Andrew Fitzgerald: Adventures in Twitter fiction

מתרגם: Boaz Hovav מבקר: Ido Dekkers

So in my free time outside of Twitter

בזמן שאני מבלה מחוץ לטויטר

I experiment a little bit

אני עורך ניסיונות קטנים

with telling stories online, experimenting

בסיפור סיפורים ברשת, מתנסה

with what we can do with new digital tools.

ביכולות של כלים דיגיטליים חדשים.

And in my job at Twitter,

בעבודתי בטויטר,

I actually spent a little bit of time

אני מבלה חלק מהזמן

working with authors and storytellers as well,

בעבודה עם סופרים ומספרי סיפורים,

helping to expand out the bounds

בניסיון להרחיב את השימוש שלהם

of what people are experimenting with.

בטכנולוגיות ניסיוניות.

And I want to talk through some examples today

אני רוצה לתאר היום מספר דוגמאות

of things that people have done

של דברים שנעשים ברשת

that I think are really fascinating

שלטעמי הם מרתקים

using flexible identity and anonymity on the web

תוך שימוש בזהות בדויה או אנונימית ברשת

and blurring the lines between fact and fiction.

תוך טשטוש הקווים בין מציאות לדמיון.

But I want to start and go back to the 1930s.

אבל אני רוצה לפתוח ולחזור בזמן לשנות 30.

Long before a little thing called Twitter,

הרבה לפני המצאת הטויטר

radio brought us broadcasts

רדיו היה מקור השידורים

and connected millions of people

שחיבר מליוני אנשים

to single points of broadcast.

למקורות שידור בודדים.

And from those single points emanated stories.

ומאותם מקורות נבעו סיפורים.

Some of them were familiar stories.

חלק מהסיפורים היו מוכרים.

Some of them were new stories.

חלק מהסיפורים היו חדשים.

And for a while they were familiar formats,

בהתחלה הם הציגו תבניות מוכרות,

but then radio began to evolve its own

אך לאחר מכן התחילו להתפתח ברדיו

unique formats specific to that medium.

תבניות סיפור ספציפיות לרדיו.

Think about episodes that happened live on radio.

תחשבו על תכניות שהוצגו בשידור חי ברדיו.

Combining the live play

הם שילבו משחק בשידור חי

and the serialization of written fiction,

של סיפורים בהמשכים,

you get this new format.

כך נוצרה תבנית שידור חדשה.

And the reason why I bring up radio is that I think

הסיבה בגללה אני מדבר על הרדיו היא כי אני חושב

radio is a great example of how a new medium

שהרדיו מדגים בצורה מצוינת איך אמצעי תקשורת חדש

defines new formats which then define new stories.

מגדיר תבניות תקשורת חדשות שבתורן מגדירות מחדש את מבנה הסיפורים.

And of course, today, we have an entirely new

וכיום כמובן, יש בידינו אמצעי תקשורת חדש

medium to play with,

להתנסות בו,

which is this online world.

שהוא העולם האינטרנטי.

This is the map of verified users on Twitter

המפה שלפנינו מציגה את המשתמשים האמיתיים בטויטר

and the connections between them.

ואת הקשרים בינם.

There are thousands upon thousands of them.

יש מליוני משתמשים בטויטר.

Every single one of these points

כל נקודה במפה

is its own broadcaster.

מייצגת כותב אחד.

We've gone to this world of many to many,

עברנו לעולם של המון להמון,

where access to the tools is the only barrier to broadcasting.

בו גישה לכלים ממוחשבים היא הדרישה היחידה למי שרוצה לשדר.

And I think that we should start to see

ואני מצפה שנתחיל לראות

wildly new formats emerge

תבניות שידור חדשניות נוצרות

as people learn how to tell stories in this new medium.

ככל שאנשים ילמדו כיצד לספר סיפורים באמצעות טויטר.

I actually believe that we are in a wide open frontier

אני מאמין שאנחנו נמצאים בחזית חדשה

for creative experimentation, if you will,

של ניסיונות יצירתיים,

that we've explored and begun to settle

שאנחנו נמצאים רק בשלבי הגילוי

this wild land of the Internet

של מרחבי האינטרנט

and are now just getting ready

ואנחנו רק מתחילים

to start to build structures on it,

לבנות מבנים ראשונים,

and those structures are the new formats

מבנים שיוצרים תבניות חדשות

of storytelling that the Internet will allow us to create.

של סיפור סיפורים באמצעים שמעמיד לרשותנו האינטרנט.

I believe this starts with an evolution

אני מאמין שמדובר בתחילתה של מהפכה אבולוציונית

of existing methods.

של השיטות הקיימות.

The short story, for example,

הסיפור הקצר, לדוגמא,

people are saying that the short story

אומרים שהסיפור הקצר

is experiencing a renaissance of sorts

חווה היום פריחה מחודשת

thanks to e-readers, digital marketplaces.

תודות לספרים הדיגיטליים ולחנויות הספרים הדיגיטליות.

One writer, Hugh Howey, experimented

סופר בשם יו האווי, ערך ניסוי

with short stories on Amazon

בסיפור קצר באמאזון

by releasing one very short story called "Wool."

הוא פרסם סיפור קצר מאד בשם Wool (צמר).

And he actually says that he didn't intend

ולדבריו, הוא לא התכוון

for "Wool" to become a series,

ש- Wool יהפוך לסדרת סיפורים,

but that the audience loved the first story so much

אבל קהל הקוראים אהב את הסיפור כל כך

they demanded more, and so he gave them more.

והחל לבקש סיפורים נוספים, והוא חיבר סיפורים נוספים.

He gave them "Wool 2," which was a little bit longer than the first one,

הוא כתב את Wool 2, שהיה קצת ארוך יותר מהסיפור הראשון,

"Wool 3," which was even longer,

Wool 3 היה ארוך אפילו יותר,

culminating in "Wool 5,"

והשיא הגיע ב- Wool 5,

which was a 60,000-word novel.

שהיה רומן באורך מלא של 60,000 מילה.

I think Howey was able to do all of this because

אני חושב שהיכול של האווי לעשות את כל זה נבעה

he had the quick feedback system of e-books.

מהמשוב המהיר שהוא קיבל ממערכת הספרים הדיגיטליים.

He was able to write and publish

הייתה לו האפשרות לכתוב ולפרסם

in relatively short order.

בזמן קצר ביותר.

There was no mediator between him and the audience.

לא היו מתווכים בינו לבין קהל הקוראים.

It was just him directly connected with his audience

הוא היה בקשר ישיר עם הקהל שלו

and building on the feedback and enthusiasm

והוא המשיך לכתוב בהתבסס על המשוב וההתלהבות

that they were giving him.

שסיפק לו הקהל.

So this whole project was an experiment.

הפרויקט כולו היה סוג של ניסוי.

It started with the one short story,

הוא התחיל בסיפור אחד קצר,

and I think the experimentation actually became

ולדעתי הניסוי הפך להיות

a part of Howey's format.

חלק מתבנית העבודה של האווי.

And that's something that this medium enabled,

אחד הדברים שמאפשר המדיום האינטרנטי

was experimentation being a part of the format itself.

הוא התנסות כחלק מתהליך היצירה.

This is a short story by the author Jennifer Egan

הסיפור הקצר מולנו נכתב ע"י ג'ניפר איגן

called "Black Box."

הוא נקרא Black Box (קופסה שחורה)

It was originally written

הוא נכתב במקור

specifically with Twitter in mind.

להפצה בטויטר.

Egan convinced The New Yorker

איגן שכנעה את אנשי עיתון The New Yorker (ניו-יורקר)

to start a New Yorker fiction account

לפתוח חשבון טויטר של העיתון

from which they could tweet

ממנו הם יוכלו לצייץ

all of these lines that she created.

את שורות הסיפור שלה.

Now Twitter, of course, has a 140-character limit.

בטויטר, כמובן, יש מגבלה של 140 תווים.

Egan mocked that up just writing manually

איגן חיקתה את המגבלה ע"י כתיבה ידנית

in this storyboard sketchbook,

בתיבות סיפור מוגדרות,

used the physical space constraints

כאשר מגבלת השטח הפיזית

of those storyboard squares

של כל תיבה בסיפור

to write each individual tweet,

עזרו לה להתאים את מספר התווים לציוץ בודד,

and those tweets ended up becoming

ציוצים שהפכו בסופו של דבר

over 600 of them that were serialized by The New Yorker.

לסדרה בת יותר מ- 600 ציוצים בניו יורקר.

Every night, at 8 p.m., you could tune in

כל ערב, בסביבות 8, יכולת לקרוא קטע נוסף

to a short story from The New Yorker's fiction account.

בחשבון הסיפורים הקצרים של הניו ורקר.

I think that's pretty exciting:

לטעמי זה מאד מרגש:

tune-in literary fiction.

התחברות לחשבון לשם קריאת ספרות.

The experience of Egan's story, of course,

הסיפור של איגן, כמובן

like anything on Twitter, there were multiple ways to experience it.

כמו כל דבר בטויטר, הציע חוויות משתמש רבות ושונות.

You could scroll back through it,

אפשר היה לקרוא את כל הסיפור בפעם אחת,

but interestingly, if you were watching it live,

אבל החוויה המעניינת, הייתה לעקוב אחרי הסיפור בשידור חי,

there was this suspense that built

נוצר מתח שהלך ונבנה

because the actual tweets,

כי למי שעקב אחרי הציוצים בזמן הפרסום

you had no control over when you would read them.

לא הייתה שליטה על קצב הקריאה.

They were coming at a pretty regular clip,

הציוצים הופיעו בקצב אחיד,

but as the story was building,

אבל ככל שהסיפור הלך ונבנה,

normally, as a reader, you control how fast you move through a text,

בסיפור רגיל, כקורא, יש לך שליטה בקצב ההתקדמות שלך בטקסט,

but in this case, The New Yorker did,

אבל במקרה הזה, הניו יורקר שלט בקצב,

and they were sending you bit by bit by bit,

והם שלחו לקוראים חלק, ועוד חלק, ועוד חלק,

and you had this suspense of waiting for the next line.

ונוצר מתח שנבע מהמתנה לשורה הבאה.

Another great example of fiction

דוגמה מצוינת נוספת לספרות

and the short story on Twitter,

וסיפור קצר בטוויטר,

Elliott Holt is an author who wrote a story called "Evidence."

אליוט הולט חיברה סיפור בשם Evidence (עדויות).

It began with this tweet: "On November 28

הסיפור התחיל בציוץ הבא: "ב- 28 בנובמבר

at 10:13 p.m.,

בשעה 10:13 בערב,

a woman identified as Miranda Brown,

אשה בשם מירנדה בראון,

44, of Brooklyn, fell to her death

בת 44, מברוקלין, נפלה אל מותה

from the roof of a Manhattan hotel."

מגג מלון במנהטן."

It begins in Elliott's voice,

הסיפור התחיל בקולה של אליוט,

but then Elliott's voice recedes,

אבל בהמשך קולה של אליוט השתתק,

and we hear the voices of Elsa, Margot and Simon,

ואנחנו עוברים לשמוע את קולם של אלזה, מרגוט וסיימון,

characters that Elliott created on Twitter

דמויות שאליוט יצרה בטויטר

specifically to tell this story,

במיוחד עבור הסיפור הזה,

a story from multiple perspectives

סיפור מנקודות מבט רבות

leading up to this moment at 10:13 p.m.

שמובילות אל הרגע ב- 10:13 בערב

when this woman falls to her death.

בו נופלת אישה אל מותה.

These three characters brought an authentic vision

שלושת הדמויות מוסיפות מבט אותנטי

from multiple perspectives.

ממספר נקודות מבט.

One reviewer called Elliott's story

מבקר ספרות אחד קרא לסיפור של אליוט

"Twitter fiction done right," because she did.

"סיפורת טויטר בצורתה הנכונה", מפני שכך היה.

She captured that voice

היא גילמה נכון את קולות הדוברים

and she had multiple characters and it happened in real time.

היא הציגה דמויות שונות בזמן אמיתי.

Interestingly, though, it wasn't just

מעניין לדעת, כי הקולות נבעו לא רק

Twitter as a distribution mechanism.

מטויטר כמנגנון הפצה.

It was also Twitter as a production mechanism.

אלא גם מטויטר כמנגנון היצור.

Elliott told me later

אליוט סיפרה לי אח"כ

she wrote the whole thing with her thumbs.

שהיא כתבה את כל הסיפור באגודלים.

She laid on the couch and just went back and forth

היא שכבה על הספה ועברה

between different characters

בין הדמויות השונות

tweeting out each line, line by line.

כשהיא מצייצת כל שורה, שורה אחרי שורה.

I think that this kind of spontaneous creation

אני חושב שיצירה ספונטנית כזו

of what was coming out of the characters' voices

של דיבור בקולות של דמויות שונות

really lent an authenticity to the characters themselves,

הוסיפה ממד של אותנטיות לדמויות,

but also to this format that she had created

וגם לתבנית הסיפור שאליוט יצרה

of multiple perspectives in a single story on Twitter.

של מספר נקודות מבט בסיפור אחד בטויטר.

As you begin to play with flexible identity online,

כשמתחילים להשתמש בזהות בדויה באינטרנט

it gets even more interesting

מגיעים לרגעים מעניינים

as you start to interact with the real world.

בהם הדמות הבדויה מתקשרת עם העולם האמיתי.

Things like Invisible Obama

דוגמאות כמו "אובמה הנעלם" (דמות בדויה בטויטר ממסע הבחירות של 2012)

or the famous "binders full of women"

או "קלסרי הנשים" המפורסמים

that came up during the 2012 election cycle,

שהופיעו במהלך הבחירות לנשיאות ארה"ב ב- 2012,

or even the fan fiction universe of "West Wing" Twitter

ואפילו עולם המעריצים בטויטר של הסדרה "הבית הלבן"

in which you have all of these accounts

בה היה חשבון טויטר לכולם

for every single one of the characters in "The West Wing,"

לכל דמות בסדרה "הבית הלבן"

including the bird that taps at Josh Lyman's window

כולל הציפור שנקשה על החלון של ג'וש ליימן

in one single episode. (Laughter)

בפרק אחד מתוך הסדרה. (צחוק)

All of these are rapid iterations on a theme.

כל אלה מאפשרים תגובות מהירות ומגוונות לנושא מסוים.

They are creative people experimenting

מדובר באנשים יצירתיים הבודקים

with the bounds of what is possible in this medium.

את גבולות האפשרי באמצעי התקשורת החדש הזה.

You look at something like "West Wing" Twitter,

כשמביטים בדוגמה כמו חשבונות הטויטר של דמויות "הבית בלבן"

in which you have these fictional characters

בהן דמויות בדיוניות

that engage with the real world.

מגיבות לעולם האמיתי.

They comment on politics,

הן מעירות הערות על פוליטיקה,

they cry out against the evils of Congress.

הן מוחות על מעשי הקונגרס (הרפובליקאי).

Keep in mind, they're all Democrats.

תזכרו שכל הדמויות בסדרה הן דמוקרטיות.

And they engage with the real world.

והן מתערבות בעולם האמיתי.

They respond to it.

הן מגיבות לו.

So once you take flexible identity,

כך שכאשר אתה יוצר לעצמך דמות בדויה,

anonymity, engagement with the real world,

ובאופן אנונימי, מגיב לעולם האמיתי,

and you move beyond simple homage or parody

ואתה עובר מעבר לחקיינות או פרודיה

and you put these tools to work in telling a story,

אתה משתמש בדמות הבדויה ככלי ליצירת סיפור,

that's when things get really interesting.

זה השלב בו דברים הופכים למעניינים.

So during the Chicago mayoral election

במהלך הבחירות לראשות העיר שיקגו

there was a parody account.

נפתח חשבון טויטר פרודי

It was Mayor Emanuel.

בשם "ראש העיר עמנואל"

It gave you everything you wanted from Rahm Emanuel,

הוא עסק בכל הנושאים בהם עסק המועמד רם עמנואל

particularly in the expletive department.

תוך שימוש בשפה גסה ובקללות.

This foul-mouthed account

חשבון הטויטר הגס הזה

followed the daily activities of the race,

עקב אחרי הפעילויות היומיומיות של המירוץ,

providing commentary as it went.

וסיפר פרשנות מעודכנת.

It followed all of the natural tropes

הוא השתמש בכל המבנים והדימויים

of a good, solid Twitter parody account,

של חשבון טויטר פרודי טוב,

but then started to get weird.

אבל אז דברים הפכו למשונים.

And as it progressed, it moved from this commentary

וככל שהזמן עבר, החשבון הפסיק להגיב לענייני היום

to a multi-week, real-time science fiction epic

והפך לסיפור מדע-בדיוני בזמן-אמיתי שסופר במשך שבועות

in which your protagonist, Rahm Emanuel,

בו הדמות הראשית, רם עמנואל,

engages in multi-dimensional travel on election day,

מעורבת במסע בזמן ובמרחב ביום הבחירות,

which is -- it didn't actually happen.

אשר -- לא באמת קרה במציאות.

I double checked the newspapers.

בדקתי בעיתונות.

And then, very interestingly, it came to an end.

ואז, באופן מפתיע, הסיפור הסתיים.

This is something that doesn't usually happen

זה כמעט ולא קורה

with a Twitter parody account.

בחשבונות טויטר פרודיים.

It ended, a true narrative conclusion.

הסיפור הסתיים, עם סוף ברור לעלילה.

And so the author, Dan Sinker, who was a journalist,

וכך המחבר, דן סינקר, עיתונאי,

who was completely anonymous this whole time,

שהיה אנונימי כל אותו הזמן,

I think Dan -- it made a lot of sense for him

אני חושב שעבור דן -- זה היה מאד הגיוני

to turn this into a book,

להפוך את הסיפור לספר,

because it was a narrative format in the end,

כי היו בו מבנים ספרותיים בסיום,

and I think that turning it into a book

ולדעתי הפיכת הציוצים לספר

is representative of this idea that he had created something new

מייצג את הרעיון שהוא יצר משהו חדש

that needed to be translated into previous formats.

שדרש תרגום למבנים ספרותיים ישנים.

One of my favorite examples

דוגמה שאהובה עלי

of something that's happening on Twitter right now,

למשהו שקורה בטויטר כיום,

actually, is the very absurdist Crimer Show.

הוא פיד אבסורדי שנקרא Crimer Show

Crimer Show tells the story

קריימר מספר את סיפורו

of a supercriminal and a hapless detective

של פושע -על, ובלש לא-יוצלח

that face off in this exceptionally strange lingo,

שמתעמתים תוך שימוש בשפה מוזרה במיוחד,

with all of the tropes of a television show.

תוך שימוש בדמויים שחוקים מעולם סדרות הטלוויזיה.

Crimer Show's creator has said that

יוצרי ה- Crimer Show סיפרו

it is a parody of a popular type of show in the U.K.,

שזו פרודיה על סדרות טלוויזיה בבריטניה,

but, man, is it weird.

אבל, באמת, זה מוזר.

And there are all these times where Crimer,

בהמון מקרים קריימר,

the supercriminal, does all of these TV things.

פושע-העל, עושה מחוות טלוויזיוניות.

He's always taking off his sunglasses

הוא כל הזמן מוריד את משקפי השמש

or turning to the camera,

או מסתכל למצלמה,

but these things just happen in text.

אבל כל זה קורה כחלק מסיפור כתוב.

I think borrowing all of these tropes from television

אני חושב שהשימוש בדימויים טלוויזיוניים

and additionally presenting each Crimer Show

בנוסף להצגת כל סיפור ב- Crimer Show

as an episode, spelled E-P-P-A-S-O-D, "eppasod,"

כפרק (episode), שמאוית בשגיאות EPPASOD

presenting them as episodes

עצם ההצגה של הסיפורים כפרקים

really, it creates something new.

יוצרת בעצם מבנה חדש.

There is a new "eppasod" of Crimer Show

מתפרסם פרק חדש של ה- Crimer Show

on Twitter pretty much every day,

בטויטר כמעט בכל יום,

and they're archived that way.

והן מסודרים בסדר הזה.

And I think this is an interesting experiment in format.

ואני חושב שזה ניסיון מעניין במבנים ספרותיים חדשים.

Something totally new has been created here

משהו חדש לחלוטין נוצר כאן

out of parodying something on television.

כתוצאה מפרודיה על סדרות טלוויזיה.

I think in nonfiction real-time storytelling,

אני חושב שבתחום הסיפורים הלא בדיוניים המסופרים בזמן אמיתי

there are a lot of really excellent examples as well.

יש גם כן מספר דוגמאות מצוינות.

RealTimeWWII is an account

RealTimeWWII (מלחמת העולם השנייה בזמן אמת) הוא חשבון טויטר

that documents what was happening on this day 60 years ago

שמתאר מה קרה היום לפני 60 שנה בדיוק

in exceptional detail, as if

בפרוט מלא, כאילו

you were reading the news reports from that day.

שאתם קוראים את פרסומי החדשות מאותו יום.

And the author Teju Cole has done

והסופר טיג'ו קול עושה

a lot of experimentation with putting a literary twist

המון ניסויים בהוספת פיתולים עלילתיים

on events of the news.

לאירועי חדשות אמתיים.

In this particular case, he's talking about drone strikes.

בדוגמה שלפנינו הוא מתאר מתקפה של מטוסים לא מאוישים.

I think that in both of these examples,

אני חושב ששתי הדוגמאות האחרונות

you're beginning to see ways in which

מראות לכם דרכים בהן

people are telling stories with nonfiction content

אנשים מספרים סיפורים המבוססים על תוכן לא בדיוני

that can be built into new types

שמוזן אל סוגים חדשים

of fictional storytelling.

של סיפורת בדיונית.

So with real-time storytelling,

כך שבעזרת סיפור בזמן-אמיתי

blurring the lines between fact and fiction,

שמטשטש את הגבולות בין דמיון למציאות,

the real world and the digital world,

העולם האמיתי והעולם הדיגיטלי,

flexible identity, anonymity,

זהות בדויה ואנונימיות,

these are all tools that we have accessible to us,

כולם מהווים כלים הזמינים לכולנו,

and I think that they're just the building blocks.

ואני חושב שהם רק אבני הבניין.

They are the bits that we use

הם החלקים בהם אנו משתמשים

to create the structures, the frames,

על מנת ליצור את המבנים, המסגרות,

that then become our settlements on this

שיהפכו למושבות הקבועות

wide open frontier for creative experimentation.

בחזית הניסיונות הסיפוריים היצירתיים.

Thank you.

תודה לכם.

(Applause)

(מחיאות כפיים)