Daniel Libeskind's 17 words of architectural inspiration

מתרגם: Shlomo Adam מבקר: Nir Bibi

I'll start with my favorite muse, Emily Dickinson,

אתחיל עם המוזה האהובה עלי, אמילי דיקנסון'

who said that wonder is not knowledge, neither is it ignorance.

שאמרה שפליאה אינה ידע, וגם אינה בורות.

It's something which is suspended

אלא משהו באמצע,

between what we believe we can be,

בין מה שאנו מאמינים שנוכל להיות,

and a tradition we may have forgotten.

לבין מסורת שייתכן ששכחנו.

And I think, when I listen to these incredible people here,

ואני חושב, כשאני מקשיב לאנשים המדהימים כאן,

I've been so inspired -- so many incredible ideas, so many visions.

שזה כה מעורר השראה -- כל-כך הרבה רעיונות ומעוף מדהימים.

And yet, when I look at the environment outside,

ועדיין, כשאני מסתכל על הסביבה שבחוץ,

you see how resistant architecture is to change.

רואים כמה הארכיטקטורה עמידה בפני שינוי.

You see how resistant it is to those very ideas.

כמה היא עמידה בפני אותם הרעיונות בדיוק.

We can think them out. We can create incredible things.

אנו יכולים להגשים אותם. אנו יכולים ליצור דברים מדהימים.

And yet, at the end,

ועדיין, בסופו של דבר,

it's so hard to change a wall.

כל-כך קשה לשנות קיר.

We applaud the well-mannered box.

אנחנו משבחים את הריבוע המנומס.

But to create a space that never existed is what interests me;

אבל מה שמעניין אותי הוא ליצור מרחב שלא התקיים בעבר;

to create something that has never been,

ליצור משהו שטרם היה,

a space that we have never entered except in our minds and our spirits.

מרחב שמעולם לא נכנסנו אליו אלא במחשבותינו וברוחנו.

And I think that's really what architecture is based on.

ובעיני, על זה בעצם מבוססת הארכיטקטורה.

Architecture is not based on concrete

הארכיטקטורה אינה מבוססת על בטון

and steel and the elements of the soil.

ופלדה ורכיבים של קרקע.

It's based on wonder.

היא מבוססת על פליאה.

And that wonder is really what has created the greatest cities,

ופליאה זו היא שיצרה את הערים הנפלאות ביותר

the greatest spaces that we have had.

ואת החללים הנהדרים ביותר שיש לנו.

And I think that is indeed what architecture is. It is a story.

ולדעתי זאת בעצם הארכיטקטורה. מדובר בסיפור.

By the way, it is a story that is told through

דרך אגב, זה סיפור שמסופר

its hard materials.

באמצעות החומרים המוצקים שלה.

But it is a story of effort and struggle

אבל זהו סיפור של מאמץ ומאבק

against improbabilities.

נגד אי-סבירויות.

If you think of the great buildings, of the cathedrals, of the temples,

אם חושבים על הבניינים הגדולים, על הקתדרלות, על המקדשים,

of the pyramids, of pagodas,

על הפירמידות, על הפגודות,

of cities in India and beyond,

על עריה של הודו ומעבר לה,

you think of how incredible this is that that was realized

רואים כמה בלתי-יאומנו כל הדברים שמומשו

not by some abstract idea, but by people.

לא ע"י איזה רעיון מופשט, אלא ע"י בני-אדם.

So, anything that has been made can be unmade.

ואת כל מה שנוצר ניתן להרוס.

Anything that has been made can be made better.

את כל מה שנוצר אפשר ליצור טוב יותר.

There it is: the things that I really believe

הרי לכם: הדברים שאני באמת מאמין

are of important architecture.

שהם החשובים בארכיטקטורה.

These are the dimensions that I like to work with.

אלה הם המימדים שאני אוהב לעבוד איתם.

It's something very personal.

זה משהו מאוד אישי.

It's not, perhaps, the dimensions appreciated by art critics

אולי הם אינם המימדים שאותם מעריכים מבקרי אמנות,

or architecture critics or city planners.

או מבקרי ארכיטקטורה או מתכנני ערים.

But I think these are the necessary oxygen

אבל בעיני זה החמצן החיוני

for us to live in buildings, to live in cities,

כדי שנוכל לגור בבנינים, כדי לגור בערים,

to connect ourselves in a social space.

כדי להתחבר במרחב חברתי.

And I therefore believe that optimism is what drives architecture forward.

ולכן אני מאמין שהאופטימיות היא שדוחפת את הארכיטקטורה קדימה.

It's the only profession where you have to believe in the future.

זה המקצוע היחיד שבו מוכרחים להאמין בעתיד.

You can be a general, a politician, an economist who is depressed,

אדם יכול להיות גנרל, פוליטיקאי, כלכלן בדכאון,

a musician in a minor key, a painter in dark colors.

מוזיקאי שמנגן בסולם מינורי, צייר שמשתמש בצבעים כהים.

But architecture is that complete ecstasy that the future can be better.

אבל הארכיטקטורה היא אותה אקסטזה גמורה, שהעתיד יכול להיות טוב יותר.

And it is that belief that I think drives society.

ובעיני, האמונה הזו היא שמניעה את החברה.

And today we have a kind of evangelical pessimism all around us.

והיום שוררת מין פסימיות דתית.

And yet it is in times like this

ועדיין, דווקא בזמנים כאלה,

that I think architecture can thrive with big ideas,

אני חושב שהארכיטקטורה יכולה לפרוח עם רעיונות גדולים,

ideas that are not small. Think of the great cities.

רעיונות שאינם קטנים. חישבו על הערים הגדולות.

Think of the Empire State Building, the Rockefeller Center.

חישבו על האמפייר סטייט בילדינג, מרכז רוקפלר.

They were built in times that were

הם נבנו בזמנים

not really the best of times in a certain way.

שלא היו הזמנים הכי טובים, במובן מסוים.

And yet that energy and power of architecture

ובכל זאת, האנרגיה והעוצמה של הארכיטקטורה

has driven an entire social and political space that these buildings occupy.

הניעו את כל המרחב החברתי והפוליטי שהבניינים האלה ממלאים.

So again, I am a believer in the expressive.

שוב, אני מאמין באקספרסיבי.

I have never been a fan of the neutral.

מעולם לא אהבתי את הנייטרלי.

I don't like neutrality in life, in anything.

אני לא אוהב נייטרליות בחיים, בשום דבר.

I think expression.

אני חושב אקספרסיבי.

And it's like espresso coffee, you know, you take the essence of the coffee.

זה כמו קפה אספרסו: לקחת את תמצית הקפה.

That's what expression is.

זאת היא אקפרסיביות.

It's been missing in much of the architecture,

זה היה חסר בחלק גדול מן הארכיטקטורה.

because we think architecture is the realm of the neutered,

כי אנו חושבים שהארכיטקטורה היא תחום מסורס,

the realm of the kind of a state that has no opinion,

תחום של מעין העדר-דיעה,

that has no value.

שאין לו ערך משלו.

And yet, I believe it is the expression --

אך אני מאמין שהאקספרסיביות--

expression of the city, expression of our own space --

האקספרסיביות של העיר, האקספרסיביות של המרחב האישי--

that gives meaning to architecture.

היא שמעניקה משמעות לארכיטקטורה.

And, of course, expressive spaces are not mute.

וכמובן, חללים אקספרסיביים אינם אילמים.

Expressive spaces are not spaces

חללים אקספרסיביים אינם חללים

that simply confirm what we already know.

שפשוט מאשרים את מה שכבר ידוע לנו.

Expressive spaces may disturb us.

חללים אקספרסיביים עשויים להטריד אותנו.

And I think that's also part of life.

ואני חושב שגם זה חלק מהחיים.

Life is not just an anesthetic to make us smile,

החיים אינם סם הרדמה שמיועד לגרום לנו לחייך,

but to reach out across the abyss of history,

אלא להגיע אל מעבר לתהום ההיסטוריה,

to places we have never been,

למקומות אליהם מעולם לא הגענו,

and would have perhaps been, had we not been so lucky.

ואולי היינו מגיעים, אילולא היינו כה ברי-מזל.

So again, radical versus conservative.

אז שוב, הרדיקלי נגד השמרני.

Radical, what does it mean? It's something which is rooted,

מה משמע רדיקלי? זה משהו מושרש

and something which is rooted deep in a tradition.

משהו שמושרש עמוק במסורת.

And I think that is what architecture is, it's radical.

וזו לדעתי הארכיטקטורה. היא רדיקלית.

It's not just a conservation in formaldehyde

זה איננו סתם שימור בפורמלין

of dead forms.

של צורות מתות.

It is actually a living connection

זהו ממש קשר חי

to the cosmic event that we are part of,

לאירוע הקוסמי שאנו חלק ממנו,

and a story that is certainly ongoing.

ולסיפור שבעליל עודנו נמשך.

It's not something that has a good ending or a bad ending.

זה לא משהו עם סוף טוב או רע.

It's actually a story in which our acts themselves

זהו ממש סיפור שבו עצם המעשים שלנו

are pushing the story in a particular way.

דוחפים את הסיפור בכיוון מסוים.

So again I am a believer in the radical architecture.

אז שוב, אני מאמין בארכיטקטורה הרדיקלית.

You know the Soviet architecture of that building

הארכיטקטורה הסוביטית של הבניין הזה

is the conservation.

היא השימור.

It's like the old Las Vegas used to be.

זה כמו לאס וגאס הישנה של פעם.

It's about conserving emotions, conserving the traditions

העיקר כאן הוא שימור הרגשות, שימור המסורות

that have obstructed the mind in moving forward

שחסם את התקדמות המחשבה

and of course what is radical is to confront them.

כמובן שהרדיקלי הוא להתעמת איתם.

And I think our architecture is a confrontation

ולדעתי הארכיטקטורה שלנו היא עימות

with our own senses.

עם החושים שלנו.

Therefore I believe it should not be cool.

לכן בעיני היא לא צריכה להיות רגועה.

There is a lot of appreciation for the kind of cool architecture.

יש המון הערכה לארכיטקטורה מהסוג הרגוע.

I've always been an opponent of it. I think emotion is needed.

אני תמיד התנגדתי לזה. לדעת נחוץ רגש.

Life without emotion would really not be life.

חיים בלי רגש אינם חיים אמיתיים.

Even the mind is emotional.

אפילו המחשבה היא רגשית.

There is no reason which does not take a position

אין הגיון שאיננו נוקט עמדה

in the ethical sphere, in the philosophical mystery of what we are.

בעולם המוסרי, בתעלומה הפילוסופית מה שאנחנו.

So I think emotion is a dimension

לדעתי הרגש הוא מימד

that is important to introduce into city space, into city life.

שחשוב להכניס למרחב העירוני, לחיי העיר.

And of course, we are all about the struggle of emotions.

וכמובן שאנחנו תמיד נתונים במאבק עם הרגשות.

And I think that is what makes the world a wondrous place.

ולדעתי זה מה שהופך את העולם למקום מופלא.

And of course, the confrontation of the cool, the unemotional with emotion,

וכמובן, העימות בין הרגוע, חסר-הרגש, ובין הרגש,

is a conversation that I think

הוא השיח שאני מאמין

cities themselves have fostered.

שהערים עצמן טיפחו.

I think that is the progress of cities.

לדעתי מכך נובעת ההתפתחות של הערים.

It's not only the forms of cities,

לא רק צורות הערים

but the fact that they incarnate emotions,

אלא העובדה שהן מגלמות רגשות,

not just of those who build them,

לא רק של אלה שבונים אותן,

but of those who live there as well.

אלא גם של אלה שגרים בהן.

Inexplicable versus understood. You know, too often we want to understand everything.

הלא-מוסבר לעומת המובן. אנחנו יותר מדי רוצים להבין הכל.

But architecture is not the language of words.

אבל הארכיטקטורה איננה שפה של מילים.

It's a language. But it is not a language that can be reduced

זו שפה. אבל לא שפה שאפשר לצמצם

to a series of programmatic notes that we can verbally write.

לסדרה של תווים מתוכנתים שאפשר לכתוב כמלים.

Too many buildings that you see outside that are so banal

בניינים רבים מדי הם כל כך סתמיים

tell you a story, but the story is very short,

הם מספרים סיפור, אבל זהו סיפור קצר מאד,

which says, "We have no story to tell you."

והוא, "אין לנו שום סיפור לספר לך"

(Laughter)

[צחוק]

So the important thing actually,

אז הדבר החשוב הוא בעצם

is to introduce the actual architectural dimensions,

ליצור את המימדים הארכיטקטוניים האמיתיים,

which might be totally inexplicable in words,

שאולי בכלל אי-אפשר להסבירם במלים,

because they operate in proportions,

משום שהם פועלים בפרופורציות

in materials, in light.

של חומרים, של אור.

They connect themselves into various sources,

הם מתקשרים לכמה מקורות,

into a kind of complex vector matrix

והופכים למעין מטריצה וקטורית מורכבת

that isn't really frontal

איננה ממש שטחית

but is really embedded in the lives,

אלא למעשה טבועה בחיים

and in the history of a city, and of a people.

ובהיסטוריה של עיר ושל אנשים.

So again, the notion that a building should just be explicit

אז שוב, הרעיון שבניין צריך רק להיות ברור

I think is a false notion,

הוא לדעתי מוטעה,

which has reduced architecture into banality.

והוא דירדר את הארכיטקטורה לכלל סתמיות.

Hand versus the computer.

היד לעומת המחשב.

Of course, what would we be without computers?

כמובן, איפה נהיה בלי המחשבים?

Our whole practice depends on computing.

כל המקצוע שלנו תלוי במיחשוב.

But the computer should not just be the glove of the hand;

אבל המחשב אינו צריך להיות סתם הכפפה שעל היד;

the hand should really be the driver of the computing power.

היד היא שצריכה להוביל את כוח המיחשוב.

Because I believe that the hand

כי אני מאמין שליד

in all its primitive, in all its physiological obscurity,

עם כל הפרימיטיביות שלה, עם העמימות הפיזיולוגית שלה,

has a source, though the source is unknown,

יש מקור, למרות שהמקור אינו ידוע,

though we don't have to be mystical about it.

אם כי לא מוכרחים להתייחס לכך במיסטיות.

We realize that the hand has been given us

אנו מבינים שהיד ניתנה לנו

by forces that are beyond our own autonomy.

ע"י כוחות שהם מעבר לתחום הבנתנו.

And I think when I draw drawings

ולדעתי, כשאני מצייר ציורים

which may imitate the computer, but are not computer drawings --

שמחקים את עבודת המחשב, אבל אינם מצוירים במחשב--

drawings that can come from sources

ציורים שעשויים לבוא ממקורות

that are completely not known, not normal, not seen,

לגמרי בלתי-ידועים, בלתי-רגילים, בלתי-נראים,

yet the hand -- and that's what I really, to all of you who are working --

ועדיין, היד-- זה מה שאני באמת, לכל מי שעדיין עובדים--

how can we make the computer respond to our hand

איך אנחנו יכולים לגרום למחשב להגיב ליד שלנו

rather than the hand responding to the computer.

במקום שהיד תגיב למחשב.

I think that's part of what the complexity of architecture is.

לדעתי זהו חלק מהמורכבות של הארכיטקטורה.

Because certainly we have gotten used to the propaganda

כי ברור שהתרגלנו לתעמולה האומרת

that the simple is the good. But I don't believe it.

שפשוט זה טוב. אבל אני לא מאמין בכך.

Listening to all of you, the complexity of thought,

כשמקשיבים לכולכם, מורכבות המחשבה,

the complexity of layers of meaning is overwhelming.

המורכבות של שכבות המשמעות היא מהממת.

And I think we shouldn't shy away in architecture,

ולדעתי איננו צריכים להצטנע בארכיטקטורה,

You know, brain surgery, atomic theory,

ניתוחי מוח, תאוריית האטום,

genetics, economics

גנטיקה, כלכלה

are complex complex fields.

כל אלה תחומים מורכבים ביותר.

There is no reason that architecture should shy away

אין סיבה שהארכיטקטורה תצטנע

and present this illusory world of the simple.

ותציג אשליה זו של עולם פשוט.

It is complex. Space is complex.

היא מורכבת. המרחב הוא מורכב.

Space is something that folds out of itself into completely new worlds.

מרחב זה משהו שנפרש מתוך עצמו לעולמות חדשים לגמרי.

And as wondrous as it is,

ובהיותו כה מופלא,

it cannot be reduced to a kind of simplification

אי-אפשר לצמצם את זה לפשטות מן הסוג

that we have often come to be admired.

שאנחנו לעתים קרובות מעריצים.

And yet, our lives are complex.

כי הרי גם חיינו מורכבים.

Our emotions are complex.

רגשותינו מורכבים.

Our intellectual desires are complex.

שאיפותינו האינטלקטואליות מורכבות.

So I do believe that architecture as I see it

כך שלדעתי, הארכיטקטורה כפי שאני רואה אותה

needs to mirror that complexity in every single space that we have,

צריכה לשקף מורכבות זו בכל מרחב שיש לנו,

in every intimacy that we possess.

בכל אינטימיות שיש לנו.

Of course that means that architecture is political.

זה כמובן אומר שהארכיטקטורה היא פוליטית.

The political is not an enemy of architecture.

הפוליטי איננו עוין לארכיטקטורה.

The politeama is the city. It's all of us together.

הפוליטמה היא העיר. מדובר בכולנו ביחד.

And I've always believed that the act of architecture,

ותמיד האמנתי שמלאכת הארכיטקטורה,

even a private house, when somebody else will see it, is a political act,

גם בבית פרטי, כשכל האחרים רואים אותו, זה אקט פוליטי,

because it will be visible to others.

כי הוא ייראה ע"י אחרים.

And we live in a world which is connecting us more and more.

ואנו חיים בעולם שמקשר בינינו עוד ועוד.

So again, the evasion of that sphere,

לכן שוב, החמקמקות של התחום הזה,

which has been so endemic to that sort of pure architecture,

שהיה כה מוגבל לארכיטקטורה טהורה זו,

the autonomous architecture that is just an abstract object

הארכיטקטורה האטונומית בתור אובייקט מופשט בלבד

has never appealed to me.

מעולם לא משכה אותי.

And I do believe that this interaction

ואני באמת מאמין שהאינטראקציה הזאת

with the history, with history that is often very difficult,

עם ההיסטוריה, עם היסטוריה מאד קשה לעתים קרובות,

to grapple with it, to create

להתגושש עימה, כדי ליצור

a position that is beyond our normal expectations and to create a critique.

מצב שמעבר לציפיות הרגילות שלנו וכדי ליצור ביקורת.

Because architecture is also the asking of questions.

מכיוון שהארכיטקטורה היא גם הצגה של שאלות רבות.

It's not only the giving of answers.

היא איננה רק מתן תשובות.

It's also, just like life, the asking of questions.

אלא גם, כמו החיים עצמם, הצגת שאלות.

Therefore it is important that it be real.

לכן חשוב שהיא תהיה אמיתית.

You know we can simulate almost anything.

אתם יודעים שאנו מסוגלים לחקות כמעט הכל.

But the one thing that can be ever simulated

אך הדבר היחידי שלא ניתן לחקות

is the human heart, the human soul.

הוא הלב האנושי, הנשמה האנושית.

And architecture is so closely intertwined with it

והארכיטקטורה כרוכה ושזורה בכך

because we are born somewhere and we die somewhere.

משום שאנו נולדים במקום מסוים ומתים במקום מסוים.

So the reality of architecture is visceral. It's not intellectual.

כך שממשות הארכיטקטורה היא אינסטינקטיבית. היא אינה דבר אינטלקטואלי.

It's not something that comes to us from books and theories.

זה איננו משהו שאנו מקבלים מספרים ותיאוריות.

It's the real that we touch -- the door, the window,

זה האמיתי שבו אנו נוגעים-- הדלת, החלון,

the threshold, the bed --

מפתן הדלת, המיטה--

such prosaic objects. And yet,

עצמים כה שגרתיים. ובכל זאת,

I try, in every building, to take that virtual world,

אני מנסה בכל בניין לקחת את העולם הוירטואלי הזה,

which is so enigmatic and so rich,

שהוא כה חידתי וכה עשיר,

and create something in the real world.

וליצור משהו בעולם הפיזי.

Create a space for an office,

ליצור מרחב עבור משרד,

a space of sustainability

מרחב של קיימות

that really works between that virtuality

שפועל בעצם בתוך אותה וירטואליות

and yet can be realized as something real.

ועדיין יכול להיתפס כמשהו ממשי.

Unexpected versus habitual.

הבלתי-צפוי לעומת המורגל.

What is a habit? It's just a shackle for ourselves.

מהו הרגל? אלו כבלים שאנו כובלים בהם את עצמנו.

It's a self-induced poison.

זהו רעל שאנו נותנים לעצמנו.

So the unexpected is always unexpected.

ולכן הבלתי-צפוי הוא תמיד בלתי-צפוי.

You know, it's true, the cathedrals, as unexpected,

וזה נכון שהקתדרלות, שהיו לא-צפויות,

will always be unexpected.

תהיינה תמיד לא-צפויות.

You know Frank Gehry's buildings, they will continue to be unexpected in the future.

המבנים של פרנק גרי תמיד יהיו לא-צפויים.

So not the habitual architecture that instills in us

כך שלא הארכיטקטורה שהחדירה בנו

the false sort of stability,

תחושת יציבות מזויפת,

but an architecture that is full of tension,

אלא ארכיטקטורה מלאת-מתחים,

an architecture that goes beyond itself

ארכיטקטורה שממשיכה מעבר לעצמה

to reach a human soul and a human heart,

כדי להגיע אל נשמת האדם ואל לב האדם,

and that breaks out of the shackles of habits.

ואשר מנתצת את כבלי ההרגל.

And of course habits are enforced by architecture.

כמובן שהארכיטקטורה כופה הרגלים.

When we see the same kind of architecture

ואנו רואים שבארכיטקטורה זהה

we become immured in that world of those angles,

אנו נכלאים בעולם של אותן זויות,

of those lights, of those materials.

אותה תאורה, אותם חומרים.

We think the world really looks like our buildings.

אנו חושבים שהעולם נראה באמת כמו הבניינים שלנו.

And yet our buildings are pretty much limited by the techniques and wonders

אבל הבניינים שלנו בעצם מוגבלים מכוח הטכניקות והפליאה

that have been part of them.

שהיו חלק מהם.

So again, the unexpected which is also the raw.

אז שוב, הבלתי-צפוי שהוא גם הגולמי.

And I often think of the raw and the refined.

ואני חושב הרבה על הגולמי והמעודן.

What is raw? The raw, I would say

מהו הגולמי? הייתי אומר שהגולמי

is the naked experience, untouched by luxury,

הוא החוויה העירומה ללא הוכתמה במותרות,

untouched by expensive materials,

שלא הוכתמה בחומרים היקרים,

untouched by the kind of refinement

שלא הוכתמה באותו סוג עידון

that we associate with high culture.

שאנו מקשרים עם תרבות נעלה.

So the rawness, I think, in space,

כך שבעיני, הגולמי במרחב,

the fact that sustainability can actually, in the future

העובדה שהקיימות תוכל בעצם בעתיד

translate into a raw space,

להיתרגם למרחב גולמי,

a space that isn't decorated,

מרחב שאיננו מקושט,

a space that is not mannered in any source,

מרחב שלא הוכתם בגינונים ממקור כלשהו,

but a space that might be cool in terms of its temperature,

אלא מרחב שעשוי להיות צונן מבחינת הטמפרטורה שלו,

might be refractive to our desires.

שעשוי לשקף את רצונותינו.

A space that doesn't always follow us

מרחב שאיננו מתלווה אלינו

like a dog that has been trained to follow us,

כמו כלב שאומן להתנהג כך,

but moves ahead into directions of demonstrating

אלא נע קדימה לכיוונים שממחישים

other possibilities, other experiences,

אפשרויות אחרות, חוויות אחרות,

that have never been part of the vocabulary of architecture.

שטרם היו חלק מאוצר המלים של הארכיטקטורה.

And of course that juxtaposition is of great interest to me

ומובן שאני מוצא עניין רב בסמיכות זו

because it creates a kind of a spark of new energy.

כי היא יוצרת מעין ניצוץ של אנרגיה חדשה.

And so I do like something which is pointed, not blunt,

ואני אוהב דברים חדים, ולא קהים.

something which is focused on reality,

דברים שמתמקדים במציאות,

something that has the power, through its leverage,

שיש להם הכוח, אם ממנפים אותם,

to transform even a very small space.

לשנות אפילו מרחב קטן מאד.

So architecture maybe is not so big, like science,

אולי הארכיטקטורה אינה משהו גדול כמו המדע,

but through its focal point

אבל הודות לנקודת המוקד שלה

it can leverage in an Archimedian way

בכוחה למנף במובן הארכימדי

what we think the world is really about.

את העולם שאנו באמת רוצים.

And often it takes just a building

ולעתים קרובות נחוץ רק בניין

to change our experience of what could be done, what has been done,

כדי לשנות את חוויתנו לגבי מה שאפשר לעשות ומה שנעשה,

how the world has remained both in between stability and instability.

כיצד העולם נותר בין היציבות וחוסר-היציבות כאחד.

And of course buildings have their shapes.

וכמובן שלבניינים יש צורות.

Those shapes are difficult to change.

קשה לשנות צורות אלה.

And yet, I do believe that in every social space,

אך אני מאמין שבכל מרחב חברתי,

in every public space,

בכל מרחב ציבורי,

there is a desire to communicate more

יש רצון לשדר יותר מאשר

than just that blunt thought, that blunt technique,

את המחשבה הגסה, את הטכניקה הגסה,

but something that pinpoints, and can point in various directions

אלא משהו שמצביע, ועשוי להצביע לכיוונים שונים

forward, backward, sideways and around.

קדימה, אחורה, לצדדים ומסביב.

So that is indeed what is memory.

וכך למעשה מתנהג הזכרון.

So I believe that my main interest is to memory.

כך שאני מאמין שהעניין העיקרי שלי הוא הזכרון.

Without memory we would be amnesiacs.

בלי זכרון נהיה חולי-שכחה.

We would not know which way we were going,

לא נדע לאן פנינו מועדות,

and why we are going where we're going.

או מדוע אנו הולכים לשם.

So I've been never interested in the forgettable reuse,

אז מעולם לא התעניינתי בשימוש חוזר וזניח,

rehashing of the same things over and over again,

עיבוד מחדש שוב ושוב של אותם דברים,

which, of course, get accolades of critics.

שכמובן זוכה לשבחי מבקרים.

Critics like the performance to be repeated again and again the same way.

מבקרים מעדיפים ביצוע שחוזר על עצמו שוב ושוב באותה הצורה.

But I rather play something

אני מעדיף לנגן משהו

completely unheard of,

שמעולם לא נשמע לפני-כן,

and even with flaws,

אפילו עם טעויות,

than repeat the same thing over and over which has been hollowed

מאשר לחזור שוב ושוב על משהו שהתרוקן מתוכנו

by its meaninglessness.

וממשמעותו.

So again, memory is the city, memory is the world.

שוב, הזכרון הוא העיר, הזכרון הוא העולם.

Without the memory there would be no story to tell.

ללא הזכרון לא יהיה שום סיפור.

There would be nowhere to turn.

לא יהיה לאן לפנות.

The memorable, I think, is really our world, what we think the world is.

הראוי-להיזכר, לדעתי, הוא בעצם עולמנו ומה שהוא בעינינו.

And it's not only our memory,

ולא מדובר רק בזכרון שלנו,

but those who remember us,

אלא באלה שזוכרים אותנו,

which means that architecture is not mute.

משמע שהארכיטקטורה איננה אילמת.

It's an art of communication.

זו אמנות של תקשורת.

It tells a story. The story can reach into obscure desires.

היא מספרת סיפור. והסיפור עשוי לגעת ברצונות מעורפלים,

It can reach into sources that are not explicitly available.

להגיע למקורות שאינם זמינים במפורש.

It can reach into millennia

להשתרע על אלפי שנים

that have been buried,

שנקברו בעבר,

and return them in a just and unexpected equity.

ולהשיבן באופן הוגן ובלתי-צפוי.

So again, I think the notion that

אז שוב, לדעתי הרעיון

the best architecture is silent has never appealed to me.

שהארכיטקטורה הטובה ביותר היא דוממת, מעולם לא משך אותי.

Silence maybe is good for a cemetery but not for a city.

הדממה אולי ראויה לבית הקברות, אך לא לעיר.

Cities should be full of vibrations, full of sound, full of music.

ערים צריכות להיות מלאות בתנועה, בצליל, במוזיקה.

And that indeed is the architectural mission

וזו בעצם שליחותה של הארכיטקטורה

that I believe is important,

ואני מאמין שהיא חשובה,

is to create spaces that are vibrant,

כדי ליצור מרחבים מלאי-חיים,

that are pluralistic,

פלורליסטיים,

that can transform the most prosaic activities,

שבכוחם לשנות את הפעילויות הכי סתמיות,

and raise them to a completely different expectation.

ולהעלותן לרמת-ציפיות שונה לחלוטין.

Create a shopping center, a swimming place

ליצור קניון, אזור שחיה

that is more like a museum than like entertainment.

שמזכיר יותר מוזיאון מאשר מקום בידורי.

And these are our dreams.

וישנם גם החלומות שלנו.

And of course risk. I think architecture should be risky.

וכמובן הסיכון. לדעתי הארכיטקטורה צריכה להסתכן.

You know it costs a lot of money and so on, but yes,

נכון שזה עולה הרבה וכן הלאה, אבל, כן,

it should not play it safe.

לא צריך ללכת על בטוח.

It should not play it safe, because if it plays it safe

הארכיטקטורה לא צריכה ללכת על בטוח, כי אם היא כזו,

it's not moving us in a direction that we want to be.

היא לא תניע אותנו בכיוון הרצוי לנו.

And I think, of course,

ואני חושב, כמובן,

risk is what underlies the world.

שהעולם מבוסס על הסיכון.

World without risk would not be worth living.

עולם ללא סיכון לא יהיה מקום שראוי לחיות בו.

So yes, I do believe that the risk we take in every building.

אז כן, אני מאמין בסיכון שאנו נוטלים בכל בניין.

Risks to create spaces that have never been cantilevered to that extent.

הסיכונים בבניית חללים שטרם נבנו על תמיכות כאלה.

Risks of spaces that have never been

הסיכונים שבחללים שמעולם לא היו

so dizzying,

כה מסחררים,

as they should be, for a pioneering city.

כפי שראוי שיהיו בעיר חלוצית.

Risks that really move architecture

הסיכונים שלמעשה מניעים את הארכיטקטורה

even with all its flaws, into a space which is much better

על כל פגמיה, למרחב שהוא טוב בהרבה

that the ever again repeated

מאשר זה שחוזרים עליו עד אינסוף

hollowness of a ready-made thing.

העדר-התוכן של המוצר המוכן.

And of course that is finally what I believe architecture to be.

ולבסוף, זה כמובן מה שאני מאמין שהארכיטקטורה היא.

It's about space. It's not about fashion.

מדובר בחלל ולא האופנה.

It's not about decoration.

לא מדובר בקישוט.

It's about creating with minimal means

אלא ביצירה בעזרת מינימום האמצעים

something which can not be repeated,

משהו שלא ניתן לחזור עליו,

cannot be simulated in any other sphere.

שלא ניתן לחקותו בשום תחום אחר.

And there of course is the space that we need to breathe,

וכמבון ישנו המרחב הנחוץ לנו לנשימה,

is the space we need to dream.

הנחוץ לנו כדי לחלום.

These are the spaces that are

אלה הם המרחבים

not just luxurious spaces for some of us,

שאינם רק בגדר מותרות עבור חלקנו,

but are important for everybody in this world.

אלא חשובים לכל אחד בעולם הזה.

So again, it's not about the changing fashions, changing theories.

שוב, לא מדובר באופנות ובתיאוריות מתחלפתו.

It's about carving out a space for trees.

מדובר בגילוף חלל עבור עצים.

It's carving out a space where nature can enter

בגילוף חלל שיניח לטבע להיכנס

the domestic world of a city.

לעולם הפנימי של העיר.

A space where something which has never seen a light of day

חלל שמשהו שטרם ראה אור יום

can enter into the inner workings of a density.

יכול לחדור למנגנון הפנימי של דחיסות.

And I think that is really the nature of architecture.

ולדעתי זה טבעה האמיתי של הארכיטקטורה.

Now I am a believer in democracy.

אני מאמין בדמוקרטיה.

I don't like beautiful buildings

אינני אוהב מבנים יפים

built for totalitarian regimes.

שנבנו עבור משטרי עריצות.

Where people cannot speak, cannot vote, cannot do anything.

שבהם אסור לאנשים לדבר, להצביע או לעשות כל דבר.

We too often admire those buildings. We think they are beautiful.

אנו מרבים להעריץ מבנים אלה, אנו חושבים שהם יפים.

And yet when I think of the poverty of society

אך כשאני חושב על העוני של חברה

which doesn't give freedom to its people,

שלא מעניקה חופש לאזרחיה,

I don't admire those buildings.

אינני מעריץ מבנים אלה.

So democracy, as difficult as it is, I believe in it.

אז אני מאמין בדמוקרטיה, על כל קשייה.

And of course, at Ground Zero what else?

וכמובן, ב"גראונד זירו", אלא מה?

It's such a complex project.

זה מיזם כה מורכב.

It's emotional. There is so many interests.

זה רגשי. יש כל הרבה אינטרסים.

It's political. There is so many parties to this project.

זה פוליטי. יש צדדים כה רבים במיזם הזה.

There is so many interests. There's money. There's political power.

אינטרסים כה רבים. יש כסף. יש עוצמה פוליטית.

There are emotions of the victims.

ישנם רגשותיהם של הקורבנות.

And yet, in all its messiness, in all its difficulties,

ועם כל הבלגן וכל הקשיים,

I would not have liked somebody to say,

לא הייתי רוצה שמישהו יגיד,

"This is the tabula rasa, mister architect -- do whatever you want."

"זאת טבולה ראסה, אדון אדריכל-- תעשה מה שבא לך."

I think nothing good will come out of that.

אני לא חושב שייצא מזה משהו טוב.

I think architecture is about consensus.

לדעתי בארכיטקטורה חשוב הקונצנזוס.

And it is about the dirty word "compromise." Compromise is not bad.

והמילה הגסה הזו, "פשרה." הפשרה איננה רעה.

Compromise, if it's artistic,

אם הפשרה אמנותית,

if it is able to cope with its strategies --

אם היא יכולה להתמודד עם האסטרטגיות שלה--

and there is my first sketch and the last rendering --

הנה התרשים הראשון שלי והשרטוט הגמור

it's not that far away.

הם לא שונים מאד זה מזה.

And yet, compromise, consensus,

ושוב, פשרה, קונצנזוס,

that is what I believe in.

בכך אני מאמין.

And Ground Zero, despite all its difficulties, it's moving forward.

ו"גראונד זירו", עם כל הקשיים, מתקדם.

It's difficult. 2011, 2013. Freedom Tower, the memorial.

זה קשה. 2011, 2013. מגדל החופש, אתר ההנצחה.

And that is where I end.

וכאן אסיים.

I was inspired when I came here as an immigrant

זכיתי להשראה כשהגעתי לכאן כמהגר

on a ship like millions of others,

בספינה, כמיליונים אחרים,

looking at America from that point of view.

מביט באמריקה מאותה נקודת-מבט.

This is America. This is liberty.

זאת אמריקה. זהו החופש.

This is what we dream about. Its individuality,

על זה חלמנו. זאת אינדיבידואליות,

demonstrated in the skyline. It's resilience.

המופגנת בקו-הרקיע. זו גמישות.

And finally, it's the freedom that America represents,

ולבסוף, זהו החופש שאמריקה מייצגת,

not just to me, as an immigrant, but to everyone in the world. Thank you.

לא רק עבורי, כמהגר, אלא לכל אחד בעולם. תודה רבה.

(Applause)

[מחיאות כפיים]

Chris Anderson: I've got a question.

כריס אנדרסון: יש לי שאלה.

So have you come to peace

האם השלמת

with the process that happened at Ground Zero

עם התהליך שקורה ב"גראונד זירו"

and the loss of the original, incredible design that you came up with?

ועם אובדן העיצוב המקורי והמדהים שלך?

Daniel Libeskind: Look. We have to cure ourselves

דניאל ליבסקינד: הבט, עלינו לרפא את עצמנו

of the notion that we are authoritarian,

מהרעיון שאנחנו סמכותיים עד כדי כך

that we can determine everything that happens.

שאנו יכולים לקבוע את כל מה שקורה.

We have to rely on others, and shape the process in the best way possible.

עלינו להסתמך על אחרים, ולעצב את התהליך הכי טוב שאפשר.

I came from the Bronx. I was taught not to be a loser,

באתי מברונקס. לימדו אותי לא להיות מפסידן,

not to be somebody who just gives up in a fight.

לא להיות מישהו שמוותר בקרב.

You have to fight for what you believe. You don't always win

צריך להילחם על מה שמאמינים בו. לא תמיד מנצחים

everything you want to win. But you can steer the process.

בכל מה שרוצים לנצח. אבל אפשר לכוון את התהליך.

And I believe that what will be built at Ground Zero

ולדעתי מה שייבנה ב"גרואנד זירו"

will be meaningful, will be inspiring,

יהיה משמעותי, יהיה מעורר השראה,

will tell other generations of the sacrifices,

יספר לדורות הבאים על ההקרבה,

of the meaning of this event.

על משמעות המאורע.

Not just for New York, but for the world.

לא רק עבור ניו-יורק, אלא עבור כל העולם.

Chris Anderson: Thank you so much, Daniel Libeskind.

כ"א: תודה רבה לך, דניאל ליבסקינד.

(Applause)

[מחיאות כפיים]