Teddy Cruz: How architectural innovations migrate across borders

מתרגם: Itai Meitar מבקר: Ido Dekkers

The urban explosion

הפיצוץ העירוני

of the last years of economic boom

של השנים של האחרונות של הבום הכלכלי

also produced dramatic marginalization,

גם הובילו להדרה דרמטית,

resulting in the explosion of slums

שתוצאותיה הן פיצוץ של שכונות העוני

in many parts of the world.

בחלקים רבים של העולם.

This polarization of enclaves of mega-wealth

הקיטוב הזה של מובלעות של עושר עצום

surrounded by sectors of poverty

מוקף על ידי מגזרים של עוני

and the socioeconomic inequalities they have engendered

וחוסר השוויון החברתי-כלכלי שהם גרמו לו

is really at the center of today's urban crisis.

הוא במרכז המשבר העירוני של היום.

But I want to begin tonight

אבל אני רוצה להתחיל הלילה

by suggesting that this urban crisis

בלהציע שהמשבר העירוני הזה,

is not only economic or environmental.

הוא לא רק כלכלי או סביבתי.

It's particularly a cultural crisis,

זה משבר תרבותי,

a crisis of the institutions

משבר של המוסדות

unable to reimagine the stupid ways

שאין ביכולתם לדמיין מחדש את הדרכים המטופשות

which we have been growing,

בהן גדלנו.

unable to challenge the oil-hungry,

ללא אפשרות לקרוא תיגר על העיור הצמא לדלק,

selfish urbanization that have perpetuated

האנוכי שהנציח

cities based on consumption,

ערים בהתבסס על צריכה,

from southern California to New York to Dubai.

מדרום קליפורניה לניו יורק לדובאי.

So I just really want to share with you a reflection

אז אני רוצה לחלוק אתכם השתקפות

that the future of cities today

שהעתיד של ערים היום

depends less on buildings

תלוי פחות במבנים,

and, in fact, depends more

ולמעשה, תלוי יותר

on the fundamental reorganization of socioeconomic relations,

בארגון מחדש הבסיסי של מערכות יחסים חברתיות-כלכליות,

that the best ideas in the shaping

שהרעיונות הטובים ביותר בעיצוב

of the city in the future

של העיר בעתיד

will not come from enclaves of economic power

לא יבואו מתוך מובלעות של כוח כלכלי

and abundance,

ושפע,

but in fact from sectors of conflict and scarcity

אלא למעשה ממגזרים של סכסוך ומחסור

from which an urgent imagination

שמהם דמיון דחוף

can really inspire us to rethink urban growth today.

יוכל באמת לעורר בנו השראה לחשוב מחדש על גידול עירוני היום.

And let me illustrate what I mean

תרשו לי להסביר את כוונתי,

by understanding or engaging sites of conflict

על ידי הבנה או עיסוק באתרים של סכסוך

as harboring creativity, as I briefly introduce you

כמחסות של יצירתיות, כשאני מציג לכם בקצרה

to the Tijuana-San Diego border region,

את איזור הגבול טיחואנה-סאן דייגו,

which has been the laboratory to rethink my practice as an architect.

המשמש כמעבדה לחשוב בה מחדש על מקצועי כאדריכל.

This is the wall, the border wall,

זה הקיר, קיר הגבול,

that separates San Diego and Tijuana,

שמפריד את סאן דייגו וטיחואנה,

Latin America and the United States,

אמריקה הלטינית וארצות הברית,

a physical emblem

סמל פיזי

of exclusionary planning policies

של מדיניות תכנון פוסלות

that have perpetuated the division

המנציחות את ההפרדה

of communities, jurisdictions

של קהילות, אזורי שיפוט

and resources across the world.

ומשאבים ברחבי העולם.

In this border region, we find

באזור הגבול הזה, אנחנו מוצאים

some of the wealthiest real estate,

חלק מהנדלן היקר ביותר,

as I once found in the edges of San Diego,

כפי שמצאתי פעם בקצוות של סן דייגו,

barely 20 minutes away

בקושי 20 דקות

from some of the poorest settlements in Latin America.

מכמה מהיישובים העניים ביותר באמריקה הלטינית.

And while these two cities have the same population,

ובעוד שבשתי הערים האלה יש את אותה אוכלוסיה,

San Diego has grown six times larger than Tijuana

סן דייגו גדלה פי שש יותר מטיחואנה

in the last decades,

בעשורים האחרונים,

immediately thrusting us to confront

מה שמיד דוחף אותנו להתמודד

the tensions and conflicts

עם מתחים וקונפליקטים

between sprawl and density,

בין התפשטות וצפיפות,

which are at the center of today's discussion

הנמצאים במרכז הדיון של היום

about environmental sustainability.

לגבי קיימות סביבתית.

So I've been arguing in the last years

אז טענתי בשנים האחרונות

that, in fact, the slums of Tijuana can teach a lot

שלמעשה, שכונות העוני של טיחואנה יכולות ללמד הרבה

to the sprawls of San Diego

את ההשתרעות של סן דייגו

when it comes to socioeconomic sustainability,

כשמדובר בקיימות חברתית-כלכלית,

that we should pay attention and learn

שאנחנו צריכים לשים לב וללמוד

from the many migrant communities

מקהילות המהגרים הרבות

on both sides of this border wall

משני הצדדים של קיר הגבול

so that we can translate their informal processes

כדי שנוכל לתרגם את תהליכיהם הבלתי רשמיים

of urbanization.

של עיור.

What do I mean by the informal in this case?

למה אני מתכוון כשאני אומר בלתי רשמיים?

I'm really just talking about

אני בעצם מדבר על

the compendium of social practices of adaptation

מצבור של פרקטיקות חברתיות של הסתגלות

that enable many of these migrant communities

המאפשרות לרבות מקהילות המהגרים הללו

to transgress imposed political and economic recipes

להפר מתכונים פוליטיים וכלכליים של עיור

of urbanization.

שהוטלו עליהם.

I'm talking simply about the creative intelligence

אני מדבר פשוט על אינטליגנציה יצירתית

of the bottom-up,

מלמטה-למעלה,

whether manifested in the slums of Tijuana

בין אם נוצרו בשכונות העוני של טיחואנה

that build themselves, in fact, with the waste of San Diego,

שבנו את עצמן, למעשה, עם הפסולת של סן דייגו,

or the many migrant neighborhoods in Southern California

או שכונות המהגרים הרבות בדרום קליפורניה

that have begun to be retrofitted with difference

שהחלו לעבור הסבה לשונות

in the last decades.

בעשורים האחרונים.

So I've been interested as an artist

אז כאמן התעניינתי

in the measuring, the observation,

בצפייה ובמדידה

of many of the trans-border informal flows

של תזרימים חוצי גבולות בלתי רשמיים רבים

across this border:

מעבר לגבול הזה:

in one direction, from south to north,

בכיוון אחד, מדרום לצפון,

the flow of immigrants into the United States,

הזרימה של מהגרים לארצות הברית,

and from north to south the flow of waste

ומצפון לדרום הזרימה של פסולת

from southern California into Tijuana.

מדרום קליפורניה לטיחואנה.

I'm referring to the recycling

אני מדבר על המיחזור

of these old post-war bungalows

של הביתנים הישנים מהתקופה שאחרי המלמחמה

that Mexican contractors bring to the border

שקבלנים מקסיקנים מביאים לגבול

as American developers are disposing of them

בזמן שמפחתים אמריקאים נפטרים מהם

in the process of building a more inflated version

בתהליך של בניית גרסא מנופחת יותר

of suburbia in the last decades.

של הפרברים בעשורים האחרונים.

So these are houses waiting to cross the border.

אז אלה בתים שחיכו לעבור את הגבול.

Not only people cross the border here,

לא רק אנשים חוצים כאן את הגבול,

but entire chunks of one city move to the next,

אבל כל הנתחים של עיר אחת עוברים לאחרת,

and when these houses are placed on top of these steel frames,

וכאשר הבתים האלה מונחים על גבי מסגרות הפלדה האלו,

they leave the first floor to become the second

הם עוזבים את הקומה הראשונה בכדי להפוך לקומה השנייה

to be in-filled with more house,

כדי להיות ממולאים ביותר ״בית״,

with a small business.

בעסק קטן.

This layering of spaces and economies

מעניין מאוד לשים לב

is very interesting to notice.

להנחת השכבות הזאת של חללים וכלכלה.

But not only houses, also small debris

אבל לא רק בתים, גם חלקי הריסות

from one city, from San Diego, to Tijuana.

מעיר אחת, מסן דייגו לטיחואנה,

Probably a lot of you have seen the rubber tires

בטח רובכם ראיתם את צמיגי הגומי

that are used in the slums to build retaining walls.

המשמשים בשכונות העוני לבניית קירות תמך.

But look at what people have done here in conditions

אבל תראו מה אנשים עשו כאן בתנאים

of socioeconomic emergency.

של חירום חברתי-כלכלי.

They have figured out how to peel off the tire,

הם הבינו איך לקלף את הצמיג,

how to thread it and interlock it

איך להשחיל אותו ולשלב אותו

to construct a more efficient retaining wall.

בכדי לבנות קיר תמך יעיל יותר.

Or the garage doors that are brought

או דלתות המוסך שהם הביאו

from San Diego in trucks

מסן דייגו במשאיות

to become the new skin of emergency housing

כדי להפוך אותן לעור החדש של דיור חירום

in many of these slums

ברבות משכונות העוני האלה

surrounding the edges of Tijuana.

המקיפות את הקצוות של טיחואנה.

So while, as an architect,

אז בזמן שבתור אדריכל,

this is a very compelling thing to witness,

זה משהו שמאוד מפתה לחזות בו,

this creative intelligence,

האינטיליגנציה היצירתית הזאת,

I also want to keep myself in check.

אני גם רוצה לשלוט בעצמי.

I don't want to romanticize poverty.

אני לא רוצה לעשות לעוני רומנטיזציה.

I just want to suggest

אני רק רוצה להציע את הרעיון

that this informal urbanization

שהעיור הלא רשמי הזה

is not just the image of precariousness,

הוא לא רק דמותה של ארעיות,

that informality here, the informal,

שאי-רשמיות כאן, הלא רשמי,

is really a set of socioeconomic and political procedures

הוא באמת אוסף של תהליכים חברתיים-כלכליים ופוליטים

that we could translate as artists,

שבתור אמנים אנחנו יכולים לתרגם,

that this is about a bottom-up urbanization

שמדובר בעיור מלמטה-למעלה

that performs.

שמבצע.

See here, buildings are not important

תראו כאן, בניינים לא חשובים

just for their looks,

רק בגלל המראה שלהם,

but, in fact, they are important for what they can do.

אבל, למעשה, הם חשובים בזכות מה שהם יכולים לעשות.

They truly perform as they transform through time

הם באמת מבצעים כפי שהם משתנים לאורך זמן

and as communities negotiate

וכאשר קהילות מנהלות משא ומתן

the spaces and boundaries and resources.

על המרחבים והגבולות והמשאבים.

So while waste flows southbound,

אז בזמן שפסולת זורמת דרומה,

people go north in search of dollars,

אנשים הולכים צפונה בחיפוש אחר דולרים,

and most of my research has had to do

ורוב המחקר שלי נגע

with the impact of immigration

להשפעתה של הגירה

in the alteration of the homogeneity

בשינוי של ההומוגניות

of many neighborhoods in the United States,

של שכונות רבות בארצות הברית,

particularly in San Diego.

במיוחד בסן דייגו.

And I'm talking about how this begins to suggest

ואני מדבר על איך זה מתחיל להציע

that the future of Southern California

שהעתיד של דרום קליפורניה

depends on the retrofitting

תלוי בהסבה

of the large urbanization -- I mean, on steroids --

של עיור בקנה מידה גדול -- אני מתכוון, שלוקח סטרואידים --

with the small programs,

עם תוכניות קטנות,

social and economic.

חברתיות וכלכליות.

I'm referring to how immigrants,

אני מתייחס לדרך שבה מהגרים,

when they come to these neighborhoods,

כשהם באים לשכונות האלה,

they begin to alter the one-dimensionality

הם מתחילים להפוך את ״החד-מימדיות״

of parcels and properties

של חבילות ונכסים

into more socially and economically complex systems,

למערכות מורכבות יותר מבחינות כלכליות וחברתיות,

as they begin to plug an informal economy into a garage,

כשהם מתחילים לחבר כלכלה לא-רשמית למוסך

or as they build an illegal granny flat

או כשהם בונים חדר נוסף בלתי חוקי

to support an extended family.

כדי לתמוך במשפחה מורחבת.

This socioeconomic entrepreneurship

יזמות חברתית-כלכלית זו

on the ground within these neighborhoods

על הקרקע בתוך השכונות האלו

really begins to suggest ways of translating that

באמת מתחילה להציע דרכים לתרגם את זה

into new, inclusive and more equitable

למדיניויות שימוש בקרקע שהן יותר

land use policies.

כוללניות ושוויוניות.

So many stories emerge from these dynamics

כל כך הרבה סיפורים מגיחים מתוך הדינמיקות האלו

of alteration of space,

של שינוי של מרחב,

such as "the informal Buddha,"

כגון ה- ״בודהה הלא רשמי״

which tells the story of a small house

המספר את סיפורו של בית קטן

that saved itself, it did not travel to Mexico,

שהציל את עצמו, הוא לא נסע למקסיקו,

but it was retrofitted in the end

אבל עבר הסבה בסופו של דבר

into a Buddhist temple,

למקדש בודהיסטי,

and in so doing,

ובעשותו כך,

this small house transforms or mutates

הבית הקטן הזה משתנה או עובר מוטציה

from a singular dwelling

ממקום מגורים יחיד

into a small, or a micro, socioeconomic

למבנה קטן, חברתי-כלכלי ותרבותי

and cultural infrastructure inside a neighborhood.

בתוך שכונה.

So these action neighborhoods, as I call them,

אז שכונות הפעולה האלו, כפי שאני מכנה אותם,

really become the inspiration

באמת הופכות להשראה

to imagine other interpretations of citizenship

המאפשרת לדמיין פרשנויות שונות של אזרחות

that have less to do, in fact,

שקשורות פחות, למעשה,

with belonging to the nation-state,

להשתייכות למדינת לאום,

and more with upholding the notion of citizenship

ויותר לקיום הרעיון של אזרחות

as a creative act

כמעשה יצירתי

that reorganizes institutional protocols

המארגן מחדש פרוטוקולים ממסדיים

in the spaces of the city.

במרחבים של העיר.

As an artist, I've been interested, in fact,

כאמן, התעניינתי למעשה,

in the visualization of citizenship,

בחזיון האזרחות,

the gathering of many anecdotes, urban stories,

בכינוס של אנקדוטות רבות, של סיפורים אורבאניים,

in order to narrativize the relationship

בכדי להציג ולפרש את היחסים

between social processes and spaces.

בין תהליכים חברתיים ומרחבים.

This is a story of a group of teenagers

זהו סיפור על קבוצת בני נוער

that one night, a few months ago,

שלילה אחד, לפני כמה חודשים,

decided to invade this space under the freeway

החליטו לפלוש למרחב הזה מתחת לכביש המהיר

to begin constructing their own skateboard park.

כדי להתחיל בבניית פארק סקייטבורד משלהם.

With shovels in hand, they started to dig.

עם אתים ביד, הם החלו לחפור.

Two weeks later, the police stopped them.

שבועיים לאחר מכן, המשטרה עצרה אותם.

They barricaded the place,

הם ביצרו את המקום,

and the teenagers were evicted,

ובני הנוער פונו,

and the teenagers decided to fight back,

ובני הנוער החליטו להשיב מלחמה,

not with bank cards or slogans

לא עם שלטי מחאה או עם סיסמאות

but with constructing a critical process.

אלא באמצעות בניית תהליך קריטי.

The first thing they did was to recognize

הדבר הראשון שהם עשו היה להכיר

the specificity of political jurisdiction

בספציפיות של איזור השיפוט הפוליטי

inscribed in that empty space.

החקוק בחלל הריק הזה.

They found out that they had been lucky

הם גילו כי הם היו ברי מזל

because they had not begun to dig

מכיוון שהם לא החלו לחפור

under Caltrans territoy.

בטריטוריה של מחלקת התחבורה.

Caltrans is a state agency that governs the freeway,

מחלקת התחבורה היא סוכנות המדינה השולטת בכביש המהיר,

so it would have been very difficult to negotiate with them.

כך שיהיה זה קשה מאוד לשאת ולתת אתם.

They were lucky, they said, because they began

היה להם מזל, הם אמרו, מכיוון שהם החלו

to dig under an arm of the freeway

לחפור מתחת לזרוע של הכביש המהיר

that belongs to the local municipality.

השייכת לעירייה המקומית.

They were also lucky, they said,

הם גם היו ברי מזל, הם אמרו,

because they began to dig in a sort of

מכיוון שהם החלו לחפור בסוג של

Bermuda Triangle of jurisdiction,

משולש ברמודה של איזור שיפוט,

between port authority, airport authority,

בין רשות הנמלים, רשות שדות התעופה,

two city districts, and a review board.

שני מחוזות העיר, ומועצת ביקורת.

All these red lines are the invisible

כל הקווים האדומים האלה הם המוסדות הפוליטיים

political institutions that were inscribed

הבלתי נראים אשר נחרתו

in that leftover empty space.

בשאריות החלל הריק הזה.

With this knowledge, these teenagers

עם הידע הזה, בני הנוער האלו

as skaters confronted the city.

כגולשים התעמתו עם העיר.

They came to the city attorney's office.

הם הגיעו למשרדו של עורך הדין של העיר.

The city attorney told them

עורך הדין אמר להם

that in order to continue the negotiation

שבכדי להמשיך את המשא ומתן

they had to become an NGO,

הם היו צריכים להפוך לארגון לא-ממשלתי,

and of course they didn't know what an NGO was.

והם כמובן לא ידעו מה זה ארגון לא-ממשלתי.

They had to talk to their friends in Seattle

הם היו צריכים לדבר עם חברים שלהם בסיאטל

who had gone through the same experience.

שעברו את אותה חוויה.

And they began to realize the necessity

והם החלו להבין את הצורך

to organize themselves even deeper

בלארגן את עצמם בצורה אפילו משמעותית יותר

and began to fundraise, to organize budgets,

ולהתחיל לגייס תרומות, לארגן תקציבים,

to really be aware of all the knowledge

ובאמת להיות מודעים לכל הידע

embedded in the urban code in San Diego

הטמון בקוד העירוני בסן דייגו

so that they could begin to redefine

כך שהם יוכלו להתחיל להגדיר מחדש

the very meaning of public space in the city,

את עצם המשמעות של מרחב ציבורי בעיר,

expanding it to other categories.

ולהרחיב אותה לקטגוריות נוספות.

At the end, the teenagers won the case

בסופו של דבר, בני הנוער זכו

with that evidence, and they were able

עם הראיות האלו, והתאפשר להם

to construct their skateboard park

לבנות את פארק הסקייטבורד

under that freeway.

מתחת לכביש המהיר.

Now for many of you, this story

עכשיו עבור רבים מכם, הסיפור הזה

might seem trivial or naive.

אולי נראה טריוויאלי או נאיבי.

For me as an architect, it has become

בשבילי בתור אדריכל, זה הפך להיות

a fundamental narrative,

נרטיב בסיסי,

because it begins to teach me

בגלל שזה מתחיל ללמד אותי

that this micro-community

שהמיקרו-קהילה הזאת

not only designed another category of public space

לא רק עיצבה קטגוריה אחרת של מרחב ציבורי

but they also designed the socioeconomic protocols

אלא הם גם עיצבו את הפרוטוקולים החברתיים-כלכליים

that were necessary to be inscribed in that space

שהיה הכרחי שייחרטו במרחב ההוא

for its long-term sustainability.

בשביל הקיימות לטווח ארוך שלו.

They also taught me

הם גם לימדו אותי

that similar to the migrant communities

כי בדומה לקהילות המהגרים

on both sides of the border,

משני צדי הגבול,

they engaged conflict itself as a creative tool,

הם התייחסו אל הקונפליקט עצמו כאל כלי יצירתי,

because they had to produce a process

מכיוון שהיה עליהם ליצור תהליך

that enabled them to reorganize resources

שיאפשר להם לארגן מחדש את המשאבים

and the politics of the city.

והפוליטיקה של העיר.

In that act, that informal,

במעשה הזה, המעשה הלא רשמי,

bottom-up act of transgression,

המלמטה-למעלה הזה והמנוגד לחוק הזה,

really began to trickle up

באמת התחיל לזלוג כלפי מעלה

to transform top-down policy.

ולשנות את המדיניות מלמעלה-למטה.

Now this journey from the bottom-up

עכשיו את המסע הזה מלמטה-למעלה

to the transformation of the top-down

לטרנספורמציה של מלמעלה-למטה

is where I find hope today.

הוא המקום בו אני מוצא תקווה היום.

And I'm thinking of how these modest alterations

ואני חושב על איך ששינויים צנועים אלה

with space and with policy

של מרחב ומדיניות

in many cities in the world,

בערים רבות בעולם,

in primarily the urgency

בעיקר בדחיפות

of a collective imagination

של דמיון קולקטיבי

as these communities

בקהילות האלה

reimagine their own forms of governance,

המדמיינות מחדש את צורות הממשל שלהן,

social organization, and infrastructure,

ארגון חברתי, ותשתית,

really is at the center

הן ממש במרכז

of the new formation

של היווצרות מחדש

of democratic politics of the urban.

של הפוליטיקה הדמוקרטית של העיור.

It is, in fact, this that could become the framework

זה, למעשה, יכול להפוך למסגרת

for producing new social

ליצירת צדק חברתי

and economic justice in the city.

וכלכלי חדש בעיר.

I want to say this and emphasize it,

אני רוצה להגיד את זה ולהדגיש את זה,

because this is the only way I see

כי זו הדרך היחידה שאני רואה

that can enable us to move

שיכולה לאפשר לנו להתקדם

from urbanizations of consumption

מעיור של צריכה

to neighborhoods of production today.

לשכונות של יצירה היום.

Thank you.

תודה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)