Uri Alon: Why truly innovative science demands a leap into the unknown

מתרגם: Hanni Manor מבקר: Oren Szekatch

In the middle of my Ph.D.,

באמצע הדוקטורט שלי,

I was hopelessly stuck.

נתקעתי, ללא מוצא.

Every research direction that I tried

כל כיוון מחקר שניסיתי

led to a dead end.

הוביל למבוי סתום.

It seemed like my basic assumptions

נראה היה שהנחות היסוד שלי

just stopped working.

פשוט לא עובדות יותר.

I felt like a pilot flying through the mist,

הרגשתי כמו טייס שטס בערפל,

and I lost all sense of direction.

ואיבדתי כל חוש כיוון.

I stopped shaving.

הפסקתי להתגלח.

I couldn't get out of bed in the morning.

לא יכולתי לקום בבוקר.

I felt unworthy

הרגשתי שאני לא ראוי

of stepping across the gates of the university,

לעבור בשערי האוניברסיטה.

because I wasn't like Einstein or Newton

כי איפה אני ואיפה איינשטיין או ניוטון,

or any other scientist whose results

או כל מדען אחר שעל הישגיו למדתי.

I had learned about, because in science,

אחרי הכל, במדע,

we just learn about the results, not the process.

לומדים רק על התוצאות - לא על התהליך שהוביל אליהן.

And so obviously, I couldn't be a scientist.

היה לי ברור, לכן, שאני לא יכול להיות מדען.

But I had enough support

למזלי, זכיתי לתמיכה ולעידוד

and I made it through

והצלחתי להתגבר על המשבר,

and discovered something new about nature.

ובדרך, גיליתי משהו חדש על הטבע.

This is an amazing feeling of calmness,

זו תחושת שלווה מדהימה,

being the only person in the world

התחושה שאתה האדם היחיד בעולם

who knows a new law of nature.

שמכיר חוק טבע חדש.

And I started the second project in my Ph.D,

התחלתי מחקר שני כדוקטורנט,

and it happened again.

ושוב זה קרה.

I got stuck and I made it through.

שוב נתקעתי, וגם הפעם הצלחתי להתגבר על המשבר.

And I started thinking,

וזה עורר אותי לחשוב

maybe there's a pattern here.

שאולי מדובר כאן בדפוס קבוע.

I asked the other graduate students, and they said,

שאלתי את עמיתי הדוקטורנטים, והם כולם אמרו,

"Yeah, that's exactly what happened to us,

"כן, זה בדיוק מה שקרה לנו,

except nobody told us about it."

רק שאף אחד לא הכין אותנו לזה."

We'd all studied science as if it's a series

כולנו למדנו מדעים כאילו מדובר

of logical steps between question and answer,

בסדרה של צעדים לוגיים שמובילים ישירות משאלה לתשובה,

but doing research is nothing like that.

אך המחקר המדעי מתנהל בצורה שונה לגמרי.

At the same time, I was also studying

באותו זמן, למדתי גם משחק,

to be an improvisation theater actor.

בסדנת תיאטרון אלתור.

So physics by day,

וכך, את היום הקדשתי למחקר בפיזיקה,

and by night, laughing, jumping, singing,

ובלילה ביליתי בכיף, בצחוק, בריקודים ובשירה,

playing my guitar.

ובנגינה על הגיטרה שלי.

Improvisation theater,

תיאטרון אלתור,

just like science, goes into the unknown,

בדיוק כמו המדע, חותר לעבר הלא נודע.

because you have to make a scene onstage

עליך לבנות את הסצנה על הבמה, תוך כדי משחק,

without a director, without a script,

ללא במאי, וללא תסריט,

without having any idea what you'll portray

בלי שיהיה לך שמץ של מושג איזו דמות תגלם,

or what the other characters will do.

או מה הדמויות האחרות בהצגה יעשו.

But unlike science,

אך, בניגוד למה שקורה במדע,

in improvisation theater, they tell you from day one

בתיאטרון אלתור אומרים לך כבר מהיום הראשון

what's going to happen to you when you get onstage.

מה יקרה לך ברגע שתעלה על הבמה.

You're going to fail miserably.

אתה הולך להיכשל, כישלון חרוץ.

You're going to get stuck.

אתה הולך להיתקע.

And we would practice staying creative

בסדנה למדנו איך להישאר יצירתיים,

inside that stuck place.

גם במצב הזה של אין מוצא.

For example, we had an exercise

לדוגמה, היה לנו תרגיל

where we all stood in a circle,

שבו כולנו עמדנו במעגל,

and each person had to do the world's worst tap dance,

וכל אחד בתורו היה אמור לרקוד סטפס, בצורה מגוחכת במיוחד,

and everybody else applauded

כאשר כל האחרים מוחאים כפיים,

and cheered you on,

מריעים לו,

supporting you onstage.

ומעודדים אותו על הבמה.

When I became a professor

כאשר הפכתי לפרופסור

and had to guide my own students

והיה עלי להנחות את הסטודנטים שלי

through their research projects,

בעבודות המחקר שלהם,

I realized again,

נוכחתי לדעת שוב

I don't know what to do.

שאני לא יודע מה עלי לעשות.

I'd studied thousands of hours of physics,

למדתי אלפי שעות של פיזיקה,

biology, chemistry,

ביולוגיה, וכימיה,

but not one hour, not one concept

אבל אף לא שעה אחת, ואף לא דיון אקדמי אחד

on how to mentor, how to guide someone

הוקדשו לשאלה איך להנחות ואיך להדריך אחרים

to go together into the unknown,

ולהתקדם יחד אתם במסע לעבר הלא נודע,

about motivation.

ואיך לעודד אותם להתמיד במסע.

So I turned to improvisation theater,

וכאן בא לעזרתי תיאטרון האלתור.

and I told my students from day one

כבר מהיום הראשון אמרתי לסטודנטים שלי

what's going to happen when you start research,

מה יקרה כאשר יתחילו במחקר,

and this has to do with our mental schema

וזה קשור לסכמה המנטלית שלנו

of what research will be like.

לגבי המחקר ומה שעתיד לקרות במהלכו.

Because you see, whenever people do anything,

ואם תחשבו על זה, כאשר אנחנו מבצעים פעולה כלשהי,

for example if I want to touch this blackboard,

למשל, אם אני רוצה לגעת בלוח הזה,

my brain first builds up a schema,

המוח שלי בונה תחילה סכמה

a prediction of exactly what my muscles will do

שצופה איך בדיוק יפעלו השרירים שלי,

before I even start moving my hand,

וזאת, עוד לפני שאני מתחיל להניע את ידי,

and if I get blocked,

ואם אני נחסם בדרך,

if my schema doesn't match reality,

אם הסכמה אינה תואמת את המציאות,

that causes extra stress called cognitive dissonance.

התוצאה היא בלבול ומבוכה, ובשפה מקצועית, דיסוננס קוגניטיבי.

That's why your schemas had better match reality.

רצוי, לכן, שהסכמות שלנו יתאמו את המציאות.

But if you believe the way science is taught,

אך אם נאמץ את הגישה הרווחת בהוראת המדעים,

and if you believe textbooks, you're liable

ונאמין למה שכתוב בספרי הלימוד, אנחנו עוד עלולים לחשוב

to have the following schema of research.

שהמחקר המדעי מתנהל לפי הסכמה הזו:

If A is the question,

אם A היא השאלה,

and B is the answer,

ו- B היא התשובה,

then research is a direct path.

המחקר המדעי מוביל במסלול ישיר מ- A ל- B.

The problem is that if an experiment doesn't work,

הבעיה היא שאם ניסוי מדעי לא מצליח,

or a student gets depressed,

או אם סטודנט מתייאש לנוכח הכישלון,

it's perceived as something utterly wrong

הדבר נתפס כמשהו חריג, שלא היה אמור לקרות,

and causes tremendous stress.

מה שגורם לתחושת מועקה קשה.

And that's why I teach my students

ולכן, אני מציג בפני הסטודנטים שלי

a more realistic schema.

סכמה מציאותית יותר.

Here's an example

וזו דוגמה למה שקורה

where things don't match your schema.

כאשר העניינים לא מתנהלים לפי הסכמה שלך ...

(Laughter)

(צחוק)

(Applause)

(מחיאות כפיים)

So I teach my students a different schema.

ובכן, אני מציג בפני הסטודנטים שלי סכמה שונה.

If A is the question,

אם A היא השאלה,

B is the answer,

ו- B היא התשובה,

stay creative in the cloud,

תשארו יצירתיים בענן,

and you start going,

אתם יוצאים לדרך,

and experiments don't work, experiments don't work,

והניסויים שלכם לא מצליחים, ושוב, הניסויים לא מצליחים,

experiments don't work, experiments don't work,

הניסויים לא מצליחים, ושוב, הניסויים לא מצליחים,

until you reach a place linked with negative emotions

עד שאתם מגיעים לנקודה שבה אתם מתחילים להתייאש,

where it seems like your basic assumptions

ונראה לכם שהנחות היסוד שלכם

have stopped making sense,

פשוט לא עובדות יותר,

like somebody yanked the carpet beneath your feet.

כאילו מישהו משך את השטיח מתחת לרגליכם ...

And I call this place the cloud.

למקום הזה, שבו אתם נמצאים, אני קורא הענן.

Now you can be lost in the cloud

אתם יכולים לגשש באפלה בענן

for a day, a week, a month, a year,

במשך יום, או שבוע, או חודש, או שנה,

a whole career,

או במשך כל הקריירה שלכם.

but sometimes, if you're lucky enough

אבל, לפעמים, אם יש לכם מספיק מזל,

and you have enough support,

ומספיק תמיכה,

you can see in the materials at hand,

אתם מצליחים לגלות, על סמך הנתונים שברשותכם,

or perhaps meditating on the shape of the cloud,

או, אולי, לפי צורת הענן,

a new answer,

תשובה אפשרית חדשה,

C, and you decide to go for it.

התשובה C, ואתם מחליטים ללכת עליה.

And experiments don't work, experiments don't work,

אבל הניסויים שלכם לא מצליחים, ושוב, הניסויים לא מצליחים,

but you get there,

ובכל זאת, לבסוף אתם מגיעים למטרה,

and then you tell everyone about it

ואז אתם מפרסמים את התגלית שלכם

by publishing a paper that reads A arrow C,

במאמר מדעי שכותרתו, מ- A ל- C,

which is a great way to communicate,

וזו שיטה מצוינת לפרסם את התגלית,

but as long as you don't forget the path

כל עוד אינכם שוכחים מהי הדרך

that brought you there.

שהובילה אתכם אליה.

Now this cloud is an inherent part

שימו לב, הענן הזה הוא חלק מהותי

of research, an inherent part of our craft,

של המחקר המדעי, חלק מהותי של המקצוע שלנו,

because the cloud stands guard at the boundary.

משום שהענן ניצב על המשמר בגבול.

It stands guard at the boundary

הוא ניצב על המשמר בגבול

between the known

שבין הידוע

and the unknown,

לבין הלא נודע,

because in order to discover something truly new,

משום שכדי לגלות משהו חדש באמת,

at least one of your basic assumptions has to change,

עליכם לשנות לפחות אחת מהנחות היסוד שלכם,

and that means that in science,

וזה אומר שבמדע,

we do something quite heroic.

אנחנו עושים מעשה הירואי ממש.

Every day, we try to bring ourselves

בכל יום, אנחנו מנסים להגיע

to the boundary between the known and the unknown

לגבול שבין הידוע לבין הלא נודע,

and face the cloud.

ומוצאים את עצמנו בענן.

Now notice that I put B

שימו לב, מיקמתי את B

in the land of the known,

בתחום של מה שידוע,

because we knew about it in the beginning,

משום שהתשובה B הייתה ידועה לנו מראש,

but C is always more interesting

אך, תמיד, התשובה C מעניינת הרבה יותר

and more important than B.

וגם חשובה יותר מהתשובה B.

So B is essential in order to get going,

התשובה B נחוצה כדי להתחיל במסע,

but C is much more profound,

אך התשובה C עמוקה הרבה יותר,

and that's the amazing thing about resesarch.

וזה מה שמדהים במחקר המדעי.

Now just knowing that word, the cloud,

ומסתבר שהמונח הזה, הענן,

has been transformational in my research group,

חולל שינוי של ממש בקבוצת המחקר שלי,

because students come to me and say,

וכיום, הסטודנטים שלי באים ואומרים לי,

"Uri, I'm in the cloud,"

"אורי, אנחנו בענן,"

and I say, "Great, you must be feeling miserable."

ואני אומר להם, "נפלא! אתם בוודאי מרגישים אומללים."

(Laughter)

(צחוק)

But I'm kind of happy,

אך זה דווקא משמח אותי,

because we might be close to the boundary

משום שיכול להיות שאנחנו מתקרבים לגבול

between the known and the unknown,

שבין הידוע לבין הלא נודע,

and we stand a chance of discovering

ויש לנו סיכוי לגלות

something truly new,

משהו חדש באמת.

since the way our mind works,

הגישה שלנו השתנתה,

it's just knowing that the cloud

וכיום אנחנו מבינים שהענן

is normal, it's essential,

הוא חלק נורמלי מהתהליך, שהוא חיוני לתהליך,

and in fact beautiful,

ושלמעשה, הוא החלק היפה שבו.

we can join the Cloud Appreciation Society,

אנחנו יכולים להצטרף לאגודה להוקרת הענן ...

and it detoxifies the feeling that something

הענן מאפשר לנו להשתחרר מהתחושה המעיקה

is deeply wrong with me.

שמשהו לא בסדר אתנו.

And as a mentor, I know what to do,

וכמנחה, אני יודע מה עלי לעשות,

which is to step up my support for the student,

עלי להעניק לסטודנטים שלי את מלוא התמיכה.

because research in psychology shows

המחקר הפסיכולוגי מראה

that if you're feeling fear and despair,

שאם אתה חש פחד או ייאוש,

your mind narrows down

יכולת החשיבה שלך מצטמצמת

to very safe and conservative ways of thinking.

לאופני החשיבה הבטוחים והשמרניים ביותר.

If you'd like to explore the risky paths

ואם אתה רוצה לחקור את השבילים המסוכנים,

needed to get out of the cloud,

שרק הם יכולים להוביל אותך אל מחוץ לענן,

you need other emotions --

אתה זקוק לתחושות אחרות --

solidarity, support, hope —

של סולידריות, תמיכה ותקווה --

that come with your connection from somebody else,

שנובעות מקשר עם הזולת.

so like in improvisation theater,

וכך, כמו בתיאטרון האלתור,

in science, it's best to walk into the unknown

גם במדע, הדרך הטובה ביותר היא לצאת יחדיו

together.

למסע לעבר הלא הנודע.

So knowing about the cloud,

ולאחר שלמדנו דבר או שניים על הענן,

you also learn from improvisation theater

אנחנו יכולים ללמוד מתיאטרון האלתור גם

a very effective way to have conversations

שיטה אפקטיבית ביותר לניהול דיונים

inside the cloud.

בתוך הענן.

It's based on the central principle

השיטה מבוססת על העיקרון המרכזי

of improvisation theater,

של תיאטרון האלתור,

so here improvisation theater

כך שגם בנושא זה, תיאטרון האלתור

came to my help again.

בא לעזרתי.

It's called saying "Yes, and"

מדובר בתגובה "כן, נכון, ו ..."

to the offers made by other actors.

להצעות שמעלים שחקנים אחרים.

That means accepting the offers

משמעות הדבר היא שאנחנו מקבלים את ההצעה,

and building on them, saying, "Yes, and."

ומפתחים אותה כשאנחנו עונים "כן, נכון, ו ...."

For example, if one actor says,

לדוגמה, אם שחקן אחד אומר,

"Here is a pool of water,"

"תראו, יש כאן שלולית של מים,"

and the other actor says,

ושחקן אחר אומר,

"No, that's just a stage,"

"לא, זו פשוט הבמה,"

the improvisation is over.

אין יותר מקום לאלתור.

It's dead, and everybody feels frustrated.

ההצגה מסתיימת, וכולם חשים תסכול.

That's called blocking.

זו תגובה חוסמת.

If you're not mindful of communications,

אם אינכם עירניים לתקשורת הבין-אישית,

scientific conversations can have a lot of blocking.

הדיון המדעי עלול להיות רצוף חסימות כאלה.

Saying "Yes, and" sounds like this.

אך אם התגובה היא "כן, נכון, ו ...," יכול להתפתח דיאלוג כזה:

"Here is a pool of water." "Yeah, let's jump in."

"תראו, יש כאן שלולית של מים," "כן, נכון, בואו נקפוץ לתוכה."

"Look, there's a whale! Let's grab it by its tail.

"תראו, יש שם לוויתן! בואו נתפוס אותו בזנב.

It's pulling us to the moon!"

הוא מושך אותנו לירח!"

So saying "Yes, and" bypasses our inner critic.

כשאנחנו אומרים "כן, נכון, ו ..." אנחנו עוקפים את המבקר הפנימי שלנו.

We all have an inner critic

לכולנו יש מבקר פנימי

that kind of guards what we say,

שמפקח על מה שאנחנו אומרים,

so people don't think that we're obscene

ומונע מאתנו להצטייר בעיני אחרים כגסי רוח,

or crazy or unoriginal,

או כלא לגמרי שפויים, או כלא מקוריים,

and science is full of the fear

והעולם המדעי רדוף חששות

of appearing unoriginal.

שמא ייראה לא מקורי.

Saying "Yes, and" bypasses the critic

התגובה "כן, נכון, ו ..." מאפשרת לנו לעקוף את המבקר הפנימי

and unlocks hidden voices of creativity

ומשחררת את היצירתיות שחבויה בנו,

you didn't even know that you had,

שעל קיומה לא ידענו אפילו,

and they often carry the answer

ואשר לעתים קרובות, מאירה את הדרך לתשובה

about the cloud.

אותה אנחנו מחפשים בענן.

So you see, knowing about the cloud

התובנות שרכשנו לגבי הענן

and about saying "Yes, and"

ולגבי התגובה "כן, נכון, ו ..."

made my lab very creative.

הפכו את המעבדה שלי ליצירתית.

Students started playing off of each others' ideas,

נוצרה בה אווירה של הפריה הדדית של רעיונות,

and we made surprising discoveries

וכך גילינו כמה תגליות מפתיעות

in the interface between physics and biology.

בממשק שבין הפיזיקה והביולוגיה.

For example, we were stuck for a year

לדוגמה, במשך שנה שלמה

trying to understand the intricate

ניסינו להבין, לללא הצלחה, כיצד פועלות

biochemical networks inside our cells,

הרשתות הביוכימיות המורכבות בתאי גופנו,

and we said, "We are deeply in the cloud,"

ואמרנו לעצמנו, "אנחנו אבודים אי שם בענן,"

and we had a playful conversation

אך תוך כדי כך, השתעשנו ברעיונות שונים,

where my student Shai Shen Orr said,

ואז אחד מהסטודנטים שלי, שי שן-אור, אמר,

"Let's just draw this on a piece of paper, this network,"

"בואו נשרטט את זה על פיסת נייר, את הרשת הזו."

and instead of saying,

ובמקום לענות בביטול,

"But we've done that so many times

"אבל כבר ניסינו לעשות זאת אינספור פעמים

and it doesn't work,"

וראינו שזה לא עובד,"

I said, "Yes, and

אמרתי, "כו, נכון, ו ..."

let's use a very big piece of paper,"

בואו ניקח דף נייר גדול,"

and then Ron Milo said,

ואז רון מילוא אמר,

"Let's use a gigantic architect's

"בואו ניקח גיליון נייר גדול ממש,

blueprint kind of paper, and I know where to print it,"

כזה שבו משתמשים אדריכלים, ואני יודע היכן להדפיס את הסרטוט."

and we printed out the network and looked at it,

הדפסנו את סרטוט הרשת, והתבוננו בו,

and that's where we made our most important discovery,

ואז גילינו את התגלית החשובה ביותר שלנו.

that this complicated network is just made

גילינו שהרשת המורכבת הזו בנויה, למעשה,

of a handful of simple, repeating interaction patterns

מכמה דפוסי אינטראקציה פשוטים, שחוזרים על עצמם,

like motifs in a stained glass window.

בדומה למוטיבים בחלון זכוכית צבעוני.

We call them network motifs,

אנחנו מכנים את הדפוסים האלה בשם מוטיבי הרשת.

and they're the elementary circuits

אלה הם המעגלים האלמנטריים

that help us understand

שעוזרים לנו להבין

the logic of the way cells make decisions

את הלוגיקה של תהליך קבלת ההחלטות בתא,

in all organisms, including our body.

בכל האורגניזמים, וגם בתאי גופנו.

Soon enough, after this,

עד מהרה,

I started being invited to give talks

התחלתי לקבל הזמנות להרצות על התגלית

to thousands of scientists across the world,

בפני אלפי מדענים ברחבי העולם,

but the knowledge about the cloud

אך התובנות לגבי הענן

and saying "Yes, and"

והתגובה ,כן, נכון, ו ..."

just stayed within my own lab,

נשארו בתחום המעבדה שלי,

because you see, in science, we don't talk about the process,

משום שכאמור, במדע, אנחנו לא דנים בתהליך,

anything subjective or emotional.

או בהיבט סובייקטיבי או אמוציונלי כלשהו.

We talk about the results.

במדע, אנחנו מדברים על התוצאות בלבד.

So there was no way to talk about it in conferences.

כך שלא היה מקום לדון בכך בכנסים המדעיים.

That was unthinkable.

זה היה מעשה שאין להעלות על הדעת.

And I saw scientists in other groups get stuck

ראיתי מדענים בקבוצות מחקר אחרות שנתקעו,

without even having a word to describe

מבלי שיהיו להם אפילו מילים לתאר

what they're seeing,

את המצב שאליו נקלעו,

and their ways of thinking

והחשיבה שלהם

narrowed down to very safe paths,

הצטמצמה לצורות החשיבה הבטוחות ביותר.

their science didn't reach its full potential,

העשייה המדעית שלהם לא הגיעה למיצוי מלא,

and they were miserable.

והם חשו אומללים.

I thought, that's the way it is.

חשבתי לעצמי, אם כך,

I'll try to make my lab as creative as possible,

אנסה להפוך את המעבדה שלי ליצירתית ככל האפשר,

and if everybody else does the same,

ואם כולם ינהגו כך,

science will eventually become

עם הזמן, תהליך המחקר המדעי

more and more better and better.

ילך וישתכלל יותר ויותר.

That way of thinking got turned on its head

נחשפתי לצורת חשיבה זו מזווית ראייה שונה לגמרי

when by chance I went to hear Evelyn Fox Keller

כאשר הלכתי במקרה לשמוע הרצאה של

give a talk about her experiences

אוולין פוקס קלר, שדיברה על ההתנסויות שלה

as a woman in science.

כאשה במדע.

And she asked,

היא פנתה לקהל ושאלה,

"Why is it that we don't talk about the subjective

"מדוע, בעצם, אנחנו לא מדברים על ההיבטים

and emotional aspects of doing science?

הסובייקטיביים והאמוציונליים של העשייה המדעית?

It's not by chance. It's a matter of values."

ובכן, הדבר אינו מקרי. זו שאלה של ערכים."

You see, science seeks knowledge

כידוע, המדע חותר להשיג ידע,

that's objective and rational.

ידע אובייקטיבי ורציונלי.

That's the beautiful thing about science.

זה מה שיפה כל כך במדע.

But we also have a cultural myth

אך יש לנו גם מיתוס תרבותי

that the doing of science,

שלפיו, העשייה המדעית,

what we do every day to get that knowledge,

מה שאנחנו עושים יום אחר יום כדי להשיג את הידע הזה,

is also only objective and rational,

גם העשייה הזו אובייקטיבית ורציונלית,

like Mr. Spock.

ממש כמו מיסטר ספוק.

And when you label something

וכאשר אתם מתייגים משהו

as objective and rational,

כאובייקטיבי ורציונלי,

automatically, the other side,

באופן אוטומטי, הצד השני,

the subjective and emotional,

הסובייקטיבי והאמוציונלי,

become labeled as non-science

מתויג כלא מדעי

or anti-science or threatening to science,

או כאנטי-מדעי או כמאיים על המדע,

and we just don't talk about it.

ואנחנו פשוט מתעלמים ממנו.

And when I heard that,

וכאשר האזנתי לה, מדברת על כך

that science has a culture,

שלמדע יש תרבות,

everything clicked into place for me,

הכול התבהר לי לפתע,

because if science has a culture,

משום שאם למדע יש תרבות,

culture can be changed,

הרי שתרבות ניתנת לשינוי,

and I can be a change agent

ואני יכול להפוך למחולל של שינוי.

working to change the culture of science wherever I could.

אני יכול לפעול כדי לשנות את תרבות המדע בכל תחום שבו יש בכוחי לפעול.

And so the very next lecture I gave in a conference,

וכך, כבר בהרצאה הבאה שלי בכנס מדעי,

I talked about my science,

דיברתי על המחקר המדעי שלי,

and then I talked about the importance

ולאחר מכן, דיברתי על חשיבותם של

of the subjective and emotional aspects of doing science

ההיבטים הסובייקטיביים והאמוציונליים של העשייה המדעית,

and how we should talk about them,

וגם על החשיבות שבדיון בהם.

and I looked at the audience,

הסתכלתי על הקהל, ונוכחתי

and they were cold.

שדברי נפלו על אוזניים ערלות.

They couldn't hear what I was saying

קשה היה לצפות שהם יקלטו את המסר שלי

in the context of a 10 back-to-back

בהקשר הזה, כשהם מאזינים ברצף לעשר הרצאות,

PowerPoint presentation conference.

מלוות במצגות פאואר פוינט, שניתנו בכנס.

And I tried again and again, conference after conference,

ניסיתי שוב ושוב, בכנס אחר כנס,

but I wasn't getting through.

אך לא הצלחתי להעביר את המסר.

I was in the cloud.

ושוב, מצאתי את עצמי בענן.

And eventually I managed to get out the cloud

אך, לבסוף, הצלחתי למצוא מוצא ולצאת מהענן

using improvisation and music.

כשאני נעזר באלתור ובמוסיקה.

Since then, every conference I go to,

מאז, בכל כנס מדעי שאני מופיע בו,

I give a science talk and a second, special talk

אני פותח בהרצאה מדעית, ונותן עוד הרצאה,

called "Love and fear in the lab,"

הרצאה מיוחדת שנקראת "אהבה ופחד במעבדה."

and I start it off by doing a song

אני מתחיל אותה בשיר שאני שר

about scientists' greatest fear,

על הפחד הגדול ביותר שלנו כמדענים,

which is that we work hard,

הפחד שלמרות המאמצים הרבים והעבודה הקשה,

we discover something new,

גם כאשר אנחנו מגלים לבסוף משהו חדש,

and somebody else publishes it before we do.

מישהו אחר יפרסם את התגלית לפנינו,

We call it being scooped,

מישהו אחר יקדים אותנו ויזכה בסקופ,

and being scooped feels horrible.

וכאשר אתה מפסיד סקופ, התחושה איומה.

It makes us afraid to talk to each other,

החשש הזה מונע מאתנו לשוחח בפתיחות זה עם זה,

which is no fun,

וזה בהחלט לא נעים,

because we came to science to share our ideas

משום שכמדענים, אנחנו אמורים לחלוק רעיונות

and to learn from each other,

וללמוד איש מרעהו.

and so I do a blues song,

ולכן אני מבצע שיר בלוז,

which — (Applause) —

ש ... - (מחיאות כפיים) -

called "Scooped Again,"

שנקרא "שוב הפסדתי סקופ,"

and I ask the audience to be my backup singers,

ואני מבקש ממאזיני להיות זמרי הגיבוי שלי,

and I tell them, "Your text is 'Scoop, Scoop.'"

ולשיר את המילים, "סקופ, סקופ."

It sounds like this: "Scoop, scoop!"

זה נשמע כך: "סקופ, סקופ!"

Sounds like this.

כך זה נשמע.

♪ I've been scooped again ♪

♪ שוב הפסדתי סקופ ♪

♪ Scoop! Scoop! ♪

♪ סקופ! סקופ! ♪

And then we go for it.

ואז הקהל מצטרף אלי בשירה,

♪ I've been scooped again ♪

♪ שוב הפסדתי סקופ ♪

♪ Scoop! Scoop! ♪

♪ סקופ! סקופ! ♪

♪ I've been scooped again ♪

♪ שוב הפסדתי סקופ ♪

♪ Scoop! Scoop! ♪

♪ סקופ! סקופ! ♪

♪ I've been scooped again ♪

♪ שוב הפסדתי סקופ ♪

♪ Scoop! Scoop! ♪

♪ סקופ! סקופ! ♪

♪ I've been scooped again ♪

♪ שוב הפסדתי סקופ ♪

♪ Scoop! Scoop! ♪

♪ סקופ! סקופ! ♪

♪ Oh mama, can't you feel my pain ♪

♪ הו אמא, תוכלי להרגיש את הכאב שלי? ♪

♪ Heavens help me, I've been scooped again ♪

♪ הו אלוהים, תעזור לי, שוב הפסדתי סקופ ♪

(Applause)

(מחיאות כפיים)

Thank you.

תודה.

Thank you for your backup singing.

תודה לזמרי הגיבוי שלי.

So everybody starts laughing, starts breathing,

ואז כולם מתחילים לצחוק, ומשתחררים מהמתח,

notices that there's other scientists around them

ושמים לב שיש מדענים אחרים סביבם,

with shared issues,

שחולקים אתם אותן דאגות ובעיות,

and we start talking about the emotional

ואנחנו מתחילים לשוחח על ההיבט האמוציונלי

and subjective things that go on in research.

וההיבט הסובייקטיבי של המחקר המדעי,

It feels like a huge taboo has been lifted.

וההרגשה הכללית היא שהוסר טאבו עצום.

Finally, we can talk about this in a scientific conference.

סוף, סוף, אנחנו יכולים לשוחח על הנושא בכנס מדעי.

And scientists have gone on to form peer groups

ומדענים שנכחו בהרצאות האלה מקימים קבוצות של עמיתים,

where they meet regularly

שמתכנסות באופן סדיר,

and create a space to talk about the emotional

ומאפשרות מרחב לדיון בהיבט האמוציונלי

and subjective things that happen as they're mentoring,

ובהיבט הסובייקטיבי של הדינמיקה שנוצרת כאשר הם מנחים את הסטודנטים שלהם,

as they're going into the unknown,

כאשר הם יוצאים למסע לעבר הלא נודע.

and even started courses

הם אף יוזמים קורסים

about the process of doing science,

שדנים בתהליך שבבסיס העשייה המדעית,

about going into the unknown together,

ובהליכה המשותפת לעבר הלא הנודע,

and many other things.

ובנושאים רבים אחרים.

So my vision is that,

החזון שלי הוא, אם כן,

just like every scientist knows the word "atom,"

שממש כשם שכל מדען מכיר את המונח "אטום,"

that matter is made out of atoms,

ויודע שהחומר מורכב מאטומים,

every scientist would know the words

כך כל מדען יכיר מילים כמו

like "the cloud," saying "Yes, and,"

"הענן" ואמירות ברוח "כן, נכון, ו ...,"

and science will become much more creative,

ושהמדע יהפוך ליצירתי יותר,

make many, many more unexpected discoveries

ויגלה עוד ועוד תגליות בלתי צפויות,

for the benefit of us all,

לרווחת כולנו,

and would also be much more playful.

ושהעשייה המדעית תהיה מהנה הרבה יותר.

And what I might ask you to remember from this talk

ומה שהייתי רוצה לבקש מכם לזכור מהשיחה הזו

is that next time you face

הוא שבפעם הבאה שתיתקלו

a problem you can't solve

בבעיה שלא תוכלו לפתור,

in work or in life,

בעבודה או בחיים,

there's a word for what you're going to see:

תדעו שהמצב שאליו נקלעתם הוא מה שמכונה

the cloud.

הענן.

And you can go through the cloud

ואתם יכולים לעבור דרך הענן ולהיחלץ ממנו,

not alone but together

לא לבדכם, אלא בצוותא,

with someone who is your source of support

יחד עם מישהו שמעניק לכם תמיכה,

to say "Yes, and" to your ideas,

ומגיב במילים "כן, נכון, ו ... " לרעיונות שלכם,

to help you say "Yes, and" to your own ideas,

ועוזר לכם לקבל במילים "כן, נכון, ו ... " את הרעיונות שלכם עצמכם,

to increase the chance that,

ולהגדיל את הסיכוי לכך

through the wisps of the cloud,

שדרך ערפילי הענן,

you'll find that moment of calmness

תוכלו למצוא רגע של שלווה, אותו רגע

where you get your first glimpse

שבו תבליח לנגד עיניכם, אף אם בחטף,

of your unexpected discovery,

התגלית הלא צפויה שלכם,

your C.

התשובה C שלכם.

Thank you.

תודה לכם.

(Applause)

(מחיאות כפיים)