Making art of New York's urban ruins | Miru Kim

מתרגם: lia guttman מבקר: Ido Dekkers

I was raised in Seoul, Korea,

גדלתי בסיאול, קוריאה,

and moved to New York City in 1999 to attend college.

ועברתי לעיר ניו יורק ב-1999 כדי ללמוד במכללה.

I was pre-med at the time,

הייתי במכינה קדם-רפואית באותו זמן,

and I thought I would become a surgeon

וחשבתי שאני עתידה להיות מנתחת

because I was interested in anatomy

כי התעניינתי באנטומיה

and dissecting animals really piqued my curiosity.

וניתוח חיות ממש הצית את הסקרנות שלי.

At the same time, I fell in love with New York City.

באותה עת, התאהבתי בעיר ניו יורק.

I started to realize that I could look at the whole city

התחלתי להבין שאני יכולה להסתכל על העיר בשלמותה

as a living organism.

כעל אורגניזם חי.

I wanted to dissect it

רציתי לנתח אותה

and look into its unseen layers.

ולבחון את השכבות הלא נראות שלה.

And the way to it, for me,

והדרך לעשות זאת, עבורי,

was through artistic means.

הייתה באמצעים אמנותיים.

So, eventually I decided to pursue an MFA instead of an M.D.

אז, בסופו של דבר, החלטתי ללמוד תואר שני באומנויות במקום רפואה.

and in grad school I became interested

ובמהלך התואר התחלתי להתעניין

in creatures that dwell in the hidden corners of the city.

ביצורים שמתגוררים בפינות הנסתרות של העיר.

In New York City, rats are part of commuters' daily lives.

בניו יורק, עכברושים הם חלק מחיי היום יום של נוסעי הרכבת התחתית.

Most people ignore them or are frightened of them.

רוב האנשים מתעלמים מהם או מפחדים מהם.

But I took a liking to them

אבל אני נמשכתי אליהם

because they dwell on the fringes of society.

כי הם שוכנים בשוליים של החברה.

And even though they're used in labs to promote human lives,

ולמרות שהם מנוצלים במעבדות על מנת לשפר את חיי האדם,

they're also considered pests.

הם גם נתפסים כמטרד.

I also started looking around in the city

התחלתי להביט גם מסביבי בתוך העיר

and trying to photograph them.

בניסיון לצלם אותם.

One day, in the subway, I was snapping pictures of the tracks

יום אחד, ברכבת התחתית, צילמתי את פסי הרכבת

hoping to catch a rat or two,

בתקווה לתפוס עכברוש או שניים,

and a man came up to me and said,

ואיש אחד ניגש אליי ואמר,

"You can't take photographs here.

"את לא יכולה לצלם כאן.

The MTA will confiscate your camera."

רשות התחבורה תחרים את המצלמה שלך."

I was quite shocked by that,

הייתי די המומה מכך,

and thought to myself, "Well, OK then.

וחשבתי לעצמי, "טוב, בסדר.

I'll follow the rats."

אני פשוט אעקוב אחר העכברושים."

Then I started going into the tunnels,

אז התחלתי ללכת אל תוך המנהרות,

which made me realize that there's a whole new dimension to the city

שגרמו לי להבין כי יש מימד שלם בעיר

that I never saw before and most people don't get to see.

שלא ראיתי לפני כן ורוב האנשים לא זוכים לראות.

Around the same time, I met like-minded individuals

סביב אותו הזמן, פגשתי אנשים בעלי חשיבה דומה

who call themselves urban explorers, adventurers, spelunkers,

שקוראים לעצמם חוקרים עירוניים, הרפתקנים, חוקרי מערות,

guerrilla historians, etc.

היסטוריונים של גרילה וכו'.

I was welcomed into this loose, Internet-based network

הוזמנתי לרשת החופשית ומבוססת-האינטרנט הזו

of people who regularly explore urban ruins

של אנשים שחוקרים הריסות בעיר באופן קבוע

such as abandoned subway stations,

כמו תחנות רכבת תחתית נטושות,

tunnels, sewers, aqueducts,

מנהרות, ביוב, מובילי מים,

factories, hospitals, shipyards and so on.

מפעלים, בתי חולים, מספנות וכדומה.

When I took photographs in these locations,

כשצילמתי באתרים האלה,

I felt there was something missing in the pictures.

הרגשתי שמשהו חסר בתמונות.

Simply documenting these soon-to-be-demolished structures

תיעוד בלבד של המבנים-המיועדים-להריסה הללו

wasn't enough for me.

לא היה מספיק עבורי.

So I wanted to create a fictional character

אז רציתי ליצור דמות פיקטיבית

or an animal that dwells in these underground spaces,

או חיה ששוכנת במרחבים התת קרקעיים האלה,

and the simplest way to do it, at the time,

והדרך הפשוטה ביותר לעשות זאת, באותו זמן,

was to model myself.

הייתה לדגמן בעצמי.

I decided against clothing

החלטתי נגד כסות

because I wanted the figure to be without any cultural implications

כי רציתי שהדמות תהיה ללא השפעות תרבותיות

or time-specific elements.

או אלמנטים של נקודת זמן מסויימת.

I wanted a simple way to represent a living body

רציתי דרך פשוטה לייצג גוף חי

inhabiting these decaying, derelict spaces.

מאכלס את המרחבים הנרקבים, המוזנחים.

This was taken in the Riviera Sugar Factory in Red Hook, Brooklyn.

זה צולם במפעל הסוכר 'ריווירה' ברד הוק, ברוקלין.

It's now an empty, six-acre lot

כעת אלו הם שישה דונם של מגרש ריק

waiting for a shopping mall right across from the new Ikea.

ממתינים לקניון מול החנות החדשה של איקאה.

I was very fond of this space

חיבבתי מאוד את המרחב הזה

because it's the first massive industrial complex I found on my own

כי זה המבנה התעשייתי המאסיבי הראשון שמצאתי בעצמי

that is abandoned.

שהוא נטוש.

When I first went in, I was scared,

כשנכנסתי לראשונה, פחדתי,

because I heard dogs barking and I thought they were guard dogs.

כי שמעתי כלבים נובחים וחשבתי שאלו כלבי שמירה.

But they happened to be wild dogs living there,

אבל למעשה הם היו כלבי פרא שחיו שם

and it was right by the water,

וזה היה ליד המים,

so there were swans and ducks swimming around

כך שהיו שם ברבורים וברווזים ששחו מסביב

and trees growing everywhere

ועצים צמחו בכל מקום

and bees nesting in the sugar barrels.

ודבורים קיננו בחביות הסוכר.

The nature had really reclaimed the whole complex.

הטבע ממש דרש בחזרה את כל המבנה.

And, in a way, I wanted the human figure in the picture

ובדרך מסויימת, רציתי דמות אנושית בתמונה

to become a part of that nature.

שתהפוך לחלק מן הטבע.

When I got comfortable in the space,

כשהרגשתי נוח במרחב,

it also felt like a big playground.

זה גם הרגיש כמו מגרש משחקים גדול.

I would climb up the tanks and hop across exposed beams

הייתי מטפסת על מיכלים ומדלגת מעבר למוטות חשופים

as if I went back in time and became a child again.

כאילו חזרתי בזמן ונהייתי ילדה שוב.

This was taken in the old Croton Aqueduct,

זה צולם במוביל המים הישן מנהר הקרוטון

which supplied fresh water to New York City for the first time.

שסיפק מים טריים לניו יורק לראשונה.

The construction began in 1837.

הבנייה התחילה בשנת 1837.

It lasted about five years.

היא נמשכה כחמש שנים.

It got abandoned when the new Croton Aqueducts opened in 1890.

הוא ננטש כשנפתח מוביל מים חדש בשנת 1890.

When you go into spaces like this,

כשאתם נכנסים לחללים כאלו,

you're directly accessing the past,

אתם ניגשים ישירות לעבר

because they sit untouched for decades.

כי הם נותרים ללא שינוי במשך עשורים.

I love feeling the aura of a space that has so much history.

אני אוהבת להרגיש את ההילה של חלל בעל היסטוריה כה ארוכה.

Instead of looking at reproductions of it at home,

במקום להסתכל על רפרודוקציות שלו בבית,

you're actually feeling the hand-laid bricks

אתם מרגישים את האבנים-שהונחו-ביד

and shimmying up and down narrow cracks

ומתנדנדים למעלה ולמטה בסדקים צרים

and getting wet and muddy

ונהיים רטובים ומלאים בוץ

and walking in a dark tunnel with a flashlight.

והולכים במנהרה חשוכה עם פנס.

This is a tunnel underneath Riverside Park.

זו מנהרה מתחת לריוורסייד פארק.

It was built in the 1930s by Robert Moses.

היא נבנתה בשנות השלושים על ידי רוברט מוזס.

The murals were done by a graffiti artist

ציורי הקיר נעשו על ידי אמן גרפיטי

to commemorate the hundreds of homeless people

כדי להנציח את מאות האנשים ההומלסים

that got relocated from the tunnel in 1991

שהועברו מן המנהרה ב-1991

when the tunnel reopened for trains.

כשהמנהרה נפתחה מחדש לרכבות.

Walking in this tunnel is very peaceful.

הליכה במנהרה הזו היא מאוד שלווה.

There's nobody around you,

אין אף אחד מסביבכם,

and you hear the kids playing in the park above you,

ואתם שומעים את הילדים משחקים בפארק מעליכם,

completely unaware of what's underneath.

לחלוטין לא מודעים למה שמתחת.

When I was going out a lot to these places,

כשהלכתי הרבה למקומות האלה

I was feeling a lot of anxiety and isolation

הרגשתי חרדה רבה ובידוד

because I was in a solitary phase in my life,

כי הייתי בתקופה בודדה בחיי

and I decided to title my series "Naked City Spleen,"

והחלטתי לכנות את הסדרה שלי בשם "דכאון של עיר עירומה,"

which references Charles Baudelaire.

שמתייחס לצ'ארלס בודלייר.

"Naked City" is a nickname for New York,

"עיר עירומה" זהו כינוי לניו יורק,

and "Spleen" embodies the melancholia and inertia

ו"דכאון" מגלם את המלנכוליה והאינרציה

that come from feeling alienated in an urban environment.

שעולות מתחושת הזרות בסביבה האורבנית.

This is the same tunnel.

זוהי אותה מנהרה.

You see the sunbeams coming from the ventilation ducts

אתם רואים את קרני השמש שמגיעות מתעלות האוורור

and the train approaching.

ואת הרכבת מתקרבת.

This is a tunnel that's abandoned in Hell's Kitchen.

זו מנהרה שננטשה בהל'ס קיטשן (שכונה בברוקלין).

I was there alone, setting up,

הייתי שם לבד, מתכוננת,

and a homeless man approached.

והומלס התקרב אליי.

I was basically intruding in his living space.

למעשה התפרצתי למרחב המחייה שלו.

I was really frightened at first,

הייתי מאוד מפוחדת בהתחלה,

but I calmly explained to him that I was working on an art project

אבל הסברתי לו ברוגע שאני עובדת על פרוייקט אמנות

and he didn't seem to mind

ונראה שלא היה לו אכפת

and so I went ahead and put my camera on self-timer

אז ניגשתי לשים את המצלמה שלי על צילום עצמי (טיימר)

and ran back and forth.

ורצתי אחורה וקדימה.

And when I was done, he actually offered me his shirt

וכשסיימתי, הוא למעשה הציע לי את החולצה שלו

to wipe off my feet

כדי לנגב את כפות הרגליים

and kindly walked me out.

והוליך אותי באדיבות החוצה.

It must have been a very unusual day for him.

זה בטח היה יום מאוד לא שיגרתי עבורו.

(Laughter)

(צחוק)

One thing that struck me, after this incident,

דבר אחד שהיכה בי, לאחר התקרית הזו,

was that a space like that holds so many deleted memories of the city.

היה שחלל כזה מחזיק בכל כך הרבה זכרונות אבודים של העיר.

That homeless man, to me, really represented

האיש ההומלס הזה, עבורי, באמת סימל

an element of the unconscious of the city.

אלמנט של הלא מודע בעיר.

He told me that he was abused above ground

הוא אמר לי שהוא נוצל על פני השטח,

and was once in Riker's Island,

והיה פעם באי ריקרס (בית כלא בעיר ניו יורק),

and at last he found peace and quiet in that space.

ובסופו של דבר מצא שלווה ושקט בחלל הזה.

The tunnel was once built for the prosperity of the city,

המנהרה נבנתה בגלל השגשוג של העיר,

but is now a sanctuary for outcasts,

אבל עכשיו היא מקלט עבור הדחויים,

who are completely forgotten in the average urban dweller's everyday life.

שלגמרי נשכחו בחיים הבינוניים והיומיומיים של תושבי העיר.

This is underneath my alma mater, Columbia University.

זה מתחת לבית הספר שלי, אוניברסיטת קולומביה.

The tunnels are famous for having been used

המנהרות מפורסמות כי השתמשו בהן

during the development of the Manhattan Project.

במהלך הפיתוח של פרוייקט מנהטן.

This particular tunnel is interesting

המנהרה המסויימת הזו מעניינת

because it shows the original foundations of Bloomingdale Insane Asylum,

כי היא מראה את היסודות המקוריים של בית המשוגעים בלומינגדייל

which was demolished in 1890

שנהרס ב-1890

when Columbia moved in.

כשאוניברסיטת קולומביה עברה לשם.

This is the New York City Farm Colony,

זוהי מושבת האיכרים של העיר ניו יורק,

which was a poorhouse in Staten Island

שהיוותה בית מחסה בסטאטן איילנד

from the 1890s to the 1930s.

החל משנות ה-90 של המאה ה-19 ועד שנות ה-30.

Most of my photos are set in places

רוב הצילומים שלי מתבצעים במקומות

that have been abandoned for decades,

שנותרו נטושים במשך עשרות שנים

but this is an exception.

אבל זה יוצא מן הכלל.

This children's hospital was closed in 1997;

בית החולים לילדים נסגר ב-1997;

it's located in Newark.

הוא ממוקם בניוארק.

When I was there three years ago,

וכשהייתי שם לפני שלוש שנים,

the windows were broken and the walls were peeling,

החלונות היו שבורים והקירות מקולפים,

but everything was left there as it was.

אבל הכל נשאר כפי שהיה אז,

You see the autopsy table, morgue trays, x-ray machines

רואים את שולחן הנתיחה שלאחר המוות, תאים לגופות, מכונות הרנטגן

and even used utensils,

ואפילו מכשירים משומשים

which you see on the autopsy table.

שאתם רואים על שולחן הנתיחה שלאחר המוות.

After exploring recently-abandoned buildings,

אחרי שחקרתי בניינים שננטשו לאחרונה

I felt that everything could fall into ruins very fast:

הרגשתי שהכל יכול לקרוס מהר מאוד:

your home, your office, a shopping mall, a church --

הבית שלך, המשרד שלך, קניון, כנסייה ...

any man-made structures around you.

כל מבנה מעשה ידי אדם מסביבך.

I was reminded of how fragile our sense of security is

קיבלתי תזכורת לכמה שתחושת הבטחון שלנו שבירה

and how vulnerable people truly are.

ולכמה פגיעים אנשים באמת.

I love to travel,

אני אוהבת לטייל,

and Berlin has become one of my favorite cities.

וברלין הפכה לאחת הערים האהובות עליי.

It's full of history,

היא מלאה בהיסטוריה,

and also full of underground bunkers

ומלאה גם בבונקרים תת-קרקעיים

and ruins from the war.

והריסות מהמלחמה.

This was taken under a homeless asylum

זה צולם מתחת לבית מחסה להומלסים

built in 1885 to house 1,100 people.

שנבנה ב-1885 כדי להכיל 1,100 אנשים.

I saw the structure while I was on the train,

אני ראיתי את המבנה בזמן שנסעתי ברכבת,

and I got off at the next station and met people there

וירדתי בתחנה הבאה ופגשתי שם אנשים

that gave me access to their catacomb-like basement,

שנתנו לי גישה למרתף שלהם, הנראה כמו אולם קבורה,

which was used for ammunition storage during the war

ששימש לאחסון תחמושת במהלך המלחמה

and also, at some point, to hide groups of Jewish refugees.

וגם, בנקודה מסויימת, להחבאת קבוצות של פליטים יהודיים.

This is the actual catacombs in Paris.

זו באמת מערכת קבורה תת קרקעית בפריס.

I explored there extensively

חקרתי שם בצורה מקיפה

in the off-limits areas

באזורים שהם מחוץ לתחום

and fell in love right away.

והתאהבתי מיד.

There are more than 185 miles of tunnels,

יש שם יותר מ-185 מייל של מנהרות

and only about a mile is open to the public as a museum.

ורק מייל אחד בערך פתוח לציבור כמוזיאון.

The first tunnels date back to 60 B.C.

המנהרות הראשונות מתוארכות ל-60 לפנה"ס.

They were consistently dug as limestone quarries

הן נחפרו בעקביות כמחצבות לאבן-סיד

and by the 18th century,

ולקראת המאה ה-18,

the caving-in of some of these quarries posed safety threats,

התמוטטות של כמה מהמחצבות הללו היוו סכנה בטיחותית

so the government ordered reinforcing of the existing quarries

אז הממשלה הורתה על תחזוק המחצבות הקיימות

and dug new observation tunnels

וחפרה מנהרות פיקוח חדשות

in order to monitor and map the whole place.

על מנת להשגיח ולמפות את המקום כולו.

As you can see, the system is very complex and vast.

כמו שאתם יכולים לראות, המערכת מאוד מסובכת וגדולה.

It's very dangerous to get lost in there.

זה מאוד מסוכן ללכת לאיבוד שם.

And at the same time,

ובאותה תקופה,

there was a problem in the city with overflowing cemeteries.

הייתה בעיה בעיר של בתי קברות מאוכלסים יתר על המידה,

So the bones were moved from the cemeteries into the quarries,

כך שהעצמות הועברו מבתי הקברות אל תוך המחצבות,

making them into the catacombs.

והפכו אותן למערכת קבורה תת-קרקעית.

The remains of over six million people are housed in there,

השרידים של יותר מ-6 מיליון אנשים מצויים שם,

some over 1,300 years old.

חלקם בני למעלה מ-1,300 שנים.

This was taken under the Montparnasse Cemetery

זה צולם מתחת לבית הקברות מונפרנס

where most of the ossuaries are located.

היכן שרוב הגלוסקמות ממוקמות.

There are also phone cables that were used in the '50s

יש שם גם כבלי טלפון ששומשו בשנות ה-50.

and many bunkers from the World War II era.

והרבה בונקרים מתקופת מלחמת העולם השנייה.

This is a German bunker.

זהו בונקר גרמני.

Nearby there's a French bunker,

בסמוך ישנו בונקר צרפתי,

and the whole tunnel system is so complex

וכל מערכת המנהרות כל כך מסובכת,

that the two parties never met.

ששתי הקבוצות מעולם לא נפגשו.

The tunnels are famous for having been used by the Resistance,

המנהרות מפורסמות בכך ששימשו את המחתרת,

which Victor Hugo wrote about in "Les Miserables."

עליה כתב ויקטור הוגו ב'עלובי החיים'.

And I saw a lot of graffiti from the 1800s, like this one.

וראיתי הרבה גרפיטי מהמאה ה-19, כמו זה.

After exploring the underground of Paris,

אחרי שחקרתי את האנדרגראונד של פריס,

I decided to climb up,

החלטתי לטפס למעלה,

and I climbed a Gothic monument

וטיפסתי על מצבת זכרון גותית

that's right in the middle of Paris.

שנמצאת ממש במרכזה של פריס.

This is the Tower of Saint Jacques.

זה המגדל של ז'אק הקדוש.

It was built in the early 1500s.

הוא נבנה בתחילת המאה ה-16.

I don't recommend sitting on a gargoyle in the middle of January, naked.

אני לא ממליצה לשבת על גרגול באמצע ינואר, עירומה.

It was not very comfortable. (Laughter)

זה לא היה נוח במיוחד.

And all this time,

וכל הזמן הזה,

I never saw a single rat in any of these places,

לא ראיתי עכברוש בודד באף אחד מהמקומות האלה.

until recently, when I was in the London sewers.

עד לאחרונה, כשהייתי בתעלות הביוב של לונדון.

This was probably the toughest place to explore.

זה כנראה המקום הקשה ביותר לחקור.

I had to wear a gas mask because of the toxic fumes --

הייתי צריכה לחבוש מסכת חמצן, בגלל הגזים הרעילים,

I guess, except for in this picture.

אני מניחה שפרט לתמונה הזו.

And when the tides of waste matter come in

וכשהזרמים של חומרי הפסולת נכנסים פנימה

it sounds as if a whole storm is approaching you.

זה נשמע כאילו סופה מתקרבת אלייך.

This is a still from a film I worked on recently, called "Blind Door."

זו תמונה מסרט שעבדתי עליו לאחרונה, בשם דלת אטומה.

I've become more interested in capturing movement and texture.

התחלתי להתעניין יותר בלכידה של תנועה ומרקם.

And the 16mm black-and-white film gave a different feel to it.

והפילם השחור לבן 16 מ"מ נתן לזה תחושה אחרת.

And this is the first theater project I worked on.

וזה פרוייקט התיאטרון הראשון שעבדתי עליו.

I adapted and produced "A Dream Play" by August Strindberg.

עיבדתי והפקתי את "מחזה חלום" של אוגוסט סטרינדברג

It was performed last September one time only

והוא הועלה בספטמבר האחרון פעם אחת בלבד

in the Atlantic Avenue tunnel in Brooklyn,

במנהרת אטלנטיק אבניו בברוקלין,

which is considered to be the oldest underground train tunnel in the world,

שנחשבת למנהרת הרכבת התת-קרקעית הישנה ביותר בעולם,

built in 1844.

היא נבנתה ב-1844.

I've been leaning towards more collaborative projects like these, lately.

אני נוטה ליותר פרוייקטים בשיתוף פעולה כמו זה, לאחרונה.

But whenever I get a chance I still work on my series.

אבל בכל פעם שמזדמן לי אני עדיין עובדת על הסדרה שלי.

The last place I visited

המקום האחרון שביקרתי בו

was the Mayan ruins of Copan, Honduras.

היה חורבות המאיה של קופאן, הונדורס.

This was taken inside an archaeological tunnel in the main temple.

זה צולם בתוך מנהרה ארכיאולוגית שבמקדש המרכזי.

I like doing more than just exploring these spaces.

אני אוהבת לעשות יותר מאשר רק לחקור את החללים הללו.

I feel an obligation to animate and humanize these spaces continually

אני מרגישה מחוייבות להפיח חיים ולהאניש את החללים הללו ללא הרף

in order to preserve their memories in a creative way --

על מנת לשמר את הזכרון שלהם בצורה יצירתית

before they're lost forever.

לפני שיאבדו לנצח.

Thank you.

תודה לכם.