Thelma Golden: How art gives shape to cultural change

מתרגם: Ido Dekkers מבקר: Sigal Tifferet

The brilliant playwright, Adrienne Kennedy,

כותבת המחזות המבריקה, אדריאן קנדי,

wrote a volume called

כתבה ספר שנקרא

"People Who Led to My Plays."

"אנשים שהובילו למחזות שלי."

And if I were to write a volume,

ואם הייתי כותבת ספר,

it would be called,

הוא היה נקרא,

"Artists Who Have Led My Exhibitions"

"אמנים שהובילו את התצוגות שלי"

because my work,

מפני שהעבודה שלי,

in understanding art and in understanding culture,

בהבנת אמנות והבנת התרבות,

has come by following artists,

הגיעה על ידי מעקב אחרי אמנים,

by looking at what artists mean

בלהביט מה המשמעות של אמנים

and what they do and who they are.

ומה הם עושים ומי הם.

J.J. from "Good Times,"

ג'י ג'י מ"החיים הטובים,"

(Applause)

(מחיאות כפיים)

significant to many people of course

משמעותי לאנשים רבים כמובן

because of "Dy-no-mite,"

בגלל "דינ-או-מייט,"

but perhaps more significant

אבל אולי חשוב יותר

as the first, really, black artist

כאמן השחור הבאמת ראשון

on primetime TV.

בשעות שיא בטלויזיה.

Jean-Michel Basquiat,

ג'אן מישל באסקיאט,

important to me because [he was]

חשוב לי בגלל

the first black artist in real time

האמן השחור הראשון בזמן אמת

that showed me the possibility of

שהראה לי את האפשרות

who and what I was about to enter into.

של למי ומה אני עומדת להכנס.

My overall project is about art --

הפרוייקט הכללי שלי הוא על אמנות,

specifically, about black artists --

בעיקר, על אמנים שחורים,

very generally

מאוד בכללי

about the way in which art

על הדרך בה אמנות

can change the way we think

יכולה לשנות את הדרך בה אנחנו חושבים

about culture and ourselves.

על תרבות ועל עצמנו.

My interest is in artists

ההתעניינות שלי היא באמנים

who understand and rewrite history,

שמבינים ומשכתבים את ההסטוריה,

who think about themselves

שחושבים על עצמם

within the narrative

בתוך הנרטיב

of the larger world of art,

של העולם הגדול של האמנות,

but who have created new places

אבל יצרו פינות חדשות

for us to see and understand.

בשבילנו לראות ולהבין.

I'm showing two artists here, Glenn Ligon and Kara Walker,

אני מראה שני אמנים פה, גלן ליגון וקרול ווקר,

two of many who really form for me

שניים מרבים שבאמת יוצרים בשבילי

the essential questions that I wanted to bring

את השאלות הבסיסיות שרציתי להביא

as a curator to the world.

כאוצרת לעולם.

I was interested in the idea

התעניינתי ברעיון

of why and how

של למה ואיך

I could create a new story,

אני אוכל ליצור סיפור חדש

a new narrative in art history

נרטיב חדש בהסטוריה של האמנות

and a new narrative in the world.

ונרטיב חדש בעולם.

And to do this, I knew

וכדי לעשות את זה, אני יודעת

that I had to see the way in which artists work,

שהייתי צריכה לראות את הדרך בה אמנים עובדים,

understand the artist's studio

להבין את הסטודיו של האמן

as a laboratory,

כמו מעבדה,

imagine, then,

תדמינו אז,

reinventing the museum as a think tank

להמציא מחדש את המוזאון כטנק חשיבה,

and looking at the exhibition

ולהסתכל על התערוכה

as the ultimate white paper -- asking questions,

כנייר הלבן האולטימטיבי, לשאול שאלות

providing the space

לספק מרחב

to look and to think about answers.

כדי להביט ולחשוב על התשובות.

In 1994,

ב1994,

when I was a curator at the Whitney Museum,

כשהייתי אוצרת של מוזאון וויטני,

I made an exhibition called Black Male.

יצרתי תערוכה שנקראה "זכר שחור."

It looked at the intersection

הסתכלתי על החיתוך

of race and gender

של גזע ומגדר

in contemporary American art.

באמנות אמריקאית עכשוית.

It sought to express

רציתי להביע

the ways in which art

את הדרך בה אמנות

could provide a space for dialogue --

יכולה לספק מרחב לדיאלוג,

complicated dialogue,

דיאלוג מסובך,

dialogue with many, many points of entry --

דיאלוג עם הרבה, הרבה נקודות כניסה,

and how the museum could be the space

ואיך המוזיאון יכול להיות המרחב

for this contest of ideas.

לתחרות הרעיונות הזו.

This exhibition included

התערוכה כללה

over 20 artists

יותר מ20 אמנים

of various ages and races,

מגילאים וגזעים שונים,

but all looking at black masculinity

אבל כולם מסתכלים על גבריות שחורה

from a very particular point of view.

מנקודת מבט מאוד מסויימת.

What was significant about this exhibition

מה שהיה משמעותי מבחינת התערוכה הזו

is the way in which

היתה הדרך בה

it engaged me in my role

היא העסיקה אותי בתפקידי

as a curator, as a catalyst,

כאוצרת, כזרז,

for this dialogue.

לדיאלוג הזה.

One of the things that happened

אחד הדברים שקרו

very distinctly in the course of this exhibition

באופן מובהק במהלך התצוגה

is I was confronted with the idea

הוא שהתעמתתי עם הרעיון

of how powerful images can be

של כמה תמונות יכולות להיות חזקות

in people's understanding of themselves and each other.

וההבנה של אנשים את עצמם ואחד את השני.

I'm showing you two works, one on the right by Leon Golub,

אני מראה לכם שתי עבודות, אחת מימין, של לאון גולוב,

one on the left by Robert Colescott.

ואחת משמאל של רוברט קולסקוט.

And in the course of the exhibition --

ובמהלך התערוכה,

which was contentious, controversial

שהיתה וכחנית, שנויה במחלוקת

and ultimately, for me,

ובסופו של דבר, בשבילי,

life-changing

משנה חיים,

in my sense of what art could be --

בהרגשה שלי של מה יכול להיות אמנות,

a woman came up to me on the gallery floor

אישה באה אלי על רצפת הגלריה

to express her concern about the nature

כדי להביע את חששותיה על האופי

of how powerful images could be

של כמה חזקות תמונות יכולות להיות

and how we understood each other.

ואיך אנחנו מבינים אחד את השני.

And she pointed to the work on the left

והיא הצביעה על העבודה משמאל

to tell me how problematic this image was,

כדי להגיד לי כמה בעייתית התמונה היתה,

as it related, for her, to the idea of

כי היא התקשרה, בשבילה, לרעיון של

how black people had been represented.

איך אנשים שחורים יוצגו.

And she pointed to the image on the right

והיא הצביעה על התמונה מימין

as an example, to me, of the kind of dignity

כדוגמה, בשבילי, לסוג הכבוד

that needed to be portrayed

שצריך להיות מועבר

to work against those images in the media.

כדי לעבוד נגד הדימויים האלה במדיה.

She then assigned these works racial identities,

אז היא יחסה לעבודות האלה זהות גזעית,

basically saying to me that the work on the right,

בעיקרון אמרה לי שהעבודה מימין,

clearly, was made by a black artist,

בברור, נעשתה על ידי אמן שחור,

the work on the left, clearly, by a white artist,

והעבודה משמאל, בברור על ידי אמן לבן,

when, in effect,

כשלמעשה,

that was the opposite case:

המקרה היה הפוך.

Bob Colescott, African-American artist;

בוב קולסקוט, אמן אפרו-אמריקאי,

Leon Golub, a white artist.

לאון גולוב, אמן לבן.

The point of that for me was

הנקודה בזה, בשבילי, היתה

to say -- in that space, in that moment --

להגיד, בחלל ההוא, ברגע ההוא,

that I really, more than anything,

שאני בעצם, יותר מהכל,

wanted to understand

רציתי להבין

how images could work, how images did work,

איך תמונות יכולות לעבוד, איך תמונות עבדו,

and how artists provided

ואיך אמנים סיפקו

a space bigger than one

חלל גדול ממה

that we could imagine in our day-to-day lives

שיכולנו לדמיין בחיים היום יומיים שלנו

to work through these images.

כדי לעבוד דרך התמונות האלה.

Fast-forward and I end up in Harlem;

רצים קדימה ואני מגיעה להארלם,

home for many of black America,

ביתם של הרבה מאמריקה השחורה,

very much the psychic heart

בעיקרון הלב הרוחני

of the black experience,

של ההויה השחורה,

really the place where the Harlem Renaissance existed.

באמת היכן שהרנסאנס של הארלם קיים.

Harlem now, sort of explaining

הארלם עכשיו, בערך מסבירה

and thinking of itself in this part of the century,

וחושבת על עצמה בחלק זה של המאה,

looking both backwards and forwards ...

מסתכלת גם קדימה וגם אחורה.

I always say Harlem is an interesting community

אני תמיד אומרת שהארלם היא קהילה מעניינת

because, unlike many other places,

מפני, שבניגוד למקומות אחרים,

it thinks of itself in the past, present

היא חושבת על עצמה בעבר, הווה

and the future simultaneously;

ועתיד באותו זמן.

no one speaks of it just in the now.

אף אחד לא מדבר עליה רק בעכשיו.

It's always what it was and what it can be.

זה תמיד מה היא היתה ומה היא יכולה להיות.

And, in thinking about that,

ובמחשבה על זה,

then my second project, the second question I ask is:

אז הפרוייקט השני שלי, השאלה השניה שאני שואלת.

Can a museum

האם מוזאון

be a catalyst in a community?

יכול להיות זרז לקהילה?

Can a museum house artists

האם מוזאון יכול לשכן אמנים

and allow them to be change agents

ולאפשר להם להיות סוכנים

as communities rethink themselves?

כשקהילות ממציאות את עצמן מחדש?

This is Harlem, actually, on January 20th,

זו הארלם, למען האמת, ב20 בינואר,

thinking about itself in a very wonderful way.

חושבת על עצמה בדרך נפלאה.

So I work now at The Studio Museum in Harlem,

אז אני עובדת עכשיו במוזאון הסטודיו בהארלם,

thinking about exhibitions there,

חושבת על תערוכות שם,

thinking about what it means to

חושבת על מה זה אומר

discover art's possibility.

לגלות את האפשרויות באמנות.

Now, what does this mean to some of you?

עכשיו, מה זה אומר לחלק מכם?

In some cases, I know that many of you

בחלק מהמקרים, אני יודעת שרבים מכם

are involved in cross-cultural dialogues,

מעורבים בשיחות בין תרבותיות,

you're involved in ideas of creativity and innovation.

מעורבים ברעיונות של יצירתיות וחדשנות.

Think about the place that artists can play in that --

תחשבו על המקום שאמנים יכולים לשחק בזה.

that is the kind of incubation and advocacy

זו מין חממה ותמיכה

that I work towards, in working with young, black artists.

שאני שואפת אליה, אני עובדת עם אמנים שחורים צעירים.

Think about artists, not as content providers,

תחשבו על אמנים, לא על כספקי תוכן,

though they can be brilliant at that,

למרות שהם יכולים להיות מעולים בזה,

but, again, as real catalysts.

אלא, שוב, כזרזים אמיתיים.

The Studio Museum was founded in the late 60s.

מוזאון הסטודיו נוסד בשנות ה60 המאוחרות.

And I bring this up because it's important to locate

ואני מעלה את זה בגלל החשיבות של מיקום

this practice in history.

המינהג הזה בהיסטוריה,

To look at 1968,

להביט בחזרה אל 1968,

in the incredible historic moment that it is,

הרגע ההסטורי המדהים הזה,

and think of the arc that has happened since then,

ולחשוב על הקשת שקרתה מאז,

to think of the possibilities that we are all

לחשוב על האפשרויות שכולנו

privileged to stand in today

זכינו לעמוד בהן היום,

and imagine that this museum

ולדמיין שהמוזאון

that came out of a moment of great protest

שבאה מרגע של מחאה גדולה,

and one that was so much about

והיה כל כך הרבה על

examining the history and the legacy

בחינת ההסטוריה והמורשת

of important African-American artists

של אמנים אפרו-אמריקאים חשובים

to the history of art in this country

להסטוריה של האמנות במדינה

like Jacob Lawrence, Norman Lewis,

כמו ג'ייקוב לורנס, נורמן לואיס,

Romare Bearden.

רומרה ברדון.

And then, of course,

ואז, כמובן,

to bring us to today.

להביא אותנו להיום.

In 1975, Muhammad Ali

ב1975, מוחמד עלי

gave a lecture at Harvard University.

נתן הרצה באוניברסיטת הארוורד.

After his lecture, a student got up and said to him,

אחרי ההרצאה, סטודנט קם ואמר לו,

"Give us a poem."

"תן לנו פואמה."

And Mohammed Ali said, "Me, we."

ומוחמד עלי אמר, "אני, אנחנו."

A profound statement about the individual and the community.

הצהרה מעמיקה על היחיד והקהילה,

The space in which now,

המרחב בו עכשיו,

in my project of discovery, of thinking about artists,

בפרוייקט הגילוי שלי, של מחשבה על אמנים,

of trying to define

על נסיון להגדיר

what might be

מה יכולה להיות

black art cultural movement of the 21st century.

תנועה תרבותית של אמנות שחורה במאה ה21.

What that might mean

מה שזה יכול להגיד

for cultural movements all over this moment,

לתנועות תרבותיות בכל הזמן הזה,

the "me, we" seems

ה"אני, אנחנו" נראה

incredibly prescient

לגמרי רואה את הנולד

totally important.

לחלוטין חשוב.

To this end,

לצורך העניין,

the specific project that has made this possible for me

הפרוייקט הספציפי שהפך את זה לאפשרי בשבילי

is a series of exhibitions,

היא שורה של תערוכות,

all titled with an F --

כולן מתחילות בF,

Freestyle, Frequency and Flow --

"חופשי", "תכיפות" ו"זרימה,"

which have set out to discover

שיצאו לגלות

and define

ולהגדיר

the young, black artists working in this moment

את האמנים השחורים הצעירים שעובדים כרגע

who I feel strongly

שאני מרגישה בחוזקה

will continue to work over the next many years.

שימשיכו לעבוד במשך השנים הרבות הבאות.

This series of exhibitions

סדרת התערוכות

was made specifically

נוצרה במיוחד

to try and question

כדי לנסות להטיל ספק

the idea of what it would mean

ברעיון של מה זה יגיד

now, at this point in history,

עכשיו, בנקודה הזו בהסטוריה,

to see art as a catalyst;

לראות אומנות כזרז,

what it means now, at this point in history,

מה זה אומר עכשיו, בנקודה הזו בהסטוריה,

as we define and redefine culture,

כשאנחנו מגדירים ומגדירים מחדש את התרבות,

black culture specifically in my case,

התרבות השחורה, במיוחד במקרה שלי,

but culture generally.

אבל תרבות, בכלליות.

I named this group of artists

קראתי לקבוצת האמנים הזו

around an idea, which I put out there

על שם רעיון , ששמתי שם

called post-black,

שנקרא פוסט-בלאק.

really meant to define them

באמת התכוונתי להגדיר אותם

as artists who came and start their work now,

כאומנים שהגיעו והתחילו את האמנות שלהם עכשיו,

looking back at history but start in this moment, historically.

מביטים על ההסטוריה, אבל מתחילים ברגע הזה, היסטורית.

It is really in this sense of discovery

זה באמת בתחושה הזו של גילוי

that I have a new set of questions that I'm asking.

שיש לי שורה חדשה של שאלות שאני שואלת.

This new set of questions is:

שורת השאלות הזו היא:

What does it mean, right now,

מה זה אומר, עכשיו,

to be African-American in America?

להיות אפרו-אמריקאי באמריקה?

What can artwork say about this?

מה האומנות יכולה להגיד על זה?

Where can a museum exist

היכן מוזיאון יכול להתקיים

as the place for us all

כמקום לכולנו

to have this conversation?

לניהול השיחה הזו?

Really, most exciting about this

באמת, מה שהכי מרגש בזה

is thinking about the energy and the excitement

היא חשיבה על האנרגיה וההתרגשות

that young artists can bring.

שאמנים צעירים יכולים להביא.

Their works for me are about,

העבודות שלהם בשבילי הן על,

not always just simply

לא תמיד, פשוט

about the aesthetic innovation

על החדשנות האסתטית

that their minds imagine, that their visions create

שהמוחות שלהם מדמיינים, שהחזון שלהם יוצר

and put out there in the world,

ויוצא אל העולם,

but more, perhaps, importantly,

אבל יותר, אולי, חשוב,

through the excitement of the community

דרך ההתלהבות של הקהילה

that they create as important voices

שהם יוצרים כקולות חשובים

that would allow us right now to understand our situation,

שיאפשרו לנו עכשיו להבין את המצב,

as well as in the future.

כמו גם בעתיד.

I am continually amazed

אני מופתעת ללא הפסקה

by the way in which

על ידי הדרך בה

the subject of race

הנושא של גזע

can take itself in many places

יכול לקחת את עצמו להרבה מקומות

that we don't imagine it should be.

שאנחנו לא מדמיינים שהוא צריך להיות בהם.

I am always amazed

אני מופתעת תמיד

by the way in which artists are willing

על ידי הדרך בה אומנים מוכנים

to do that in their work.

לעשות את זה בעבודותיהם.

It is why I look to art.

לכן אני מביטה באמנות.

It's why I ask questions of art.

לכן אני שואלת את האמנות שאלות.

It is why I make exhibitions.

לכן אני עושה תערוכות.

Now, this exhibition, as I said,

עכשיו, התערוכה הזו, כמו שאמרתי,

40 young artists done over the course of eight years,

40 אמנים צעירים שעבדו במהלך 8 שנים,

and for me it's about considering the implications.

ובשבילי זה על שקילת ההשלכות.

It's considering the implications of

זה שקילת ההשלכות של

what this generation has to say to the rest of us.

מה לדור הזה יש להגיד בשבילנו.

It's considering what it means for these artists

זה שקילה של מה זה אומר לאמנים האלה

to be both out in the world as their work travels,

להיות במקביל בעולם בחוץ, כשהאומנות שלהם נודדת,

but in their communities

אבל בקהילות שלהם,

as people who are seeing and thinking

כאנשים שרואים וחושבים

about the issues that face us.

על הנושאים שעומדים לפנינו.

It's also about thinking about

זה גם מחשבה על

the creative spirit and nurturing it,

הרוח היצירתית וטיפוחה.

and imagining, particularly in urban America,

ודמיינו, בעיקר באמריקה האורבנית,

about the nurturing of the spirit.

על טיפוח הרוח.

Now, where, perhaps, does this end up right now?

עכשיו, להיכן, אולי, זה מגיע עכשיו?

For me, it is about re-imagining

בשבילי, זה על לדמיין מחדש

this cultural discourse in an international context.

את השיח התרבותי הזה בהקשר בינלאומי.

So the last iteration of this project

אז המחזור האחרון של הפרוייקט הזה

has been called Flow,

נקרא "זרימה,"

with the idea now of creating

עם הרעיון עכשיו של יצירת

a real network

רשת אמיתית

of artists around the world;

של אמנים מסביב לעולם,

really looking, not so much

באמת מביטים, לא כל כך

from Harlem and out, but looking across,

מהארלם החוצה, אלה מעבר.

and Flow looked at artists all born on the continent of Africa.

ו"זרימה" מביטה באומנים שנולדו כולם באפריקה.

And as many of us think about that continent

וכשרבים מאיתנו חושבים על היבשת ההיא

and think about what if means

וחושבים על המשמעות שלה

to us all in the 21st century,

לנו במאה ה21,

I have begun that looking

התחלתי את ההסתכלות הזו

through artists, through artworks,

דרך אמנים, דרך אמנות,

and imagining what they can tell us about the future,

ולדמיין מה הם יכולים להגיד לנו על העתיד,

what they tell us about our future,

מה הם אומרים לנו על העתיד,

and what they create in their sense of

ומה הם יוצרים בצורה

offering us this great possibility of watching

של לתת לנו את האפשרות הגדולה הזו של להביט

that continent emerge as part

ביבשת ההיא עולה כחלק

of our bigger dialogue.

מהדיאלוג הגדול יותר שלנו.

So, what do I discover

אז, מה אני מגלה

when I look at artworks?

כשאני מביטה באמנות?

What do I think about

מה אני חושבת

when I think about art?

כשאני חושבת על אמנות?

I feel like the privilege I've had as a curator

אני מרגישה את הזכות שהיתה לי כאוצרת

is not just the discovery of new works,

היא לא רק גילוי של עבודות חדשות,

the discovery of exciting works.

הגילוי של עבודות מרגשות,

But, really, it has been

אלא, באמת, זה היה

what I've discovered about myself

מה שגיליתי על עצמי,

and what I can offer

ומה שאני יכולה להציע

in the space of an exhibition,

בחלל התצוגה,

to talk about beauty, to talk about power,

לדבר על יופי, לדבר על כוח,

to talk about ourselves,

לדבר על עצמנו,

and to talk and speak to each other.

ולדבר ולשוחח אחד עם השני.

That's what makes me get up every day

זה מה שגורם לי לקום כל יום

and want to think about

ולרצות לחשוב על

this generation of black artists and artists around the world.

הדור הזה של אומנים שחורים ואומנים מסביב לעולם.

Thank you. (Applause)

תודה רבה.