I knew there were no computers that could do what you need to do to win on "Jeopardy."

ידעתי שלא היו מחשבים שיכלו לעשות מה שצריך לעשות כדי לזכות בג'פרדי.

People don't realize how tough it is to write that kind of program

אנשים לא מבינים כמה זה קשה לתכנן סוג כזה של תוכנית

that can read a "Jeopardy" clue in a natural language like English

שתוכל לקרוא רמז ג'פרדי בשפה טבעית כמו אנגלית

and understand all the double meanings, the puns, the red herrings,

ולהבין את כל המשמעויות הכפולות, את משחקי המלים, את ההטעיות,

unpack the meaning of the clue.

לפרוק את המשמעות של מושג.

The kind of thing that a three- or four-year-old human, little kid could do,

סוג הדבר שיכול לעשות ילד אנושי קטן בן 3-4, או 4,

very hard for a computer.

הוא קשה מאוד עבור מחשב.

And I thought, well this is going to be child's play.

וחשבתי לעצמי,טוב, זה הולך להיות משחק ילדים.

Yes, I will come destroy the computer and defend my species.

כן, אני אבוא להביס את המחשב ולהגן על בני המיני.

(Laughter)

(צחוק)

But as the years went on,

אך בחלוף השנים

as IBM started throwing money and manpower and processor speed at this,

כש- IBM התחילו לזרוק כסף, וכוח אדם ואת מהירות המעבד על זה,

I started to get occasional updates from them,

התחלתי לקבל מהם עדכונים מדי פעם,

and I started to get a little more worried.

והתחלתי להיות קצת יותר מודאג.

I remember a journal article about this new question answering software that had a graph.

אני זוכר מאמר בעיתון על תוכנה חדשה זו שמשיבה על שאלות שהיה להן גרף.

It was a scatter chart showing performance on "Jeopardy,"

זה היה תרשים פיזור שמציג ביצוע בג'פרדי,

tens of thousands of dots representing "Jeopardy" champions up at the top

עשרות אלפי נקודות שמייצגות אלופי ג'פרדי שבפיסגה

with their performance plotted on number of --

עם הביצועים שלהם שמותווים על מספר של-

I was going to say questions answered, but answers questioned, I guess,

עמדתי לומר שאלות שהשיבו עליהן אבל תשובות שנשאלו, אני מניח,

clues responded to --

רמזים שהגיבו עליהם-

versus the accuracy of those answers.

לעומת הדיוק של תשובות אלה.

So there's a certain performance level that the computer would need to get to.

כך שיש רמת ביצועים מסוימת שהמחשב היה צריך להגיע אליה.

And at first, it was very low.

ובהתחלה זה היה נמוך מאוד.

There was no software that could compete at this kind of arena.

לא היתה תוכנה שיכלה להתחרות בסוג זה של זירה.

But then you see the line start to go up.

ואז אתם רואים שהקו מתחיל לעלות.

And it's getting very close to what they call the winner's cloud.

וזזה מתקרב מאוד למה שהם קוראים הענן של הזוכים.

And I noticed in the upper right of the scatter chart

והבחנתי בפינה הימנית העליונה של תרשים הפיזור

some darker dots, some black dots, that were a different color.

כמה נקודות כהות יותר, כמה נקודות שחורות, שהיו בצבע שונה.

And thought, what are these?

וחשבתי, מה הם אלה?

"The black dots in the upper right represent 74-time 'Jeopardy' champion Ken Jennings."

"הנקודות השחורות בפינה הימנית העליונה מייצגות 74פעם אלוף הג'פרדי קן ג'נינגס."

And I saw this line coming for me.

ואז ראיתי את הקו הזה מגיע אלי.

And I realized, this is it.

והבנתי, זהו זה.

This is what it looks like when the future comes for you.

זה מה שזה נראה שהעתיד מגיע אליך.

(Laughter)

(צחוק)

It's not the Terminator's gun sight;

זה לא מראה כוונת האקדח ב "שליחות קטלנית";

it's a little line coming closer and closer to the thing you can do,

זה קו קטן שמגיע יותר ויותר קרוב אל הדבר שאתה יכול לעשות,

the only thing that makes you special, the thing you're best at.

הדבר היחיד שגורם לך להיות מיוחד, הדבר שאתה הכי טוב בו.

And when the game eventually happened about a year later,

וכאשר המשחק בסופו של דבר התרחש כשנה מאוחר יותר,

it was very different than the "Jeopardy" games I'd been used to.

זה היה שונה מאוד ממשחקי הג'פרדי שהייתי רגיל אליהם.

We were not playing in L.A. on the regular "Jeopardy" set.

לא שיחקנו בלוס אנג'לס על הסט הרגיל של ג'פרדי.

Watson does not travel.

ווטסון לא נוסע.

Watson's actually huge.

ווטסון הוא לאמיתו של דבר ענק .

It's thousands of processors, a terabyte of memory,

זה אלפי מעבדים, טריליון בתים של זיכרון,

trillions of bytes of memory.

טריליוני בתים של זיכרון.

We got to walk through his climate-controlled server room.

יצא לנו ללכת דרך השרת המבוקר אקלימית שלו.

The only other "Jeopardy" contestant to this day I've ever been inside.

מתחרה הג'פרדי היחיד עד עצם היום הזה שאי פעם הייתי בתוכו.

And so Watson does not travel.

וכך ווטסון לא נוסע.

You must come to it; you must make the pilgrimage.

אתה חייב לבוא אליו: אתה חייב לעלות אליו לרגל.

So me and the other human player

אז אני והשחקן האנושי השני

wound up at this secret IBM research lab

מוצאים עצמנו בסופו של דבר במעבדת המחקר הסודית של IBM

in the middle of these snowy woods in Westchester County

בתוך יערות מושלגים בווסטצ'סטר קאונטי

to play the computer.

כדי לשחק עם המחשב.

And we realized right away

והבנו מיד

that the computer had a big home court advantage.

שלמחשב היה יתרון גדול של מגרש ביתי .

There was a big Watson logo in the middle of the stage.

היה סמל ווטסון גדול במרכז הבמה.

Like you're going to play the Chicago Bulls,

כאילו שאתה הולך לשחק ב"שיקגו בולס",

and there's the thing in the middle of their court.

וישנו הדבר באמצע המגרש שלהם.

And the crowd was full of IBM V.P.s and programmers

והקהל היה מלא ב-סגני נשיאים ומתכנתים של IBM

cheering on their little darling,

מריעים ליקירם הקטן ,

having poured millions of dollars into this

לאחר ששפכו מיליוני דולרים לתוך זה

hoping against hope that the humans screw up,

בתקווה נגד התקווה שבני אדם יפשלו,

and holding up "Go Watson" signs

ומניפים את שלטי "קדימה ווטסון"

and just applauding like pageant moms every time their little darling got one right.

ורק מוחאים כפיים כמו אמהות שמריעות בכל פעם שיקירם הקטן ענה נכון.

I think guys had "W-A-T-S-O-N" written on their bellies in grease paint.

לדעתי לבחורים היה "W-A-T-S-O-N" כתוב על בטנם שלהם בצבע שמן.

If you can imagine computer programmers with the letters "W-A-T-S-O-N" written on their gut,

אם אתם יכולים לדמיין מתכנתים עם האותיות "W-A-T-S-O-N" רשומות על הבטן שלהם,

it's an unpleasant sight.

זהו מחזה לא נעים.

But they were right. They were exactly right.

אבל הם צדקו. הם צדקו לגמרי

I don't want to spoil it, if you still have this sitting on your DVR,

אני לא רוצה לקלקל זאת, אם עדיין יש לכם את ההקלטה הזו ב- DVR שלכם,

but Watson won handily.

אבל ווטסון ניצח בקלות.

And I remember standing there behind the podium

ואני זוכר בעומדי מאחורי הפודיום

as I could hear that little insectoid thumb clicking.

כשיכולתי לשמוע לחיצת אגודל קטנה זו של משהו דמוי-חרק .

It had a robot thumb that was clicking on the buzzer.

זה היה אגודל של רובוט שלחץ על הזמזם.

And you could hear that little tick, tick, tick, tick.

ויכולתם לשמוע את הטיק, טיק, טיק, טיק הקטן הזה.

And I remember thinking, this is it.

ואני זוכר שחשבתי, זהו זה.

I felt obsolete.

הרגשתי כמי שזמנו עבר.

I felt like a Detroit factory worker of the '80s

הרגשתי כמו עובד המפעל בדטרויט של ה-80

seeing a robot that could now do his job on the assembly line.

כשראה רובוט שיוכל עכשיו לעשות את העבודה שלו בקו ההרכבה.

I felt like quiz show contestant was now the first job that had become obsolete

הרגשתי שמתחרה בשעשועון חידות היה כעת התפקיד הראשון,שעבר זמנו

under this new regime of thinking computers.

תחת משטר חדש זה של מחשבים חושבים.

And it hasn't been the last.

והוא לא היה האחרון.

If you watch the news, you'll see occasionally --

אם אתם צופים בחדשות, תוכלו לראות מדי פעם-

and I see this all the time --

ואני רואה את זה כל הזמן-

that pharmacists now, there's a machine that can fill prescriptions automatically

הרוקחים עכשיו, יש מכונה שיכולה לספק מרשמים באופן אוטומטי

without actually needing a human pharmacist.

ללא צורך למעשה ברוקח האנושי.

And a lot of law firms are getting rid of paralegals

הרבה משרדי עורכי דין נפטרים ממתמחים

because there's software that can sum up case laws and legal briefs and decisions.

מכיוון שקיימת תוכנה שיכולה לסכם חוקי פסקי דין, וחוות דעת משפטיות והחלטות.

You don't need human assistants for that anymore.

לא נחוצה יותר עזרתם של בני אדם.

I read the other day about a program where you feed it a box score

קראתי לא מכבר אודות תוכנה שבה אתה מזין טבלת נתונים

from a baseball or football game

ממשחק בייסבול או פוטבול

and it spits out a news article as if a human had watched the game

והיא פולטת החוצה מאמר חדשות כאילו היה זה אדם שצפה במשחק

and was commenting on it.

והעיר על זה.

And obviously these new technologies can't do as clever or creative a job

וכמובן טכנולוגיות חדשות אלו אינן יכולות לבצע עבודה חכמה או יצירתית

as the humans they're replacing,

כמו בני האדם שאותן הן מחליפות,

but they're faster, and crucially, they're much, much cheaper.

אבל הן מהירות יותר, ויותר חשוב , הן הרבה, הרבה יותר זולות.

So it makes me wonder what the economic effects of this might be.

כך שזה גורם לי לתהות מה ההשפעות הכלכליות של זה עשויות להיות.

I've read economists saying that, as a result of these new technologies,

קראתי כלכלנים שאומרים, שכתוצאה מטכנולוגיות חדשות אלו,

we'll enter a new golden age of leisure

אנחנו נכנסים לעידן זהב חדש של פנאי

when we'll all have time for the things we really love

כאשר לכולנו יהיה זמן לדברים שאנחנו אוהבים באמת

because all these onerous tasks will be taken over by Watson and his digital brethren.

כי כל הפעילויות המעיקות האלו יילקחו על-ידי ווטסון ואחיו הדיגיטלים.

I've heard other people say quite the opposite,

שמעתי אנשים אחרים אומרים שההפך הוא הנכון,

that this is yet another tier of the middle class

שזה עוד שלב של מעמד הביניים

that's having the thing they can do taken away from them by a new technology

שיש להם את הדבר שיכול להילקח מהם על ידי טכנולוגיה חדשה

and that this is actually something ominous,

ושזה למעשה סימן מבשר רעה,

something that we should worry about.

משהו שצריך להדאיג אותנו.

I'm not an economist myself.

אני לא כלכלן בעצמי.

All I know is how it felt to be the guy put out of work.

כל שאני יודע הוא איך הרגשתי להיות הבחור שפוטר מעבודתו.

And it was friggin' demoralizing. It was terrible.

וזה היה מייאש להחריד. זה היה נורא.

Here's the one thing that I was ever good at,

כאן הדבר היחיד שמאז ומעולם הייתיי טוב בו,

and all it took was IBM pouring tens of millions of dollars and its smartest people

וכל שנדרש היה ש- IBM ישפוך עשרות מיליוני דולרים ויגייס את אנשיו החכמים

and thousands of processors working in parallel

ואלפי מעבדים שפועלים במקביל

and they could do the same thing.

והם יוכלו לעשות את אותו הדבר.

They could do it a little bit faster and a little better on national TV,

הם יוכלו לעשות את זה קצת יותר מהר וקצת יותר טוב בטלוויזיה הלאומית,

and "I'm sorry, Ken. We don't need you anymore."

ו "מצטערים, קן. אנחנו לא צריכים אותך יותר".

And it made me think, what does this mean,

וזה גרם לי לחשוב, מה זה אומר,

if we're going to be able to start outsourcing,

אם אנחנו הולכים להיות מסוגלים להתחיל לפנות למיקור חוץ,

not just lower unimportant brain functions.

לא רק להנמיך את תפקודי המוח הבלתי חשובים.

I'm sure many of you remember a distant time

אני בטוח שרבים מכם זוכרים ימים רחוקים

when we had to know phone numbers, when we knew our friends' phone numbers.

כאשר היינו צריכים לדעת מספרי טלפון, כאשר ידענו את מספרי הטלפון של החברים שלנו.

And suddenly there was a machine that did that,

ופתאום היה מכשיר שעשה את זה,

and now we don't need to remember that anymore.

וכעת אנחנו לא צריכים יותר לזכור.

I have read that there's now actually evidence

קראתי שיש עכשיו ראיות למעשה

that the hippocampus, the part of our brain that handles spacial relationships,

שההיפוקמפוס, החלק של המוח שלנו שמטפל ביחסים מרחביים,

physically shrinks and atrophies

מתכווץ פיזית ומתנוון

in people who use tools like GPS,

באנשים שמשתמשים בכלים כמו GPS,

because we're not exercising our sense of direction anymore.

כי אנחנו לא מתרגלים יותר את חוש הכיוון שלנו.

We're just obeying a little talking voice on our dashboard.

אנו רק מצייתים לקול מדבר קטן שעל לוח המחוונים שלנו.

And as a result, a part of our brain that's supposed to do that kind of stuff

וכתוצאה מכך, חלק של המוח שלנו, שאמור לעשות זאת

gets smaller and dumber.

נעשה קטן יותר וטיפש יותר..

And it made me think, what happens when computers are now better

וזה גרם לי לחשוב, מה קורה כאשר מחשבים הם טובים יותר עכשיו

at knowing and remembering stuff than we are?

בלדעת, ולזכור דברים מאשר אנחנו?

Is all of our brain going to start to shrink and atrophy like that?

האם כל המוח שלנו יתחיל להתכווץ ולהתנוון כך?

Are we as a culture going to start to value knowledge less?

האם אנו כתרבות נתחיל להעריך ידע פחות?

As somebody who has always believed in the importance of the stuff that we know,

כמי שתמיד האמין בחשיבות מה שאנו יודעים

this was a terrifying idea to me.

זה היה בשבילי רעיון מבעית.

The more I thought about it, I realized, no, it's still important.

ככל שחשבתי על זה, הבנתי, לא, זה עדיין חשוב.

The things we know are still important.

הדברים שאנו יודעים הם עדיין חשובים.

I came to believe there were two advantages

התחלתי להאמין שהיו שני יתרונות

that those of us who have these things in our head have

לאלה מאיתנו שיש להם דברים אלה בראש

over somebody who says, "Oh, yeah. I can Google that. Hold on a second."

מעל למישהו שאומר: "הו, כן. אני יכול לגוגל את זה. חכה שנייה.."

There's an advantage of volume, and there's an advantage of time.

יש יתרון של נפח, ישנו יתרון של זמן.

The advantage of volume, first,

יתרון הנפח, קודם כל,

just has to do with the complexity of the world nowadays.

פשוט קשור עם המורכבות של העולם כיום.

There's so much information out there.

יש כל כך הרבה מידע שם בחוץ.

Being a Renaissance man or woman,

להיות איש או אשת רנסאנס,

that's something that was only possible in the Renaissance.

זה משהו שהיה אפשרי רק בתקופת הרנסאנס.

Now it's really not possible

עכשיו זה באמת בלתי אפשרי

to be reasonably educated on every field of human endeavor.

כדי להיות משכיל באופן סביר בכל תחומי העשייה האנושית.

There's just too much.

זה פשוט יותר מדי.

They say that the scope of human information

הם אומרים שהיקף המידע האנושי

is now doubling every 18 months or so,

מוכפל עתה כל 18 חודשים בערך,

the sum total of human information.

מכלול המידע האנושי.

That means between now and late 2014,

כלומר, שבין עכשיו לסוף 2014,

we will generate as much information, in terms of gigabytes,

אנו ניצור כמות מידע, מבחינת ג'יגה-בתים,

as all of humanity has in all the previous millenia put together.

כמו שהיה לכל האנושות יחד במילניום הקודם.

It's doubling every 18 months now.

זה מוכפל כל 18 חודשים עכשיו.

This is terrifying because a lot of the big decisions we make

זה מפחיד כי הרבה החלטות שאנו מקבלים

require the mastery of lots of different kinds of facts.

דורשים שליטה בהמון סוגים שונים של עובדות.

A decision like where do I go to school? What should I major in?

החלטה כמו לאיזה בית הספר ללכת? במה עלי להתמחות?

Who do I vote for?

בעד מי עלי להצביע?

Do I take this job or that one?

האם עלי לקחת משרה זו או אחרת?

These are the decisions that require correct judgments

אלו הן ההחלטות שדורשות שיפוט נכון

about many different kinds of facts.

אודות סוגים שונים ורבים של עובדות.

If we have those facts at our mental fingertips,

אם עובדות אלה זמינות לנו מנטאלית,

we're going to be able to make informed decisions.

אנחנו הולכים להיות מסוגלים לקבל החלטות מבוססות.

If, on the other hand, we need to look them all up,

אם, לעומת זאת, אנחנו צריכים לחפש אותן

we may be in trouble.

אנו עלולים להיות בצרות.

According to a National Geographic survey I just saw,

לפי סקר של נשיונל ג'יאוגרפיק שראיתי,

somewhere along the lines of 80 percent

איפשהו לאורך הקווים של 80 אחוז

of the people who vote in a U.S. presidential election about issues like foreign policy

מהאנשים שהצביעו בבחירות לנשיאות של ארה"ב בנושאים כמו מדיניות החוץ

cannot find Iraq or Afghanistan on a map.

לא יכולים למצוא את עיראק או אפגניסטן על המפה.

If you can't do that first step,

אם אתה לא יכול לעשות את הצעד הראשון,

are you really going to look up the other thousand facts you're going to need to know

האם אתה באמת הולך לחפש את אלף העובדות האחרות שאתה צריך לדעת

to master your knowledge of U.S. foreign policy?

כדי לשלוט בידע שלך בנושא מדיניות החוץ האמריקאית?

Quite probably not.

קרוב לודאי שלא.

At some point you're just going to be like,

בשלב מסוים אתה פשוט הולך להיות כמו,

"You know what? There's too much to know. Screw it."

"אתם יודעים מה? יש יותר מדי מה לדעת. לעזאזל עם זה."

And you'll make a less informed decision.

ואתה מקבל החלטה פחות מבוססת .

The other issue is the advantage of time that you have

הנושא השני הוא היתרון של הזמן שיש לך

if you have all these things at your fingertips.

אם יש לך את כל הדברים האלה מתחת ליד.

I always think of the story of a little girl named Tilly Smith.

אני תמיד חושב על סיפורה של ילדה קטנה בשם טילי סמית.

She was a 10-year-old girl from Surrey, England

ילדה בת 10 מסארי, אנגליה

on vacation with her parents a few years ago in Phuket, Thailand.

שהיתה בחופשה עם הוריה לפני כמה שנים בפוקט, תאילנד.

She runs up to them on the beach one morning

היא רצה אליהם על החוף בוקר אחד

and says, "Mom, Dad, we've got to get off the beach."

ואומרת, "אמא, אבא, אנחנו צריכים להסתלק מהחוף."

And they say, "What do you mean? We just got here."

והם אומרים, "למה את מתכוונת? רק עכשיו הגענו לכאן."

And she said, "In Mr. Kearney's geography class last month,

והיא אמרה, "בכיתת הגיאוגרפיה של מר קירני בחודש שעבר,

he told us that when the tide goes out abruptly out to sea

הוא סיפר לנו שכאשר מחזור הגאות והשפל יוצא במפתיע אל הים

and you see the waves churning way out there,

ורואים את הגלים סואנים שם ,

that's the sign of a tsunami, and you need to clear the beach."

זהו סימן לצונאמי, וצריך להתפנות מהחוף"

What would you do if your 10-year-old daughter came up to you with this?

ומה הייתם עושים אם בתכם בת ה-10 באה לכם עם זה?

Her parents thought about it,

הוריה חשבו על זה,

and they finally, to their credit, decided to believe her.

ובסופו של דבר, לזכותם, החליטו להאמין לה.

They told the lifeguard, they went back to the hotel,

הם סיפרו למציל, הם חזרו למלון,

and the lifeguard cleared over 100 people off the beach, luckily,

והמציל פינה יותר מ- 100 אנשים מהחוף, למרבה המזל,

because that was the day of the Boxing Day tsunami,

כי זה היה היום שבו היכה הצונאמי ,

the day after Christmas, 2004,

היום שלאחרי חג המולד, 2004

that killed thousands of people in Southeast Asia and around the Indian Ocean.

שבו נהרגו אלפי אנשים בדרום מזרח אסיה ובאוקיינוס ההודי.

But not on that beach, not on Mai Khao Beach,

אבל לא בחוף זה, לא בחוף מאי קאו,

because this little girl had remembered one fact from her geography teacher a month before.

בגלל שילדה קטנה זכרה עובדה אחת שהמורה לגיאוגרפיה שלה סיפר לה חודש לפני כן.

Now when facts come in handy like that --

עכשיו כאשר עובדות הן כה זמינות

I love that story because it shows you the power of one fact,

אני אוהב סיפור זה כי הוא מראה לכם את כוחה של עובדה אחת,

one remembered fact in exactly the right place at the right time --

עובדה אחת שנזכרו בה בדיוק במקום הנכון ובזמן הנכון --

normally something that's easier to see on game shows than in real life.

באופן נורמלי קל יותר לראות זאת בשעשועונים מאשר בחיים האמיתיים.

But in this case it happened in real life.

אבל במקרה זה הדבר קרה בחיים האמיתיים.

And it happens in real life all the time.

וזה קורה כל הזמן בחיים האמיתיים.

It's not always a tsunami, often it's a social situation.

זה לא תמיד צונאמי, לעיתים קרובות זו סיטואציה חברתית.

It's a meeting or job interview or first date

זוהי פגישה או ראיון עבודה או דייט ראשון

or some relationship that gets lubricated

או קשר כלשהו שנעשה זורם יותר

because two people realize they share some common piece of knowledge.

כי כששני אנשים מבינים שהם חולקים כמה פיסת ידע משותפות.

You say where you're from, and I say, "Oh, yeah."

אתה אומר מהיכן אתה, ואני אומר, "הו, כן."

Or your alma mater or your job,

או האלמה מאטר שלך או את העבודה שלך,

and I know just a little something about it,

ואני יודע שמץ מזה על כך,

enough to get the ball rolling.

מספיק כדי לגרום לכדור להתגלגל.

People love that shared connection that gets created

אנשים אוהבים אותו חיבור משותף שנוצר

when somebody knows something about you.

כאשר מישהו יודע משהו עליך.

It's like they took the time to get to know you before you even met.

זה כאילו השם הטריחו את עצמם להכיר אותך לפני שאפילו נפגשתם.

That's often the advantage of time.

זהו לעתים קרובות יתרון הזמן.

And it's not effective if you say, "Well, hold on.

וזה לא יעיל אם אתה אומר, "טוב, חכה רגע.

You're from Fargo, North Dakota. Let me see what comes up.

אתה מפארגו, צפון דקוטה . תן לי לראות מה יעלה.

Oh, yeah. Roger Maris was from Fargo."

או, כן. רוג'ר מאריס היה מפארגו.

That doesn't work. That's just annoying.

זה לא עובד. זה פשוט מעצבן.

(Laughter)

(צחוק)

The great 18th-century British theologian and thinker, friend of Dr. Johnson,

התאולוג והוגה הדעות הבריטי הגדול מהמאה ה-18 , ידידו של דר' ג'ונסון,

Samuel Parr once said, "It's always better to know a thing than not to know it."

סמואל פאר אמר פעם, "עדיף תמיד לדעת דבר מאשר לא לדעת אותו."

And if I have lived my life by any kind of creed, it's probably that.

ואם אני חייתי את החיים שלי תחת השפעת סוג כלשהו של אמונה, כנראה שזו היא .

I have always believed that the things we know -- that knowledge is an absolute good,

תמיד האמנתי שהדברים שאנו יודעים - שידע הוא טוב מוחלט ,

that the things we have learned and carry with us in our heads

שהדברים שלמדנו ונשאנו איתנו בראשינו

are what make us who we are,

הם מה שעושים אותנו למי שאנחנו,

as individuals and as a species.

כפרטים, וכזנים.

I don't know if I want to live in a world where knowledge is obsolete.

אני לא יודע אם אני רוצה לחיות בעולם שבו ידע הוא דבר שעבר זמנו.

I don't want to live in a world where cultural literacy has been replaced

אני לא רוצה לחיות בעולם שבו האוריינות תרבותו הוחלפה

by these little bubbles of specialty,

על-ידי בועות קטנות אלו של תחומי התמחות,

so that none of us know about the common associations

כך שאף אחד מאיתנו לא יודע על אסוציאציות נפוצות

that used to bind our civilization together.

ששימשו כדי לכרוך את התרבויות שלנו יחד.

I don't want to be the last trivia know-it-all

אני לא רוצה להיות ידען-כל האחרון של הטריוויה

sitting on a mountain somewhere,

שיושב על הר אי שם,

reciting to himself the state capitals and the names of "Simpsons" episodes

שמדקלם לעצמו את ערי הבירה של המדינה ואת שמותיהם של הפרקים של "משפחת סימפסון"

and the lyrics of Abba songs.

ואת המילים של השירים של להקת אבא.

I feel like our civilization works when this is a vast cultural heritage that we all share

אני מרגיש כמו יצירות התרבות שלנו כאשר זוהי המורשת התרבותית העצומה שכולנו חולקים

and that we know without having to outsource it to our devices,

ושאנחנו יודעים בלי שנזדקק לפנות למכשירים שלנו לשם מיקור חוץ ,

to our search engines and our smartphones.

למנועי החיפוש שלנו, ולטלפונים החכמים.

In the movies, when computers like Watson start to think,

בסרטים, כאשר מחשבים כמו ווטסון מתחילים לחשוב,

things don't always end well.

דברים לא תמיד נגמרים טוב.

Those movies are never about beautiful utopias.

הסרטים האלה הם אף פעם לא על אוטופיות יפות.

It's always a terminator or a matrix or an astronaut getting sucked out an airlock in "2001."

.זה תמיד "מחסל", או מטריקס או אסטרונאוט שנשאבים החוצה מתוך מחסום אויר ב-"2001",

Things always go terribly wrong.

דברים תמיד משתבשים להחריד.

And I feel like we're sort of at the point now

אני מרגיש כאילו שאני נמצא כעת בנקודה

where we need to make that choice of what kind of future we want to be living in.

שבה אנחנו צריכים לעשות את הבחירה באיזה סוג של עתיד נרצה לחיות.

This is a question of leadership,

זוהי שאלה של מנהיגות,

because it becomes a question of who leads the future.

כי זו הופכת להיות השאלה - מי מוביל את העתיד.

On the one hand, we can choose between a new golden age

מצד אחד, אנחנו יכולים לבחור בין תור זהב חדש

where information is more universally available

שבו מידע זמין יותר אוניברסלית

than it's ever been in human history,

מאשר היה אי פעם בהיסטוריה האנושית,

where we all have the answers to our questions at our fingertips.

שבו יש לנו את כל התשובות לשאלות שלנו בהישג יד.

And on the other hand,

ולעומת זאת,

we have the potential to be living in some gloomy dystopia

יש לנו פוטנציאל לחיות בדיסטופיה קודרת

where the machines have taken over

שבה המכונות השתלטו

and we've all decided it's not important what we know anymore,

ושבה כולנו החלטנו שלא חשוב יותר מה שאנו יודעים,

that knowledge isn't valuable because it's all out there in the cloud,

הידע אינו בעל ערך כי הכל נמצא שם בענן,

and why would we ever bother learning anything new.

ולמה שאי פעם נטרח ללמוד משהו חדש.

Those are the two choices we have. I know which future I would rather be living in.

אלו שתי האפשרויות שיש לנו. אני יודע איזה עתיד אני מעדיף לחיות.

And we can all make that choice.

ואנו צריכים לעשות את הבחירה.

We make that choice by being curious, inquisitive people who like to learn,

אנו נעשה בחירה זו בכך שנהיה בני אדם סקרנים וחקרנים שאוהבים ללמוד,

who don't just say, "Well, as soon as the bell has rung and the class is over,

שלא רק אומרים, "ובכן, ברגע הצלצול וכשהשיעור נגמר

I don't have to learn anymore,"

לא צריך יותר ללמוד "

or "Thank goodness I have my diploma. I'm done learning for a lifetime.

או "תודה לאל יש לי תעודת גמר. סיימתי ללמוד לכל החיים.

I don't have to learn new things anymore."

אני לא צריך ללמוד דברים חדשים יותר."

No, every day we should be striving to learn something new.

לא, כל יום אנחנו צריכים לשאוף ללמוד משהו חדש.

We should have this unquenchable curiosity for the world around us.

צריך שתהיה לנו סקרנות שלא נגמרת לעולם הסובב אותנו.

That's where the people you see on "Jeopardy" come from.

זה המקום שממנו אנשים שאתה רואה בג'פרדי מגיעים .

These know-it-alls, they're not Rainman-style savants

יודעי-הכל אלה, הם לא מלומדים בסגנון "איש הגשם"

sitting at home memorizing the phone book.

יושבים בבית ומשננים את פנקס הטלפונים.

I've met a lot of them.

פגשתי הרבה מהם.

For the most part, they are just normal folks

ברוב המקרים, הם רק אנשים רגילים

who are universally interested in the world around them, curious about everything,

שיש להם עניין אוניברסלי בעולם הסובב אותם, סקרנים לגבי הכל,

thirsty for this knowledge about whatever subject.

צמאים לידע זה על כל נושא שהוא.

We can live in one of these two worlds.

אנו יכולים לחיות באחד משני העולמות.

We can live in a world where our brains, the things that we know,

אנו יכולים לחיות בעולם שבו המוח שלנו, הדברים שאנו יודעים,

continue to be the thing that makes us special,

ממשיך להיות הדבר שמייחד אותנו,

or a world in which we've outsourced all of that to evil supercomputers from the future like Watson.

או עולם שבו אנחנו כבר פונים למיקור חוץ ממחשבי העל הרעים של העתיד כמו ווטסון.

Ladies and gentlemen, the choice is yours.

גבירותי ורבותי, הבחירה היא שלכם.

Thank you very much.

תודה רבה.