Shimon Schocken's rides of hope

מתרגם: Guy Ernest מבקר: Sigal Tifferet

Mountain biking in Israel

אופני הרים בישראל

is something that I do with great passion

זה דבר שאני עושה עם הרבה תשוקה

and commitment.

ומחויבות.

And when I'm on my bike,

וכאשר אני על האופניים שלי,

I feel that I connect

אני מרגיש שאני מחובר

with the profound beauty of Israel,

עם היופי המדהים של ישראל,

and I feel that I'm united

ואני מרגיש שאני מאוחד

with this country's history

עם ההיסטוריה של הארץ

and biblical law.

והחוק התנ"כי.

And also, for me,

וגם עבורי,

biking is a matter of empowerment.

רכיבה על אופניים זה אמצעי העצמה.

When I reach the summit

כאשר אני מגיע לפסגה

of a steep mountain in the middle of nowhere,

של הר תלול באמצע שום מקום,

I feel young,

אני מרגיש צעיר,

invincible, eternal.

בלתי מנוצח, אין סופי.

It's as if I'm connecting with some legacy

זה כמו שאני מתחבר עם קצת מורשת

or with some energy

או קצת אנרגיה

far greater than myself.

הרבה יותר גדולה ממני עצמי.

You can see my fellow riders

אתם יכולים לראות רוכבים עמיתים

at the end of the picture,

בקצה התמונה,

looking at me with some concern.

מסתכלים עלי עם קצת דאגה.

And here is another picture of them.

והנה עוד תמונה שלהם.

Unfortunately, I cannot show their faces,

לצערי, אני לא יכול להראות את הפנים שלהם,

neither can I disclose their true names,

וכן איני יכול לגלות את שמותיהם האמיתיים,

and that's because my fellow riders

וזה בגלל שעמיתי הרוכבים

are juvenile inmates,

הם נערים עבריינים,

offenders

שעברו עברות קשות,

spending time in a correction facility

שנמצאים בבתי כלא ומעונות סגורים

about 20 minutes' ride from here --

בערך 20 דקות נסיעה מכאן.

well, like everything in Israel.

ובכן, כמו כל דבר בישראל.

And I've been riding with these kids once a week,

ואני רכבתי עם הילדים האלה פעם בשבוע,

every Tuesday, rain or shine, for the last four years

כל יום שלישי, גשם או שמש, במשך 4 השנים האחרונות.

and by now, they've become a very big part of my life.

ועד עכשיו, הם נהפכו למרכיב מאד גדול בחיי.

This story began four years ago.

הסיפור הזה החל לפני 4 שנים.

The correction facility where they are locked up

המעון הסגור בו הם שוהים

happens to be right in the middle

נמצא בדיוק באמצע

of one of my usual trips,

אחד מהטיולים הקבועים שלי,

and it's surrounded by barbed wires

והוא מוקף בגדרות תייל

and electric gates and armed guards.

ושערים חשמליים ושומרים חמושים.

So on one of these rides,

אז באחת הרכיבות האלה,

I talked my way into the compound

הצלחתי להכנס למתחם

and went to see the warden.

והלכתי לראות את מנהל המעון.

I told the warden

אמרתי למנהל

that I wanted to start a mountain biking club in this place

שאני רוצה להקים מועדון רכיבת אופני הרים במקום הזה

and that basically I wanted to take the kids

ובעקרון אני רוצה לקחת את הילדים

from here to there.

מכאן לשם.

And I told him, "Let's find a way

ואמרתי לו "בוא נמצא דרך

in which I'll be able to take out 10 kids once a week

שאוכל לקחת החוצה 10 ילדים פעם בשבוע

to ride with in the summer in the country."

לרכב איתם בשטח, בארץ".

And the warden was quite amused,

מנהל המעון היה די משועשע,

and he told me he thought that I was a nut

הוא כנראה חשב שאני קצת מטורלל.

and he told me,

ואמר לי,

"This place is a correction facility. These guys are serious offenders.

"המקום הזה הוא מעון סגור. החברה האלה עברו עברות קשות.

They are supposed to be locked up.

הם אמורים להיות נעולים מאחורי סורג ובריח.

They aren't supposed to be out at large."

הם אינם אמורים להיות חופשיים בחוץ".

And yet, we began to talk about it,

אבל עדיין, התחלנו לדבר על זה,

and one thing led to another.

ודבר אחד הוביל לאחר.

And I can't see myself

ואני לא יכול לראות את עצמי

going into a state prison in New Jersey

נכנס לכלא בניו ג'רזי

and making such a proposition,

ומציע הצעה שכזאת,

but this being Israel,

אבל בגלל שזאת ישראל,

the warden somehow made it happen.

מנהל המעון גרם לזה לקרות.

And so two months later,

וכך חודשיים אחר כך,

we found ourselves "at large" --

מצאנו את עצמנו בחוץ --

myself,

אני,

10 juvenile inmates

עשרה עבריינים צעירים,

and a wonderful fellow named Russ,

ובחור נהדר בשם רז

who became a very good friend of mine

שהפך להיות חבר מאד טוב שלי

and my partner in this project.

והשותף שלי בפרויקט הזה.

And in the next few weeks, I had the tremendous pleasure

ובמשך השבועות הבאים, היה לי את העונג העצום

of introducing these kids

להציג לילדים האלה

to the world of total freedom,

לעולם של חופש מוחלט,

a world consisting of magnificent vistas

עולם המורכב ממראות נהדרים

like these --

כמו אלה --

everything you see here is obviously in Israel --

כל מה שאתם רואים פה הוא כמובן בישראל --

as well as close encounters

וכן מפגשים מטווח קצר

with all sorts of small creatures

עם כל מיני יצורים קטנים

coming in all sorts of sizes,

הבאים בכל מיני גדלים,

colors, shapes, forms

צבעים וצורות

and so on.

וכן הלאה.

In spite of all this splendor,

למרות כל ההדר הזה,

the beginning was extremely frustrating.

ההתחלה היתה מאד מתסכלת.

Every small obstacle,

כל מכשול קטן,

every slight uphill,

כל עליה קלה,

would cause these fellows

גרמה לחברה האלה

to stop in their tracks and give up.

לעצור במקום ולוותר.

So we had a lot of this going on.

אז היו לנו המון מקרים כאלה.

I found out that they had a very hard time

גיליתי שהיה להם מאד קשה

dealing with frustration and difficulties --

להתמודד עם תסכול וקשיים --

not because they were physically unfit.

לא בגלל שהם לא היו מסוגלים פיזית.

But that's one reason why they ended up where they were.

אבל זו היתה סיבה אחת שהם הגיעו לאן שהגיעו.

And I became increasingly more and more agitated,

ואני גם נהייתי יותר ויותר מתוסכל,

because I was there

בגלל שאני הייתי שם,

not only to be with them,

לא רק כדי להיות איתם,

but also to ride and create a team

אבל גם כדי לרכוב וליצור קבוצה.

and I didn't know what to do.

ולא ידעתי מה לעשות.

Now, let me give you an example.

הרשו לי לתת לכם דוגמה.

We're going downhill in some rocky terrain,

ירדנו במורד גבעה עם אדמה סלעית,

and the front tire of Alex

והצמיג הקדמי של אלכס

gets caught in one of these crevasses here.

נתקע באחד החריצים האלה כאן.

So he crashes down,

אז הוא התרסק,

and he gets slightly injured,

והוא קצת נפצע,

but this does not prevent him from jumping up

אבל זה לא מנע ממנו לקפוץ

and then starting to jump up and down on his bike

והוא החל לקפוץ על האופניים שלו למעלה ולמטה

and curse violently.

ולקלל באלימות.

Then he throws his helmet in the air.

ואז הוא זרק את הקסדה שלו באוויר.

His backpack goes ballistic in some other direction.

תיק הגב שלו עף בקשת לכיוון השני.

And then he runs to the nearest tree

ואז הוא רץ לעץ הקרוב

and starts to break branches and throw rocks

ומתחיל לשבור ענפים ולזרוק אבנים

and curse like I've never heard.

ולקלל כמו שלא שמעתי מעולם.

And I'm just standing there,

ואני פשוט עומד שם,

watching this scene

מביט על הסצנה

with a complete disbelief,

בחוסר אמונה מוחלט,

not knowing what to do.

בלי לדעת מה לעשות.

I'm used to algorithms

אני רגיל לאלגוריתמים

and data structures

ומבני נתונים

and super motivated students,

ותלמידים בעלי מוטיבציה גבוהה,

and nothing in my background

ושום דבר ברקע שלי

prepared me to deal

לא הכין אותי להתמודד

with a raging, violent adolescent

עם צעיר עצבני ואלים

in the middle of nowhere.

באמצע שום מקום.

And you have to realize that these incidents

אתם חייבים להבין שמקרים כאלה

did not happen in convenient locations.

לא קרו במקומות נוחים.

They happened in places like this,

הם קרו במקומות כמו זה

in the Judean Desert,

במדבר יהודה,

20 kilometers away from the nearest road.

20 ק"מ מהכביש הקרוב ביותר.

And what you don't see in this picture

ומה שאתם לא רואים בתמונה הזאת

is that somewhere between these riders there,

שבין הרוכבים האלה שם,

there's a teenager sitting on a rock,

יש נער היושב על סלע,

saying, "I'm not moving from here. Forget it.

ואומר "אני לא זז מכאן. תשכח מזה.

I've had it."

נמאס לי"

Well, that's a problem

ובכן, זוהי בעיה

because one way or another, you have to get this guy moving

בגלל שבדרך כזאת או אחרת, אתם צריכים לגרום לבחור לזוז

because it's getting dark soon and dangerous.

בגלל שיתחיל להחשיך בקרוב ולהיות מסוכן.

It took me several such incidents to figure out what I was supposed to do.

לקח לי מספר מקרים כאלה כדי להבין מה אני צריך לעשות.

At the beginning, it was a disaster.

בהתחלה זה היה אסון.

I tried harsh words and threats

ניסיתי במילים קשות ואיומים

and they took me nowhere.

זה לא הביא אותי לשום מקום.

That's what they had all their lives.

זה מה שהיה להם כל החיים.

And at some point I found out,

בשלב מסוים גיליתי,

when a kid like this gets into a fit,

שילד כזה נכנס להתקף,

the best thing that you can possibly do

הדבר הטוב ביותר שאתם יכולים לעשות

is stay as close as possible to this kid,

זה להשאר קרוב ככל האפשר לילד הזה,

which is difficult,

זה קשה,

because what you really want to do is go away.

בגלל שמה שאתם רוצים באמת לעשות זה להתרחק.

But that's what he had all his life,

אבל זה מה שהיה לו כל החיים,

people walking away from him.

אנשים מתרחקים ממנו.

So what you have to do is stay close

אז מה שאתם צריכים לעשות זה להישאר קרוב

and try to reach in

ולנסות לגעת

and pet his shoulder

ולטפוח על כתפו

or give him a piece of chocolate.

או לתת לו חתיכת שוקולד.

So I would say, "Alex, I know that it's terribly difficult.

אז הייתי אומר "אלכס, אני יודע שזה נורא קשה.

Why don't you rest for a few minutes

למה לא תנוח כמה דקות

and then we'll go on."

ואז נמשיך".

"Go away you maniac-psychopath.

עוף מפה, יא מניאק, פסיכופט.

Why would you bring us to this goddamn place?"

למה אתה מביא אותנו למקום המחורבן הזה?"

And I would say, "Relax, Alex.

והייתי אומר "תירגע, אלכס

Here's a piece of chocolate."

הנה חתיכת שוקולד"

And Alex would go, "Arrrrggg!"

ואלכס היה אומר "ארררגגג!"

Because you have to understand

כי אתם צריכים להבין

that on these rides we are constantly hungry --

ברכיבות כאלה אתם רעבים כל הזמן --

and after the rides also.

ואחרי הרכיבות גם כן.

And who is this guy, Alex, to begin with?

ומי הבחור הזה, אלכס, בכלל?

He's a 17-year-old.

הוא בן 17.

When he was eight,

כאשר היה בן 8,

someone put him on a boat in Odessa

מישהו שם אותו על אוניה באודסה

and sent him, shipped him to Israel

ושלח אותו לישראל

on his own.

לבד.

And he ended up in south Tel Aviv

והוא הגיע לדרום תל-אביב

and did not have the good luck

ולא היה לו המזל הטוב

to be picked up by a [unclear]

להאסף על ידי קארן טל

and roamed the streets

אז הוא הסתובב ברחובות

and became a prominent gang member.

והפך להיות חבר כנופיה.

And he spent the last 10 years of his life

ובילה את 10 השנים האחרונות של חייו

in two places only,

בשני מקומות בלבד --

the slums and the state prison,

שכונות מצוקה ובכלא,

where he spent the last two years

בו הוא נמצא בשנתיים האחרונות

before he ended up sitting on this rock there.

לפני שהגיע לשבת על הסלע שם.

And so this kid

אז הילד הזה

was probably abused,

כנראה נוצל,

abandoned, ignored, betrayed

ננטש, נזנח, נבגד

by almost every adult along the way.

על ידי כמעט כל מבוגר שפגש בדרך.

So, for such a kid,

אז לילד כזה,

when an adult that he learns to respect stays close to him

כאשר מבוגר שהוא למד לכבד נשאר קרוב אליו

and doesn't walk away from him

ולא מתרחק ממנו

in any situation,

בשום מצב,

irrespective of how he behaves,

בלי קשר לאיך הוא מתנהג,

it's a tremendous healing experience.

זה נסיון מרפא מדהים.

It's an act of unconditional acceptance,

זה מעשה של קבלה ללא תנאים,

something that he never had.

משהו שאף פעם לא היה לו.

I want to say a few words about vision.

אני רוצה להגיד כמה מילים על חזון.

When I started this program four years ago,

כאשר התחלתי את התוכנית הזאת לפני 4 שנים.

I had this original plan

היתה לי תוכנית מקורית

of creating a team

ליצור קבוצה

of winning underdogs.

של מנצחים נגד כל הסיכויים.

I had an image of Lance Armstrong

היה לי דימוי של לאנס ארמסטרונג

in my mind.

בראשי.

And it took me exactly two months

וזה לקח לי בדיוק חודשיים

of complete frustration

של תסכול מוחלט

to realize that this vision

להבין שהחזון הזה

was misplaced,

היה לא לעניין,

and that there was another vision

ושיש חזון אחר

supremely more important

הרבה יותר חשוב

and more readily available.

ויותר אפשרי.

It all of a sudden dawned on me, in this project,

פתאום הבנתי שבפרויקט הזה

that the purpose of these rides

שהמטרה של הרכיבות האלה

should actually be

צריכה באמת להיות

to expose the kids

לחשוף את הילדים האלה

to one thing only: love.

לדבר אחד בלבד: אהבה,

Love to the country, to the uphill

אהבה למדינה, לעליות

and the downhill,

ולירידות,

to all the incredible creatures that surround us --

לכל היצורים המדהימים שמקיפים אותנו --

the animals, the plants,

לחיות, לצמחים,

the insects --

לחרקים,

love and respect

אהבה וכבוד

to other fellow members in your team,

לחברים האחרים בקבוצה שלך,

in your biking team,

בקבוצת האופניים שלך,

and most importantly,

והכי חשוב,

love and respect to yourself,

אהבה וכבוד לעצמך,

which is something

שהוא דבר

that they badly miss.

שהיה ממש חסר להם.

Together with the kids,

ביחד עם הילדים,

I also went through a remarkable transformation.

עברתי תמורה מרשימה.

Now, I come from a cutthroat world

אני מגיע מעולם תחרותי

of science and high technology.

של מדע והייטק.

I used to think that reason and logic

נהגתי לחשוב שהיגיון ולוגיקה

and relentless drive

ודחף חסר מעצורים

were the only ways to make things happen.

היו הדרכים היחידות לגרום לדברים לקרות.

And before I worked with the kids,

ולפני שעבדתי עם הילדים,

anything that I did with them,

כל דבר שעשיתי איתם,

or anything that I did with myself,

או כל דבר שעשיתי עם עצמי,

was supposed to be perfect,

היה צריך להיות מושלם.

ideal, optimal,

אידיאלי, אופטימלי.

but after working with them for some time,

אבל אחרי שעבדתי איתם זמן מה,

I discovered the great virtues of empathy

גיליתי את הערך העצום של אמפטיה

and flexibility

וגמישות

and being able to start with some vision,

ולהיות מסוגל להתחיל עם חזון מסוים,

and if the vision doesn't work, well nothing happened.

ואם החזון הזה לא עובד, זה לא נורא.

All you have to do is play with it, change it a little bit,

כל מה שאתה צריך לעשות זה לשחק עם זה, לשנות אותו קצת,

and come up with something that does help, that does work.

ולמצוא משהו שעוזר, שבאמת עובד.

So right now, I feel more

אז עכשיו, אני מרגיש יותר כאילו ...

like these are my principles,

אלה הם העקרונות שלי,

and if you don't like them,

ואם הם לא מוצאים חן בעיניך,

I have others.

יש לי אחרים.

(Laughter)

(צחוק)

(Applause)

(מחיאות כפיים)

And one of these principles

ואחד מהעקרונות האלה

is focus.

הוא מיקוד.

Before each ride

לפני כל רכיבה

we sit together with the kids,

אנחנו יושבים ביחד עם הילדים,

and we give them one word

ואנחנו נותנים להם מילה אחת

to think about during the ride.

לחשוב עליה בזמן הרכיבה.

You have to focus their attention on something

צריך למקד את תשומת הלב שלהם במשהו

because so many things happen.

בגלל שכל כך הרבה דברים קורים.

So these are words like "teamwork"

אז אלה מילים כמו "עבודת צוות"

or "endurance"

או "התמדה"

or even complicated concepts

או אפילו מושגים מורכבים

like "resource allocation"

כמו "חלוקת משאבים"

or "perspective," a word that they don't understand.

או "פרספקטיבה" -- מילה שהם לא מבינים.

You know, perspective

אתם יודעים, פרספקטיבה

is one of these critically important

זה אחת האסטרטגיות הכי חשובות

life-coping strategies

להתמודדות בחיים

that mountain biking can really teach you.

שרכיבה על אופני הרים באמת יכולה ללמד אתכם.

I tell kids

אני אומר לנערים

when they struggle through some uphill

כאשר הם נאבקים באיזו עליה

and feel like they cannot take it anymore,

ומרגישים שהם לא יכולים יותר,

it really helps to ignore the immediate obstacles

זה באמת עוזר להתעלם מהמכשולים המיידים

and raise your head and look around

להרים את הראש ולהסתכל מסביב

and see how the vista around you grows.

ולראות איך הנוף סביבכם גדל.

It literally propels you upwards.

זה ממש דוחף אתכם למעלה.

That's what perspective is all about.

זאת המשמעות של פרספקטיבה.

Or you can also look back in time

או שאתם יכולים להסתכל אחורה בזמן

and realize that you've already conquered

להבין שכבר הצלחתם לכבוש

steeper mountains before.

הרים תלולים יותר בעבר.

And that's how they develop self-esteem.

וכך אתם מפתחים הערכה עצמית.

Now, let me give you an example of how it works.

הרשו לי לתת לכם דוגמא איך זה עובד.

You stand with your bike at the beginning of February.

אתם עומדים עם האופניים שלכם בתחילת פברואר.

It's very cold, and you're standing in one of these rainy days,

ממש קר, ואתם עומדים באחד מהימים הגשומים האלה,

and it's drizzling

ומטפטף

and cold and chilly,

וקר,

and you're standing in, let's say, Yokneam.

ואתם עומדים למשל ביקנעם.

And you look up at the sky through a hole in the clouds

ואתם מסתכלים למעלה לשמיים ודרך העננים.

you see the monastery at the top of the Muhraka --

אתם רואים את המנזר בראש המוחרקה --

that's where you're supposed to climb now --

זה המקום שאתם אמורים לטפס אליו עכשיו --

and you say, "There's no way that I could possibly get there."

ואתם אומרים "אין שום דרך שאני יכול להגיע לשם".

And yet, two hours later

אבל, שעתיים לאחר מכן,

you find yourself standing on the roof of this monastery,

אתם מוצאים את עצמכם עומדים על גג המנזר,

smeared with mud,

מטונפים מבוץ,

blood and sweat.

דם וזיעה.

And you look down at Yokneam;

ואתם מסתכלים למטה על יקנעם,

everything is so small and tiny.

הכל כל כך קטן וזעיר.

And you say, "Hey, Alex. Look at this parking lot where we started.

ואתם אומרים "הי אלכס, תביט על מגרש החניה בו התחלנו.

It's that big.

הוא כזה קטן.

I can't believe that I did it."

אני לא יכול להאמין שעשיתי את זה".

And that's the point

וזאת הנקודה

when you start loving yourself.

בה אתה מתחיל לאהוב את עצמך.

And so we talked about

אז כך אנחנו מדברים על

these special words that we teach them.

המילים המיוחדות האלה שאנחנו מלמדים אותם.

And at the end of each ride, we sit together

ובסוף כל רכיבה אנחנו יושבים ביחד

and share moments

ומשתפים רגעים

in which those special words of the day

שבהם המילים המיוחדות של היום

popped up and made a difference,

עלו ועשו את ההבדל.

and these discussions

והדיונים האלה

can be extremely inspiring.

יכולים להיות מאד מעוררי השראה.

In one of them, one of the kids once said,

באחד מהם, אחד הילדים אמר פעם,

"When we were riding on this ridge

"כאשר רכבנו על המצוק הזה

overlooking the Dead Sea --

המשקיף על ים המלח --

and he's talking about this spot here --

והוא דיבר על הנקודה הזאת כאן --

"I was reminded

נזכרתי

of the day when I left my village in Ethiopia

ביום בו עזבתי את הכפר באתיופיה

and went away together with my brother.

ועזבנו ביחד עם אח שלי.

We walked 120 kilometers

הלכנו 120 קילומטר

until we reached Sudan.

עד שהגענו לסודן.

This was the first place where we got some water and supplies."

זה היה המקום הראשון בו קיבלנו מים ואוכל".

And he goes on saying, and everyone looks at him like a hero,

והוא ממשיך ואומר, וכולם מביטים בו כמו גיבור,

probably for the first time in his life.

כנראה בפעם הראשונה בחיים שלו.

And he says -- because I also have volunteers riding with me,

והוא אומר -- בגלל שיש לי גם מתנדבים שרוכבים איתי,

adults, who are sitting there

מבוגרים, שיושבים שם

listening to him --

מקשיבים לו.

and he says, "And this was just the beginning

והוא אומר "וזאת היתה רק ההתחלה

of our ordeal

של הצרות שלנו

until we ended up in Israel.

עד שהגענו לישראל.

And only now," he says,

ורק עכשיו" הוא אומר,

"I'm beginning to understand where I am,

" אני מתחיל להבין איפה אני,

and I actually like it."

ואני מתחיל לאהוב את זה".

Now I remember, when he said it,

עכשיו זיכרו מתי הוא אמר את זה,

I felt goosebumps on my body,

יש לי עור ברווז,

because he said it overlooking the Moab Mountains here in the background.

בגלל שהוא אמר את זה כשהשקפנו על הרי מואב כאן ברקע.

That's where Joshua descended

זה המקום בו יהושע ירד

and crossed the Jordan

וחצה את הירדן

and led the people of Israel into the land of Canaan

והנהיג את בני ישראל לתוך ארץ כנען

3,000 years ago

לפני 3,000 שנה

in this final leg

בקטע האחרון הזה

of the journey from Africa.

של המסע מאפריקה.

And so, perspective

כך שפרספקטיבה

and context and history

והקשר והיסטוריה

play key roles

משחקים תפקיד ראשי

in the way I plan my rides

בדרך שאני מתכנן את הרכיבות שלי

with the kids.

עם הילדים.

We visit Kibbutzim

אנחנו מבקרים קיבוצים

that were established by Holocaust survivors.

שהוקמו על ידי ניצולי שואה.

We explore ruins

אנחנו רוכבים דרך הריסות

of Palestinian villages,

של כפרים פלסטינים,

and we discuss how they became ruins.

ואנחנו דנים כיצד הם הפכו להריסות.

And we go through numerous remnants

ואנחנו עוברים דרך שרידים

of Jewish settlements, Nabatic settlements,

של ישובים יהודים, ישובים נבטים,

Canaanite settlements --

ישובים כנעניים --

three-, four, five-thousand years old.

בני 3,000, 4,000 ו-5,000 שנה.

And through this tapestry,

ודרך המארג הזה,

which is the history of this country,

שהוא ההיסטוריה של הארץ הזאת,

the kids acquire

הילדים רוכשים

what is probably the most important

מה שהוא ככל הנראה הערך החשוב ביותר

value in education,

בחינוך,

and that is the understanding that life is complex,

וזו ההבנה שהחיים הם מורכבים,

and there's no black and white.

ושאין שחור ולבן.

And by appreciating complexity,

ועל ידי הערכה של המורכבות,

they become more tolerant,

הם נעשים יותר סובלניים,

and tolerance leads to hope.

וסובלנות מביאה לתקווה.

I ride with these kids once a week,

אני רוכב עם הילדים האלה פעם בשבוע,

every Tuesday.

כל יום שלישי.

Here's a picture I took last Tuesday -- less than a week ago --

הנה תמונה מיום שלישי האחרון - לפני פחות משבוע --

and I ride with them tomorrow also.

ואני ארכב איתם גם מחר.

In every one of these rides

בכל אחת מהרכיבות האלה

I always end up standing in one of these incredible locations,

אני תמיד מסיים באחד מהמקומות המופלאים האלה,

taking in this incredible landscape around me,

לוקח את הנוף המדהים הזה סביבי.

and I feel blessed and fortunate

ואני מרגיש מבורך ובר מזל

that I'm alive,

שאני חי,

and that I sense every fiber

ואני מרגיש בכל גיד

in my aching body.

בגופי הכואב.

And I feel blessed and fortunate

ואני מרגיש מבורך ובר מזל

that 15 years ago

שלפני 15 שנה

I had the courage to resign

היה לי את האומץ להתפטר

my tenured position at NYU

ממשרתי באוניברסיטת ניו יורק

and return to my home country

ולחזור לארץ מולדתי

where I can do these incredible rides

בה אני יכול לעשות את הרכיבות המופלאות האלה

with this group of troubled kids

עם הקבוצה הזאת של נערים בעיתיים

coming from Ethiopia

הבאים מאתיופיה

and Morocco and Russia.

ומרוקו ורוסיה.

And I feel blessed and fortunate

ואני מרגיש מבורך ובר מזל

that every week, every Tuesday --

שכל שבוע, כל יום שלישי

and actually every Friday also --

ולמעשה גם כל יום שישי,

I can once again celebrate

אני יכול לחגוג שוב

in the marrow of my bones

בכל נימי גופי

the very essence of living in Israel on the edge.

את ההרפתקה של לחיות בישראל, על הקצה.

Thank you.

תודה רבה

(Applause)

(מחיאות כפיים)