How changing your story can change your life | Lori Gottlieb | TED

תרגום: Zeeva Livshitz עריכה: Tal Hemu

I'm going to start by telling you about an email

אני אתחיל בכך שאספר לכם על דוא"ל

that I saw in my inbox recently.

שקיבלתי לאחרונה בתיבת הדואר הנכנס שלי.

Now, I have a pretty unusual inbox

תיבת דואר הנכנס שלי היא די יוצאת דופן

because I'm a therapist

כי אני תרפיסטית

and I write an advice column called "Dear Therapist,"

ואני כותבת טור ייעוץ בשם "מטפלת יקרה",

so you can imagine what's in there.

כך שאתם יכולים לדמיין מה יש שם.

I mean, I've read thousands of very personal letters

קראתי אלפי מכתבים מאוד אישיים

from strangers all over the world.

מאנשים זרים מכל רחבי העולם.

And these letters range from heartbreak and loss,

והמכתבים נעים מנושאים כמו שברון לב ואובדן,

to spats with parents or siblings.

ועד למריבות עם הורים ואחים.

I keep them in a folder on my laptop,

אני שומרת אותם בתיקיה במחשב הנישא שלי,

and I've named it "The Problems of Living."

שקראתי לה " הבעיות שבחיים".

So, I get this email, I get lots of emails just like this,

אז קיבלתי את האימייל הזה, אני מקבלת הרבה אימיילים כאלה,

and I want to bring you into my world for a second

ואני רוצה להכניס אתכם לשניה לעולם שלי

and read you one of these letters.

ולהקריא לכם את אחד המכתבים האלה.

And here's how it goes.

וכך זה הולך.

"Dear Therapist,

"מטפלת יקרה,

I've been married for 10 years

אני נשואה 10 שנים

and things were good until a couple of years ago.

והכל היה טוב עד לפני כמה שנים.

That's when my husband stopped wanting to have sex as much,

כשבעלי הפסיק לרצות לקיים איתי יחסי מין בתדירות שנהג עד אז.

and now we barely have sex at all."

וכעת, כמעט שאיננו מקיימים יחסים כלל."

I'm sure you guys were not expecting this.

אני בטוחה חברים, שלא צפיתם את זה.

(Laughter)

(צחוק)

"Well, last night I discovered that for the past few months,

"ובכן, אתמול גיליתי שבחודשים האחרונים,

he's been secretly having long, late-night phone calls

הוא ניהל בחשאי שיחות טלפון ארוכות מאוחר בלילה

with a woman at his office.

עם אישה ממשרדו.

I googled her, and she's gorgeous.

גיגלתי אותה והיא מהממת.

I can't believe this is happening.

אני לא מאמינה שזה קורה.

My father had an affair with a coworker when I was young

אבי ניהל רומן עם עמיתה לעבודה כשהייתי צעירה

and it broke our family apart.

וזה פירק את המשפחה שלנו.

Needless to say, I'm devastated.

מיותר לציין שאני הרוסה.

If I stay in this marriage,

אם אשאר בנישואים האלה,

I'll never be able to trust my husband again.

לעולם לא אוכל לסמוך שוב על בעלי,

But I don't want to put our kids through a divorce,

אך גם איני רוצה שילדינו יתמודדו עם גירושים,

stepmom situation, etc.

עם אם חורגת, וכדומה.

What should I do?"

מה עלי לעשות?"

Well, what do you think she should do?

ובכן, מה אתם חושבים שהיא צריכה לעשות?

If you got this letter,

לו קיבלתם את המכתב הזה,

you might be thinking about how painful infidelity is.

הייתם עשויים לחשוב עד כמה בגידה כואבת.

Or maybe about how especially painful it is here

או אולי עד כמה מקרה זה כואב במיוחד

because of her experience growing up with her father.

בגלל מה שהיא חוותה כשגדלה עם אביה.

And like me, you'd probably have some empathy for this woman,

וכמוני, ודאי תחושו אמפתיה לאישה הזו,

and you might even have some,

ואולי יהיו לכם אפילו כמה,

how should I put this nicely,

איך לומר בעדינות,

let's just call them "not-so-positive" feelings for her husband.

בואו נקרא להם רגשות "לא כל כך חיוביים" כלפי בעלה.

Now, those are the kinds of things that go through my mind too,

דברים כאלה עוברים גם לי בראש,

when I'm reading these letters in my inbox.

כשאני קוראת את המכתבים האלה באימייל שלי

But I have to be really careful when I respond to these letters

אבל עלי להיות ממש זהירה כשאני מגיבה למכתבים האלה

because I know that every letter I get is actually just a story

כי אני יודעת שכל מכתב שאני מקבלת הוא בעצם רק סיפור

written by a specific author.

שנכתב על ידי מחבר ספציפי.

And that another version of this story also exists.

ושקיימת גם גרסה אחרת של הסיפור הזה.

It always does.

זה קורה תמיד.

And I know this

ואני יודעת זאת

because if I've learned anything as a therapist,

כי אם למדתי משהו כתרפיסטית,

it's that we are all unreliable narrators of our own lives.

הוא שכולנו מספרים לא אמינים של חיינו שלנו.

I am.

אני כזו.

You are.

אתם.

And so is everyone you know.

וגם כל מי שאתם מכירים.

Which I probably shouldn't have told you

מה שכנראה לא הייתי צריכה לומר לכם

because now you're not going to believe my TED Talk.

כי עכשיו אתם לא תאמינו לשיחת הTED שלי.

Look, I don't mean that we purposely mislead.

תראו, אני לא מתכוונת שאנחנו מטעים בכוונה.

Most of what people tell me is absolutely true,

רוב מה שאנשים אומרים לי הוא נכון לחלוטין,

just from their current points of view.

מנקודת המבט הנוכחית שלהם.

Depending on what they emphasize or minimize,

תלוי במה הם מדגישים או ממזערים,

what they leave in, what they leave out,

מה שהם מכלילים, מה שהם משאירים בחוץ,

what they see and want me to see,

מה שהם רואים ורוצים שאראה,

they tell their stories in a particular way.

הם מספרים את סיפוריהם בדרך מסוימת.

The psychologist Jerome Bruner described this beautifully -- he said,

הפסיכולוג ג'רום ברונר תיאר זאת יפה - הוא אמר:

"To tell a story is, inescapably, to take a moral stance."

"לספר סיפור זה, באופן בלתי נמנע, לנקוט עמדה מוסרית."

All of us walk around with stories about our lives.

כולנו מסתובבים עם סיפורים על חיינו.

Why choices were made, why things went wrong,

מדוע בחירות נעשו, למה דברים השתבשו,

why we treated someone a certain way --

מדוע התייחסנו למישהו בצורה מסוימת --

because obviously, they deserved it --

כי ברור שהגיע להם --

why someone treated us a certain way --

מדוע מישהו התייחס אלינו בדרך מסוימת --

even though, obviously, we didn't.

למרות שברור שלא הגיע לנו.

Stories are the way we make sense of our lives.

סיפורים הם הדרך שבה אנו מוצאים היגיון בחיינו.

But what happens when the stories we tell

אבל מה קורה כשהסיפורים שאנחנו מספרים

are misleading or incomplete or just wrong?

מטעים או לא שלמים או פשוט לא נכונים?

Well, instead of providing clarity,

ובכן, במקום לספק בהירות,

these stories keep us stuck.

הסיפורים הללו משאירים אותנו תקועים.

We assume that our circumstances shape our stories.

אנו מניחים שהנסיבות שלנו מעצבות את הסיפורים שלנו.

But what I found time and again in my work

אבל מה ששבתי ומצאתי בעבודתי

is that the exact opposite happens.

זה שההפך הגמור קורה.

The way we narrate our lives shapes what they become.

הדרך בה אנו מספרים את חיינו מעצבת את מה שהם הופכים להיות.

That's the danger of our stories,

זו הסכנה בסיפורים שלנו,

because they can really mess us up,

כי הם באמת יכולים להזיק לנו,

but it's also their power.

אבל זה גם הכוח שלהם.

Because what it means is that if we can change our stories,

כי זה אומר שאם נוכל לשנות את הסיפורים שלנו,

then we can change our lives.

נוכל לשנות את חיינו.

And today, I want to show you how.

והיום, אני רוצה להראות לכם כיצד.

Now, I told you I'm a therapist,

אמרתי לכם שאני תרפיסטית,

and I really am, I'm not being an unreliable narrator.

וזה מה שאני באמת. אני לא מספרת לא אמינה.

But if I'm, let's say, on an airplane,

אבל אם נניח שאני נמצאת במטוס למשל,

and someone asks what I do,

ומישהו שואל אותי במה אני עוסקת,

I usually say I'm an editor.

אני בדרך כלל אומרת שאני עורכת.

And I say that partly because if I say I'm a therapist,

וחלק מהסיבה שאני אומרת זאת היא שאם אומר שאני תרפיסטית,

I always get some awkward response, like,

אני תמיד מקבלת תגובה מביכה, כמו,

"Oh, a therapist.

"הו, תרפיסטית.

Are you going to psychoanalyze me?"

האם את הולכת לעשות לי פסיכואנליזה?"

And I'm thinking, "A : no,

ואני חושבת "א': לא,

and B: why would I do that here?

ב' : מדוע שאעשה זאת כאן?

If I said I was a gynecologist,

אם הייתי אומרת שאני גניקולוגית,

would you ask if I were about to give you a pelvic exam?"

היית שואל אותי האם אני עומדת לבדוק לך את האגן?"

(Laughter)

(צחוק)

But the main reason I say I'm an editor

אבל הסיבה העיקרית שאני אומרת שאני עורכת

is because it's true.

היא משום שזה נכון.

Now, it's the job of all therapists to help people edit,

תפקידם של כל התרפיסטים הוא לעזור לאנשים בעריכה,

but what's interesting about my specific role as Dear Therapist

אבל מה שמעניין בתפקיד הספציפי שלי כ"תרפיסטית יקרה"

is that when I edit, I'm not just editing for one person.

הוא שכשאני עורכת, אני לא עורכת רק לאדם אחד.

I'm trying to teach a whole group of readers how to edit,

אני מנסה ללמד קבוצה שלמה של קוראים כיצד לערוך,

using one letter each week as the example.

כשאני משתמשת במכתב אחד בכל שבוע כדוגמה.

So I'm thinking about things like,

אז אני חושבת על דברים כמו,

"What material is extraneous?"

"איזה חומר אינו רלוונטי?"

"Is the protagonist moving forward or going in circles,

"האם הגיבור נע קדימה או הולך במעגלים,

are the supporting characters important or are they a distraction?"

האם הדמויות התומכות חשובות או שהן מהוות הסחת דעת?"

"Do the plot points reveal a theme?"

"האם נקודות העלילה חושפות נושא?"

And what I've noticed

ומה ששמתי לב אליו

is that most people's stories tend to circle around two key themes.

הוא שהסיפורים של רוב האנשים נוטים להסתובב סביב שני נושאים עיקריים.

The first is freedom,

הראשון הוא חופש,

and the second is change.

והשני הוא שינוי.

And when I edit,

וכשאני עורכת,

those are the themes that I start with.

אלה הנושאים שאני מתחילה איתם.

So, let's take a look at freedom for a second.

אז בואו ונסתכל בחופש לרגע.

Our stories about freedom go like this:

הסיפורים שלנו על חופש הולכים כך:

we believe, in general,

אנו מאמינים, באופן כללי,

that we have an enormous amount of freedom.

שיש לנו כמות עצומה של חופש.

Except when it comes to the problem at hand,

למעט כשזה מגיע לבעיה שעל הפרק,

in which case, suddenly, we feel like we have none.

במקרה כזה, פתאום, אנחנו מרגישים שאין לנו חופש כלל.

Many of our stories are about feeling trapped, right?

רבים מהסיפורים שלנו מתארים תחושת מלכוד, נכון?

We feel imprisoned by our families, our jobs,

אנו חשים כלואים על ידי המשפחות שלנו, העבודה שלנו,

our relationships, our pasts.

מערכות היחסים שלנו, העבר שלנו.

Sometimes, we even imprison ourselves with a narrative of self-flagellation --

לפעמים, אנחנו אפילו כולאים את עצמנו בעזרת סיפור של הלקאה עצמית -

אני יודעת שכולכם מכירים את הסיפורים האלה.

I know you guys all know these stories.

The "everyone's life is better than mine" story,

"לכולם יש חיים יותר טובים משלי",

באדיבות המדיה החברתית.

courtesy of social media.

The "I'm an impostor" story, the "I'm unlovable" story,

סיפור ה"אני מתחזה", סיפור ה"אני לא אהוב".

סיפור ה"שום דבר לא יסתדר לי אף פעם".

the "nothing will ever work out for me" story.

סיפור ה"כשאני אומר 'היי, סירי,' והיא לא עונה לי,

The "when I say, 'Hey, Siri, ' and she doesn't answer,

זה אומר שהיא שונאת אותי".

that means she hates me" story.

I see you, see, I'm not the only one.

עליתי עליכם, ראיתם, אני לא היחידה.

The woman who wrote me that letter,

האישה שכתבה לי את המכתב ההוא,

she also feels trapped.

גם כן מרגישה לכודה.

If she stays with her husband, she'll never trust him again,

אם היא תישאר עם בעלה, היא לעולם לא תסמוך עליו יותר,

but if she leaves, her children will suffer.

אבל אם היא תעזוב, ילדיה יסבלו.

Now, there's a cartoon that I think is a perfect example

יש סרט מצויר שלדעתי מהווה דוגמה מושלמת

of what's really going on in these stories.

למה שבאמת קורה בסיפורים האלה.

The cartoon shows a prisoner shaking the bars,

הסרט המצויר מראה אסיר שמנענע את הסורגים,

desperately trying to get out.

ומנסה נואשות לצאת.

But on the right and the left, it's open.

אבל מימין ומשמאל זה פתוח.

No bars.

אין סורגים.

The prisoner isn't in jail.

האסיר אינו נמצא בכלא.

That's most of us.

אלה הם רובנו.

We feel completely trapped,

אנחנו מרגישים לכודים לחלוטין,

stuck in our emotional jail cells.

תקועים בתא הכלא הרגשי שלנו.

But we don't walk around the bars to freedom

אבל אנחנו לא הולכים סביב הסורגים אל החופש

because we know there's a catch.

כי אנחנו יודעים שישנו מלכוד

Freedom comes with responsibility.

חופש בא עם אחריות.

And if we take responsibility for our role in the story,

ואם ניקח אחריות על תפקידנו בסיפור

we might just have to change.

אולי נצטרך להשתנות.

And that's the other common theme that I see in our stories: change.

וזה נושא משותף נוסף שאני רואה בסיפורים שלנו: שינוי.

Those stories sound like this:

הסיפורים האלה נשמעים כך:

a person says, "I want to change."

אדם אומר, "אני רוצה להשתנות."

But what they really mean is,

אבל למה שהם באמת מתכוונים זה,

"I want another character in the story to change."

"אני רוצה שדמות אחרת בסיפור תשתנה."

Therapists describe this dilemma as:

מטפלים מתארים דילמה זו כ:

"If the queen had balls, she'd be the king."

"אם למלכה היו ביצים, היא הייתה המלך."

I mean --

אני מתכוונת --

(Laughter)

(צחוק)

It makes no sense, right?

זה לא הגיוני, נכון?

Why wouldn't we want the protagonist,

מדוע שלא נרצה שהדמות הראשית,

who's the hero of the story, to change?

שהיא הגיבור בסיפור, תשתנה?

Well, it might be because change,

ובכן, זה יכול להיות כי שינוי,

even really positive change,

אפילו שינוי ממש חיובי,

involves a surprising amount of loss.

כרוך בכמות מפתיעה של הפסדים.

Loss of the familiar.

אובדן המוכר.

Even if the familiar is unpleasant or utterly miserable,

גם אם המוכר אינו נעים, או אומלל לחלוטין,

at least we know the characters and setting and plot,

לפחות אנו מכירים את הדמויות, התפאורה והעלילה,

right down to the recurring dialogue in this story.

עד לדיאלוג החוזר בסיפור הזה.

"You never do the laundry!"

"אתה אף פעם לא עושה כביסה!"

"I did it last time!"

"עשיתי את זה בפעם שעברה!"

"Oh, yeah? When?"

אה, כן? מתי?"

There's something oddly comforting

יש משהו מנחם באופן משונה

about knowing exactly how the story is going to go

בידיעה איך בדיוק הסיפור הולך

every single time.

כל פעם מחדש.

To write a new chapter is to venture into the unknown.

לכתוב פרק חדש זה להעז לפלוש אל הלא נודע

It's to stare at a blank page.

זה לנעוץ עיניים בדף ריק.

And as any writer will tell you,

וכפי שכל כותב יאמר לכם,

there's nothing more terrifying than a blank page.

אין דבר יותר מפחיד מדף ריק.

But here's the thing.

אבל הנה הקטע.

Once we edit our story,

ברגע שאנו עורכים את הסיפור שלנו,

the next chapter becomes much easier to write.

הפרק הבא הופך להיות להרבה יותר קל לכתיבה.

We talk so much in our culture about getting to know ourselves.

אנחנו מדברים כל כך הרבה בתרבות שלנו על הצורך להכיר את עצמנו.

But part of getting to know yourself is to unknow yourself.

אבל חלק מההיכרות עם עצמכם היא לבטל את הכרת עצמך

To let go of the one version of the story you've been telling yourself

להרפות מהגרסה האחת של הסיפור שסיפרת לעצמך

so that you can live your life,

כך שתוכל לחיות את חייך,

and not the story that you've been telling yourself

ולא את הסיפור שסיפרת לעצמך

about your life.

על חייך.

And that's how we walk around those bars.

וכך אנו הולכים סביב הסורגים האלה.

So I want to go back to the letter from the woman, about the affair.

אז אני רוצה לחזור למכתב של האישה, על הרומן.

She asked me what she should do.

היא שאלה אותי מה עליה לעשות.

Now, I have this word taped up in my office:

עכשיו המילה הזו מודבקת במשרד שלי:

ultracrepidarianism.

אולטרהקרפידריאניזם.

The habit of giving advice or opinions outside of one's knowledge or competence.

ההרגל לתת עצות או חוות דעת שהם מחוץ לידע או לכשירות של האדם.

It's a great word, right?

זו מילה נהדרת, נכון?

You can use it in all different contexts,

אתם יכולים להשתמש בה בכל מיני הקשרים,

I'm sure you will be using it after this TED Talk.

אני בטוחה שתשתמשו בה אחרי שיחת TED זו.

I use it because it reminds me that as a therapist,

אני משתמשת בה כי זה מזכיר לי שכתרפיסטית,

I can help people to sort out what they want to do,

אני יכולה לעזור לאנשים להבין מה הם רוצים לעשות,

but I can't make their life choices for them.

אבל איני יכולה לעשות עבורם את הבחירות שלהם לחייהם.

Only you can write your story,

רק אתם יכולים לכתוב את הסיפור שלכם,

and all you need are some tools.

וכל מה שאתם צריכים אלה כמה כלים.

So what I want to do

אז אני רוצה

is I want to edit this woman's letter together, right here,

שנערוך יחד את המכתב של האישה הזו, ממש כאן,

as a way to show how we can all revise our stories.

כדרך להראות איך כולנו יכולים לשנות את הסיפורים שלנו.

And I want to start by asking you

ואני רוצה להתחיל בלבקש מכם

to think of a story that you're telling yourself right now

לחשוב על סיפור שאתם מספרים לעצמכם ברגע זה

that might not be serving you well.

שאולי לא משרת אתכם טוב.

It might be about a circumstance you're experiencing,

הוא יכול להיות קשור לנסיבות שאתם חווים,

it might be about a person in your life,

הוא אולי קשור לאדם בחיים שלכם,

it might even be about yourself.

הוא יכול להיות אפילו על עצמכם.

And I want you to look at the supporting characters.

ואני רוצה שתסתכלו על הדמויות התומכות.

Who are the people who are helping you

מי הם האנשים שעוזרים לכם

to uphold the wrong version of this story?

לתמוך בגרסה הלא נכונה של הסיפור?

For instance, if the woman who wrote me that letter

למשל, אם האישה שכתבה לי את המכתב הזה

told her friends what happened,

סיפרה לחברותיה מה קרה,

they would probably offer her what's called "idiot compassion."

הן כנראה היו מציעות לה מה שמכונה "חמלה אידיוטית."

Now, in idiot compassion, we go along with the story,

בחמלה אידיוטית, אנחנו הולכים עם הסיפור,

we say, "You're right, that's so unfair,"

אנחנו אומרים, "את צודקת, זה כל כך לא הוגן,"

when a friend tells us that he didn't get the promotion he wanted,

כשחבר מספר לנו שהוא לא קיבל את הקידום שהוא רצה,

even though we know this has happened several times before

למרות שאנחנו יודעים שזה כבר קרה כמה פעמים בעבר

because he doesn't really put in the effort,

כי הוא לא באמת משקיע מאמץ,

and he probably also steals office supplies.

והוא כנראה גם גונב ציוד משרדי.

(Laughter)

(צחוק)

We say, "Yeah, you're right, he's a jerk,"

אנו אומרים, "כן, אתה צודק, הוא אידיוט,"

when a friend tells us that her boyfriend broke up with her,

כשחברה מספרת לנו שהחבר שלה נפרד ממנה,

even though we know that there are certain ways

למרות שאנחנו יודעים שיש דרכים מסוימות

she tends to behave in relationships,

שהיא נוטה להתנהג במערכות יחסים,

like the incessant texting or the going through his drawers,

כמו לשלוח טקסטים ללא הפסק, או לחטט במגירות שלו,

that tend to lead to this outcome.

שנוטים להוביל לתוצאה זו.

We see the problem, it's like,

אנו רואים את הבעיה, זה כמו,

if a fight breaks out in every bar you're going to,

אם פורצת קטטה בכל בר שאליו אתם הולכים,

it might be you.

יכול להיות שאתם הבעיה.

(Laughter)

(צחוק)

In order to be good editors, we need to offer wise compassion,

כדי להיות עורכים טובים, עלינו להציע חמלה חכמה,

not just to our friends, but to ourselves.

לא רק לחברים שלנו, אלא לעצמנו.

This is what's called -- I think the technical term might be --

הדבר נקרא - אני חושבת שהמונח הטכני יכול להיות --

"delivering compassionate truth bombs."

"שליחת פצצות אמת חומלות."

And these truth bombs are compassionate,

ופצצות האמת האלו הן חומלות,

because they help us to see what we've left out of the story.

כי הן עוזרות לנו לראות את מה שהשארנו מחוץ לסיפור.

The truth is,

האמת היא,

we don't know if this woman's husband is having an affair,

שאנחנו לא יודעים אם בעלה של האישה הזו מנהל רומן,

or why their sex life changed two years ago,

או מדוע חיי המין שלהם השתנו לפני שנתיים,

or what those late-night phone calls are really about.

או על מה באמת דיברו בשיחות הטלפון מאוחר בלילה.

And it might be that because of her history,

ויכול להיות שבגלל ההיסטוריה שלה,

she's writing a singular story of betrayal,

היא כותבת סיפור יחודי של בגידה,

but there's probably something else

אבל יש כנראה עוד משהו

that she's not willing to let me, in her letter,

שהיא לא רוצה לאפשר לי לראות במכתב שלה,

or maybe even herself, to see.

או אולי אפילו לראות בעצמה.

It's like that guy who's taking a Rorschach test.

זה כמו הבחור הזה שעושה מבחן רורשאך.

You all know what Rorschach tests are?

כולכם יודעים מהם מבחני רורשאך?

A psychologist shows you some ink blots, they look like that,

פסיכולוג מראה לכם כמה כתמי דיו, הם נראים ככה,

and asks, "What do you see?"

ושואל "מה אתה רואה?"

So the guy looks at his ink blot and he says,

אז הבחור מסתכל בכתם הדיו שלו ואומר,

"Well, I definitely don't see blood."

"אני בהחלט לא רואה דם."

And the examiner says,

והבוחן אומר,

"Alright, tell me what else you definitely don't see."

"בסדר, אמור לי מה עוד אתה בהחלט לא רואה."

In writing, this is called point of view.

בכתיבה זה נקרא נקודת מבט.

What is the narrator not willing to see?

מה שהמספר לא מוכן לראות?

So, I want to read you one more letter.

אז אני רוצה להקריא לכם מכתב נוסף.

And it goes like this.

והוא הולך ככה.

"Dear Therapist,

"תרפיסטית יקרה,

I need help with my wife.

אני זקוק לעזרה עם אשתי.

Lately, everything I do irritates her,

בזמן האחרון כל מה שאני עושה מרגיז אותה,

even small things, like the noise I make when I chew.

אפילו דברים קטנים, כמו הרעש שאני עושה כשאני לועס.

At breakfast,

בארוחת הבוקר,

I noticed that she even tries to secretly put extra milk in my granola

שמתי לב שהיא אפילו מנסה לשים בחשאי יותר חלב בגרנולה שלי

so it won't be as crunchy."

כדי שהיא תהיה פחות פריכה."

(Laughter)

(צחוק)

"I feel like she became critical of me after my father died two years ago.

"אני מרגיש שהיא נעשתה ביקורתית כלפי לאחר שאבי נפטר לפני שנתיים.

I was very close with him,

הייתי מאוד קרוב אליו,

and her father left when she was young,

ואביה עזב כשהייתה צעירה,

so she couldn't relate to what I was going through.

כך שהיא לא יכולה היתה להתייחס למה שעברתי.

There's a friend at work whose father died a few months ago,

יש לי חבר בעבודה שאביו נפטר לפני כמה חודשים,

and who understands my grief.

והוא מבין את הצער שלי.

I wish I could talk to my wife like I talk to my friend,

הלוואי שיכולתי לדבר עם אשתי כמו שאני מדבר איתו

but I feel like she barely tolerates me now.

אבל אני מרגיש שהיא בקושי סובלת אותי עכשיו.

How can I get my wife back?"

איך אוכל להחזיר אלי את אשתי? "

OK.

בסדר.

So, what you probably picked up on

אז מה שכנראה קלטתם

is that this is the same story I read you earlier,

הוא שזה אותו סיפור שהקראתי לכם קודם,

just told from another narrator's point of view.

רק מסופר מנקודת מבטו של מספר אחר. .

Her story was about a husband who's cheating,

הסיפור שלה היה על בעל בוגד,

his story is about a wife who can't understand his grief.

הסיפור שלו הוא על אישה שלא מסוגלת להבין את יגונו.

But what's remarkable, is that for all of their differences,

אבל מה שבולט הוא שלמרות כל ההבדלים ביניהם,

what both of these stories are about is a longing for connection.

שני סיפורים אלה הם על געגוע לקשר.

And if we can get out of the first-person narration

ואם נצליח לצאת מנקודת המבט של המספר הראשון

and write the story from another character's perspective,

ולכתוב את הסיפור מנקודת מבטה של דמות אחרת,

suddenly that other character becomes much more sympathetic,

לפתע אותה דמות אחרת הופכת להיות הרבה יותר סמפתית,

and the plot opens up.

והעלילה נפתחת.

That's the hardest step in the editing process,

זה הצעד הקשה ביותר בתהליך העריכה,

but it's also where change begins.

אבל זה גם המקום בו מתחיל השינוי.

What would happen if you looked at your story

מה היה קורה לו הייתם מסתכלים בסיפור שלכם

and wrote it from another person's point of view?

והייתם כותבים אותו מנקודת מבטו של אדם אחר?

What would you see now from this wider perspective?

מה הייתם רואים כעת מנקודת המבט היותר רחבה הזו?

That's why, when I see people who are depressed,

זו הסיבה שכשאני פוגשת באנשים עם דיכאון,

I sometimes say,

אני לפעמים אומרת,

"You are not the best person to talk to you about you right now,"

"אתה לא האדם הכי נכון כדי לדבר אתו עליך כעת,"

because depression distorts our stories in a very particular way.

משום שדיכאון מעוות את הסיפורים שלנו בדרך מסוימת מאוד

It narrows our perspectives.

הוא מצמצם את נקודות המבט שלנו.

The same is true when we feel lonely or hurt or rejected.

כך גם כאשר אנו חשים בודדים או פגועים או דחויים.

We create all kinds of stories,

אנחנו יוצרים כל מיני סיפורים,

distorted through a very narrow lens

מעוותים מבעד לעדשה צרה מאוד

that we don't even know we're looking through.

שאנחנו אפילו לא יודעים שאנו מביטים דרכה.

And then, we've effectively become our own fake-news broadcasters.

ואז ביעילות הפכנו להיות חדשות הכזב של עצמנו

I have a confession to make.

יש לי וידוי.

I wrote the husband's version of the letter I read you.

אני כתבתי את גרסת הבעל של המכתב שהקראתי לכם.

You have no idea how much time I spent

אינכם מתארים לעצמכם כמה זמן ביליתי

debating between granola and pita chips, by the way.

בהתלבטות בין גרנולה לחטיפי צ'יפס,

I wrote it based on all of the alternative narratives

כתבתי את זה על סמך כל הסיפורים האלטרנטיביים

that I've seen over the years,

שראיתי במהלך השנים,

not just in my therapy practice, but also in my column.

לא רק בפרקטיקה הטיפולית שלי אלא גם בטור שלי.

When it's happened

כשקרה פעם

that two people involved in the same situation

ששני בני אדם שמעורבים באותה סיטואציה

have written to me, unbeknownst to the other,

כתבו לי מבלי לדעת אחד על האחר,

and I have two versions of the same story

ויש לי שתי גרסאות של אותו סיפור

sitting in my inbox.

בתיבת הדואר הנכנס שלי,

That really has happened.

זה באמת קרה.

I don't know what the other version of this woman's letter is,

איני יודעת מהי הגרסה האחרת של מכתבה של אשה זו,

but I do know this:

אבל אני כן יודעת את זה:

she has to write it.

היא צריכה לכתוב אותה.

Because with a courageous edit,

כי בעריכה אמיצה,

she'll write a much more nuanced version of her letter that she wrote to me.

היא תכתוב גירסה של המכתב ששלחה לי עם הרבה יותר ניואנסים

Even if her husband is having an affair of any kind --

גם אם בעלה מנהל רומן מכל סוג שהוא -

and maybe he is --

ואולי הוא אכן מנהל רומן --

she doesn't need to know what the plot is yet.

היא לא צריכה לדעת מהי העלילה עדיין.

Because just by virtue of doing an edit,

משום שרק בזכות העריכה,

she'll have so many more possibilities for what the plot can become.

יהיו לה כל כך הרבה אפשרויות נוספות למה שהעלילה יכולה להפוך,

Now, sometimes it happens that I see people who are really stuck,

לפעמים קורה שאני רואה אנשים שבאמת תקועים,

and they're really invested in their stuckness.

והם ממש שקועים בתקיעות שלהם.

We call them help-rejecting complainers.

אנו קוראים להם מתלוננים דוחי-עזרה.

I'm sure you know people like this.

אני בטוחה שאתם מכירים אנשים כאלה.

They're the people who, when you try to offer them a suggestion,

אלה הם האנשים שכשאתם מנסים להציע להם הצעה,

they reject it with, "Yeah, no, that will never work, because ..."

הם דוחים אותה עם "כן, זה אף פעם לא יעבוד, כי..."

"Yeah, no, that's impossible, because I can't do that."

"כן, לא, זה בלתי אפשרי כי אני לא יכול לעשות את זה."

"Yeah, I really want more friends, but people are just so annoying."

"כן, אני באמת רוצה יותר חברים, אבל אנשים פשוט כל כך מעצבנים."

(Laughter)

(צחוק)

What they're really rejecting

מה שהם באמת דוחים

is an edit to their story of misery and stuckness.

זה עריכה לסיפור שלהם על סבל ותקיעות.

And so, with these people, I usually take a different approach.

וכך, עם האנשים האלה, אני בדרך כלל נוקטת בגישה אחרת.

And what I do is I say something else.

ומה שאני עושה, זה אומרת עוד משהו.

I say to them,

אני אומרת להם,

"We're all going to die."

"כולנו נמות."

I bet you're really glad I'm not your therapist right now.

אני בטוחה שאתם ממש שמחים שאני לא התרפיסטית שלכם כרגע.

Because they look back at me

כי הם מסתכלים עלי

the way you're looking back at me right now,

כמו שאתם מסתכלים עלי כעת,

with this look of utter confusion.

עם מבט של בלבול מוחלט.

But then I explain that there's a story

אבל אז אני מסבירה שיש סיפור

that gets written about all of us, eventually.

שנכתב בסופו של דבר על כולנו.

It's called an obituary.

הוא נקרא הספד.

And I say that instead of being authors of our own unhappiness,

ואני אומרת שבמקום להיות הסופרים של האומללות שלנו,

we get to shape these stories while we're still alive.

אנו זוכים לעצב את הסיפורים הללו בזמן שעודנו בחיים.

We get to be the hero and not the victim in our stories,

אנו זוכים להיות הגיבור ולא הקורבן בסיפורים שלנו,

we get to choose what goes on the page that lives in our minds

אנו זוכים לבחור את מה שמתרחש על הדף שחי במוחנו

and shapes our realities.

ומעצב את המציאות שלנו.

I tell them that life is about deciding which stories to listen to

אני אומרת להם שהחיים הם על היכולת להחליט לאיזה סיפורים להקשיב

and which ones need an edit.

ואיזה מהם זקוקים לעריכה.

And that it's worth the effort to go through a revision

ושווה להתאמץ ולערוך אותם

because there's nothing more important to the quality of our lives

כי אין דבר חשוב יותר לאיכות חיינו

than the stories we tell ourselves about them.

מאשר הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו.

I say that when it comes to the stories of our lives,

אני אומרת שכשהדבר נוגע לסיפורי חיינו,

we should be aiming for our own personal Pulitzer Prize.

עלינו לכוון את עצמנו לזכייה בפרס פוליצר האישי שלנו.

Now, most of us aren't help-rejecting complainers,

רובנו איננו מתלוננים דוחי-עזרה,

or at least we don't believe we are.

או לפחות איננו מאמינים שאנו כאלה.

But it's a role that is so easy to slip into

אבל זהו תפקיד שכל כך קל למעוד אליו

when we feel anxious or angry or vulnerable.

כשאנחנו חשים חרדים, כעוסים או פגיעים.

So the next time you're struggling with something,

אז בפעם הבאה שאתם נאבקים במשהו,

remember,

זיכרו,

we're all going to die.

כולנו הולכים למות.

(Laughter)

(צחוק)

And then pull out your editing tools

ואז שילפו את כלי העריכה שלכם

and ask yourself:

ושאלו את עצמכם:

what do I want my story to be?

מה אני רוצה שהסיפור שלי יהיה?

And then, go write your masterpiece.

ואז, לכו וכיתבו את יצירת המופת שלכם.

Thank you.

תודה רבה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)