How I became part sea urchin | Catherine Mohr

תרגום: Tamir Hen עריכה: Ido Dekkers

My story starts in the northern Galapagos Islands,

הסיפור שלי מתחיל בצפון איי הגלפאגוס,

under 50 feet of water and a big school of sharks.

15 מטר מתחת לפני המים ועם להקה גדולה של כרישים.

I'd been scuba diving with a group of friends for about a week,

צללתי עם קבוצה של חברים במשך שבוע,

and it had been glorious:

וזה היה מדהים:

manta rays, whale sharks,

תריסניות, כרישי לוייתן ענקיים,

penguins and, of course, hammerhead sharks.

פינגווינים, וכמובן כרישי פטיש.

Today's dive was particularly tricky.

הצלילה של היום היתה מורכבת במיוחד.

The surge was terrible.

הגלים היו נוראים.

You had to have your camera rig tight in

היה עלייכם לקשור את ציוד המצלמה חזק וקרוב אליכם

and your arm out,

והזרוע בחוץ,

because the surge kept throwing you into the rocks

מכיוון שהגלים כל הזמן זורקים אתכם לתוך הסלעים

while you're scanning up for that beautiful photograph.

בזמן שאתם סורקים את האזור בשביל התמונה המדהימה הזאת.

It was going OK, until ...

זה הלך בסדר, עד...

not OK.

לא בסדר.

Something was terribly, terribly wrong.

משהו ממש, ממש לא בסדר.

I pulled my hand back,

משכתי בחזרה את היד שלי,

and I had long, black sea urchin spines

והיא הייתה מלאה בקוצים של קיפוד ים שחור

all the way through my gloves,

שחדרו לתוך הכפפות שלי,

which meant all the way through my hand.

מה שאומר שהם עשו את כל הדרך עד ליד שלי

Now, this is bad.

עכשיו, זה רע.

I mean, obviously when you have something all the way through your hand,

כלומר, ברור שכשמשהו חודר לכם דרך היד,

it's kind of bad anyway,

זה די רע בכל מקרה,

but in this case, sea urchins have a venom on them that,

אבל במקרה הזה, לקיפודי ים יש ארס עליהם,

if you've ever tangled with them,

שאם אי פעם הסתבכתם איתם,

you know that a sea urchin spine in you gives you horrible, painful inflammation.

אתם יודעים שקוצים של קיפודי ים בתוככם גורמים לדלקת איומה וכואבת.

But that wasn't even topmost in my mind at this point.

אבל זאת אפילו לא המחשבה הראשונה שעברה לי בראש באותו רגע.

This did not look real.

זה לא נראה אמיתי.

I could not believe that this was my hand.

לא האמנתי שזאת היד שלי.

Now, in a crisis, I tend to disassociate into, like, little scientists,

עכשיו, במשבר, אני נוטה להתנתק מהכל, כמו מדענית קטנה,

and I start talking very analytically.

והתחלתי לדבר באופן מאוד אנליטי.

All analysis was gone, adrenaline brain kicked in,

כל הניתוחים נעלמו, האדרנלין התחיל להשפיע על המוח,

and I just yanked the spines out.

ופשוט הוצאתי את הקוצים החוצה.

I don't remember doing it.

אני לא זוכרת שעשיתי את זה.

I just remember thinking, "I can't get my glove off with these in here."

אני רק זוכרת שחשבתי, "אני לא יכולה להוריד את הכפפה עם הקוצים".

I do remember taking the glove off

אני כן זוכרת שהורדתי את הכפפה

and a big plume of black coming up in front of my face.

וענן שחור וגדול יצא מול הפנים שלי.

And biologist brain now shows up and starts freaking out.

והמוח הביולוגי עכשיו הופיע והתחיל להלחיץ.

"How could all that toxin have gotten into that wound already?"

"איך כל הרעל הזה נכנס לתוך הפצע כל כך מהר?"

Well, physicist brain then shows up and very calmly explains,

ובכן, המוח הפיזיקאי עכשיו הופיע והסביר ברוגע,

"No, no, no, we're at 50 feet,

"לא, לא, לא, אנחנו 15 מטר מתחת למים

red wavelengths are attenuated.

גלים חלשים ואדומים.

That's blood -- not black.

זה דם -- לא שחור.

And sharks.

וכרישים.

So what are you gonna do?"

אז מה את הולכת לעשות?"

Well, I cranked my cummerbund down really hard over my hand,

ובכן, סובבתי את החגורה שלי מאוד חזק מסביב ליד,

and I simply swam away.

ופשוט שחיתי משם.

"Let's let that big old cloud of blood dissipate a bit before we have to surface

"בוא ניתן לענן הדם הגדול הזה להתפזר קצת לפני שאנחנו עולים בחזרה לפני הים

through all of these sharks."

דרך כל הכרישים האלה".

So when I did surface,

אז כשכן עליתי בחזרה,

my warm-blooded-mammal brain

מוח היונק בעל הדם החם שלי

was in an absolute gibbering panic:

מלמל בפניקה מוחלטת:

"They don't feed when they're schooling. They don't feed when they're schooling.

"הם לא אוכלים כשהם בלהקות. הם לא אוכלים כשהם בלהקות".

All the way up."

כל הדרך למעלה.

And they didn't.

והם לא אכלו.

So apparently, they have read the same books that I have.

אז כנראה, שהם קראו את אותו הספר שאני קראתי.

(Laughter)

(צחוק)

Now, it turns out,

עכשיו, מסתבר,

when you've been stabbed with sea urchin spines,

שכשאתם נדקרים מקוצים של קיפוד ים,

and you're two days away from any medical help,

ואתם במרחק של יומיים מכל טיפול רפואי.

the thing that you've got to do is, unfortunately, cook your hand.

הדבר שאתם חייבים לעשות הוא, למרבה הצער, לבשל את היד שלכם.

So you put it in water as hot as you can stand,

אז אתם שמים אותה בתוך המים הכי רותחים שאתם מסוגלים לסבול,

and you keep adding boiling water

ואתם ממשיכים להוסיף מים רותחים

until you think you will go absolutely insane.

עד שאתם חושבים שאתם עומדים להשתגע.

Now, it worked --

עכשיו, זה עבד --

the hand itself did not work so well for several weeks after that,

היד עצמה לא עובדת כל כך טוב במשך כמה שבועות לאחר מכן,

but eventually, fine motor skills returned.

אבל לבסוף, הכישורים המוטוריים חוזרים.

All except for one spot, that stayed stiff and painful for weeks

כולם חוץ מנקודה אחד, שנשארת קשה וכואבת במשך שבועות

after the other things had gotten better.

אחרי ששאר הדברים השתפרו.

So it turned out, I'd broken off a tip of the urchin spine

לבסוף הסתבר, ששברתי שפיץ של קוץ

in the joint itself,

במפרק עצמו,

and that's why it wasn't getting better.

וזאת הסיבה שזה לא הלך והשתפר.

So the orthopedist says, "You know, we should get this out.

אז האורתופד אמר, "את יודעת, אנחנו צריכים להוציא את זה.

Nothing too urgent, not an emergency."

לא משהו דחוף, לא מקרה חירום".

So we scheduled a small surgery for a few weeks out on a Monday.

אז קבענו ניתוח קטן לעוד כמה שבועות ביום שני.

And on the Friday before,

וביום שישי שלפני הניתוח,

I broke my pelvis in a horseback riding accident.

שברתי את האגן, בתאונת רכיבה על סוס.

(Laughter)

(צחוק)

Yeah.

כן.

So we kind of postponed that surgery.

אז סוג של דחינו את הניתוח.

My broken pelvis and I were now facing six weeks on the couch,

האגן השבור שלי ואני עכשיו התמודדנו עם שישה שבועות על הספה,

and I would have gone absolutely insane if it hadn't been for my friends.

והייתי לגמרי יוצאת מדעתי אם החברים לא היו איתי.

Spontaneous parties broke out at my house every night for weeks.

מסיבות ספונטניות התפרצו בבית שלי בכל יום במשך שבועות.

I was fed. I was entertained.

האכילו אותי, בידרו אותי.

It was great.

זה היה מצוין.

But that kind of enthusiasm is sort of hard to sustain over the long term,

אבל קשה לשמור על התלהבות מהסוג הזה לטוח הארוך,

and eventually it petered down to just one friend,

ולבסוף זה דעך לחבר אחד בודד,

who would send me jokes during the day

ששלח לי בדיחות במהלך היום

and come and keep me company in the evenings --

ובא לארח לי חברה בערבים --

someone I got to know a whole lot better during this period of convalescence.

מישהו שלמדתי להכיר הרבה יותר טוב במהלך תקופת ההחלמה.

And when I was finally pronounced well enough

וכשסוף סוף החלמתי מספיק

to do weight-bearing activities,

כדי לעשות פעולות של נשיאת משקל,

we loaded a telescope in the car and drove up into the mountains

העמסנו טלסקופ לרכב, ונסענו להרים

to look at the Hale–Bopp comet.

להתבונן בכוכב השביט הייל בופ.

Yes, we are geeks.

כן, אנחנו חנונים.

And got caught in a landslide.

ונתקענו במפולת סלעים.

(Laughter)

(צחוק)

I know -- like, really?

אני יודעת -- כאילו, ברצינות?

No. Just kidding.

לא. סתם צוחקת.

(Laughter)

(צחוק)

No more disasters. No. Just the opposite, in fact.

אין אסונות יותר. לא. בדיוק להפך, למעשה.

That was 21 years ago,

זה היה לפני 21 שנים,

and for 19 of those years,

ובמשך 19 מתוכם,

I have been married to that marvelous introvert

אני נשואה לאדם המופלא והמופנם

who never in a million years would have approached me

שגם בעוד מיליון שנה לא היה ניגש אליי

under other circumstances.

בנסיבות אחרות.

We have a wonderful 14-year-old daughter,

יש לנו ילדה מדהימה בת 14,

who did all my illustrations.

שעשתה את כל האיורים.

(Cheers and applause)

(תרועות ומחיאות כפיים)

Yeah.

כן.

So, pro tip:

אז, טיפ של מקצוענית:

apparently, nothing makes you sexier than needing a walker

מסתבר, שאין דבר סקסי יותר מהצורך במקל הליכה.

on your first date.

בדייט הראשון.

So this isn't a story about piercings

אז הסיפור הוא לא על ניקובים

or sharks or boilings or breakings.

או כרישים או הרתחות או שברים.

It's a love story.

זה סיפור אהבה.

It's a love story with a funny little epilogue.

זה סיפור אהבה עם אפילוג קטן ומצחיק.

Now I was weight-bearing again, I could reschedule that surgery,

עכשיו אני "נושאת משקל" (נשואה) שוב, יכולתי לשנות את תאריך הניתוח,

get the spine out.

להוציא את הקוץ החוצה.

But I didn't need it anymore.

אבל לא הייתי צריכה את זה יותר.

Turns out, when you break a bone,

מסתבר, שכשאתם שוברים עצם,

your body scavenges calcium from all the bones in your body --

הגוף שלך שואב סידן מכל העצמות בגוף שלכם --

and from the little sea urchin spine that you happen to have lodged

ומהקוץ הקטן של קיפוד הים שבמקרה מתגורר אצלכם

in the joint of your finger.

במפרק של האצבע.

So yes,

אז כן,

my pelvis is now part sea urchin.

האגן שלי עכשיו הוא חלקית קיפוד ים.

(Laughter)

(צחוק)

So to biology brain, physicist brain,

אז למוח ביולוגי, מוח פיזיקאי,

adrenaline brain, warm-blooded-mammal brain,

מוח אדרנלין, מוח יונק בעל דם חם,

I get to add "urchin brain,"

אני יכולה להוסיף "מוח קיפוד",

with all of the superpowers that that confers.

עם כל כוחות העל שבאים עם זה.

You don't need to worry, though:

אבל, אתם לא צריכים לדאוג:

that I am not fully human is one of the things

זה שאני לא לגמרי אנושית זה אחד הדברים

that my family loves the most about me.

שהמשפחה שלי הכי אוהבת לגבי.

(Laughter)

(צחוק)

Thank you very much.

תודה רבה לכם.

(Applause)

(מחיאות כפיים)