Michael Metcalfe: We need money for aid. So let's print it.

מתרגם: Shlomo Adam מבקר: Ido Dekkers

Thirteen years ago,

לפני 13 שנה

we set ourselves a goal to end poverty.

הצבנו לעצמנו מטרה: לחסל את העוני.

After some success,

אחרי הצלחה מסוימת,

we've hit a big hurdle.

נתקלנו במכשול רציני.

The aftermath of the financial crisis

תוצאות המשבר הכלכלי

has begun to hit aid payments,

החלו לפגוע בתשלומי הסיוע,

which have fallen for two consecutive years.

ואלה ירדו במשך שנתיים רצופות.

My question is whether the lessons learned

שאלתי היא, האם הלקח שנלמד

from saving the financial system

מהצלת המערכת הפיננסית

can be used to help us overcome that hurdle

יכול לעזור לנו להתגבר על מכשול זה

and help millions.

ולעזור למיליונים?

Can we simply print money for aid?

האם נוכל פשוט להדפיס כסף לצרכי סיוע?

"Surely not."

"ברור שלא.".

It's a common reaction.

זאת התגובה הנפוצה.

(Laughter)

[צחוק]

It's a quick talk.

זאת שיחה קצרה.

Others channel John McEnroe.

אחרים מצטטים את ג'ון מקנרו.

"You cannot be serious!"

"אתה לא רציני!"

Now, I can't do the accent, but I am serious,

אינני יכול לחקות את המבטא שלו, אבל אני בהחלט רציני.

thanks to these two children,

הודות לשתי הילדות האלה,

who, as you'll learn, are very much at the heart

שכפי שתיווכחו לדעת, תופסות מקום מרכזי

of my talk.

בהרצאתי.

On the left, we have Pia.

מצד שמאל זאת פיה.

She lives in England.

היא חיה באנגליה.

She has two loving parents,

יש לה שני הורים אוהבים,

one of whom is standing right here.

שאחד מהם עומד כאן.

Dorothy, on the right,

דורותי, מימין,

lives in rural Kenya.

חיה בקניה הכפרית.

She's one of 13,000 orphans

היא אחת מ-13,000 יתומים

and vulnerable children

וילדים פגיעים

who are assisted by a charity that I support.

שנעזרים במפעל צדקה שאני תומך בו.

I do that because I believe

אני עושה זאת כי אני מאמין

that Dorothy, like Pia,

שדורותי, כמו פיה,

deserves the best life chances

ראויה להזדמנויות הטובות ביותר בחיים

that we can afford to give her.

שאנו יכולים להרשות לעצמנו להעניק לה.

You'll all agree with me, I'm sure.

כולכם מסכימים איתי, אני בטוח.

The U.N. agrees too.

גם האו"ם מסכים איתי.

Their overriding aim

יש להם מטרה בעדיפות עליונה

for international aid

לספק סיוע בינלאומי

is to strive for a life of dignity for all.

למען חיים בכבוד לכל.

But -- and here's that hurdle --

אבל - וזהו המכשול -

can we afford our aid aspirations?

האם נוכל לממן את שאיפות הסיוע שלנו?

History suggests not.

ההיסטוריה אומרת שלא.

In 1970, governments set themselves a target

ב-1970, ממשלות הציבו לעצמן מטרה

to increase overseas aid payments

להגדיל את סיוע החוץ שלהן

to 0.7 percent

ל-0.7 אחוזים

of their national income.

מההכנסה הלאומית שלהן.

As you can see, a big gap opens up

כפי שאתם רואים, נפער פער גדול

between actual aid and that target.

בין הסיוע בפועל לבין אותה מטרה.

But then come the Millennium Development Goals,

אך אז הגיעו תכניות הפיתוח של המילניום,

eight ambitious targets

שמונה מטרות שאפתניות

to be met by 2015.

שיש להשיגן עד 2015.

If I tell you that just one of those targets

אם אספר לכם שרק אחת ממטרות אלו

is to eradicate extreme hunger and poverty,

היא לחסל את הרעב והעוני הקיצוניים,

you get a sense of the ambition.

תקבלו מושג על מידת השאפתנות שבהן.

There's also been some success.

היתה גם הצלחה מסוימת.

The number of people living

מספר האנשים שחיים

on less than $1.25 a day has halved.

על פחות מ-1.25 דולר ליום פחת בחצי.

But a lot remains to be done in two years.

אבל נותרה עוד מלאכה רבה לשנתיים הבאות.

One in eight remain hungry.

אחד מכל שמונה נשאר עדיין רעב.

In the context of this auditorium,

אם נמשיל זאת לאולם הזה,

the front two rows aren't going to get any food.

שתי השורות הראשונות לא תקבלנה כלל מזון.

We can't settle for that,

איננו יכולים להסכים לכך,

which is why the concern about the eighth goal,

וזו הסיבה מדוע הדאגה בקשר למטרה השמינית,

which relates to funding,

הנוגעת למימון,

which I said at the beginning is falling,

שציינתי בהתחלה שהוא הולך ופוחת,

is so troubling.

היא כה מטרידה.

So what can be done?

אז מה אפשר לעשות?

Well, I work in financial markets,

אני עובד בשווקים הפיננסיים,

not development.

לא בפיתוח.

I study the behavior of investors,

אני חוקר את התנהגות המשקיעים,

how they react to policy and the economy.

איך הם מגיבים למדיניות ולכלכלה.

It gives me a different angle on the aid issue.

זה מקנה לי מבט מזווית שונה על סוגיית הסיוע.

But it took an innocent question

אבל היתה דרושה שאלה תמימה

from my then-four-year-old daughter

של בתי, שהיתה אז בת ארבע

to make me appreciate that.

כדי שאצליח להעריך את זה.

Pia and I were on the way to a local cafe

פיה ואני הלכנו לבית-קפה מקומי

and we passed a man collecting for charity.

ועברנו על פני קבצן.

I didn't have any change to give him,

לא היה לי כסף קטן לתת לו,

and she was disappointed.

והיא היתה מאוכזבת.

Once in the cafe, Pia takes out her coloring book

כשהיינו בבית הקפה, פיה מוציאה את חוברת הצביעה שלה

and starts scribbling.

ומתחילה לקשקש.

After a little while, I ask her what she's doing,

אחרי זמן-מה אני שואל אותה מה היא עושה.

and she shows me a drawing

והיא מראה לי ציור

of a £5 note

של שטר בן 5 ליש"ט

to give to the man outside.

שהיה מיועד לאיש שבחוץ.

It's so sweet,

זה היה כל-כך מתוק,

and more generous than Dad would have been.

והרבה יותר נדיב מאבא שלה.

But of course I explained to her,

אבל הסברתי לה, כמובן,

"You can't do that; it's not allowed."

"את לא יכולה לעשות את זה. זה אסור."

To which I get the classic four-year-old response:

וזכיתי לתשובה הקלסית של בת 4:

"Why not?"

"למה לא?"

Now I'm excited, because I actually think

עכשיו התלהבתי, כי באמת חשבתי

I can answer this time.

שהפעם אני יודע את התשובה.

So I launch into an explanation of how

אז פצחתי בהסבר שתיאר

an unlimited supply of money

איך אספקה בלתי-מוגבלת של כסף

chasing a limited number of goods

במטרה להשיג מספר מוגבל של סחורות

sends prices to the moon.

תגרום למחירים להרקיע שחקים.

Something about that exchange stuck with me,

משהו מעיסקת החליפין ההיא נותר במחשבתי,

not because of the look of relief

לא בגלל מבט ההקלה

on Pia's face when I finally finished,

על פניה של פיה כשסיימתי להסביר,

but because it related

אלא משום שזה התייחס

to the sanctity of the money supply,

לקדושת אספקת הכסף,

a sanctity that had been challenged and questioned

קדושה שהוטל בה ספק ושהתערערה

by the reaction of central banks

כתוצאה מתגובת הבנקים המרכזיים

to the financial crisis.

למשבר הכלכלי.

To reassure investors,

כדי להרגיע את המשקיעים,

central banks began buying assets

הבנקים המרכזיים החלו לרכוש נכסים

to try and encourage investors to do the same.

ולנסות לעודד משקיעים לנהוג כמותם.

They funded these purchases

הם מימנו רכישות אלה

with money they created themselves.

בכסף שיצרו בעצמם.

The money wasn't actually physically printed.

הכסף לא הודפס באופן ממשי.

It's still sort of locked away in the banking system today.

הוא עדיין כאילו נעול ושמור במערכת הבנקאית של ימינו.

But the amount created was unprecedented.

אבל הכמות שנוצרה היתה חסרת-תקדים.

Together, the central banks of the U.S.,

ביחד, הבנקים המרכזיים של ארה"ב,

U.K and Japan

בריטניה ויפן

increased the stock of money in their economies

הגדילו את מלאי הכסף בכלכלות שלהן

by 3.7 trillion dollars.

ב-3.7 טריליון דולר.

That's three times, in fact that's more than three times,

זה פי 3, בעצם יותר מפי 3,

the total physical stock of dollar notes in circulation.

מהמלאי הפיזי הכולל של שטרות הדולרים שבמחזור.

Three times!

פי 3!

Before the crisis,

לפני המשבר,

this would have been utterly unthinkable,

איש לא היה מעלה על דעתו דבר כזה,

yet it was accepted remarkably quickly.

אבל זה התקבל במהירות ראויה לציון.

The price of gold,

מחיר הזהב,

an asset thought to protect against inflation,

נכס שנחשב כמספק הגנה מפני אינפלציה,

did jump,

אכן זינק,

but investors bought other assets

אבל המשקיעים קנו נכסים אחרים

that offered little protection from inflation.

שהציעו הגנה מועטה מפני אינפלציה.

They bought fixed income securities, bonds.

הם קנו ניירות ערך, אגרות חוב,

They bought equities too.

הם קנו גם מניות.

For all the scare stories,

אחרי כל סיפורי האימה,

the actual actions of investors

הפעולות שנקטו בפועל המשקיעים

spoke of rapid acceptance and confidence.

העידו על קבלה מהירה ואמון.

That confidence was based on two pillars.

האמון התבסס על שני יסודות:

The first was that, after years

הראשון היה, שאחרי שנים

of keeping inflation under control,

של שליטה באינפלציה,

central banks were trusted

היה אמון בבנקים המרכזיים

to take the money-printing away

שהם יפסיקו להדפיס כסף

if inflation became a threat.

אם האינפלציה תהפוך לאיום.

Secondly, inflation simply never became a threat.

שנית, האינפלציה פשוט כלל לא הפכה לאיום.

As you can see, in the United States,

כפי שאתם רואים, בארה"ב,

inflation for most of this period

האינפלציה במשך רוב התקופה הזו

remained below average.

נותרה מתחת לממוצע.

It was the same elsewhere.

זה היה כך בכל מקום.

So how does all this relate to aid?

איך כל זה קשור לסיוע?

Well, this is where Dorothy

ובכן, זה המקום שבו דורותי,

and the Mango Tree charity

וארגון הצדקה "עץ המנגו"

that supports her comes in.

שתומך בה, נכנסים לתמונה.

I was at one of their fundraising events

נכחתי באחד מאירועי גיוס הכספים שלהם

earlier this year,

בתחילת השנה,

and I was inspired to give a one-off donation

והשפיעו עלי להרים תרומה חד-פעמית,

when I remembered that my firm

כשנזכרתי שהחברה שלי

offers to match the charitable contributions

מציעה להשלים בסכום זהה את התרומות לצדקה

its employees make.

של עובדיה.

So think of this:

חישבו על זה:

Instead of just being able to help Dorothy

במקום שאוכל לעזור רק לדורותי

and four of her classmates

ולארבעה מחברי כיתתה

to go through secondary school for a few years,

ללמוד בביה"ס התיכון במשך כמה שנים,

I was able to double my contribution.

אוכל להכפיל את תרומתי.

Brilliant.

מעולה.

So following that conversation with my daughter,

אז בעקבות השיחה עם בתי,

and seeing the absence of inflation

כשראיתי שאין שום אינפלציה

in the face of money-printing,

כשמדפיסים כסף,

and knowing that international aid payments

וביודעי שתשלומי סיוע החוץ

were falling at just the wrong time,

פוחתים בזמן הכי גרוע,

this made me wonder:

התחלתי לתהות:

Could we match

האם אפשר להשלים את התרומות

but just on a much grander scale?

אבל בקנה-מידה גדול בהרבה?

Let's call this scheme "Print Aid."

נקרא לשיטה הזו "הדפסת סיוע".

And here's how it might work.

וכך זה עשוי לעבוד:

Provided it saw little inflation risk from doing so,

בהנחה שיהיה רק סיכון קטן לאינפלציה אם יעשה זאת,

the central bank would be mandated

הבנק המרכזי יקבל סמכות

to match the government's overseas aid payments

להשלים את תשלומי סיוע החוץ של הממשלה

up to a certain limit.

עד גובה מסוים.

Governments have been aiming to get aid

הממשלות ניסו להעלות את הסיוע

to 0.7 percent for years,

עד 0.7%, מזה שנים,

so let's set the limit at half of that,

אז הבה נציב את הגבול על חצי מזה,

0.35 percent of their income.

0.35% מהכנסותיהן.

So it would work like this: If in a given year

וזה יעבוד ככה: אם בשנה נתונה

the government gave 0.2 percent of its income

הממשלה תתרום 0.2% מהכנסתה

to overseas aid,

לסיוע חוץ,

the central bank would simply top it up

הבנק המרכזי פשוט ישלים את זה

with a further 0.2 percent.

ב-0.2% נוספים.

So far so good.

עד כאן הכל בסדר.

How risky is this?

מה הסכנה בזה?

Well, this involves the creation of money

ובכן, זה כרוך ביצירת כסף

to buy goods, not assets.

לקניית סחורות, ולא נכסים.

It sounds more inflationary already, doesn't it.

זה כבר נשמע יותר אינפלציוני, נכון?

But there are two important mitigating factors here.

אבל יש כאן שני גורמים ממתנים חשובים.

The first is that by definition,

הראשון הוא שבהגדרה,

this money printed would be spent overseas.

הכסף המודפס הזה יבוזבז בחו"ל.

So it's not obvious how it leads to inflation

כך שלא ברור איך הוא מוביל לאינפלציה

in the country doing the actual printing

באותה ארץ שמדפיסה בפועל

unless it leads to a currency depreciation of that country.

אלא אם זה מוביל לפיחות המטבע של ארץ זו.

That is unlikely for the second reason:

וזה לא סביר מהסיבה השניה:

the scale of the money that would be printed

כמות הכסף שיודפס

under this scheme.

בשיטה הזאת.

So let's think of an example

הבה נחשוב על דוגמה

where Print Aid was in place

שבה אכן התקיימה "הדפסת סיוע"

in the U.S., U.K. and Japan.

בארה"ב, בריטניה ויפן.

To match the aid payments made

כדי להשלים את כספי הסיוע

by those governments over the last four years,

ששילמו אותן ממשלות ב-4 השנים האחרונות,

Print Aid would have generated

"הדפסת סיוע" היתה מנפיקה

200 billion dollars' worth of extra aid.

200 מיליארד דולר בכספי סיוע נוספים.

What would that look like

איך זה היה נראה

in the context of the increase in the money stock

בהקשר של הגדלת מלאי הכסף

that had already happened in those countries

שכבר התרחשה באותן מדינות

to save the financial system?

במטרה להציל את המערכת הפיננסית?

Are you read for this?

מוכנים?

You might struggle to see that at the back,

לאלה שבסוף, אולי תתקשו לראות את זה,

because the gap is quite small.

כי הפער קטן למדי.

So what we're saying here

מה שבעצם אנו אומרים כאן

is that we took a $3.7 trillion gamble

הוא שערכנו הימור בשווי 3.7 טריליון דולר

to save our financial systems,

כדי להציל את מערכותינו הפיננסיות,

and you know what, it paid off.

ויודעים מה? זה השתלם.

There was no inflation.

לא היתה שום אינפלציה.

Are we really saying that it's not worth the risk

האם אנו מוכנים לומר שהסיכון לא מצדיק

to print an extra 200 billion for aid?

הדפסה של 200 מיליארד נוספים לסיוע?

Would the risks really be that different?

האם הסיכונים יהיו עד כדי כך שונים?

To me, it's not that clear.

בעיני זה לא עד כדי כך ברור.

What is clear is the impact on aid.

מה שברור הוא ההשפעה על הסיוע.

Even though this is the printing

אפילו שמדובר בהדפסה

of just three central banks,

של 3 בנקים מרכזיים בלבד,

the global aid that's given

הסיוע הגלובלי שיינתן

over this period is up by almost 40 percent.

בפרק זמן זה, יגדל בכמעט 40%.

Aid as a proportion of national income

הסיוע, יחסית להכנסה הלאומית,

all of a sudden is at a 40-year high.

יגיע לפתע לשיא של 40 שנה.

Now, we don't get to 0.7 percent.

איננו מגיעים ל-0.7%.

Governments are still incentivized to give.

הממשלות עדיין זקוקות לתמריצים כדי לתרום.

But you know what, that's the point of a matching scheme.

אבל יודעים מה? זה כל העניין בשיטת התאמת התרומה.

So I think what we've learned

אז לדעתי למדנו

is that the risks from this money creation scheme

שהסיכונים משיטת הדפסת הכסף

are quite modest,

הם צנועים למדי,

but the benefits

אבל התועלת

are potentially huge.

עשויה להיות עצומה.

Imagine what we could do with 40 percent more funding.

תארו לעצמכם מה נוכל לעשות עם תוספת של 40% למימון.

We might be able to feed the front row.

נוכל אולי להאכיל את השורה הראשונה.

The thing that I fear, the only thing that I fear,

הדבר ממנו אני חושש, הדבר היחיד,

apart from the fact that I've run out of time,

פרט לעובדה שנגמר לי הזמן,

is that the window of opportunity for this idea

הוא שחלון ההזדמנויות של הרעיון הזה

is a short one.

הוא קצר-מועד.

Today, money creation by central banks

היום, הדפסת כסף ע"י בנקים מרכזיים

is an accepted policy tool.

היא כלי מקובל של מדיניות.

That may not always be the case.

אולי לא תמיד זה יהיה כך.

Today there are universally agreed aims

היום יש מטרות שיש לגביהן הסכמה אוניברסלית

for international aid.

לסיוע בינלאומי.

That may not always be the case.

אולי לא תמיד זה יהיה כך.

Today might be the only time

היום הוא אולי הזמן היחיד

that these two things coincide,

ששני דברים אלה מתרחשים במקביל,

such that we can afford the aid

ובאופן שנוכל להרשות לעצמנו את הסיוע

that we've always aspired to give.

שתמיד שאפנו לספק.

So, can we print money for international aid?

אז האם נוכל להדפיס כסף עבור סיוע בינלאומי?

I seriously believe the question should be,

אני מאמין ברצינות שהתשובה צריכה להיות:

why not?

מדוע לא?

Thank you very much.

תודה רבה לכם.

(Applause)

[מחיאות כפיים]