Naomi Oreskes: Why we should trust scientists

מתרגם: Yubal Masalker מבקר: Oren Szekatch

Every day we face issues like climate change

בכל יום אנו נתקלים בנושאים כמו שינויי אקלים

or the safety of vaccines

או בטיחות של חיסונים

where we have to answer questions whose answers

בהם עלינו להשיב על שאלות שהתשובות עליהן

rely heavily on scientific information.

נסמכות משמעותית על ידע מדעי.

Scientists tell us that the world is warming.

מדענים מספרים לנו שהעולם מתחמם.

Scientists tell us that vaccines are safe.

מדענים מספרים לנו שחיסונים אינם מסוכנים.

But how do we know if they are right?

אבל כיצד ניתן לדעת שהם צודקים?

Why should be believe the science?

מדוע שנאמין למדע?

The fact is, many of us actually don't believe the science.

האמת היא שרבים מאיתנו לא מאמינים למדע.

Public opinion polls consistently show

סקרי דעת-קהל מוכיחים בעקביות

that significant proportions of the American people

שחלקים גדולים בציבור האמריקאי

don't believe the climate is warming due to human activities,

אינם מאמינים שהאקלים מתחמם בגלל מעשי אדם,

don't think that there is evolution by natural selection,

הם גם לא סבורים שיש ברירה טבעית באבולוציה,

and aren't persuaded by the safety of vaccines.

ואינם משוכנעים בבטיחות של חיסונים.

So why should we believe the science?

אז מדוע עלינו להאמין למדע?

Well, scientists don't like talking about science as a matter of belief.

מדענים לא אוהבים לדבר על מדע כעניין של אמונה.

In fact, they would contrast science with faith,

בעצם, הם רואים ניגוד בין מדע לאמונה,

and they would say belief is the domain of faith.

והם יאמרו שאמונה היא תחום של דת.

And faith is a separate thing apart and distinct from science.

ושדת זה דבר נפרד ונבדל מהמדע.

Indeed they would say religion is based on faith

הם יאמרו שדת מבוססת על אמונה

or maybe the calculus of Pascal's wager.

או אולי על המתמטיקה של תיאוריית פסקאל.

Blaise Pascal was a 17th-century mathematician

בלייז פסקאל היה מתמטיקאי במאה ה-17

who tried to bring scientific reasoning to the question of

שניסה להכניס היגיון מדעי לשאלת

whether or not he should believe in God,

האמונה באלוהים,

and his wager went like this:

התיאוריה שלו אמרה כך:

Well, if God doesn't exist

אם אלוהים לא קיים

but I decide to believe in him

אבל אני מחליט להאמין בו,

nothing much is really lost.

לא הפסדתי כלום.

Maybe a few hours on Sunday.

אולי בזבוז של כמה שעות בימי ראשון.

(Laughter)

(צחוק)

But if he does exist and I don't believe in him,

אבל אם הוא קיים ואני לא מאמין בו,

then I'm in deep trouble.

אז אני בצרות.

And so Pascal said, we'd better believe in God.

ולכן לפי פסקאל, עדיף להאמין באלוהים.

Or as one of my college professors said,

או כפי שאחד המרצים שלי אמר,

"He clutched for the handrail of faith."

"הוא לפת את המעקה שמוביל לאמונה."

He made that leap of faith

הוא ביצע את הקפיצה האמונית

leaving science and rationalism behind.

בהותירו את המדע והרציונליות מאחור.

Now the fact is though, for most of us,

האמת היא שעבור רובנו,

most scientific claims are a leap of faith.

רוב הטענות המדעיות, אף הן קפיצה אמונית.

We can't really judge scientific claims for ourselves in most cases.

אין אנו באמת יכולים לשפוט טענות מדעיות בעצמנו ברוב המקרים.

And indeed this is actually true for most scientists as well

וזה נכון גם לגבי רוב המדענים

outside of their own specialties.

מחוץ לתחום התמחותם.

So if you think about it, a geologist can't tell you

לכן אם תחשבו על זה, גאולוג אינו יכול לומר לנו

whether a vaccine is safe.

אם חיסון הוא בטוח.

Most chemists are not experts in evolutionary theory.

רוב הכימאים אינם מבינים בתיאוריית האבולוציה.

A physicist cannot tell you,

פיזיקאי לא יכול לומר לנו,

despite the claims of some of them,

למרות ההצהרות של כמה מהם,

whether or not tobacco causes cancer.

אם טבק גורם לסרטן או לא.

So, if even scientists themselves

לכן, אם אפילו המדענים עצמם צריכים

have to make a leap of faith

לעשות קפיצה אמונית

outside their own fields,

בתחומים שמחוץ להתמחותם,

then why do they accept the claims of other scientists?

אז מדוע הם מקבלים את הטענות של מדענים אחרים?

Why do they believe each other's claims?

מדוע הם מאמינים לטענות של מדענים אחרים?

And should we believe those claims?

והאם עלינו להאמין לטענות הללו?

So what I'd like to argue is yes, we should,

אני מבקשת לטעון שכן, אנחנו כן צריכים,

but not for the reason that most of us think.

אבל לא בגלל הסיבה שרובנו חושבים.

Most of us were taught in school that the reason we should

רובנו למדנו בבית-ספר שהסיבה בגללה

believe in science is because of the scientific method.

עלינו להאמין במדע היא השיטה המדעית.

We were taught that scientists follow a method

לימדו אותנו שמדענים פועלים לפי שיטה

and that this method guarantees

וששיטה זו מבטיחה

the truth of their claims.

את אמיתות טענותיהם.

The method that most of us were taught in school,

השיטה שרובנו למדנו בבית-ספר, ניתן לכנותה

we can call it the textbook method,

שיטת ספר-הלימוד,

is the hypothetical deductive method.

זוהי שיטת ההיסק הדדוקטיבי.

According to the standard model, the textbook model,

לפי המודל הסטנדרטי, המודל של ספר-הלימוד,

scientists develop hypotheses, they deduce

מדענים מפתחים תיאוריה, הם מסיקים ממנה

the consequences of those hypotheses,

את התוצאות שהתיאוריה תתן,

and then they go out into the world and they say,

ואז הם אומרים,

"Okay, well are those consequences true?"

"האם התוצאות הללו נכונות?"

Can we observe them taking place in the natural world?

"האם ניתן לצפות בהן מתקיימות בטבע?"

And if they are true, then the scientists say,

אם הן מתקיימות, המדענים אומרים

"Great, we know the hypothesis is correct."

שהתיאוריה נכונה.

So there are many famous examples in the history

יש דוגמאות ידועות מההיסטוריה

of science of scientists doing exactly this.

של המדע שבהן המדענים עשו בדיוק את זה.

One of the most famous examples

אחת הדוגמאות הכי מפורסמות

comes from the work of Albert Einstein.

היא העבודה שעשה אלברט איינשטיין.

When Einstein developed the theory of general relativity,

כאשר איינשטיין פיתח את תיאוריית היחסות הכללית,

one of the consequences of his theory

אחת המסקנות של התיאוריה

was that space-time wasn't just an empty void

היתה שמרחב-זמן אינו רק חלל ריק

but that it actually had a fabric.

אלא שיש לו ממש מרקם.

And that that fabric was bent

ושאותו מרקם מתכופף

in the presence of massive objects like the sun.

בנוכחות של עצמים כבדים כמו השמש.

So if this theory were true then it meant that light

אם תיאוריה זו נכונה, פירוש הדבר שאור,

as it passed the sun

בעוברו ליד השמש

should actually be bent around it.

צריך להתכופף לידה.

That was a pretty startling prediction

זה היה חיזוי מדהים

and it took a few years before scientists

וזה לקח כמה שנים עד שהמדענים

were able to test it

הצליחו לבחון אותו.

but they did test it in 1919,

אבל הם בחנו אותו ב-1919,

and lo and behold it turned out to be true.

והפלא ופלא! התברר שהוא מתקיים.

Starlight actually does bend as it travels around the sun.

אור כוכבים אכן מתכופף בעוברו ליד השמש.

This was a huge confirmation of the theory.

זה היה אישרור אדיר של התיאוריה.

It was considered proof of the truth

זה נחשב כהוכחה לאמיתות

of this radical new idea,

הרעיון המהפכני החדש,

and it was written up in many newspapers

וזה התפרסם בהרבה

around the globe.

עיתונים בעולם.

Now, sometimes this theory or this model

לפעמים התיאוריה או המודל הזה נחשבים

is referred to as the deductive-nomological model,

למודל ההיסק הנומולוגי (תורת החוק),

mainly because academics like to make things complicated.

בעיקר בגלל שאנשי אקדמיה אוהבים לסבך עניינים.

But also because in the ideal case, it's about laws.

אבל גם בגלל שבמקרה האידאלי, זה קשור בחוקי הטבע.

So nomological means having to do with laws.

נומולוגי פירושו שזה קשור בחוקים.

And in the ideal case, the hypothesis isn't just an idea:

ובמקרה האידאלי, ההיפותיזה היא לא רק רעיון:

ideally, it is a law of nature.

במקרה האידאלי, זהו חוק טבע.

Why does it matter that it is a law of nature?

מדוע זה חשוב שזה חוק טבע?

Because if it is a law, it can't be broken.

כי אם זה חוק, הוא בלתי שביר.

If it's a law then it will always be true

אם זה חוק אז הוא תמיד יהיה נכון

in all times and all places

בכל זמן ובכל מקום

no matter what the circumstances are.

לא משנה הנסיבות.

And all of you know of at least one example of a famous law:

וכולנו מכירים לפחות דוגמא אחת של חוק מפורסם:

Einstein's famous equation, E=MC2,

המשוואה המפורסמת של איינשטיין: E=mc²,

which tells us what the relationship is

האומרת לנו מהו הקשר

between energy and mass.

בין אנרגיה ומסה.

And that relationship is true no matter what.

וקשר זה נכון לא משנה מה.

Now, it turns out, though, that there are several problems with this model.

כעת מתברר שיש מספר בעיות במודל זה.

The main problem is that it's wrong.

הבעיה המרכזית היא שהוא לא נכון.

It's just not true. (Laughter)

הוא פשוט לא נכון. (צחוק)

And I'm going to talk about three reasons why it's wrong.

ואני אפרט שלוש סיבות מדוע הוא לא נכון.

So the first reason is a logical reason.

הסיבה הראשונה היא סיבה הגיונית.

It's the problem of the fallacy of affirming the consequent.

זוהי הבעיה של הכישלון באישרור המסקנה.

So that's another fancy, academic way of saying

זו דרך יותר מגונדרת ואקדמית לומר שתיאוריות

that false theories can make true predictions.

לא נכונות יכולות לעשות חיזויים נכונים.

So just because the prediction comes true

כך שרק בגלל שחיזוי מתאמת,

doesn't actually logically prove that the theory is correct.

אין זו הוכחה לוגית שהתיאוריה נכונה.

And I have a good example of that too, again from the history of science.

ויש לי דוגמא טובה גם לזה, שוב מההיסטוריה של המדע.

This is a picture of the Ptolemaic universe

זוהי תמונה של היקום של תלמי

with the Earth at the center of the universe

כאשר הארץ היא במרכז היקום

and the sun and the planets going around it.

והשמש וכוכבי-הלכת חגים סביבה.

The Ptolemaic model was believed

רבים וחכמים האמינו במודל

by many very smart people for many centuries.

של תלמי במשך מאות שנים.

Well, why?

מדוע?

Well the answer is because it made lots of predictions that came true.

התשובה היא בגלל שרבים מחיזויו התאמתו.

The Ptolemaic system enabled astronomers

המערכת של תלמי איפשרה לאסטרונומים

to make accurate predictions of the motions of the planet,

לבצע חיזויים מדוייקים של תנועות כוכבי-הלכת,

in fact more accurate predictions at first

בהתחלה אפילו יותר מדוייקים

than the Copernican theory which we now would say is true.

מאשר התיאוריה של קופרניקוס שכיום אנו אומרים שהיא נכונה.

So that's one problem with the textbook model.

לכן זו בעיה ראשונה עם מודל ספר-הלימוד.

A second problem is a practical problem,

בעיה שניה היא בעיה מעשית,

and it's the problem of auxiliary hypotheses.

והיא בעיה של הנחות עזר.

Auxiliary hypotheses are assumptions

הנחות עזר הן הנחות שהמדענים

that scientists are making

מניחים ושהם עשוייים

that they may or may not even be aware that they're making.

להיות או לא להיות מודעים לכך שהם מניחים.

So an important example of this

דוגמא בולטת לכך מגיעה

comes from the Copernican model,

מהמודל של קופרניקוס,

which ultimately replaced the Ptolemaic system.

אשר החליפה בסוף את השיטה של תלמי.

So when Nicolaus Copernicus said,

לכן כאשר ניקולאוס קופרניקוס אמר

actually the Earth is not the center of the universe,

שהארץ אינה מרכז היקום,

the sun is the center of the solar system,

שהשמש היא מרכז מערכת השמש

the Earth moves around the sun.

ושהארץ חגה סביב השמש,

Scientists said, well okay, Nicolaus, if that's true

המדענים אמרו, טוב, אם זה נכון, אנו צריכים

we ought to be able to detect the motion

להיות מסוגלים למצוא את

of the Earth around the sun.

תנועת הארץ סביב השמש.

And so this slide here illustrates a concept

שקופית זו מתארת תפיסה

known as stellar parallax.

הידועה בתור היסט כוכבי.

And astronomers said, if the Earth is moving

האסטרונומים אמרו, אם הארץ נעה ואנחנו

and we look at a prominent star, let's say, Sirius --

מביטים על כוכב בולט, נאמר, סיריוס --

well I know I'm in Manhattan so you guys can't see the stars,

טוב, אני יודעת שאנו במנהטן לא רואים כוכבים,

but imagine you're out in the country, imagine you chose that rural life —

אבל נדמיין שאנו באזור כפרי, תחשבו שבחרנו בחיי כפר --

and we look at a star in December, we see that star

ומביטים בכוכב בדצמבר, אנו רואים את הכוכב

against the backdrop of distant stars.

כנגד הרקע של כוכבים מרוחקים.

If we now make the same observation six months later

אם נבצע תצפית דומה 6 חודשים יותר מאוחר

when the Earth has moved to this position in June,

כאשר הארץ נע למיקום זה ביוני,

we look at that same star and we see it against a different backdrop.

אנו מביטים באותו כוכב ורואים אותו כנגד רקע אחר.

That difference, that angular difference, is the stellar parallax.

ההפרש, ההפרש הזוויתי, הוא ההיסט הכוכבי.

So this is a prediction that the Copernican model makes.

זה הניבוי של המודל הקופרניקאי.

Astronomers looked for the stellar parallax

אסטרונומים חיפשו את ההיסט הכוכבי

and they found nothing, nothing at all.

ולא מצאו דבר, שום כלום.

And many people argued that this proved that the Copernican model was false.

לכן רבים טענו שזו ההוכחה שהמודל הקופרניראי שגוי.

So what happened?

אז מה בעצם קרה כאן?

Well, in hindsight we can say that astronomers were making

במבט לאחור ניתן לומר שהאסטרונומים עשו

two auxiliary hypotheses, both of which

שתי הנחות עזר, שעל שתיהן ניתן

we would now say were incorrect.

לומר היום שהיו שגויות.

The first was an assumption about the size of the Earth's orbit.

הראשונה היתה הנחה לגבי גודלו של מסלול תנועת הארץ.

Astronomers were assuming that the Earth's orbit was large

האסטרונומים הניחו שהמסלול היה גדול

relative to the distance to the stars.

יחסית למרחק מהכוכבים.

Today we would draw the picture more like this,

היום היינו מציירים את התמונה כך.

this comes from NASA,

זו התקבלה מנאסא,

and you see the Earth's orbit is actually quite small.

ובה רואים שמסלול הארץ הוא די קטן.

In fact, it's actually much smaller even than shown here.

למעשה, הוא אפילו קטן עוד יותר ממה שמוצג כאן.

The stellar parallax therefore,

על-כן, ההיסט הכוכבי

is very small and actually very hard to detect.

הוא קטן מאוד וקשה מאוד לגלות אותו.

And that leads to the second reason

וזה מוביל לסיבה השניה

why the prediction didn't work,

בגללה החיזוי לא התאמת.

because scientists were also assuming

כי המדענים גם הניחו

that the telescopes they had were sensitive enough

שהטלסקופים שלהם היו מספיק רגישים

to detect the parallax.

כדי לגלות את ההיסט.

And that turned out not to be true.

וזה התברר כלא נכון.

It wasn't until the 19th century

רק במאה ה-19,

that scientists were able to detect

המדענים הצליחו לגלות

the stellar parallax.

את ההיסט הכוכבי.

So, there's a third problem as well.

יש גם בעיה שלישית.

The third problem is simply a factual problem,

הבעיה השלישית נוגעת פשוט לעובדה

that a lot of science doesn't fit the textbook model.

שרוב המדע אינו מתאים למודל ספר-הלימוד.

A lot of science isn't deductive at all,

רוב המדע אינו דדוקטיבי כלל,

it's actually inductive.

אלא הוא אינדוקטיבי.

And by that we mean that scientists don't necessarily

פירוש הדבר הוא שהמדענים לא בהכרח

start with theories and hypotheses,

מתחילים עם תיאוריות והשערות,

often they just start with observations

אלא לעיתים קרובות הם מתחילים

of stuff going on in the world.

עם תצפיות על התופעות בעולם.

And the most famous example of that is one of the most

הדוגמא הכי ידועה לזה הוא אחד

famous scientists who ever lived, Charles Darwin.

המדענים הכי מפורסמים שהיה אי-פעם, צ'רלס דארווין.

When Darwin went out as a young man on the voyage of the Beagle,

כאשר דארווין יצא כאדם צעיר למסע על הביגל,

he didn't have a hypothesis, he didn't have a theory.

לא היו לו השערות, לא היתה לו תיאוריה.

He just knew that he wanted to have a career as a scientist

הוא רק ידע שהוא שואף לקריירה בתור מדען

and he started to collect data.

והוא החל לאסוף נתונים.

Mainly he knew that he hated medicine

בעיקר הוא ידע שהוא שונא רפואה

because the sight of blood made him sick so

כי מראה של דם החליא אותו

he had to have an alternative career path.

ולכן עליו לבחור מסלול אחר.

So he started collecting data.

לכן הוא החל לאסוף נתונים.

And he collected many things, including his famous finches.

הוא אסף כל מיני דברים כולל הפרושים המפורסמים שלו.

When he collected these finches, he threw them in a bag

לאחר שאסף אותם הוא שם אותם בתיקו

and he had no idea what they meant.

ולא היה לו מושג מה משמעותם.

Many years later back in London,

לאחר שנים רבות, בלונדון,

Darwin looked at his data again and began

הוא חזר ועבר על הנתונים

to develop an explanation,

והחל לפתח הסבר,

and that explanation was the theory of natural selection.

והסבר זה היה התיאוריה של ברירה טבעית.

Besides inductive science,

מלבד מדע אינדוקטיבי,

scientists also often participate in modeling.

מדענים גם בונים מודלים.

One of the things scientists want to do in life

אחד הדברים שמדענים רוצים לעשות בחייהם

is to explain the causes of things.

זה להסביר את סיבת הדברים.

And how do we do that?

כיצד אנחנו עושים זאת?

Well, one way you can do it is to build a model

אחת הדרכים היא לבנות מודל

that tests an idea.

שבוחן רעיון.

So this is a picture of Henry Cadell,

זוהי תמונה של הנרי קאדל,

who was a Scottish geologist in the 19th century.

שהיה גיאולוג סקוטי במאה ה-19.

You can tell he's Scottish because he's wearing

ניתן לראות שהוא סקוטי כי הוא חובש

a deerstalker cap and Wellington boots.

כובע ציידים ומגפיים.

(Laughter)

(צחוק)

And Cadell wanted to answer the question,

קאדל רצה לענות על השאלה,

how are mountains formed?

כיצד נוצרים הרים?

And one of the things he had observed

אחד הדברים שהוא שם לב

is that if you look at mountains like the Appalachians,

הוא שאם מסתכלים על הרי האפלצ'ים,

you often find that the rocks in them

מוצאים לעיתים שהסלעים

are folded,

בהם מקופלים,

and they're folded in a particular way,

והם מקופלים בדרך ייחודית,

which suggested to him

דבר שרמז לו

that they were actually being compressed from the side.

שהם בעצם היו לחוצים מהצדדים.

And this idea would later play a major role

והבנה זו מילאה יותר מאוחר

in discussions of continental drift.

תפקיד חשוב בויכוחים על נדידת יבשות.

So he built this model, this crazy contraption

הוא בנה מודל זה, מכונה מוזרה זו

with levers and wood, and here's his wheelbarrow,

עם ידיות ומוטות עץ, זו המריצה שלו,

buckets, a big sledgehammer.

מיכלים, קורנס גדול.

I don't know why he's got the Wellington boots.

איני יודעת מדוע יש לו מגפיים.

Maybe it's going to rain.

אולי עמד לרדת גשם.

And he created this physical model in order

הוא יצר מודל פיזי כדי

to demonstrate that you could, in fact, create

להוכיח שניתן ליצור צורות בתוך סלעים,

patterns in rocks, or at least, in this case, in mud,

או לפחות, כמו במקרה זה, בבוץ,

that looked a lot like mountains

שדומות מאוד לאלו של ההרים

if you compressed them from the side.

אם לוחצים אותם מהצדדים.

So it was an argument about the cause of mountains.

זה היה טיעון לגבי סיבת קיומם של ההרים.

Nowadays, most scientists prefer to work inside,

בימינו, רוב המדענים מעדיפים לעבוד במקומות סגורים.

so they don't build physical models so much

לכן הם לא בונים מודלים פיזיים

as to make computer simulations.

אלא יותר הדמיות מחשב.

But a computer simulation is a kind of a model.

אבל גם הדמיית מחשב היא מין מודל.

It's a model that's made with mathematics,

זה מודל שנבנה בעזרת מתמטיקה,

and like the physical models of the 19th century,

וכמו המודלים הפיזיים במאה ה-19,

it's very important for thinking about causes.

זה מאוד חשוב לתת את הדעת לגורמים.

So one of the big questions to do with climate change,

אחת השאלות החשובות בנושא שינויי אקלים.

we have tremendous amounts of evidence

יש לנו כמות אדירה של נתונים

that the Earth is warming up.

על כך שהארץ מתחממת.

This slide here, the black line shows

בשקופית זו, הקו השחור מתאר

the measurements that scientists have taken

את המדידות שהמדענים עשו

for the last 150 years

במשך 150 שנים אחרונות

showing that the Earth's temperature

המעידות שטמפרטורת הארץ

has steadily increased,

עולה בהתמדה,

and you can see in particular that in the last 50 years

ובמיוחד ניתן לראות שבחמישים השנים האחרונות

there's been this dramatic increase

יש עליה דרמטית

of nearly one degree centigrade,

של כמעט 1 מעלה צלזיוס,

or almost two degrees Fahrenheit.

או כמעט 2 מעלות פרנהייט.

So what, though, is driving that change?

אם כן, מה גורם לשינוי זה?

How can we know what's causing

כיצד נוכל לדעת מה גורם

the observed warming?

להתחממות שאנו רואים?

Well, scientists can model it

ובכן, מדענים יכולים

using a computer simulation.

לבנות מודל באמצעות הדמיית מחשב.

So this diagram illustrates a computer simulation

תרשים זה מתאר הדמיית מחשב שלקחה

that has looked at all the different factors

בחשבון את כל הגורמים למיניהם

that we know can influence the Earth's climate,

הידועים לנו כמשפיעים על אקלים כדור-הארץ,

so sulfate particles from air pollution,

כמו חלקיקי גפרית מזיהום אויר,

volcanic dust from volcanic eruptions,

אבק וולקני מהתפרצויות הרי-געש,

changes in solar radiation,

שינויים בקרינת שמש,

and, of course, greenhouse gases.

וכמובן, גזי חממה.

And they asked the question,

הם שאלו את השאלה,

what set of variables put into a model

איזה משתנים שנכניס למודל

will reproduce what we actually see in real life?

ישחזרו את מה שאנו רואים בפועל במציאות?

So here is the real life in black.

בשחור מתוארת המציאות כפי שהיא.

Here's the model in this light gray,

באפור זה המודל,

and the answer is

והתשובה היא

a model that includes, it's the answer E on that SAT,

מודל הכולל -- התשובה היא E --

all of the above.

שזה הכל נכון.

The only way you can reproduce

הדרך היחידה בה

the observed temperature measurements

ניתן לשחזר את מדידות הטמפרטורה

is with all of these things put together,

היא עם כל הדברים הללו ביחד,

including greenhouse gases,

כולל גזי החממה,

and in particular you can see that the increase

ובמיוחד ניתן לראות שהגידול

in greenhouse gases tracks

בגזי החממה עוקב

this very dramatic increase in temperature

אחר העליה הדרמטית בטמפרטורה במשך

over the last 50 years.

חמישים השנים האחרונות.

And so this is why climate scientists say

וזו הסיבה למה מדעני אקלים אומרים

it's not just that we know that climate change is happening,

שזה לא רק שאנו יודעים שמתרחש שינוי אקלים,

we know that greenhouse gases are a major part

אלא שאנו גם יודעים שגזי החממה

of the reason why.

הם הסיבה העיקרית לשינוי האקלים.

So now because there all these different things

בגלל שהמדענים עושים דברים שונים

that scientists do,

כאלה ואחרים,

the philosopher Paul Feyerabend famously said,

הפילוסוף פול פייראבנד אמר את אימרתו הידועה,

"The only principle in science

"העיקרון היחיד במדע

that doesn't inhibit progress is: anything goes."

שלא מעכב התקדמות הוא: שהכל הולך."

Now this quotation has often been taken out of context,

ציטוט זה לעיתים מוצא מהקשרו,

because Feyerabend was not actually saying

כי פיירבנד לא אמר למעשה

that in science anything goes.

שבמדע הכל הולך.

What he was saying was,

מה שהוא אמר היה,

actually the full quotation is,

הציטוט המלא הוא,

"If you press me to say

"אם תלחצו עליי לומר

what is the method of science,

מהי השיטה של המדע,

I would have to say: anything goes."

יהיה עליי לומר: הכל הולך."

What he was trying to say

מה שהוא ניסה לומר

is that scientists do a lot of different things.

הוא שמדענים עושים כל מיני דברים.

Scientists are creative.

מדענים הם יצירתיים.

But then this pushes the question back:

אבל זה מחזיר אותנו לשאלה:

If scientists don't use a single method,

אם מדענים לא משתמשים בשיטה אחת ויחידה,

then how do they decide

אז כיצד הם מחליטים

what's right and what's wrong?

מה נכון ומה לא?

And who judges?

ומי קובע?

And the answer is, scientists judge,

התשובה היא, המדענים קובעים,

and they judge by judging evidence.

והם קובעים על-פי שיפוט לגבי ממצאים.

Scientists collect evidence in many different ways,

מדענים אוספים ממצאים בכל מיני דרכים, אבל לא משנה

but however they collect it,

איך הם אוספים אותם,

they have to subject it to scrutiny.

עליהם להעבירם תחת ביקורת קפדנית.

And this led the sociologist Robert Merton

וזה גרם לסוציולוג רוברט מרטון

to focus on this question of how scientists

להתמקד בשאלה כיצד מדענים בוחנים

scrutinize data and evidence,

נתונים וממצאים.

and he said they do it in a way he called

הוא טען שהם עושים זאת בדרך שהוא כינה

"organized skepticism."

"ספקנות מאורגנת".

And by that he meant it's organized

ובכך הוא התכוון שזה מאורגן

because they do it collectively,

כי הם עושים זאת במשותף,

they do it as a group,

הם עושים זאת כקבוצה,

and skepticism, because they do it from a position

וספקנות, כי הם עושים זאת מעמדה

of distrust.

של חוסר אמון.

That is to say, the burden of proof

כלומר, חובת ההוכחה

is on the person with a novel claim.

היא על האדם שבא עם טיעון חדש.

And in this sense, science is intrinsically conservative.

ומהבחינה הזו, המדענים עקביים ביסודם.

It's quite hard to persuade the scientific community

די קשה לשכנע את הקהילה המדעית

to say, "Yes, we know something, this is true."

לומר, "כן, אנו מבינים משהו, זה נכון."

So despite the popularity of the concept

לכן למרות הפופולריות של התפיסה לגבי

of paradigm shifts,

שינויי פאראדיגמות,

what we find is that actually,

מה שאנו מגלים

really major changes in scientific thinking

הוא שלמעשה שינויים מהותיים

are relatively rare in the history of science.

בחשיבה המדעית הם נדירים יחסית בהיסטוריה של המדע.

So finally that brings us to one more idea:

כך שלבסוף זה מוביל אותנו לרעיון נוסף:

If scientists judge evidence collectively,

אם מדענים שופטים ראיות במשותף,

this has led historians to focus on the question

הדבר הוביל היסטוריונים להתמקד בשאלה

of consensus,

של קוצנזוס,

and to say that at the end of the day,

ולומר שבסופו של דבר,

what science is,

המדע הוא --

what scientific knowledge is,

מה שהידע המדעי הוא,

is the consensus of the scientific experts

זה הקונצנזוס בין מומחי המדע

who through this process of organized scrutiny,

אשר באמצעות התהליך של בחינה מאורגנת,

collective scrutiny,

בחינה קיבוצית,

have judged the evidence

שפטו את הממצא

and come to a conclusion about it,

והגיעו למסקנה לגביו,

either yea or nay.

שהיא או כן, או לא.

So we can think of scientific knowledge

לכן ניתן לומר שידע מדעי

as a consensus of experts.

הוא קונצנזוס בין מומחים.

We can also think of science as being

ניתן גם לחשוב על מדע בתור

a kind of a jury,

חבר מושבעים,

except it's a very special kind of jury.

אבל חבר מושבעים מאוד ייחודי.

It's not a jury of your peers,

אין זה חבר מושבעים של חבריך למקצוע,

it's a jury of geeks.

אלא של מביני דבר.

It's a jury of men and women with Ph.D.s,

זה חבר מושבעים של גברים ונשים בעלי תואר שלישי,

and unlike a conventional jury,

ושלא כמו חבר מושבעים רגיל,

which has only two choices,

שיש לו שתי אפשרויות,

guilty or not guilty,

אשם או לא אשם,

the scientific jury actually has a number of choices.

לחבר מושבעים מדעי יש מס' אפשרויות.

Scientists can say yes, something's true.

מדענים יכולים לומר כן, שמשהו נכון.

Scientists can say no, it's false.

מדעים יכולים לומר לא, זה שגוי.

Or, they can say, well it might be true

או, הם יכולים לומר, אולי זה נכון

but we need to work more and collect more evidence.

אבל עלינו לבדוק עוד ולאסוף עוד נתונים.

Or, they can say it might be true,

או, הם יכולים לומר, שאולי זה נכון,

but we don't know how to answer the question

אבל אין אנו יודעים מספיק כדי לענות על השאלה

and we're going to put it aside

ואנחנו נשים את זה בצד

and maybe we'll come back to it later.

ואולי נחזור לזה מאוחר יותר,

That's what scientists call "intractable."

But this leads us to one final problem:

אבל זה מוליך אותנו לבעיה אחרונה:

If science is what scientists say it is,

אם מדע זה מה שהמדענים אומרים שהוא,

then isn't that just an appeal to authority?

אז האין זו תשוקה למרות או סמכות?

And weren't we all taught in school

האם לא לימדו אותנו בבית-ספר

that the appeal to authority is a logical fallacy?

שהתשוקה למרות הינה כשל לוגי?

Well, here's the paradox of modern science,

וזהו הפרדוקס של המדע המודרני,

the paradox of the conclusion I think historians

המסקנה הפרדוקסלית שלדעתי היסטוריונים,

and philosophers and sociologists have come to,

פילוסופים וסוציולוגים הגיעו אליה,

that actually science is the appeal to authority,

שבעצם מדע הוא תשוקה למרות,

but it's not the authority of the individual,

אבל זו לא מרות של אדם בודד,

no matter how smart that individual is,

ולא משנה כמה חכם אותו אדם,

like Plato or Socrates or Einstein.

כגון אפלטון או סוקרטס או איינשטיין.

It's the authority of the collective community.

זו מרות של קהילה באופן קולקטיבי.

You can think of it is a kind of wisdom of the crowd,

ניתן לחשוב על זה כמין חוכמת ההמון,

but a very special kind of crowd.

אבל המון מאוד מיוחד.

Science does appeal to authority,

מדע אכן משתוקק למרות,

but it's not based on any individual,

אבל היא אינה מתבססת על היחיד,

no matter how smart that individual may be.

לא משנה כמה חכם אותו אדם.

It's based on the collective wisdom,

היא מתבססת על החוכמה הקולקטיבית,

the collective knowledge, the collective work,

הידע הקולקטיבי, העבודה הקולקטיבית,

of all of the scientists who have worked

של כל המדענים שעבדו

on a particular problem.

על בעיה ספציפית.

Scientists have a kind of culture of collective distrust,

למדענים יש מין תרבות של חוסר אמון קולקטיבי,

this "show me" culture,

תרבות של "תוכיח לי",

illustrated by this nice woman here

המתוארת על-ידי אישה נחמדה זו

showing her colleagues her evidence.

המציגה בפני עמיתיה את ממצאיה.

Of course, these people don't really look like scientists,

אבל אנשים אלה לא ממש נראים

because they're much too happy.

כמו מדענים, כי הם נראים מאושרים מדי.

(Laughter)

(צחוק)

Okay, so that brings me to my final point.

עכשיו אני מגיעה לנקודה האחרונה.

Most of us get up in the morning.

רובנו קמים בבוקר. רובנו סומכים

Most of us trust our cars.

על מכוניותינו.

Well, see, now I'm thinking, I'm in Manhattan,

אני מהרהרת, אני במנהטן,

this is a bad analogy,

זוהי הקבלה לא מוצלחת,

but most Americans who don't live in Manhattan

אבל רוב האמריקאים אשר אינם גרים במנהטן

get up in the morning and get in their cars

קמים בבוקר ונכנסים למכוניותיהם,

and turn on that ignition, and their cars work,

מסובבים את המפתח והמכונית מתחילה לפעול

and they work incredibly well.

והן פועלות ממש טוב.

The modern automobile hardly ever breaks down.

המכונית המודרנית בקושי מתקלקלת.

So why is that? Why do cars work so well?

מדוע זה כך? מדוע המכוניות פועלות כל-כך טוב?

It's not because of the genius of Henry Ford

זה לא בגלל הגאוניות של הנרי פורד

or Karl Benz or even Elon Musk.

או קרל בנץ או אפילו אלון מוסק.

It's because the modern automobile

זה קורה כי המכונית המודרנית

is the product of more than 100 years of work

היא תוצר של יותר מ-100 שנות עבודה של מאות

by hundreds and thousands

או אלפי או עשרות אלפי

and tens of thousands of people.

אנשים.

The modern automobile is the product

המכונית המודרנית היא תוצר

of the collected work and wisdom and experience

של העבודה הקולקטיבית והחוכמה והניסיון

of every man and woman who has ever worked

שכל איש ואישה שעבדו

on a car,

אי-פעם על מכוניות,

and the reliability of the technology is the result

והאמינות של הטכנולוגיה היא התוצאה

of that accumulated effort.

של המאמץ המצטבר.

We benefit not just from the genius of Benz

אנו לא מרוויחים רק מהגאוניות של בנץ,

and Ford and Musk

פורד ומוסק,

but from the collective intelligence and hard work

אלא גם מהחוכמה הקולקטיבית והעבודה הקשה

of all of the people who have worked

של כל האנשים שעבדו

on the modern car.

על המכונית המודרנית.

And the same is true of science,

וזה גם נכון במדע,

only science is even older.

אלא שהמדע הוא אפילו יותר ותיק.

Our basis for trust in science is actually the same

בסיס האמון שלנו במדע הוא בעצם זהה

as our basis in trust in technology,

לבסיס האמון שלנו בטכנולוגיה,

and the same as our basis for trust in anything,

והוא בעצם זהה לבסיס האמון שלנו בכל דבר,

namely, experience.

כלומר, הניסיון.

But it shouldn't be blind trust

אבל זה לא צריך להיות אמון עיוור

any more than we would have blind trust in anything.

יותר מאשר שיהיה לנו אותו בכל דבר אחר.

Our trust in science, like science itself,

האמון שלנו במדע, כמו המדע עצמו,

should be based on evidence,

צריך להתבסס על ממצאים,

and that means that scientists

ופירוש הדבר שהמדענים

have to become better communicators.

צריכים לתקשר יותר טוב.

They have to explain to us not just what they know

הם צריכים להסביר לנו לא רק מה הם יודעים,

but how they know it,

אלא כיצד הם יודעים זאת,

and it means that we have to become better listeners.

וזה גם אומר שעלינו להיות מאזינים יותר טובים.

Thank you very much.

תודה רבה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)