Benjamin Barber: Why mayors should rule the world

מתרגם: Maya Dagan מבקר: Ido Dekkers

Democracy is in trouble, no question about that,

הדמוקרטיה בצרות, אין בכך ספק

and it comes in part from a deep dilemma

וזה נגרם, בחלקו, מתוך דילמה עמוקה

in which it is embedded.

המוטמעת בה.

It's increasingly irrelevant to the kinds of decisions

היא הופכת יותר ויותר לא רלוונטית לסוג ההחלטות

we face that have to do with global pandemics,

שאיתן אנו מתמודדים, הקשורות למגיפות גלובליות,

a cross-border problem;

בעיה חוצת גבולות

with HIV, a transnational problem;

לאיידס, בעיה חוצת לאומים

with markets and immigration,

לשווקים והגירה,

something that goes beyond national borders;

דברים שחוצים גבולות לאומיים

with terrorism, with war,

עם טרור, עם מלחמות,

all now cross-border problems.

כולן בעיות חוצות גבולות עכשיו

In fact, we live in a 21st-century world

למעשה, אנחנו חיים בעולם של המאה ה-21

of interdependence,

של תלות הדדית

and brutal interdependent problems,

ושל בעיות אכזריות הכרוכות זו בזו

and when we look for solutions in politics and in democracy,

וכאשר אנחנו מחפשים פתרונות בפוליטיקה ובדמוקרטיה

we are faced with political institutions

אנחנו עומדים מול מוסדות פוליטיים

designed 400 years ago,

אשר עוצבו לפני 400 שנים,

autonomous, sovereign nation-states

מדינות לאום ריבוניות ואוטונומיות

with jurisdictions and territories

עם שטחי שיפוט וטריטוריות

separate from one another,

נפרדות זו מזו,

each claiming to be able to solve the problem

כאשר כל אחת טוענת להיות בעלת היכולת

of its own people.

לפתור את הבעיות של אזרחיה.

Twenty-first-century, transnational world

המאה העשרים ואחת, עולם על - לאומי

of problems and challenges,

של בעיות ואתגרים,

17th-century world of political institutions.

בתוך מוסדות פוליטיים של העולם של המאה ה17.

In that dilemma lies the central problem of democracy.

בדילמה זו טמונה הבעיה המרכזית של הדמוקרטיה.

And like many others, I've been thinking about

וכמו רבים אחרים, חשבתי לי

what can one do about this, this asymmetry

מה אפשר לעשות בקשר לכך, אי ההתאמה הזו

between 21st-century challenges

בין האתגרים של המאה ה-21

and archaic and increasingly dysfunctional

והארכאיות וחוסר התפקוד ההולך וגובר

political institutions like nation-states.

של מוסדות פוליטיים כמדינות לאום.

And my suggestion is

וההצעה שלי היא

that we change the subject,

שנשנה את הנושא,

that we stop talking about nations,

שנפסיק לדבר על לאומים,

about bordered states,

על מדינות בעלות גבולות,

and we start talking about cities.

ונתחיל לדבר על ערים.

Because I think you will find, when we talk about cities,

משום שאני חושב שתגלו, שכאשר אנו מדברים על ערים,

we are talking about the political institutions

אנחנו מדברים על המוסדות הפוליטיים

in which civilization and culture were born.

אשר בהם נולדו הציביליזציה והתרבות.

We are talking about the cradle of democracy.

אנחנו מדברים על ערש הדמוקרטיה.

We are talking about the venues in which

אנחנו מדברים על המקומות שבהם...

those public spaces where we come together

המרחבים הציבוריים בהם אנחנו מתקבצים

to create democracy, and at the same time

כדי ליצור דמוקרטיה, ובאותו הזמן

protest those who would take our freedom, take place.

למחות נגד אלו אשר גוזלים את החופש שלנו

Think of some great names:

תחשבו על כמה שמות מפורסמים

the Place de la Bastille,

כיכר הבסטיליה

Zuccotti Park,

פארק זאקוטי (כיכר וול סטריט)

Tahrir Square,

כיכר תחריר

Taksim Square in today's headlines in Istanbul,

כיכר טקסים באיסטנבול שבראש החדשות היום,

or, yes,

או, כן,

Tiananmen Square in Beijing.

כיכר טיאנמאן בביג'ינג

(Applause)

(מחיאות כפיים)

Those are the public spaces

אלו הם המרחבים הציבוריים

where we announce ourselves as citizens,

שבהם אנחנו מכריזים על עצמנו כאזרחים,

as participants, as people with the right

כמשתתפים, כאנשים שיש להם הזכות

to write our own narratives.

לכתוב את הנרטיבים שלנו.

Cities are not only the oldest of institutions,

ערים הם לא רק המוסדות העתיקים ביותר

they're the most enduring.

הן גם השורדות הטובות יותר

If you think about it,

אם תחשבו על כך

Constantinople, Istanbul, much older than Turkey.

קונסטנטינופול, איסטנבול, הרבה יותר עתיקות מטורקיה.

Alexandria, much older than Egypt.

אלכסנדריה, עתיקה הרבה יותר ממצרים.

Rome, far older than Italy.

רומא, עתיקה הרבה יותר מאיטליה.

Cities endure the ages.

ערים שורדות לאורך הדורות

They are the places where we are born,

הן המקום שבו אנחנו נולדים,

grow up, are educated, work, marry,

גדלים, משחקים, מתחנכים, עובדים, נישאים,

pray, play, get old, and in time, die.

מתפללים, משחקים, מזדקנים, ובבוא הזמן, מתים.

They are home.

הן הבית.

Very different than nation-states,

בשונה מאד ממדינות לאום,

which are abstractions.

שהן אבסטרקטיות.

We pay taxes, we vote occasionally,

אנחנו משלמים מיסים, בוחרים מדי פעם

we watch the men and women we choose rule

אנחנו מתבונים בנשים ובגברים שבחרנו שולטים

rule more or less without us.

שולטים פחות או יותר בלעדינו.

Not so in those homes known as our towns

לא כן בבתים האלו הידועים כעיירות שלנו

and cities where we live.

והערים בהם אנחנו חיים.

Moreover, today, more than half of the world's population

יותר מזה, היום, יותר מחצי מאוכלוסיית העולם

live in cities.

חיים בערים.

In the developed world, it's about 78 percent.

בעולם המפותח, זה בערך 78%

More than three out of four people

יותר משלושה מכל ארבעה אנשים

live in urban institutions, urban places,

חיים במוסדות עירוניים, במקומות עירוניים,

in cities today.

בערים של היום.

So cities are where the action is.

כך שהערים הן היכן שהדברים קורים.

Cities are us. Aristotle said in the ancient world,

הערים זה אנחנו. אריסטו אמר בעולם העתיק

man is a political animal.

שהאדם הוא חיה פוליטית.

I say we are an urban animal.

אני אומר שאנחנו חיה עירונית.

We are an urban species, at home in our cities.

אנחנו מין עירוני, מרגישים בבית בערינו.

So to come back to the dilemma,

אז, אם נחזור לדילמה,

if the dilemma is we have old-fashioned

אם הדילמה היא שיש לנו מדינות לאום

political nation-states unable to govern the world,

פוליטיות ומיושנות שאינן מסוגלות לשלוט בעולם,

respond to the global challenges that we face

ולתת מענה לאתגרים הגלובליים הניצבים מולנו,

like climate change,

כמו שינוי האקלים,

then maybe it's time for mayors to rule the world,

אולי הגיע הזמן שראשי הערים ישלטו בעולם,

for mayors and the citizens and the peoples they represent

שראשי הערים והאזרחים והאוכלוסיה שהם מייצגים

to engage in global governance.

יהיו מעורבים בממשל העולמי.

When I say if mayors ruled the world,

כשאני אומר, אם ראשי הערים ישלטו בעולם,

when I first came up with that phrase,

כאשר רק עלה בדעתי הצירוף הזה,

it occurred to me that actually, they already do.

עלה בדעתי שלמעשה, הם עושים זאת כבר עכשיו.

There are scores of international, inter-city,

יש הרבה מוסדות בינלאומיים, בין-עירוניים,

cross-border institutions, networks of cities

חוצי גבולות, רשתות של ערים גדולות

in which cities are already, quite quietly,

שבהן הערים, כבר עכשיו, די בשקט

below the horizon, working together

מתחת לרדאר, עובדות יחדיו

to deal with climate change, to deal with security,

כדי להתמודד עם שינויי אקלים, להתמודד עם בטחון,

to deal with immigration,

להתמודד עם הגירה

to deal with all of those tough,

להתמודד עם כל המשימות הקשות

interdependent problems that we face.

והכרוכות זו בזו, איתן אנחנו מתמודדים.

They have strange names:

יש להם שמות מוזרים

UCLG,

UCLG

United Cities and Local Governments;

ערים מאוחדות וממשלות מקומיות

ICLEI,

ICLEI

the International Council for Local Environmental Issues.

המועצה הבינלאומית לענייני סביבה מקומיים

And the list goes on:

והרשימה ארוכה

Citynet in Asia; City Protocol, a new organization

Citynet באסיה; City Protocol, ארגון חדש

out of Barcelona that is using the web

שנוסד בברצלונה והמשתמש באינטרנט

to share best practices among countries.

על מנת להפיץ ולשתף את שיטות העבודה הטובות ביותר בין מדינות

And then all the things we know a little better,

וכן כל הדברים שאנו מכירים מעט יותר,

the U.S. Conference of Mayors,

ועידת ראשי הערים של ארצות הברית,

the Mexican Conference of Mayors,

ועידת ראשי הערים של מכסיקו

the European Conference of Mayors.

הועידה האירופית של ראשי ערים.

Mayors are where this is happening.

ראשי ערים נמצאים במקום שבו הדברים הקורים.

And so the question is,

וכך השאלה היא

how can we create a world

איך נוכל ליצור עולם

in which mayors and the citizens they represent

שבו ראשי ערים והאזרחים שהם מייצגים

play a more prominent role?

ימלאו תפקיד חשוב יותר ?

Well, to understand that,

ובכן, כדי להבין את זה,

we need to understand why cities are special,

אנחנו צריכים להבין מדוע ערים הן מיוחדות,

why mayors are so different

מדוע ראשי עיר הם שונים כל כך

than prime ministers and presidents,

מראשי ממשלה ונשיאים

because my premise is that a mayor and a prime minister

משום שההנחה שלי היא שראש עיר וראש ממשלה

are at the opposite ends of a political spectrum.

נמצאים בקצוות מנוגדים של הספקטרום הפוליטי.

To be a prime minister or a president,

כדי להיות ראש ממשלה או נשיא,

you have to have an ideology,

אתה צריך שתהיה לך אידאולוגיה,

you have to have a meta-narrative,

אתה צריך שיהיה לך מטא-נרטיב

you have to have a theory of how things work,

אתה צריך שתהיה לך תיאוריה על איך הדברים עובדים,

you have to belong to a party.

אתה חייב להשתייך למפלגה.

Independents, on the whole,

עצמאיים, בדרך כלל,

don't get elected to office.

אינם נבחרים למשרה.

But mayors are just the opposite.

אבל ראש עיר הוא בדיוק ההפך.

Mayors are pragmatists, they're problem-solvers.

ראשי עיר הם מעשיים, הם פותרי בעיות.

Their job is to get things done, and if they don't,

העבודה שלהם היא לבצע דברים ואם הם לא,

they're out of a job.

הם מאבדים את המשרה.

Mayor Nutter of Philadelphia said,

נאטר ראש העיר של פילדלפיה, אמר

we could never get away here in Philadelphia

פה בפילדלפיה לעולם לא נוכל להתחמק ללא עונש

with the stuff that goes on in Washington,

מסוג הדברים שקורים בוושינגטון

the paralysis, the non-action, the inaction.

השיתוק, חוסר המעש, הבטלה.

Why? Because potholes have to get filled,

למה? משום שבורות בכביש חייבים להיות מתוקנים,

because the trains have to run,

משום שהרכבות חייבות לנסוע,

because kids have to be able to get to school.

משום שילדים חייבים להיות מסוגלים להגיע לבתי הספר.

And that's what we have to do,

וזה מה שאנחנו חייבים לעשות

and to do that is about pragmatism

ולעשות את זה משמעו פרגמטיות ומעשיות,

in that deep, American sense,

במובן האמריקאי העמוק,

reaching outcomes.

להשיג תוצאות.

Washington, Beijing, Paris, as world capitals,

וושינגטון, בייג'ינג, פריז, כבירות עולמיות,

are anything but pragmatic,

הן כל דבר מלבד פרגמטיות,

but real city mayors have to be pragmatists.

אבל ראש עיר אמיתי, חייב להיות פרגמטי.

They have to get things done,

הם חייבים לבצע את הדברים

they have to put ideology and religion and ethnicity aside

הם חייבים להניח בצד אידיאולוגיה ודת ומוצא אתני

and draw their cities together.

ולאחד את עריהם.

We saw this a couple of decades ago

ראינו את זה לפני כמה עשורים

when Teddy Kollek, the great mayor of Jerusalem

כאשר טדי קולק, ראש העיר הגדול מירושלים

in the '80s and the '90s,

בשנות ה 80 וה 90

was besieged one day in his office

הושם במצור יום אחד במשרדו

by religious leaders from all of the backgrounds,

על ידי מנהיגים דתיים מכל הזרמים,

Christian prelates, rabbis, imams.

כמרים נוצרים, רבנים ואימאמים מוסלמים.

They were arguing with one another

הם התווכחו בינהם

about access to the holy sites.

על הגישה למקומות הקדושים

And the squabble went on and on,

והויכוח נמשך והתמשך,

and Kollek listened and listened,

וקולק הקשיב ושמע

and he finally said, "Gentlemen,

ובסופו של דבר אמר, "רבותיי,

spare me your sermons,

תחסכו ממני את הדרשות שלכם,

and I will fix your sewers."

ואני אתקן את הביובים שלכם"

(Laughter)

(צחוק)

That's what mayors do.

זה מה שראשי ערים עושים.

They fix sewers, they get the trains running.

הם מתקנים ביובים ודואגים שהרכבות יסעו בזמן.

There isn't a left or a right way of doing.

אין דרך שמאלנית או ימנית לעשות את זה.

Boris Johnson in London calls himself an anarcho-Tory.

בוריס ג'ונסון בלונדון קורא לעצמו שמרן אנארכיסט.

Strange term, but in some ways, he is.

מושג מוזר, אבל בדרך כלשהי זה מה שהוא.

He's a libertarian. He's an anarchist.

הוא ליברטריאן. הוא אנרכיסט.

He rides to work on a bike,

הוא מגיע למשרד על אופניים,

but at the same time, he's in some ways a conservative.

אבל בדרכים מסוימות הוא גם שמרן.

Bloomberg in New York was a Democrat,

בלומברג בניו יורק היה דמוקרט,

then he was a Republican,

and finally he was an Independent, and said

אחר כך הוא היה רפובליקן,

בסופו של דבר הוא היה עצמאי והוא אמר

the party label just gets in the way.

המיתוג המפלגתי רק מפריע.

Luzhkov, 20 years mayor in Moscow,

לוז'קוב, ראש העיר של מוסקבה במשך 20 שנה,

though he helped found a party, United Party with Putin,

למרות שעזר לפוטין להקים מפלגה

in fact refused to be defined by the party

למעשה סירב להיות מוגדר על פי המפלגה שלו,

and finally, in fact, lost his job not under Brezhnev,

ובסופו של דבר, איבד את משרתו, לא בתקופת ברז'נייב,

not under Gorbachev, but under Putin,

לא בתקופת גורבצ'וב, אלא בתקופת פוטין,

who wanted a more faithful party follower.

שהיה מעוניין בחבר מפלגה נאמן יותר.

So mayors are pragmatists and problem-solvers.

אם כן ראשי ערים הם מעשיים ופותרי בעיות.

They get things done.

הם משיגים תוצאות.

But the second thing about mayors

אבל הדבר השני בקשר לראשי עיר

is they are also what I like to call homeboys,

זה שהם מה שאני אוהב לקרוא "חבר'ה מהשכונה"

or to include the women mayors, homies.

זה כמובן כולל את הנשים בראשות הערים.

They're from the neighborhood.

הם מהשכונה.

They're part of the neighborhood. They're known.

הם חלק מהשכונה. הם מוכרים.

Ed Koch used to wander around New York City

אד קוץ', היה מסתובב בניו יורק

saying, "How am I doing?"

ושואל אנשים "מה דעתכם עלי?"

Imagine David Cameron

תארו לכם את דייויד קמרון

wandering around the United Kingdom

מסתובב בבריטניה

asking, "How am I doing?" He wouldn't like the answer.

ושואל "מה דעתכם עלי?" הוא לא היה אוהב את התשובות.

Or Putin. Or any national leader.

או פוטין. או כל מנהיג לאומי אחר.

He could ask that because he knew New Yorkers

הוא יכל לשאול זאת משום שהוא הכיר את הניו יורקים

and they knew him.

והם הכירו אותו.

Mayors are usually from the places they govern.

ראשי עיר הם בדרך כלל מהעיר שהם מנהלים.

It's pretty hard to be a carpetbagger and be a mayor.

זה די קשה להיות זר ולהיבחר לראשות העיר.

You can run for the Senate out of a different state,

אפשר לרוץ לסנאט ממדינה אחרת,

but it's hard to do that as a mayor.

אבל קשה מאד לעשות את זה כראש עיר.

And as a result, mayors and city councillors

ולכן, ראשי עיר ואנשי מועצת העיר

and local authorities

ורשויות מקומיות

have a much higher trust level,

זוכים למידת אמון גבוהה יותר,

and this is the third feature about mayors,

וזהו המאפיין השלישי של ראשי עיר

than national governing officials.

ששונה מנבחרי ציבור לאומיים.

In the United States, we know the pathetic figures:

אנחנו מכירים את המספרים הפתטיים בארה"ב:

18 percent of Americans approve of Congress

18 אחוז מהאמריקאים מסכימים עם הקונגרס

and what they do.

ומה שהוא עושה.

And even with a relatively popular president like Obama,

ואפילו עם נשיא פופולרי יחסית, כמו הנשיא אובמה,

the figures for the Presidency run about 40, 45,

אחוזי התמיכה בו נעים בסביבות 40, 45.

sometimes 50 percent at best.

או במקרה הטוב ביותר, 50 אחוז.

The Supreme Court has fallen way down from what it used to be.

גם התמיכה בבית המשפט העליון ירדה לעומת שנים קודמות

But when you ask, "Do you trust your city councillor,

אבל כשאתה שואל: "האם אתה בוטח בחבר מועצת העיר,

do you trust your mayor?"

האם אתה בוטח בראש העיר?"

the rates shoot up to 70, 75, even 80 percent,

האחוזים מזנקים ל 70, 75 ואפילו 80 אחוזים,

because they're from the neighborhood,

משום שהם מהשכונה,

because the people they work with are their neighbors,

משום שהאנשים שעובדים איתם הם השכנים שלהם,

because, like Mayor Booker in Newark,

משום, שכמו ראש העיר בוקר מניוארק,

a mayor is likely to get out of his car on the way to work

ראש העיר יכול לצאת ממכוניתו בדרכו לעבודה

and go in and pull people out of a burning building --

ולצאת ולחלץ אנשים מבניינים בוערים

that happened to Mayor Booker --

זה קרה לראש העיר בוקר -

or intervene in a mugging in the street as he goes to work

או להתערב במקרה שוד ברחוב, בדרכו לעבודה.

because he sees it.

משום שהוא רואה את זה.

No head of state would be permitted

לשום ראש מדינה לא ירשו

by their security details to do it,

אנשי הביטחון לעשות את זה,

nor be in a position to do it.

אפילו לא להיות במצב לעשות את זה.

That's the difference, and the difference

זהו ההבדל וההבדל הזה

has to do with the character of cities themselves,

נובע מאופיין של הערים עצמן.

because cities are profoundly multicultural,

כי ערים ביסודן הן רב תרבותיות,

open, participatory, democratic,

פתוחות, משתפות ודמוקרטיות,

able to work with one another.

ומאפשרות לכל אחד לקחת חלק.

When states face each other,

כאשר מדינות מתייצבות זו מול זו,

China and the U.S., they face each other like this.

סין וארה"ב, הן ניצבות זו מול זו ככה,

When cities interact, they interact like this.

כאשר ערים פועלות הדדית, הן פועלות כך.

China and the U.S., despite the recent

סין וארה"ב, על אף המפגש הגדול

meta-meeting in California,

לאחרונה בקליפורניה

are locked in all kinds of anger, resentment, and rivalry

עדיין שקועות בכל מיני כעסים, התמרמרויות ויריבויות

for number one.

על המקום הראשון.

We heard more about who will be number one.

אנחנו שומעים יותר על מי יהיה במקום הראשון.

Cities don't worry about number one.

ערים לא דואגות מי יהיה במקום הראשון.

They have to work together, and they do work together.

הן חייבות לשתף פעולה וזה מה שהן עושות.

They work together in climate change, for example.

הן פועלות במשותף בנושא שינוי האקלים, למשל.

Organizations like the C40, like ICLEI, which I mentioned,

ארגונים כמו C40 ,כמו ICLEI, שהזכרתי קודם

have been working together

כבר עובדים ביחד

many, many years before Copenhagen.

הרבה שנים לפני ועידת קופנהגן.

In Copenhagen, four or five years ago,

בקופנהגן, לפני ארבע או חמש שנים,

184 nations came together to explain to one another

184 מדינות נאספו כדי להסביר זו לזו,

why their sovereignty didn't permit them

מדוע הריבונות שלהם לא מאפשרת להם

to deal with the grave, grave crisis of climate change,

לעסוק בנושא הכה חמור של שינוי האקלים,

but the mayor of Copenhagen had invited

אבל ראש העיר של קופנהגן הזמין

200 mayors to attend.

200 ראשי ערים להצטרף.

They came, they stayed, and they found ways

הם באו, הם נשארו והם מצאו ועדיין מוצאים

and are still finding ways to work together,

דרכים חדשות לעבוד במשותף,

city-to-city, and through inter-city organizations.

עיר לעיר, ובאמצעות ארגונים בין-עירוניים.

Eighty percent of carbon emissions come from cities,

80 אחוז מפליטת הפחמן מגיעה מערים.

which means cities are in a position

מה שאומר שלערים יש אפשרות

to solve the carbon problem, or most of it,

לפתור את בעית הפחמן, או רובה,

whether or not the states of which they are a part

בין אם המדינות שאליהן הם משתייכים

make agreements with one another.

מגיעות להסכמות ובין אם לאו.

And they are doing it.

והן עושות את זה

Los Angeles cleaned up its port,

לוס אנג'לס ניקתה את הנמל שלה,

which was 40 percent of carbon emissions,

שהיה הגורם ל 40 אחוז מפליטת הפחמן,

and as a result got rid of about 20 percent of carbon.

וכתוצאה מכך נפטרה מ 20 אחוז מהפחמן.

New York has a program to upgrade its old buildings,

לניו יורק יש תכניות לשדרוג בנייניה הישנים,

make them better insulated in the winter,

כך שיהיו בעלי בידוד משופר בחורף,

to not leak energy in the summer,

ולא יבזבזו אנרגיה בקיץ,

not leak air conditioning. That's having an impact.

ולא יתנו למיזוג אוויר לזלוג. יש לזה השפעה מרשימה.

Bogota, where Mayor Mockus,

בבוגוטה, ראש העיר היוצא מוקוס

when he was mayor, he introduced a transportation system

הכניס מערכת תחבורה

that saved energy, that allowed surface buses

שחסכה אנרגיה, על ידי אוטובוסים שהורשו

to run in effect like subways,

לנסוע למעשה כמו רכבת תחתית,

express buses with corridors.

האוטובוסים קיבלו פרוזדורים לשימושם הבלעדי.

It helped unemployment, because people could get across town,

זה עזר לאבטלה, משום שאנשים יכלו לחצות את העיר בקלות,

and it had a profound impact on climate as well as

והיתה לזה גם השפעה מהותית על האקלים

many other things there.

ועוד ועוד.

Singapore, as it developed its high-rises

בסינגפור, תוך כדי פיתוח בנייניה רבי הקומות

and its remarkable public housing,

והדיור הציבורי חסר התקדים,

also developed an island of parks,

פיתחה בנוסף אי של פארקים

and if you go there, you'll see how much of it

ואם תסעו לשם, תראו כמה ממנה

is green land and park land.

הוא פארקים וגנים ירוקים.

Cities are doing this, but not just one by one.

ערים עושות את זה, אבל לא רק בזו אחר זו.

They are doing it together.

הן עושות את זה ביחד.

They are sharing what they do,

הן משתפות במה שהן עושות,

and they are making a difference by shared best practices.

והן מחוללות שינוי על ידי שיתוף שיטות העבודה שלהן.

Bike shares, many of you have heard of it,

שיתוף באופניים, רבים מכם שמעו על כך,

started 20 or 30 years ago in Latin America.

התחיל באמריקה הלטינית לפני 20 30 שנה.

Now it's in hundreds of cities around the world.

עכשיו זה קיים במאות ערים בכל העולם.

Pedestrian zones, congestion fees,

איזורים להולכי רגל, דמי צפיפות,

emission limits in cities like California cities have,

מגבלות פליטת זיהום בערים בקליפורניה,

there's lots and lots that cities can do

יש כל כך הרבה שערים יכולות לעשות

even when opaque, stubborn nations refuse to act.

אפילו כאשר מדינות אטומות ועקשניות מסרבות לפעול.

So what's the bottom line here?

מהי אם כן, השורה התחתונה?

The bottom line is, we still live politically

אנחנו עדיין חיים על פי הפוליטיקה

in a world of borders, a world of boundaries,

בעולם של גבולות, עולם של מגבלות,

a world of walls,

עולם של חומות

a world where states refuse to act together.

עולם שבו מדינות מסרבות לפעול ביחד.

Yet we know that the reality we experience

אבל אנחנו יודעים שבמציאות היומיומית

day to day is a world without borders,

זהו עולם ללא גבולות

a world of diseases without borders

עולם של מחלות ללא גבולות

and doctors without borders,

ורופאים ללא גבולות,

maladies sans frontières, Médecins Sans Frontières,

(צרפתית)

of economics and technology without borders,

של כלכלות וטכנולוגיה ללא גבולות,

of education without borders,

של השכלה ללא גבולות,

of terrorism and war without borders.

של טרור ומלחמות ללא גבולות.

That is the real world, and unless we find a way

זהו העולם האמיתי ואלא אם כן נגלה דרך

to globalize democracy or democratize globalization,

להפוך את הדמוקרטיה לגלובלית, או את הגלובליזציה לדמוקרטית,

we will increasingly not only risk

לא רק נסתכן יותר ויותר

the failure to address all of these transnational problems,

בכשלון למצוא פתרון לכל הבעיות העל-לאומיות

but we will risk losing democracy itself,

אלא נסתכן בלהפסיד את הדמוקרטיה עצמה,

locked up in the old nation-state box,

כשהיא נעולה בתוך הקופסה הישנה של מדינת לאום

unable to address global problems democratically.

ולא נהיה מסוגלים לפתור בעיות גלובליות באופן דמוקרטי.

So where does that leave us?

אז איפה זה משאיר אותנו?

I'll tell you. The road to global democracy

אני אומר לכם. הדרך לדמוקרטיה גלובלית

doesn't run through states.

לא עוברת דרך מדינות.

It runs through cities.

היא עוברת דרך ערים.

Democracy was born in the ancient polis.

הדמוקרטיה נולדה בפוליס העתיקה,

I believe it can be reborn in the global cosmopolis.

אני מאמין שהיא יכולה להיוולד מחדש בקוסמופוליס הגלובלי.

In that journey from polis to cosmopolis,

במסע הזה מהפוליס אל הקוסמופוליס,

we can rediscover the power

אנחנו יכולים לגלות מחדש את העuצמה

of democracy on a global level.

של הדמוקרטיה ברמה גלובלית.

We can create not a League of Nations, which failed,

במקום ליגת האומות, שנכשלה

but a League of Cities,

אנחנו יכולים ליצור ליגת ערים,

not a United or a dis-United Nations,

לא האומות הלא מאוחדות,

but United Cities of the World.

כי אם הערים המאוחדות של העולם.

We can create a global parliament of mayors.

אנחנו יכולים ליצור פרלמנט גלובלי של ראשי ערים.

That's an idea. It's in my conception of the coming world,

זהו רעיון. התפיסה שלי של העולם המתהווה.

but it's also on the table in City Halls

זה נמצא גם על השולחן בעיריות

in Seoul, Korea, in Amsterdam,

בסיאול, קוריאה, באמסטרדם,

in Hamburg, and in New York.

בהמבורג ובניו יורק.

Mayors are considering that idea of how you can actually

ראשי ערים שוקלים את הרעיון

constitute a global parliament of mayors,

של הקמת פרלמנט גלובלי של ראשי ערים,

and I love that idea, because a parliament of mayors

ואני אוהב את הרעיון הזה, משום שפרלמנט של ראשי ערים

is a parliament of citizens

הוא פרלמנט של אזרחים

and a parliament of citizens is a parliament of us,

ופרלמנט של אזרחים הוא הפרלמנט שלנו,

of you and of me.

שלך ושלי.

If ever there were citizens without borders,

אם אי פעם היו אזרחים ללא גבולות,

I think it's the citizens of TED

אלו קודם כל האזרחים של TED

who show the promise to be those citizens without borders.

אשר מקיימים את ההבטחה להיות אזרחים אלו ללא גבולות.

I am ready to reach out and embrace

אני מוכן להושיט ידיים ולאמץ

a new global democracy,

דמוקרטיה חדשה גלובלית,

to take back our democracy.

כדי להחזיר לנו את הדמוקרטיה.

And the only question is,

והשאלה היחידה היא,

are you?

האם אתם?

Thank you so much, my fellow citizens.

תודה רבה לכם, אחי האזרחים.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

Thank you. (Applause)

תודה לכם.