How better tech could protect us from distraction | Tristan Harris

מתרגם: Ido Dekkers מבקר: Zeeva Livshitz

What does it mean to spend our time well?

מה זה אומר להשקיע את הזמן שלנו בצורה טובה?

I spend a lot of my time

אני מבלה הרבה זמן

thinking about how to spend my time.

בלחשוב על איך לבלות את הזמן שלי.

Probably too much -- I probably obsess over it.

כנראה יותר מדי -- אני כנראה יותר מדי אובססבי בנוגע לזה.

My friends think I do.

החברים שלי חושבים כך.

But I feel like I kind of have to, because these days,

אבל אני מרגיש כאילו אני סוג של חייב, בגלל שבימים אלה,

it feels like little bits of my time kind of slip away from me,

זה מרגיש כאילו חלקים קטנים של הזמן שלי איכשהו חומקים ממני,

and when that happens, it feels like parts of my life are slipping away.

וכשזה קורה, זה מרגיש כאילו חלקים של חיי חומקים ממני.

Specifically,

ליתר דיוק,

it feels like little bits of my time get slipped away

זה מרגיש כמו חלקים קטנים של הזמן שלי חומקים

to various things like this,

לדברים שונים כמו זה,

like technology -- I check things.

כמו טכנולוגיות -- אני בודק דברים.

I'll give you an example.

אני אתן לכם דוגמה.

If this email shows up --

אם האימייל הזה מופיע --

how many of you have gotten an email like this, right?

כמה מכם קיבלו אימייל כמו זה,נכון?

I've been tagged in a photo.

תוייגתי בתמונה.

When this appears,

כשזה מופיע,

I can't help but click on it right now.

אני לא יכול שלא ללחוץ עליו עכשיו.

Right? Because, like, what if it's a bad photo?

נכון? בגלל, כאילו, מה אם זו תמונה גרועה?

So I have to click it right now.

אז אני צריך ללחוץ עליו עכשיו.

But I'm not just going to click "See photo,"

אבל אני לא רק הולך ללחוץ "צפה בתמונה,"

what I'm actually going to do is spend the next 20 minutes.

מה שאני למעשה אעשה זה לבלות את 20 הדקות הבאות.

(Laughter)

(צחוק)

But the worst part is that I know this is what's going to happen,

אבל החלק הכי גרוע הוא שאני יודע שזה מה שיקרה,

and even knowing that's what's going to happen

ואפילו בידיעה שזה מה שיקרה

doesn't stop me from doing it again the next time.

לא יעצור ממני מלעשות זאת שוב בפעם הבאה.

Or I find myself in a situation like this,

או למצוא את עצמי במצבים כמו זה,

where I check my email and I pull down to refresh,

בו אני בודק אימיילים ואני מושך למטה לעדכן,

But the thing is that 60 seconds later,

אבל העניין הוא ש 60 שניות מאוחר יותר,

I'll pull down to refresh again.

אני אמשוך למטה לעדכן שוב.

Why am I doing this?

למה אני עושה את זה?

This doesn't make any sense.

זה לא הגיוני.

But I'll give you a hint why this is happening.

אבל אני אתן לכם רמז למה זה קורה.

What do you think makes more money in the United States

מה אתם חושבים מייצר יותר כסף בארצות הברית

than movies, game parks and baseball combined?

מאשר סרטים, פארקי שעשועים ובייסבול יחד?

Slot machines.

מכונות מזל.

How can slot machines make all this money

איך מכונות מזל יכולות לעשות כל כך הרבה כסף

when we play with such small amounts of money?

כשאנחנו משחקים בסכומים כל כך קטנים?

We play with coins.

אנחנו משחקים עם מטבעות.

How is this possible?

איך זה אפשרי?

Well, the thing is ...

ובכן, העניין הוא...

my phone is a slot machine.

הטלפון שלי הוא מכונת מזל.

Every time I check my phone,

כל פעם שאני בודק את הטלפון שלי,

I'm playing the slot machine to see,

אני משחק במכונת המזל כדי לראות,

what am I going to get?

מה אני אקבל?

What am I going to get?

מה אני אקבל?

Every time I check my email,

כל פעם שאני בודק את האימייל שלי,

I'm playing the slot machine,

אני משחק במכונת מזל,

saying, "What am I going to get?"

אומר, "מה אני אקבל?"

Every time I scroll a news feed,

כל פעם שאני גולל בפיד חדשות,

I'm playing the slot machine to see,

אני משחק במכונת מזל כדי לראות,

what am I going to get next?

מה אני אקבל עכשיו?

And the thing is that,

והעניין הוא,

again, knowing exactly how this works -- and I'm a designer,

ששוב, לדעת בדיוק איך זה עובד -- ואני מעצב,

I know exactly how the psychology of this works,

אני יודע בדיוק איך הפסיכולוגיה של זה עובדת,

I know exactly what's going on --

אני יודע בדיוק מה מתרחש --

but it doesn't leave me with any choice,

אבל זה לא משאיר אותי עם בחירה בכלל,

I still just get sucked into it.

אני עדיין פשוט נשאב לתוך זה.

So what are we going to do?

אז מה נעשה?

Because it leaves us with this all-or-nothing relationship

בגלל שזה משאיר אותנו עם יחסים של הכל או לא כלום

with technology, right?

עם טכנולוגיה, נכון?

You're either on,

אתם או מחוברים,

and you're connected and distracted all the time,

ואתם מחוברים ומוסחים כל הזמן,

or you're off,

או שאתם מנותקים,

but then you're wondering,

אבל אז אתם תוהים,

am I missing something important?

האם אני מפספס משהו חשוב?

In other words, you're either distracted

במילים אחרות, אתם או מוסחים

or you have fear of missing out.

או שיש לכם פחד לפספס משהו.

Right?

נכון?

So we need to restore choice.

אז אנחנו צריכים להחזיר את הבחירה.

We want to have a relationship with technology

אנחנו רוצים יחסים עם הטכנולוגיה

that gives us back choice about how we spend time with it,

שמחזירים לנו בחירה בנוגע לאיך אנחנו מבלים זמן איתה,

and we're going to need help from designers,

ואנחנו נצטרך עזרה ממעצבים,

because knowing this stuff doesn't help.

בגלל שלדעת את זה לא עוזר.

We're going to need design help.

אנחנו עומדים להזדקק לעזרה עיצובית.

So what would that look like?

אז איך זה יראה?

So let's take an example that we all face:

אז בואו ניקח דוגמה שעומדת בפני כולנו:

chat -- text messaging.

צ'אט -- הודעות טקסטואליות.

So let's say there's two people.

אז בואו נגיד שיש שני אנשים.

Nancy's on the left and she's working on a document,

ננסי משמאל והיא עובדת על מסמך,

and John's on the right.

וג'ון מימין.

And John suddenly remembers,

וג'ון פתאום זוכר,

"I need to ask Nancy for that document before I forget."

"אני צריך לבקש מננסי את המסמך הזה לפני שאשכח."

So when he sends her that message,

אז כשהוא שולח לה הודעה,

it blows away her attention.

היא מעיפה את תשומת הלב שלה.

That's what we're doing all the time, bulldozing each other's attention,

זה מה שאנחנו עושים כל הזמן, עוברים עם בולדוזר על תשומת הלב של אחרים,

left and right.

משמאל ומימין.

And there's serious cost to this,

ויש עלות גבוהה לזה,

because every time we interrupt each other,

בגלל שכל פעם שאנחנו מפריעים אחד לשני,

it takes us about 23 minutes, on average,

זה לוקח בדרך כלל 23 דקות בממוצע,

to refocus our attention.

למקד את תשומת הלב חזרה.

We actually cycle through two different projects

אנחנו למעשה עוברים במחזור דרך שני פרוייקטים

before we come back to the original thing we were doing.

לפני שאנחנו חוזרים חזרה לדבר המקורי שאנחנו עושים.

This is Gloria Mark's research combined with Microsoft research,

זה המחקר של גלוריה מארק משולב עם המחקר של מייקרוסופט,

that showed this.

שמראה את זה.

And her research also shows that it actually trains bad habits.

והמחקר שלה גם מראה שזה למעשה מאמן הרגלים רעים.

The more interruptions we get externally,

ככל שאנחנו מקבלים יותר הפרעות חיצונית

it's conditioning and training us to interrupt ourselves.

זה מאמן אותנו להפריע לעצמנו.

We actually self-interrupt every three-and-a-half minutes.

אנחנו למעשה מפריעים לעצמנו כל שלוש וחצי דקות,

This is crazy.

זה משוגע.

So how do we fix this?

אז איך אנחנו מתקנים את זה?

Because Nancy and John are in this all-or-nothing relationship.

בגלל שננסי וג'ון ביחסים של הכל או לא כלום.

Nancy might want to disconnect,

ננסי אולי רוצה להתנתק,

but then she'd be worried:

אבל אז היא תהיה מודאגת:

What if I'm missing something important?

מה אם אני מפספסת משהו חשוב?

Design can fix this problem.

עיצוב יכול לפתור את הבעיה הזו.

Let's say you have Nancy again on the left,

בואו נגיד שיש לכם את ננסי שוב משמאל,

John on the right.

ג'ון מימין.

And John remembers, "I need to send Nancy that document."

וג'ון נזכר, "אני צריך לשלוח לננסי את המסמך הזה."

Except this time,

רק שהפעם,

Nancy can mark that she's focused.

ננסי יכולה לסמן שהיא ממוקדת.

Let's say she drags a slider and says,

בואו נגיד שהיא גוררת סליידר ואומרת,

"I want to be focused for 30 minutes,"

"אני רוצה להתמקד במשך 30 דקות,"

so -- bam -- she's focused.

אז -- באם -- היא ממוקדת.

Now when John wants to message her,

עכשיו כשג'ון שולח לה הודעה,

he can get the thought off of his mind --

הוא יכול להסיר את המחשבה מראשו --

because he has a need, he has this thought,

בגלל שיש לו את הצורך, יש לו את המחשבה,

and he needs to dump it out before he forgets.

והוא צריך לזרוק את זה החוצה לפני שהוא ישכח.

Except this time,

חוץ מזה שהפעם,

it holds the messages so that Nancy can still focus,

זה מחזיק את ההודעות כך שננסי יכולה להתמקד,

but John can get the thought off of his mind.

אבל ג'ון יכול להוציא את המחשבה מהראש שלו.

But this only works if one last thing is true,

אבל זה רק עובד אם דבר אחד אחרון נכון,

which is that Nancy needs to know that if something is truly important,

שזה שננסי צריכה לדעת שאם משהו באמת חשוב,

John can still interrupt.

ג'ון יכול עדיין להפריע.

But instead of having constant accidental or mindless interruptions,

אבל במקום שיהיו הפרעות קבועות אקראיות או חסרות משמעות,

we're now only creating conscious interruptions,

אנחנו עכשיו רק יוצרים הפרעות מודעות,

So we're doing two things here.

אז אנחנו נעשה שני דברים פה.

We're creating a new choice for both Nancy and John,

אנחנו יוצרים בחירה חדשה גם לננסי וגם לג'ון.

But there's a second, subtle thing we're doing here, too.

אבל יש דבר שני עדין שאנחנו עושים פה גם.

And it's that we're changing the question we're answering.

וזה שאנחנו משנים את השאלה שאנחנו עונים עליה.

Instead of the goal of chat being:

במקום שהמטרה של הצ'אט תהיה:

"Let's design it so it's easy to send a message" --

"בואו נעצב את זה כך שזה יהיה קל לשלוח הודעה" --

that's the goal of chat,

זו המטרה של צ'אט,

it should be really easy to send a message to someone --

זה צריך להיות ממש קל לשלוח הודעה למישהו --

we change the goal to something deeper and a human value,

אנחנו משנים את המטרה למשהו עמוק וערך אנושי,

which is: "Let's create the highest possible quality communication

שהוא: "בואו ניצור תקשורת באיכות הגבוהה ביותר

in a relationship between two people.

ביחסים בין שני אנשים.

So we upgraded the goal.

אז שדרגנו את המטרה.

Now, do designers actually care about this?

עכשיו, האם למעצבים למעשה אכפת מזה?

Do we want to have conversations about what these deeper human goals are?

האם אנחנו רוצים שתהיה לנו שיחה בונגע למה הן המטרות האנושיות העמוקות?

Well, I'll tell you one story.

ובכן, אני אספר לכם סיפור אחד.

A little over a year ago,

לפני מעט יותר משנה,

I got to help organize a meeting

יצא לי לעזור לארגן פגישה

between some of technology's leading designers and Thich Nhat Hanh.

בין כמה מהמעצבים הטכנולוגיים המובילים וטיק נהט האן.

Thich Nhat Hanh is an international spokesperson for mindfulness meditation.

טיק נהט האן הוא דובר בין לאומי למדיטציה מודעת.

And it was the most amazing meeting.

וזו היתה פגישה ממש מדהימה.

You have to imagine -- picture a room --

אתם צריכים לדמיין -- דמיינו חדר --

on one side of the room, you have a bunch of tech geeks;

בצד אחד של החדר, יש לכם קבוצה של טכנולוגים גיקים;

on the other side of the room,

מצד שני של החדר,

you have a bunch of long brown robes, shaved heads, Buddhist monks.

יש לכם קבוצה של נזירים בודהיסטים עם גלימות חומות ארוכות, וראשים מגולחים.

And the questions were about the deepest human values,

והשאלות נגעו לערכים האנושיים הכי עמוקים,

like what does the future of technology look like

כמו איך העתיד הטכנולוגי נראה

when you're designing for the deepest questions

כשאתם מעצבים לשאלות הכי עמוקות

and the deepest human values?

והערכים האנושיים הכי עמוקים?

And our conversation centered on listening more deeply

והשיחה שלנו התמקדה על הקשבה יותר לעומק

to what those values might be.

למה שהערכים האלה יכולים להיות.

He joked in our conversation

הוא התלוצץ בשיחה שלנו

that what if, instead of a spell check,

שמה אם, במקום בדיקת איות,

you had a compassion check,

היתה לכם בדיקת חמלה,

meaning, you might highlight a word that might be accidentally abrasive --

מה שאומר, אתם אולי תאירו מילה שאולי תהיה במקרה פוגעת --

perceived as abrasive by someone else.

שתחשב פוגעת על ידי מישהו אחר.

So does this kind of conversation happen in the real world,

אז האם סוג כזה של שיח מתרחש בעולם האמיתי,

not just in these design meetings?

לא רק בפגישות העיצוב האלו?

Well, the answer is yes,

ובכן, התשובה היא כן,

and one of my favorites is Couchsurfing.

ואחד מהאהובים עלי הוא קאוצ'סרפינג.

If you didn't know, Couchsurfing is a website

אם לא ידעתם, קאוצ'סרפינג הוא אתר

that matches people who are looking for a place to stay

שמתאים אנשים שמחפשים מקום להיות בו

with a free couch, from someone who's trying to offer it.

עם ספה פנויה, ממישהו שמנסה להציע אותה.

So, great service --

אז, שרות מעולה --

what would their design goal be?

מה תהיה מטרת העיצוב שלהם?

What are you designing for if you work at Couchsurfing?

למה אתם מעצבים אם אתם מצבים בקאוצ'סרפינג?

Well, you would think it's to match guests with hosts.

ובכן, הייתם חושבים שזה כדי להתאים אורחים למארחים.

Right?

נכון?

That's a pretty good goal.

זו מטרה די טובה.

But that would kind of be like our goal with messaging before,

אבל זה איכשהו יהיה כמו המטרה שלנו למסרים לפני כן,

where we're just trying to deliver a message.

שם אנחנו רק מנסים להעביר הודעות.

So what's the deeper, human goal?

אז מה המטרה האנושית העמוקה יותר?

Well, they set their goal

ובכן, הן שמו להם למטרה

as the need to create lasting, positive experiences and relationships

כצורך ליצור חוויה ויחסים מתמשכים וחיוביים

between people who've never met before.

בין אנשים שמעולם לא נפגשו לפני כן.

And the most amazing thing about this was in 2007,

והכי מדהים בונגע לזה היה ב 2007,

they introduced a way to measure this,

הם הציגו דרך למדוד את זה,

which is incredible.

שזה מדהים.

I'll tell you how it works.

אני אספר לכם איך זה עובד.

For every design goal you have,

לכל מטרת עיצוב שיש לכם,

you have to have a corresponding measurement

צריכה להיות לכם מידה מתאימה

to know how you're doing --

כדי לדעת איך את מצליחים --

a way of measuring success.

דרך למדוד הצלחה.

So what they do is,

אז מה שהם עושים,

let's say you take two people who meet up,

בואו נגיד שאתם לוקחים שני אנשים שנפגשים,

and they take the number of days those two people spent together,

והם לוקחים את מספר הימים ששני האנשים האלה מבלים יחד,

and then they estimate how many hours were in those days --

ואז הם מעריכים כמה שעות היו בימים האלה --

how many hours did those two people spend together?

כמה שעות האנשים האלה בילו יחד?

And then after they spend that time together,

ואז אחרי שהם בילו את הזמן הזה יחד,

they ask both of them:

הם שואלים את שניהם:

How positive was your experience?

כמה חיובית היתה החוויה?

Did you have a good experience with this person that you met?

האם היתה להם חוויה טובה עם האדם איתו נפגשתם?

And they subtract from those positive hours

והם מחסירים מהשעות החיוביות האלו

the amount of time people spent on the website,

את כמות הזמן שאנשים מבלים באתר,

because that's a cost to people's lives.

בגלל שזו עלות לחיים של אנשים.

Why should we value that as success?

למה אנחנו צריכים להעריך את זה כהצלחה?

And what you were left with

ומה שנשאר לכם

is something they refer to as "net orchestrated conviviality,"

זה משהו שהם מתייחסים אליו כ"חברותיות מתוזמרת נטו,"

or, really, just a net "Good Times" created.

או, באמת, רק נטו "הזמן הטוב" שנוצר.

The net hours that would have never existed, had Couchsurfing not existed.

השעות נטו שמעולם לא היו קיימות, אם קאוצ'סרפינג לא היה קיים.

Can you imagine how inspiring it would be to come to work every day

האם אתם יכולים לדמיין כמה ממלא השראה זה יהיה להגיע לעבודה כל יום

and measure your success

ולמדוד את ההצלחה שלכם

in the actual net new contribution of hours in people's lives

בתרומה החדשה נטו למעשה של שעות בחיי אנשים

that are positive, that would have never existed

שהן חיוביות, שמעולם לא היו קיימות

if you didn't do what you were about to do at work today?

אם לא הייתם עושים מה שעשיתם בעבודה היום?

Can you imagine a whole world that worked this way?

האם אתם יכולים לדמיין עולם שעובד כך?

Can you imagine a social network that --

האם אתם יכולים לדמיין רשת חברתית --

let's say you care about cooking,

שבואו נגיד שאכפת לכם מבישול,

and it measured its success in terms of cooking nights organized

וזה מודד את ההצלחה שלכם במונחים של ערבי בישול שאורגנו

and the cooking articles that you were glad you read,

ומאמרי הבישול שהייתם שמחים לקרוא,

and subtracted from that the articles you weren't glad you read

ולהפחית מזה את המאמרים שלא הייתם שמחים לקרוא

or the time you spent scrolling that you didn't like?

או הזמן שביליתם בלגלול מה שלא אהבתם?

Imagine a professional social network

דמיינו רשת חברתית מקצועית

that, instead of measuring its success in terms of connections created

שבמקום למדוד את ההצלחה במונחים של קשרים שנוצרו

or messages sent,

או מסרים שנשלחו,

instead measured its success in terms of the job offers that people got

במקום זה מדדה את ההצלחה במונחים של הצעות עבודה שאנשים קיבלו

that they were excited to get.

שהם היום שמחים לקבל.

And subtracted the amount of time people spent on the website.

ולהפחית את כמות הזמן שאנשים בילו באתר.

Or imagine dating services,

או דמיינו שרותי דייטים,

like maybe Tinder or something,

כמו אולי טינדר או משהו,

where instead of measuring the number of swipes left and right people did,

שם במקום למדוד את מספר הגרירות שמאלה וימינה שאנשים עשו,

which is how they measure success today,

שכך הם מודדים הצלחה היום,

instead measured the deep, romantic, fulfilling connections people created.

במקום למדוד את החיבורים העמוקים המספקים והרומנטיים שאנשים יצרו.

Whatever that was for them, by the way.

מה שזה לא היה בשבילם, דרך אגב.

But can you imagine a whole world that worked this way,

אבל האם אתם יכולים לדמיין עולם שלם שעובד כך,

that was helping you spend your time well?

שיעזור לכם לבלות את הזמן שלכם היטב?

Now to do this you also need a new system,

עכשיו כדי לעשות את זה אתם גם צריכים מערכת חדשה,

because you're probably thinking,

בגלל שאתם כנראה חושבים,

today's Internet economy --

הכלכלה האינטרנטית של היום --

today's economy in general --

הכלכלה של היום באופן כללי --

is measured in time spent.

נמדדת בזמן שבוזבז.

The more users you have,

ככל שיש לכם יותר משתמשים,

the more usage you have,

יש לכם יותר שימוש,

the more time people spend,

ואנשים מבלים יותר זמן,

that's how we measure success.

כך נמדדת הצלחה.

But we've solved this problem before.

אבל פתרנו את הבעיה הזו לפני כן.

We solved it with organic,

פתרנו את זה עם אורגני,

when we said we need to value things a different way.

כשאמרנו שאנחנו צריכים להעריך דברים בדרך אחרת.

We said this is a different kind of food.

אמרנו שזה סוג אחר של אוכל.

So we can't compare it just based on price;

אז אנחנו לא יכולים להשוות את זה רק בהתבסס על מחיר;

this is a different category of food.

זו קטגוריה שונה של אוכל.

We solved it with Leed Certification,

אנחנו פתרנו את זה עם הסמכת ליד,

where we said this is a different kind of building

בה אנחנו אומרים שזה סוג שונה של בניין

that stood for different values of environmental sustainability.

שעומד עבור ערכים שונים של קיימות סביבתית.

What if we had something like that for technology?

מה אם היה לנו משהו כזה לטכנולוגיה?

What if we had something whose entire purpose and goal

מה אם היה לנו משהו שכל המטרה שלו

was to help create net new positive contributions to human life?

היתה לעזור ליצור תרומה חיובית נטו לחיים האנושיים?

And what if we could value it a different way,

ומה אם נוכל להעריך בדרך אחרת,

so it would actually work?

כך שזה למעשה יעבוד?

Imagine you gave this different premium shelf space on app stores.

דמיינו שהייתם נותנים מדף פרימיום שונה בחנויות אפליקציות.

Imagine you had web browsers that helped route you

דמיינו שהיו להם דפדפנים שעוזרים לכם לנווט

to these kinds of design products.

לסוגים כאלה של מוצרי עיצוב.

Can you imagine how exciting it would be to live and create that world?

אתם יכולים לדמיין כמה מרגש זה יהיה לחיות וליצור את העולם הזה?

We can create this world today.

אנחנו יכולים ליצור את העולם הזה היום.

Company leaders, all you have to do --

מובילים בחברות, כל מה שאתם צריכים לעשות --

only you can prioritize a new metric,

רק אתם יכולים לתעדף מידות חדשות,

which is your metric for net positive contribution to human life.

שזו המידה שלכם לתרומה חיובית נטו לחיים האנושיים.

And have an honest conversation about that.

ושתהיה לכם שיחה כנה על זה.

Maybe you're not doing so well to start with,

אולי אתם לא מצליחים כל כך בהתחלה,

but let's start that conversation.

אבל בואו נתחיל את השיחה הזו.

Designers, you can redefine success; you can redefine design.

מעצבים, אתם יכולים להגדיר מחדש הצלחה; אתם יכולים להגדיר מחדש עיצוב.

Arguably, you have more power than many people in your organization

אפשר לטעון, שיש לכם יותר כוח מהרבה אנשים בארגון שלכם

to create the choices that all of us live by.

כדי ליצור את הבחירות שכולנו חיים לפיהן.

Maybe like in medicine,

אולי כמו תרופות,

where we have a Hippocratic oath

שם יש לנו שבועה היפוקרטית

to recognize the responsibility and this higher value

כדי להכיר באחריות ובערכים הגבוהים יותר

that we have to treat patients.

שבהם אנחנו צריכים להתייחס לחולים.

What if designers had something like that,

מה אם למעצבים היה משהו כמו זה,

in terms of this new kind of design?

במונחים של סוג חדש כזה של עיצוב?

And users, for all of us --

והמשתמשים, עבור כולנו --

we can demand technology that works this way.

אנחנו יכולים לדרוש טכנולוגיה שעובדת כך.

Now it may seem hard,

עכשיו זה אולי נראה קשה,

but McDonald's didn't have salads until the consumer demand was there.

אבל למקדונלדס לא היו סלטים עד שדרישת הצרכנים היתה שם.

Walmart didn't have organic food until the consumer demand was there.

לוולמארט לא היה מזון אורגני עד שהצרכנים דרשו שיהיה אותו שם.

We have to demand this new kind of technology.

אנחנו צריכים לדרוש סוג חדש כזה של טכנולוגיה.

And we can do that.

ואנחנו יכולים לעשות את זה.

And doing that

ולעשות את זה

would amount to shifting from a world that's driven and run

יגרום לשינוי מעולם שמונע ומופעל

entirely on time spent,

לגמרי על זמן שבוזבז,

to world that's driven by time well spent.

לעולם שמונע על זמן שבילו היטב.

I want to live in this world,

אני רוצה לחיות בעולם הזה,

and I want this conversation to happen.

ואני רוצה שהשיחה הזו תתרחש.

Let's start that conversation now.

בואו נתחיל את השיחה הזו עכשיו.

Thank you.

תודה לכם.

(Applause)

(מחיאות כפיים)