A sci-fi vision of love from a 318-year-old hologram | Monica Byrne

מתרגם: Ido Dekkers מבקר: Niva Kaspi

Do I look real to you?

האם אני נראית לכם אמיתית?

Hope so.

אני מקווה.

I have no idea if you're seeing this,

אין לי מושג אם אתם רואים את זה,

but I'm just going to look ahead and trust that you're there.

אבל אני פשוט אביט קדימה ואקווה שאתם שם.

I've drawn a semicircle in the sand in front of me

ציירתי חצי מעגל בחול מולי

so I don't walk past it and look like I'm floating in midair.

כך שאני לא אעבור אותו ואראה כאילו אני פשוט מרחפת באויר.

Right now I'm standing

ממש עכשיו אני עומדת

in the open air,

באויר הפתוח,

on a beach under a palm tree,

על חוף תחת עץ דקל,

in the exact spot where your stage used to be.

בנקודה המדוייקת בה הבמה שלכם היתה.

I have 12 minutes with you.

יש לי 12 דקות איתכם.

I set a limit.

קבעתי מגבלה.

My wife Navid once said

אשתי נאביד אמרה פעם

that infinite possibility is a creator's worst enemy.

שאפשרויות אין סופיות הן האוייב הכי גרוע של היוצר.

For example, this dress: I'd asked her to design something

לדוגמה, השמלה הזו: ביקשתי ממנה לעצב משהו

that a priest might have worn in 23rd-century Cairo.

שכומר אולי היה לובש בקהיר של המאה ה 23.

But we only had three days to make it,

אבל היו לנו רק שלושה ימים ליצור אותה,

and the only fabric we had

והבד היחיד שהיה לנו

was an old duvet cover that another resident left behind.

היה שמיכה ישנה שדייר אחר השאיר אחריו.

But she did it, and it's perfect.

אבל היא עשתה את זה, והיא מושלמת.

And she looked at it and said,

והיא הביטה בי ואמרה,

"Proof of concept -- creation needs constraint."

"הוכחת התכנות -- יצירה צריכה מגבלות."

So with these 12 minutes,

אז עם 12 הדקות האלו,

I'm going to tell you about my greatest discovery.

אני עומדת לספר לכם על הגילוי הכי גדול שלי.

For my whole life, my obsession has been eternal life,

במשך כל חיי, התשוקה שלי היתה לחיי נצח,

as I know it is so many of yours.

כמו שאני יודעת שזה בשביל הרבה מכם.

You may be happy to know that your research will pay off.

אתם אולי תשמחו לדעת שהמחקר שלכם השתלם.

I am 318 years old.

אני בת 318.

The average human lifespan is now 432 years,

אורך החיים הממוצע של אנשים הוא 432 עכשיו,

and my work has been to extend the human lifespan indefinitely.

ועבודתי היתה להאריך את חיי האנשים לתמיד.

And I've never questioned that someday,

ומעולם לא פקפקתי שיום אחד,

we'll reach a point where we'll be content.

נגיע לנקודה בה אנחנו נהייה מרוצים.

But the opposite keeps happening:

אבל ההפך המשיך לקרות:

the longer we live, the longer we want to live,

ככל שחיינו יותר זמן, רצינו לחיות יותר,

the less we want to die.

ופחות רצינו למות.

Who can blame us?

מי יכול להאשים אותנו?

The universe is so big.

היקום כל כך גדול.

There won't ever not be more to see.

לעולם לא נגיע למצב שאין מה לראות עוד.

Just yesterday,

רק אתמול,

I was reading about how you can take out a boat on Europa

קראתי על איך אתם יכולים לקחת סירה באירופה

and sail from island to island all over the planet,

ולהפליג מאי לאי בכל רחבי הפלנטה,

and some of the islands have villages that you can stay and visit

ובכמה מהאיים יש כפרים שאתם יכולים לבקר

and sleep under the shadow of Jupiter.

ולישון תחת הצל של צדק.

And then there's this other island where there's just one songwriter

ויש אי אחר בו יש רק כותב שירים אחד

who sits and plays mandolin for the ocean.

שיושב ומנגן במנדולינה לאוקיינוס.

And then there are others where there's no one

ואז יש אחרים בהם אין אף אחד

and there never has been,

ומעולם לא היו,

and so you go just for the pleasure of touching your foot to sand

ואז אתם הולכים בשביל התענוג של לגעת עם הרגל בחול

that no foot has ever touched before.

שאף רגל מעולם לא נגעה בה.

You could spend 400 years doing just that.

אתם יכולים לבלות 400 שנים בלעשות רק את זה.

Right now the Moon is rising in the Northeast.

ממש עכשיו הירח עולה בצפון מזרח.

אני יכולה לראות את הערים עליו עם עיניים בלתי מזויינות.

I can see the cities on it with my naked eye.

They're connected like nerve clusters:

הן מחוברות כמו מקבצי עצבים:

Mariapolis on the South Pole, and Ramachandran on the Equator.

מריאפוליס על הקוטב הדרומי, ורמצ'אנדרן על קו המשווה.

And New Tehran in the Sea of Tranquility.

וטהרן החדשה בים השלווה.

That's where Navid and I met.

שם פגשתי את נאביד.

We were both artists downtown.

שתינו היינו אמניות בעיר.

The day we met, we were passing each other in Azadi Square,

ביום בו נפגשנו, עברנו אחת על פני השניה בכיכר אזדי,

and we bumped shoulders.

ונתקלנו בכתפיים.

And I turned to apologize

והסתובבתי כדי להתנצל

and she, without saying hello or introducing herself or anything,

והיא, בלי להגיד שלום או להציג את עצמה או משהו

said, "Well, why do you think we didn't just pass through each other?"

אמרה, "ובכן, למה את חושבת שלא פשוט עברנו אחת דרך השניה?"

And first of all, I thought, "Who the hell are you?"

וראשית, חשבתי, "מי את לעזאזל?"

But second, the question annoyed me,

אבל אחרי זה, השאלה הציקה לי,

because the answer is so simple.

בגלל שהתשובה היא כל כך פשוטה.

I said, "We didn't pass through each other

אמרתי, "לא עברנו אחת דרך השניה

because elementary particles have mass

בגלל שלחלקיקים בסיסיים יש מאסה

and because the space between elementary particles

ובגלל שהחלל בין החלקיקים הבסיסיים

is filled with the binding energy that also has the properties of mass,

מלא בקשרי אנרגיה שגם יש להם תכונה של מאסה,

and we've known that for 800 years."

וידענו את זה כבר 800 שנה."

She must have been in one of those moods

היא כנראה היתה באחד ממצבי הרוח

where she likes to mess with strangers.

בו היא אוהבת להתעסק עם זרים.

Or maybe she was just flirting with me,

או אולי היא רק פלירטטה איתי,

because she looked at me and said, "I thought you'd say that.

בגלל שהיא הביטה בי ואמרה, "חשבתי שתגידי את זה.

Think deeper."

חשבי עמוק יותר."

And then she took off her belt,

ואז היא הורידה את החגורה שלה,

this belt that I'm wearing now,

החגורה שאני לובשת עכשיו,

and she said,

ואמרה,

"Our universe is built so that particles have mass.

"היקום שלנו בנוי כך שלחלקיקים יש מאסה.

Without that basic constraint,

בלי המגבלות הבסיסיות,

we'd have just passed right through each other at the speed of light

היינו עוברות אחת דרך השניה במהירות האור

and never even known."

ואפילו לא יודעות."

And that's how our romance began.

וכך הרומן שלנו התחיל.

Navid and I

לנאביד ולי

never ran out of things to talk about.

מעולם לא נגמרו הנושאים לדבר עליהם.

Never.

מעולם.

It was incredible.

זה היה מדהים.

It was like we were both heroes climbing up into a mountain range together

זה היה כאילו שתינו היינו גיבורות שמטפסות על רכס הרים יחד

and we kept arriving at new vistas,

וממשיכות להגיע לנופים חדשים,

and these new, perfect constellations of words

וקונסטלציות המילים החדשות המושלמות האלו

would come out of us to describe them.

היו יוצאות מאיתנו כדי לתאר אותם.

And we'd forget them as soon as we made them,

והיינו שוכחות אותם ברגע שיצרנו אותם,

and throw them over our shoulder and go on to the next thing, on and up.

וזורקות אותם מעבר לכתף וממשיכות לדבר הבא, הלאה ולמעלה.

Or one time, Navid said that our talk was like we were always making bread,

או בפעם אחרת, נאביד אמרה שהשיחה שלנו היתה כאילו תמיד יצרנו לחם,

and that we were always adding in a little more flour

ושתמיד הוספנו מעט יותר קמח

and a little more water,

ומעט יותר מים,

and folding it in and turning it over

וקיפלנו אותו והפכנו אותו

and never getting around to baking it.

ולעולם לא הגענו ללאפות אותו.

If my obsession was eternal life, Navid's obsession was touch.

אם האובססיה שלי היתה חיי נצח, האובססיה של נאביד היתה מגע.

She had a genius for it.

היתה לה גאונות לזה.

All of her work revolved around it.

כל העבודה שלה הסתובבה סביב זה.

My body was like a canvas for her,

הגוף שלי היה קאנבס בשבילה,

and she would draw her fingertip down over my face so slowly

והיא היתה מציירת עם קצה אצבעה על פני כל כך לאט

that I couldn't feel it moving.

שלא יכולתי להרגיש אותה נעה.

And she was obsessed with the exact moment

והיא היתה אובססיבית לרגע המדוייק

when I would stop being able to tell the difference between her body and mine.

בו הייתי מפסיקה להיות מסוגלת להבדיל בין הגוף שלה לשלי.

Or she would just lie across me and dig her shoulder into mine

או שהיא היתה שוכבת לידי וחופרת את הכתף שלה בשלי

and say, "Pilar, why does this feel so good?"

ואומרת, "פילאר, למה זה מרגיש כל כך טוב?"

I'd say, "I don't know!"

והייתי אומרת, " אני לא יודעת!"

And she always had a facetious answer for her facetious question,

ותמיד היתה לה תשובה שנונה לשאלות השנונות שלה,

but the answer I remember today is,

אבל התשובה שאני זוכרת היום היא,

"It feels good

"זה מרגיש טוב

because the universe chose its constraints,

בגלל שהיקום בחר במגבלות שלו,

and we are its art."

ואנחנו האמנות שלו."

It's always funny what you think the future is going to be like

זה תמיד מצחיק איך אתם חושבים שהעתיד יהיה

versus what it turns out to be.

מול איך שהוא יוצא באמת.

In your time, scientists thought humans could freeze themselves

בזמנכם, מדענים חשבו שאנשים יוכלו להקפיא את עצמם

and wake up in the future.

ולהתעורר בעתיד.

And they did -- but then they died.

והם עשו זאת -- אבל אז הם מתו.

In your time, scientists thought humans could replace organs

בזמנכם, מדענים חשבו שאנשים יוכלו להחליף אברים

and extend life for hundreds of years.

ולהאריך את החיים במאות שנים.

And they did,

והם עשו זאת,

but eventually, they died anyway.

אבל לבסוף הם מתו בכל זאת.

In your time, Earth is the only place people live.

בזמנכם, כדור הארץ היה המקום היחיד בו חיו אנשים.

In my time, Earth is the place people come to die.

בזמני, כדור הארץ הוא המקום אליו אנשים באים למות.

So when Navid started to show the signs,

אז כשנאביד התחילה להראות סימנים,

our friends assumed I would do what everyone does,

החברים שלנו הניחו שאני אעשה מה שכולם עושים,

which is say goodbye and send her to Earth,

שזה להגיד שלום ולשלוח אותה לכדור הארץ,

so that none of us would have to look at her

כך שאף אחד מאיתנו לא יצטרך להביט בה

or be around her or think about her and her ...

או להיות לידה או לחשוב עליה וה...

failure to keep living.

כשלון שלה להמשיך לחיות.

More than anything,

יותר מהכל,

they didn't want to be around her actual physical body.

הם לא רצו להיות ליד הגוף הפיזי שלה.

They kept referring to it as "declining,"

הם המשיכו להתייחס אליו כ"דועך,"

even though she herself was fascinated by it,

אפילו שהיא עצמה היתה מוקסמת מזה,

the changes it was going through,

השינוי שהוא עבר,

following the rules of its nature day by day, independent of her will.

כשעקב אחרי החוקים של הטבע יום אחרי יום, מנותק מהרצון שלה.

I did send Navid to Earth.

אני שלחתי את נאביד לכדור הארץ.

But I came with her.

אבל באתי איתה.

I remember a friend of ours, just before we left, said,

אני זוכרת שחברה שלנו, ממש לפני שעזבנו, אמרה,

"I just think it's arrogant,

"אני פשוט חושבת שזה יהיר,

like the rules don't apply to you, like you think your love is that special."

כאילו החוקים לא חלים עליך, כאילו את חושבת שהאהבה שלכם מיוחדת כל כך."

But I did.

אבל עשיתי את זה.

So, even here on Earth,

אז, אפילו פה על כדור הארץ,

I kept working on how to extend life.

המשכתי לעבוד על איך להאריך חיים.

It didn't occur to me

זה לא עלה בדעתי

that there could be any other response.

שתוכל להיות תגובה אחרת.

I kept going back to that thing that Navid said to me

המשכתי לחזור לדבר ההוא שנאביד אמרה לי

that day in Azadi Square,

באותו יום בכיכר אזדי,

that without that basic constraint --

שבלי המגבלות הבסיסיות האלו --

a universe that granted mass to matter --

יקום שנתן מאסה לחומר --

we would not exist.

לא היינו קיימים.

That's one rule.

זה חוק אחד.

Another rule is that all mass is subject to entropy.

חוק נוסף הוא שכל המאסה נתונה לאנטרופיה.

And there is no way to be in this universe without mass.

ואין דרך להיות ביקום בלי מאסה.

I know. I tried everything.

אני יודעת, ניסיתי הכל.

I tried creating a photon box where the Higgs field was altered.

ניסיתי ליצור קופסת פוטון בה שדה היגס שונה.

I tried recording all subatomic movements in my body

ניסיתי להקליט כל תנועה תת אטומית בגוף שלי

and replaying them on closed loop.

ולשחזר אותן בלולאה סגורה.

Nothing worked.

שום דבר לא עבד.

But my final innovation was to create a coil dimension

אבל ההמצאה הסופית שלי היתה ליצור מימד מקופל

with the boundaries of a body in which time moved infinitely slower,

עם הגבולות של הגוף בו זמן נע לאט בצורה אין סופית,

but whose projection would appear to move in normal time.

אבל שההקרנה שלו היתה נראית כנעה בזמן רגיל.

That body would then appear in our universe as a hologram --

הגוף הזה היה נראה ביקום שלנו כהולוגרמה --

here but not here.

פה אבל לא פה.

When I realized I'd done it,

כשהבנתי שעשיתי את זה,

I ran to her room,

רצתי לחדר שלה,

so happy to tell her I'd done it,

כל כך שמחה להגיד לה שעשיתי את זה,

moving through space almost normally to all eyes,

לעבור דרך החלל כמעט נורמלי לכל העיניים,

even to my own,

אפילו לי,

and went to lie down next to her,

והלכתי לשכב לידה,

and forgot, and fell right through her.

ושכחתי, ונפלתי ישר דרכה.

I'd found a way to eternal life,

גיליתי דרך לחיי נצח,

at the expense of the one thing Navid loved most,

על חשבון אחד הדברים שנאביד הכי אהבה,

which was to touch and be touched.

מה שהיה לגעת ושיגעו בה.

And she threw me out.

והיא זרקה אותי החוצה.

I still got to watch, though.

עדיין יכולתי לצפות עם זאת.

Humans live 400 years now,

אנשים חיים 400 שנה עכשיו,

and we still die.

ואנחנו עדיין מתים.

And when death comes,

וכשהמוות מגיע,

the dying still pick at their bedsheets,

המתים עדיין נעים בסדינים שלהם,

and their arms break out in blue and violet blooms on the insides,

ועל הזרועות שלהם מופיעות פריחות כחולות וסגולות מבפנים,

and their breaths get further and further apart,

והנשימות שלהם מתרחקות אחת מהשניה,

like they're falling asleep.

כאילו הם נרדמים.

I've always thought that

תמיד חשבתי

what gives a life meaning is adventure.

שמה שנותן משמעות לחיים הוא ההרפתקאות.

And death is just a problem

ומוות הוא רק בעיה

we haven't discovered the solution to yet.

שעדיין לא גילינו את הפיתרון שלה.

But maybe a life has meaning only because it ends.

אבל אולי לחיים יש משמעות רק בגלל שהם מסתיימים.

Maybe that's the paradox:

אלי זה הפרדוקס:

constraints don't constrain, they allow perfect freedom.

מגבלות לא מגבילות, הן מאפשרות חופש מוחלט.

(Sighs)

(אנחה)

There was a thunderstorm here this morning.

היתה סופת רעמים הבוקר.

There is another forecast for tonight,

עוד אחת צפויה הלילה,

but for now the sky is clear.

אבל בינתיים השמיים בהירים.

I can't feel the wind here,

אני לא יכולה להרגיש רוח פה,

but I just asked one of the caretakers who passed by what it felt like,

אבל שאלתי את אחת המטפלות שעברה איך זה מרגיש,

and she said it felt warm, like melted butter.

והיא אמרה שזה מרגיש חמים, כמו חמאה מותכת.

An answer worthy of my wife.

תשובה שמתאימה לאשתי.

I have to find my way back to the flesh.

אני חייבת למצוא את דרכי חזרה לבשר.

Until then, I take up no space but the space you give me.

עד אז, אני לא לוקחת מקום חוץ מהמקום שאתם נותנים לי.