Toni Griffin: A new vision for rebuilding Detroit

מתרגם: Boaz Hovav מבקר: Ido Dekkers

By 2010, Detroit had become the poster child

בשנת 2010 הפכה העיר דטרויט לדוגמה מובהקת

for an American city in crisis.

של עיר אמריקאית במשבר.

There was a housing collapse,

מחירי הבתים נפלו,

an auto industry collapse,

תעשיית הרכב המקומית קרסה,

and the population had plummeted by 25 percent

ומספר התושבים בעיר צנח ב- 25%

between 2000 and 2010,

בין שנת 2000 ל- 2010,

and many people were beginning to write it off,

הרבה אנשים חשבו לוותר על העיר,

as it had topped the list of American shrinking cities.

שכיכבה בראש רשימת הערים האמריקאיות שאוכלוסייתן קטנה.

By 2010, I had also been asked by

בשנת 2010, אני התבקשתי על ידי

the Kresge Foundation and the city of Detroit

קרן קרסקי ועל ידי עיריית דטרויט

to join them in leading a citywide planning process

להצטרף אליהם להובלת תהליך תכנון עירוני

for the city to create a shared vision for its future.

על מנת ליצור חזון משותף עבור העיר.

I come to this work

נבחרתי לתפקיד

as an architect and an urban planner,

כיוון שאני ארכיטקטית ומתכננת ערים,

and I've spent my career working in other contested cities,

וביליתי את רוב הקריירה שלי בערים בעייתיות אחרות,

like Chicago, my hometown;

כמו בשיקגו, עיר הולדתי,

Harlem, which is my current home;

הארלם, בה אני גרה כיום,

Washington, D.C.; and Newark, New Jersey.

וושינגטון הבירה, וניוארק במדינת ניו ג'רזי.

All of these cities, to me, still had a number

בכל הערים הללו, עבורי, נשארו מספר

of unresolved issues related to urban justice,

נושאים לא פתורים הקשורים לצדק עירוני,

issues of equity, inclusion and access.

נושאים של שוויון, הכללה וגישה.

Now by 2010, as well,

בשנת 2010, במקביל אלי,

popular design magazines were also beginning

החלו עיתוני עיצוב פופולריים

to take a closer look at cities like Detroit,

לגלות עניין בערים כמו דטרויט,

and devoting whole issues to "fixing the city."

ולהקדיש גיליונות שלמים לנושא "תיקון העיר".

I was asked by a good friend, Fred Bernstein,

התבקשתי על ידי חברי הטוב, פרד ברנשטיין,

to do an interview for the October issue

להעניק ראיון עבור גיליון אוקטובר

of Architect magazine,

לכתב העת "ארכיטקט",

and he and I kind of had a good chuckle

ושנינו צחקנו צחוק בריא

when we saw the magazine released with the title,

כשראינו את כותרת כתב העת,

"Can This Planner Save Detroit?"

"האם מתכננת הערים מסוגלת להציל את דטרויט?"

So I'm smiling with a little bit of embarrassment right now,

אני מחייכת חיוך נבוך כרגע,

because obviously, it's completely absurd

כי ברור, שמדובר באבסורד מוחלט

that a single person, let alone a planner,

שאדם אחד, ובעיקר איש תכנון,

could save a city.

יכול להציל עיר שלמה.

But I'm also smiling because I thought it represented

אבל אני מחייכת גם משום שחשבתי שהכותרת מייצגת

a sense of hopefulness that our profession

סוג של תקוה לגבי יכולות המקצוע שלנו

could play a role in helping the city to think about

למלא תפקיד משמעותי בסיוע לעיר לגבש

how it would recover from its severe crisis.

תכנית שיקום מהמשבר החמור אליו היא נקלעה.

So I'd like to spend a little bit of time this afternoon

רציתי לבלות את הזמן הקרוב הערב

and tell you a little bit about our process

ולספר לכם מעט אודות התהליך

for fixing the city, a little bit about Detroit,

של תיקון העיר, ולספר מעט על העיר דיטרויט,

and I want to do that through the voices of Detroiters.

ואני רוצה לספר את הסיפור בקולות תושבי העיר דטרויט.

So we began our process in September of 2010.

התחלנו את התהליך בספטמבר 2010.

It's just after a special mayoral election,

מעט לאחר בחירות מיוחדות לראשות העיר,

and word has gotten out that there is going to be

נפוצה השמועה שמתכוונים להתחיל

this citywide planning process,

תהליך תכנון לכל העיר,

which brings a lot of anxiety and fears

שמועה שגרמה לחרדה ופחד

among Detroiters.

בקרב תושבי דטרויט.

We had planned to hold a number of community meetings in rooms like this

חשבנו לערוך מספר מפגשים עם הקהילה באולמות כמו זה

to introduce the planning process,

על מנת להציג את תהליך התכנון,

and people came out from all over the city,

ואנשים הגיעו מרחבי העיר,

including areas that were stable neighborhoods,

כולל מהשכונות המבוססות,

as well as areas that were beginning to see

וגם משכונות בעייתיות בהם התחלנו לראות

a lot of vacancy.

הרבה בתים ריקים.

And most of our audience was representative

רוב הקהל היו נציגים

of the 82 percent African-American population

של האוכלוסייה האפרו-אמריקאית, שהיוותה 82%

in the city at that time.

מהאוכלוסייה בעיר באותה תקופה.

So obviously, we have a Q&A portion of our program,

בחלק מהמפגש, אפשרנו למשתתפים לשאול שאלות,

and people line up to mics to ask questions.

ואנשים עמדו בתור למיקרופונים על מנת לשאול שאלות.

Many of them step very firmly to the mic,

רבים מהם צעדו למיקרופון בצורה החלטית,

put their hands across their chest, and go,

שילבו את ידיהם על החזה, ואמרו,

"I know you people are trying to move me out of my house, right?"

"אני יודע שאתם מתכוונים לפנות אותי מהבית, נכון?"

So that question is really powerful,

זו שאלה עוצמתית מאד,

and it was certainly powerful to us in the moment,

והיא בהחלט הרגישה עוצמתית באותו הרגע,

when you connect it to the stories

כשהיא התחברה לסיפורים

that some Detroiters had,

של חלק מתושבי דטרויט,

and actually a lot of African-Americans'

ושל אזרחים רבים ממוצא אפרו-אמריקאי

families have had

ושל משפחותיהם

that are living in Midwestern cities like Detroit.

שמתגוררים בערים במערב התיכון כמו דטרויט.

Many of them told us the stories about

רבים מהם סיפרו לנו

how they came to own their home

איך הם קיבלו את הבעלות על בתיהם

through their grandparents or great-grandparents,

בירושה מהסבים או אבות הסבים שלהם,

who were one of 1.6 million people who migrated

שהיו חלק מ- 1.6 מיליון המתיישבים שהיגרו

from the rural South to the industrial North,

מהדרום הכפרי אל הצפון המתועש,

as depicted in this painting by Jacob Lawrence,

כפי שמתואר בציור הזה שצייר ג'ייקוב לורנס,

"The Great Migration."

שקרוי "ההגירה הגדולה".

They came to Detroit for a better way of life.

הם עברו לדטרויט בתקוה לחיים טובים יותר.

Many found work in the automobile industry,

רבים מהם עבדו בתעשיית הרכב,

the Ford Motor Company, as depicted in this mural

בחברת פורד, כפי שמתואר בציור הקיר הזה

by Diego Rivera in the Detroit Institute of Art.

שצייר דיאגו ריוורה ומוצג במוזיאון דטרויט לאומנות.

The fruits of their labors would afford them a home,

הם עבדו ורכשו בתים,

for many the first piece of property that they would ever know,

שהיו במקרים רבים הרכוש הראשון שהיה ברשותם אי פעם,

and a community with other first-time

והם הקימו קהילות ביחד עם

African-American home buyers.

רוכשי בתים אפרו-אמריקאיים אחרים.

The first couple of decades of their life in the North

שני העשורים הראשונים של חייהם בצפון

is quite well, up until about 1950,

עברו בשקט, עד שנת 1950,

which coincides with the city's peak population

בה הגיעה אוכלוסיית העיר לשיא

at 1.8 million people.

של 1.8 מיליון איש.

Now it's at this time that Detroit begins to see

בשלב הזה החלה העיר לעבור

a second kind of migration,

סוג שני של הגירה,

a migration to the suburbs.

הגירה אל הפרברים.

Between 1950 and 2000,

בין השנים 1950 ל- 2000,

the region grows by 30 percent.

אוכלוסיית האזור גדלה ב- 30%.

But this time, the migration leaves

אבל בגל ההגירה השני,

African-Americans in place,

האפרו-אמריקאים נשארים במקומם,

as families and businesses flee the city,

בזמן שמשפחות ועסקים עזבו את העיר,

leaving the city pretty desolate of people

והשאירו את מרכז העיר שומם מאנשים

as well as jobs.

וממשרות.

During that same period, between 1950 and 2000, 2010,

באותה תקופה, בין השנים 1950 ל- 2000, 2010,

the city loses 60 percent of its population,

איבדה העיר 60% מתושביה,

and today it hovers at above 700,000.

ומספרם כיום עומד על כ- 700 אלף.

The audience members who come and talk to us that night

הקהל שהגיע לדבר איתנו באותו ערב

tell us the stories of what it's like to live in a city

סיפר לנו על המשמעות של חיים בעיר

with such depleted population.

עם אוכלוסייה מדולדלת.

Many tell us that they're one of only a few homes

רבים סיפרו כי הם גרים באחד מהבתים הבודדים

on their block that are occupied,

שעדיין מאוישים בשכונה שלהם,

and that they can see several abandoned homes

ושהם רואים מספר בתים נטושים

from where they sit on their porches.

כשהם יושבים במרפסת הבית שלהם.

Citywide, there are 80,000 vacant homes.

ברחבי העיר, עמדו 80,000 בתים נטושים.

They can also see vacant property.

הם ראו גם רכוש נטוש.

They're beginning to see illegal activities

הם התחילו לראות פעילויות לא חוקיות

on these properties, like illegal dumping,

ברכוש הנטוש, כמו השלכת פסולת במקומות ציבוריים,

and they know that because the city has lost so much population,

והם ידעו שבשל עזיבת התושבים

their costs for water, electricity, gas are rising,

עלויות המים, החשמל והגז נמצאות בעלייה,

because there are not enough people to pay property taxes

כי אין מי שישלם ארנונה

to help support the services that they need.

על מנת לקיים את השרותים העירוניים הנחוצים.

Citywide, there are about 100,000 vacant parcels.

ברחבי היו כ- 100,000 חלקות אדמה נטושות.

Now, to quickly give you all a sense of a scale,

ועל מנת לתת לכם תחושה של המצב,

because I know that sounds like a big number,

כי ברור לי שהמספר נשמע מרשים,

but I don't think you quite understand until you look at the city map.

אני לא חושבת שהבעיה מובנת מספיק עד שמביטים במפת העיר.

So the city is 139 square miles.

העיר משתרעת על 360 קמ"ר.

You can fit Boston, San Francisco,

אפשר להכניס את הערים בוסטון, סן פרנסיסקו,

and the island of Manhattan

והאי מנהטן

within its footprint.

בתוך שטח העיר דטרויט.

So if we take all of that vacant and abandoned property

ואם ניקח את כל הנכסים הפנויים והנטושים

and we smush it together,

ונחבר אותם יחד,

it looks like about 20 square miles,

נקבל שטח של 52 קמ"ר,

and that's roughly equivalent to the size

שטח דומה בגודלו

of the island we're sitting on today, Manhattan,

לאי בו אנחנו נמצאים כיום, מנהטן.

at 22 square miles.

שגודלו 58 קמ"ר.

So it's a lot of vacancy.

מדובר בהמון שטח נטוש.

Now some of our audience members

לחלק מהאנשים בקהל

also tell us about some of the positive things

סיפרו לנו גם על הדברים החיוביים

that are happening in their communities,

שקורים בקהילות שלהם,

and many of them are banding together

ורבים מהם התחילו להתאגד

to take control of some of the vacant lots,

ולהשתלט על המגרשים הנטושים,

and they're starting community gardens,

ולהקים בהם גנים קהילתיים,

which are creating a great sense of community stewardship,

שיצרו תחושה של סדר בקהילה,

but they're very, very clear to tell us

הבל הם אמרו בצורה מאד, מאד ברורה

that this is not enough,

שזה לא פתרון מספק,

that they want to see their neighborhoods

ושהם רוצים שהשכונות שלהם

return to the way that their grandparents had found them.

יחזרו למצבם בימי הסבים המייסדים.

Now there's been a lot of speculation since 2010

מאז שנת 2010 עלו רעיונות רבים

about what to do with the vacant property,

לגבי השימושים האפשריים בנכסים הנטושים,

and a lot of that speculation has been around community gardening,

והרבה אנשים חשבו להקים גינות קהילתיות,

or what we call urban agriculture.

או כמו שאנחנו קוראים לה - חקלאות עירונית.

So many people would say to us,

ואנשים רבים אמרו לנו,

"What if you just take all that vacant land and you could make it farmland?

"מה דעתכם שנאסוף את כל השטחים הפנויים, ונהפוך אותם לקרקע חקלאית?

It can provide fresh foods,

שתספק מזון טרי,

and it can put Detroiters back to work too."

ותייצר מקומות עבודה בדטרויט."

When I hear that story,

כשאני שומעת את הסיפור הזה,

I always imagine the folks from the Great Migration

אני תמיד מדמיינת את החבר'ה מההגירה הגדולה

rolling over in their graves,

מתהפכים בקבריהם,

because you can imagine that they didn't sacrifice

כי ברור שהם בחרו

moving from the South to the North

לעבור מהדרום לצפון

to create a better life for their families,

על מנת לשפר את איכות החיים שלהם ושל משפחותיהם,

only to see their great-grandchildren return to an agrarian lifestyle,

ופתאום הנכדים שלהם חוזרים לחיים החקלאיים,

especially in a city where they came

במיוחד בעיר אליה הם הגיעו

with little less than a high school education

עם חינוך מתחת לרמת בית הספר התיכון

or even a grammar school education

או ברמת בית הספר היסודי בלבד

and were able to afford the basic elements

והצליחו לרכוש את המרכיב הבסיסי ביותר

of the American dream:

של החלום האמריקני:

steady work and a home that they owned.

עבודה קבועה ובית משלהם.

Now, there's a third wave of migration

עכשיו, גל שלישי של הגירה

happening in Detroit:

מתרחש בדטרויט:

a new ascendant of cultural entrepreneurs.

עליה חדשה של יזמים תרבותיים.

These folks see that same vacant land

אנשים שרואים בקרקע הפנויה

and those same abandoned homes

ובבתים הנטושים

as opportunity for new,

הזדמנות לממש

entrepreneurial ideas and profit,

רעיונות יזמיים שייצרו רווח,

so much so that former models

ברמה כזו שדוגמני עבר

can move to Detroit,

יכולים לעבור לדטרויט,

buy property, start successful

לקנות נכסים, ולהקים

businesses and restaurants,

עסקים ומסעדות שיצליחו,

and become successful community activists in their neighborhood,

ולהפוך לפעילים חברתיים מצליחים בשכונות שלהם,

bringing about very positive change.

שגורמים לשינוי חיובי.

Similarly, we have small manufacturing companies

באופן דומה, חברות יצרניות קטנות

making conscious decisions to relocate to the city.

החלו להגר אל תוך העיר.

This company, Shinola, which is a luxury watch

החברה שלפנינו, שינולה, שמייצרת שעוני יוקרה

and bicycle company,

ואופניים,

deliberately chose to relocate to Detroit,

החליטה לעבור אל העיר דטרויט,

and they quote themselves by saying

והם מצטטים את עצמם כשהם מספרים

they were drawn to the global brand of Detroit's innovation.

שהם נמשכו למותג הבינ"ל של החדשנות בדטרויט.

And they also knew that they can tap into a workforce

והם גם ידעו שתהיה להם גישה לעובדים

that was still very skilled in how to make things.

בעלי מיומנות גבוהה בתחומי הייצור התעשייתי.

Now we have community stewardship

כיום יש פרויקטים של אחריות קהילתית

happening in neighborhoods,

ברבות מהשכונות,

we have cultural entrepreneurs making decisions

אנחנו פוגשים יזמים חברתיים שמחליטים

to move to the city and create enterprises,

לעבור לעיר ולהקים מיזמים,

and we have businesses relocating,

ואנחנו רואים עסקים שעוברים לעיר,

and this is all in the context

וכל זאת למרות

of what is no secret to us all,

למה שברור לכולם,

a city that's under the control

שזו עיר שנמצאת תחת ניהול

of an emergency manager,

של מנהל מיוחד לשעת חירום,

and just this July filed for Chapter 9 bankruptcy.

עיר שביולי האחרון הגישה בקשה לפשיטת רגל.

So 2010, we started this process, and by 2013,

התחלנו את הפרויקט בשנת- 2010, ובשנת 2013,

we released Detroit Future City,

פרסמנו את תכנית דטרויט העתידית,

which was our strategic plan to guide the city

תכנית אסטרטגית להובלת העיר

into a better and more prosperous

לעתיד טוב ומשגשג יותר

and more sustainable existence --

המבוסס על מקורות ברי קיימא --

not what it was, but what it could be,

לא על מה שהעיר הייתה, אלא על מה שהעיר יכולה להיות,

looking at new ways of economic growth,

תוך התייחסות לדרכים חדשות לגידול כלכלי,

new forms of land use,

לשימושים חדשים לקרקע,

more sustainable and denser neighborhoods,

לבניית שכונות ברות קיימא ומאוכלסות יותר,

a reconfigured infrastructure and city service system,

לתכנון מחודש של תשתית השרותים העירוניים,

and a heightened capacity for civic leaders

ומתן סמכויות למנהיגים אזרחיים

to take action and implement change.

לפעול וליישם שינויים.

Three key imperatives were really important

3 עקרונות עמדו בבסיס

to our work.

העבודה שלנו.

One was that the city itself wasn't necessarily too large,

הראשון היה שהעיר איננה גדולה מדי,

but the economy was too small.

אלא שהפעילות הכלכלית בה מצומצמת מדי.

There are only 27 jobs per 100 people in Detroit,

רק 27 מקומות עבודה התקיימו לכל 100 תושבים בדטרויט,

very different from a Denver or an Atlanta or a Philadelphia

שונה מאד מהערים דנבר, אטלנטה או פילדלפיה

that are anywhere between 35 to 70 jobs per 100 people.

בהן יש בין 35 ל- 70 מקומות עבודה לכל 100 תושבים.

Secondly, there had to be an acceptance

השני, חשוב להבין

that we were not going to be able to use

שלא נוכל להשתמש

all of this vacant land in the way that we had before

בכל האדמה הפנויה כמו שעשו בעבר

and maybe for some time to come.

ויתכן שלא ישתמשו בכל הקרקע גם בעתיד הקרוב.

It wasn't going to be our traditional residential neighborhoods

לא נקים שכונות מגורים מסורתיות

as we had before,

כמו שהיו בעבר,

and urban agriculture, while a very productive

וחקלאות עירונית, למרות שהיא מועילה

and successful intervention happening in Detroit,

ומצליחה בדטרויט,

was not the only answer,

איננה התשובה היחידה,

that what we had to do is look at these areas

הבנו שעלינו להביט באזורים הללו

where we had significant vacancy

בהם תושבים רבים עזבו

but still had a significant number of population

אך נשארו בהם מספיק אנשים

of what could be new, productive, innovative,

ועבורם יש למצוא שימושים חדשים, יצרניים, חדשניים

and entrepreneurial uses

ויזמיים

that could stabilize those communities,

שיוכלו לייצב את הקהילות הללו,

where still nearly 300,000 residents lived.

בהם התגוררו עדיין כ- 300 אלף איש.

So we came up with one neighborhood typology --

ויצרנו את אפיון השכונה הראשון --

there are several -- called a live-make neighborhood,

מתוך כמה -- שנקרא שכונות חיֵה-עשֵה,

where folks could reappropriate

בהם אנשים יכלו להשתמש

abandoned structures

בנכסים נטושים

and turn them into entrepreneurial enterprises,

ולהקים בהם מיזמים חדשים,

with a specific emphasis on looking at the, again,

עם דגש מיוחד על, שוב,

majority 82 percent African-American population.

סיוע ל- 82% התושבים האפרו-אמריקאיים.

So they, too, could take businesses

כך שגם הם, יוכלו לקחת עסק

that they maybe were doing out of their home

שהם הקימו בביתם

and grow them to more prosperous industries

ולאפשר להם לגדול ולהפוך לתעשייה משגשגת

and actually acquire property so they were actually

ולרכוש נכסים כך שהם יהפכו

property owners as well as business owners

לבעלי נכסים ובעלי עסקים

in the communities with which they resided.

בקהילות בהם הם מתגוררים.

Then we also wanted to look at other ways

וחיפשנו גם דרכים אחרות

of using land in addition to growing food

לשימוש בקרקע מעבר לגידול מזון

and transforming landscape into

ולהפוך את הנוף

much more productive uses,

כך שיאפשר פעילויות יצרניות יותר,

so that it could be used for storm water management, for example,

כמו לדוגמא אגירת מי גשמים,

by using surface lakes and retention ponds,

על ידי שימוש באגמים וברכות אגירה,

that created neighborhood amenities,

שיצרו אזורי בילוי בשכונה,

places of recreation,

מקומות נופש,

and actually helped to elevate

וסייעו לשקם

adjacent property levels.

את הנכסים הגובלים בהם.

Or we could use it as research plots,

ויכולנו להשתמש בקרקע כחלקות מחקר,

where we can use it to remediate contaminated soils,

על מנת לטהר קרקעות מזוהמות,

or we could use it to generate energy.

ויכולנו להשתמש בקרקע לשם ייצור אנרגיה.

So the descendants of the Great Migration

כך שצאצאייהם של אנשי ההגירה הגדולה

could either become precision watchmakers at Shinola,

יכלו להיות שענים מדופלמים בחברת שינולה,

like Willie H., who was featured in one of their ads last year,

כמו וילי ה. שהוצג באחת מהמודעות שלהם בשנה שעברה,

or they can actually grow a business

או שהם יכולים להקים עסק

that would service companies like Shinola.

שיספק שירותים לחברות כמו שינולה.

The good news is, there is a future

החדשות הטובות הן, שכיום יש עתיד

for the next generation of Detroiters,

לדור הבא של תושבי דטרויט,

both those there now and those that want to come.

גם לאלו שחיים בה כיום וגם לאלה שרוצים להגר אליה.

So no thank you, Mayor Menino,

אז נגיד "לא תודה" לראש העיר מנינו,

who recently was quoted as saying,

שצוטט לאחרונה כאומר,

"I'd blow up the place and start over."

"הייתי מעדיף למחוק את המקום ולהתחיל מהתחלה."

There are very important people,

יש אנשים חשובים מאד,

business and land assets in Detroit,

עסקים ונכסי קרקע בדטרויט,

and there are real opportunities there.

ויש כאן הזדמנויות ממשיות.

So while Detroit might not be what it was,

אז למרות שדטרויט אולי לא תחזור להיות מה שהייתה בעבר,

Detroit will not die.

היא לא תמות.

Thank you.

תודה לכם.

(Applause)

(מחיאות כפיים)