Playing with space and light | Olafur Eliasson

מתרגם: nimrod konfinoff מבקר: Sigal Tifferet

I have a studio in Berlin --

יש לי סטודיו בברלין

let me cue on here --

תנו לי להצביע עליו

which is down there in this snow, just last weekend.

הוא כאן למטה בשלג של סוף השבוע האחרון.

In the studio we do a lot of experiments.

בסטודיו אנחנו עושים הרבה נסיונות

I would consider the studio more like a laboratory.

אני מחשיב את הסטודיו יותר כמעבדה

I have occasional meetings with scientists.

לפעמים אני נפגש עם מדענים

And I have an academy, a part of the University of Fine Arts in Berlin.

יש לי אקדמיה באוניברסיטה לאמנות בברלין.

We have an annual gathering of people,

יש לנו פגישה שנתית

and that is called Life in Space.

שנקראת 'חיים במרחב'.

Life in Space is really not necessarily about

'חיים במרחב'' הוא לאו דוקא על

how we do things, but why we do things.

איך אנחנו עושים דברים אלה על למה אנחנו עושים דברים.

Do you mind looking, with me, at that little cross in the center there?

הסתכלו בבקשה איתי על הצלב הקטן במרכז.

So just keep looking. Don't mind me.

המשיכו להסתכל. אל תשימו לב אלי.

So you will have a yellow circle, and we will do an after-image experiment.

אתם תראו עיגול צהוב ואנחנו נעשה ניסוי בדמות-גרר.

When the circle goes away you will have another color, the complementary color.

כשהעיגול נעלם אתם תראו צבע אחר, הצבע המשלים.

I am saying something. And your eyes and your brain are saying something back.

אני אומר משהו והעיניים שלכם והמח שלכם אומרים משהו בחזרה.

This whole idea of sharing, the idea of constituting reality

זה הרעיון של שיתוף, הרעיון של הרכבת המציאות

by overlapping what I say and what you say --

על ידי חפיפה בין מה שאני אומר ומה שאתם אומרים

think of a movie.

חשבו על זה כמו על סרט.

Since two years now, with some stipends from the science ministry in Berlin,

מזה שנתיים, בעזרת מילגה ממשרד המדע בברלין,

I've been working on these films

אני עובד על הסרט הזה

where we produce the film together.

שאותו אנחנו מפיקים ביחד.

I don't necessarily think the film is so interesting.

אני לא חושב שהסרט מאוד מעניין,

Obviously this is not interesting at all in the sense of the narrative.

בטוח שהוא לא מעניין מבחינת הסיפור.

But nevertheless, what the potential is --

לא חשוב, הפוטנציאל הוא-

and just keep looking there --

ורק תמשיכו להסתכל-

what the potential is, obviously,

מה שברור, שהפוטנציאל הוא,

is to kind of move the border of who is the author,

לשנות את הגבולות, של מי הוא היוצר

and who is the receiver.

ושל מי הוא המקבל.

Who is the consumer, if you want,

אם תרצו, מי הוא הצרכן,

and who has responsibility for what one sees?

ולמי יש את האחריות למה שאנחנו רואים?

I think there is a socializing dimension

אני חושב שיש כאן מימד חברתי

in, kind of, moving that border.

בהזזת הגבול הזה.

Who decides what reality is?

מי מחליט מה היא המציאות?

This is the Tate Modern in London.

זה מוזיאון 'טייט' המודרני בלונדון.

The show was, in a sense, about that.

המיצג היה, בצורה מסוימת, על הנושא הזה.

It was about a space in which I put half a semi-circular yellow disk.

זה היה בחלל, שבו שמתי חצי עיגול צהוב מסתובב.

I also put a mirror in the ceiling, and some fog, some haze.

שמתי מראה בתקרה ופזרתי ערפל.

And my idea was to make the space tangible.

הרעיון שלי היה להפוך את המקום למוחשי.

With such a big space, the problem is

הבעיה במקום כל כך גדול היא

obviously that there is a discrepancy

אי התאמה

between what your body can embrace,

בין מה שהגוף יכול להקיף,

and what the space, in that sense, is.

לבין מה שיכול להקיף החלל.

So here I had the hope that by inserting some natural elements,

קיוויתי שעל ידי הכנסה של כמה אלמנטים טבעיים

if you want -- some fog -- I could make the space tangible.

כמו ערפל, אוכל להפוך את החלל למוחשי

And what happens is that people, they start to see themselves in this space.

מה שקרה הוא, שאנשים התחילו לראות את עצמם בחלל.

So look at this. Look at the girl.

תראו את הבחורה,

Of course they have to look through a bloody camera

ברור שהם צריכים להסתכל דרך מצלמה

in a museum. Right? That's how museums are working today.

במוזיאון, ככה זה במוזיאונים היום.

But look at her face there,

אבל הסתכלו על הפנים שלה,

as she's checking out, looking at herself in the mirror.

כשהיא בודקת את עצמה במראה.

"Oh! That was my foot there!"

''או! זאת היתה הרגל שלי''

She wasn't really sure whether she was seeing herself or not.

היא לא היתה בטוחה אם היא רואה את עצמה או לא.

And in that whole idea,

ו(השאלה היא):

how do we configure the relationship between our body and the space?

איך אנחנו יוצרים קשר בין הגוף שלנו לחלל?

How do we reconfigure it?

איך אנחנו יוצרים את הקשר מחדש?

How do we know that being in a space makes a difference?

איך אנחנו יודעים שהעובדה שאנחנו בחלל מסוים גורמת לשינוי?

Do you see when I said in the beginning, it's about

לזה התכוונתי בהתחלה כשאמרתי שמדובר על

why, rather than how?

למה יותר מאשר על איך.

The why meant really,

הכוונה ב'למה' היא,

"What consequences does it have when I take a step?"

''איזו השלכה יש לכך שאני עושה צעד?''

"What does it matter?"

"מה זה משנה?"

"Does it matter if I am in the world or not?"

''האם זה משנה אם אני בעולם או לא?''

"And does it matter whether the kind of actions I take

''והאם זה משנה אם הפעולה שאני עושה

filter into a sense of responsibility?"

הופכת לתחושת אחריות?"

Is art about that?

האם בזה עוסקת האמנות?

I would say yes. It is obviously about

הייתי אומר שכן. ברור

not just about decorating the world, and making it look even better,

שלא מדובר על קישוט העולם והפיכותו ליותר יפה.

or even worse, if you ask me.

וגם לא ליותר מכוער, לדעתי.

It's obviously also about taking responsibility,

ברור שמדובר על לקיחת אחריות,

like I did here when throwing some green dye in the river

כמו שעשיתי כאן כשזרקתי צבע ירוק לנהר

in L.A., Stockholm, Norway and Tokyo,

בלוס אנג'לס, בשטוקהולם, נורבגיה וטוקיו,

among other places.

ובמקומות אחרים.

The green dye is not environmentally dangerous,

הצבע הירוק איננו מסוכן לסביבה,

but it obviously looks really rather frightening.

אבל הוא באמת נראה מפחיד.

And it's on the other side also, I think, quite beautiful,

ומצד שני אני חושב שהוא נראה די יפה.

as it somehow shows the turbulence in these kind of downtown areas,

הוא מראה את הבעיה באזורים עירוניים,

in these different places of the world.

במקומות שונים בעולם.

The "Green river," as a kind of activist idea, not a part of an exhibition,

ה''נהרות הירוקים'' כרעיון פעיל הוא לא חלק מתערוכה,

it was really about showing people,

אני רציתי להראות לאנשים,

in this city, as they walk by,

שכשהם הולכים בעיר

that space has dimensions. A space has time.

למקום יש מימדים. למקום יש זמן.

And the water flows through the city with time.

והנהר זורם בעיר עם הזמן

The water has an ability to make

למים יש את היכולת להפוך

the city negotiable, tangible.

את העיר למוחשית ומתקשרת.

Negotiable meaning that it makes a difference

הכוונה ב'מתקשרת' הוא

whether you do something or not.

שיש משמעות למעשיך.

It makes a difference whether you say, "I'm a part of this city.

יש משמעות לאמירה ''אני חלק מהעיר.

And if I vote it makes a difference.

ויש משמעות להשתתף בבחירות.

If I take a stand, it makes a difference."

ויש משמעות לנקיטת עמדה."

This whole idea of a city not being a picture is,

כל הרעיון הזה, שעיר היא לא תמונה,

I think, something that art, in a sense,

הוא משהו שהאמנות

always was working with.

תמיד עבדה איתו.

The idea that art can actually evaluate the relationship

הרעיון שהאמנות יכולה להעריך את הקשרים

between what it means to be in a picture,

בין מה שאמור להיות בתמונה

and what it means to be in a space. What is the difference?

ובין מה שאמור להיות במרחב. מה ההבדל?

The difference between thinking and doing.

ההבדל בין לחשוב ולעשות.

So these are different experiments with that. I won't go into them.

אלו ניסויים בנושא. לא אכנס לזה.

Iceland, lower right corner, my favorite place.

איסלנד, בפינה למטה מימין, המקום המועדף עלי.

These kinds of experiments, they filter into architectural models.

הניסויים האלו מסתננים למודלים של ארכיטקטורה.

These are ongoing experiments.

אלו הם ניסויים מתמשכים.

One is an experiment I did for BMW,

אחד מהם הוא ניסוי שעשיתי ל-BMW

an attempt to make a car.

זה נסיון ליצור מכונית.

It's made out of ice.

היא עשויה מקרח.

A crystalline stackable principle in the center on the top,

עקרון של ערמת גבישים במרכז למעלה

which I am trying to turn into a concert hall in Iceland.

אותו אני מנסה להכניס לאולם קונצרטים באיסלנד.

A sort of a run track, or a walk track,

מעין מסלול ריצה או שביל הליכה

on the top of a museum in Denmark,

מעל מוזיאון בדנמרק

which is made of colored glass, going all around.

העשוי מזכוכית צבועה ומקיף הכל מסביב,

So the movement with your legs

כך שתנועות הרגליים שלך

will change the color of your horizon.

משנות את צבע האופק שלך.

And two summers ago at the Hyde Park in London,

לפני שנתיים, בקיץ, בהייד פארק בלונדון

with the Serpentine Gallery:

עם גלריית סרפנטין:

a kind of a temporal pavilion where

מין ביתן זמני

moving was the only way you could see the pavilion.

שיכולת לראות רק בתנועה.

This summer, in New York:

בקיץ האחרון בניו-יורק:

there is one thing about falling water which is very much about

הענין העיקרי במפלי מים הוא

the time it takes for water to fall.

כמה זמן לוקח למים ליפול.

It's quite simple and fundamental.

זה דבר עקרוני ופשוט.

I've walked a lot in the mountains in Iceland.

הלכתי הרבה בהרים באיסלנד.

And as you come to a new valley,

וכשאתה מגיע לוואדי חדש,

as you come to a new landscape, you have a certain view.

כשאתה מגיע לנוף חדש, אתה מסתכל בצורה מסוימת.

If you stand still, the landscape

אם אתה עומד בלי לזוז,

doesn't necessarily tell you how big it is.

הנוף איננו מעביר אליך את גודל המרחבים

It doesn't really tell you what you're looking at.

ואיננו נותן לך את התחושה שאתה יודע בברור על מה אתה מסתכל.

The moment you start to move, the mountain starts to move.

ברגע שאתה מתחיל לזוז, ההרים מתחילים לזוז.

The big mountains far away, they move less.

ההרים הגדולים והרחוקים זזים פחות.

The small mountains in the foreground, they move more.

וההרים הקטנים מקדימה, זזים יותר.

And if you stop again, you wonder,

וכשאתה נעצר אתה תוהה,

"Is that a one-hour valley?

''האם אני חוצה את הואדי בשעה?''

Or is that a three-hour hike, or is that a whole day I'm looking at?"

''או האם אני צריך שלוש שעות הליכה. או אולי יום הליכה שלם?''

If you have a waterfall in there,

אם יש בנוף מפל מים

right out there at the horizon; you look at the waterfall

ממולך באופק, יש מפל ואתה מביט בו

and you go, "Oh, the water is falling really slowly."

וחושב ''או! המים במפל זורמים ממש לאט''.

And you go, "My god it's really far away and it's a giant waterfall."

ושוב אתה חושב ש ''אוי,זה ממש רחוק וזה מפל ענק''.

If a waterfall is falling faster,

אם המפל זורם יותר מהר,

it's a smaller waterfall which is closer by --

זהו מפל יותר קטן ויותר קרוב.

because the speed of falling water is pretty constant everywhere.

כי מהירות זרימת המים היא די אחידה בכל מקום.

And your body somehow knows that.

והגוף שלך יודע את זה.

So this means a waterfall is a way of measuring space.

ולכן ,אפשר לומר, שמפל מים הוא סוג של מד מרחב.

Of course being an iconic city like New York,

ברור שבעיר סמלית כמו ניו-יורק,

that has had an interest in somehow

זה יצר ענין

playing around with the sense of space, you could say that New York

במשחק עם תחושת המרחב, אפשר לומר שניו-יורק

wants to seem as big as possible.

רוצה להראות גדולה ככל האפשר.

Adding a measurement

כשמוסיפים מדידה

to that is interesting:

מה שמעניין הוא

the falling water suddenly gives you a sense

שמפלי המים נותנים משמעות כמו:

of, "Oh, Brooklyn is exactly this much --

''או, יש בדיוק את אותו

the distance between Brooklyn and Manhattan, in this case

המרחק בין ברוקלין למנהטן, ולכן

the lower East River is this big."

הנהר במזרח הוא בגודל כזה.''

So it was not just necessarily about putting nature into the cities.

ולכן לא מדובר רק על להביא את הטבע לעיר.

It was also about giving the city a sense of dimension.

אלא גם לתת לעיר תחושת מימד.

And why would we want to do that?

למה שנרצה לעשות את זה?

Because I think it makes a difference

כי לדעתי יש הבדל

whether you have a body

אם יש לך גוף

that feels a part of a space,

שמרגיש חלק מהמקום

rather than having a body which is just in front of a picture.

או שיש לך גוף שרק עומד מול תמונה.

And "Ha-ha, there is a picture and here is I. And what does it matter?"

ו''חה חה, הנה תמונה והנה אני, מה זה משנה?''

Is there a sense of consequences?

האם יש לזה השלכות?

So if I have a sense of the space,

אז אם אני מרגיש את המקום,

if I feel that the space is tangible,

אם אני מרגיש שהמקום הופך למוחשי,

if I feel there is time,

אם אני מרגיש את הזמן,

if there is a dimension I could call time,

אם קיים כזה מימד שאני יכול לקרא לו זמן,

I also feel that I can change the space.

אני גם מרגיש שאני יכול לשנות את המרחב.

And suddenly it makes a difference

ופתאום זה בעל משמעות

in terms of making space accessible.

מבחינת הנגישות למרחב.

One could say this is about

אפשר לומר שמדובר

community, collectivity.

בקהילה, בשיתופיות.

It's about being together.

מדובר על להיות ביחד.

How do we create public space?

איך ליצור מרחב ציבורי?

What does the word "public" mean today anyway?

מה משמעות המילה ''ציבורי'' היום?

So, asked in that way,

וכשהשאלה נשאלת כך

I think it raises great things about

אני חושב שזה מעורר רעיונות גדולים על

parliamentary ideas, democracy, public space,

נושאים פרלמנטרים, דמוקרטיה, מרחב ציבורי,

being together, being individual.

להיות יחד, להיות יחיד.

How do we create

איך יוצרים

an idea which is both tolerant to individuality,

רעיון שהוא גם סובלני כלפי הפרט,

and also to collectivity,

וגם סובלני כלפי הקהילה,

without polarizing the two

בלי להפריד ביניהם

into two different opposites?

לשני קטבים מנוגדים?

Of course the political agendas in the world

ברור שהאג'נדה הפוליטית בעולם

has been very obsessed, polarizing the two against each other

מאוד עסוקה בלקטב בין השניים אחד נגד השני

into different, very normative ideas.

בעזרת רעיונות נורמטיבים.

I would claim that art and culture,

הייתי טוען שאמנות ותרבות,

and this is why art and culture are so incredibly interesting

ולכן אמנות ותרבות כל כך מעניינים

in the times we're living in now,

בימינו,

have proven that one can

הוכיחו שאפשר

create a kind of a space

ליצור מרחב

which is both sensitive to individuality

שיהיה רגיש גם לפרט

and to collectivity.

וגם לכלל.

It's very much about this causality, consequences.

זה קשור לסיבתיות, להשלכות.

It's very much about the way we link

זה קשור לדרך שבה אנחנו

thinking and doing.

מחברים בין חשיבה לעשייה.

So what is between thinking and doing?

אז מה הקשר בין חשיבה לעשייה?

And right in-between thinking and doing,

ומה יש בין החשיבה לעשייה,

I would say, there is experience.

הייתי אומר שיש שם חוייה.

And experience is not just

וחוייה אינה רק

a kind of entertainment in a non-casual way.

בידור לא מחייב.

Experience is about responsibility.

חוייה קשורה למחויבות.

Having an experience is taking part in the world.

כשאנחנו מתנסים אנחנו הופכים לחלק מהעולם.

Taking part in the world is really about sharing responsibility.

ולהיות חלק מהעולם משמעו לחלוק באחריות.

So art, in that sense,

אז האמנות, במובן הזה,

I think holds an incredible relevance

מאוד רלבנטית לדעתי

in the world in which we're moving into,

בעולם שבו אנו מתנהלים.

particularly right now.

בייחוד עכשיו.

That's all I have. Thank you very much.

זה כל מה שיש לי לומר. תודה רבה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)