How I climbed a 3,000-foot vertical cliff -- without ropes | Alex Honnold | TED

תרגום: Roni Ravia עריכה: Ido Dekkers

Hello. I'd like to show you guys 30 seconds of the best day of my life.

שלום, הרשו לי להציג בפניכם 30 שניות מהיום הכי טוב בחיי.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

So that was El Capitan in California's Yosemite National Park,

זה היה אל-קפיטן בפארק הלאומי יוסמיטי שבקליפורניה,

and in case you couldn't tell,

ואם לא שמתם לב,

I was climbing by myself without a rope,

טיפסתי לבדי ללא חבל,

a style of a climbing known as free soloing.

סגנון בענף הטיפוס הידוע בשם ״פרי-סולו״ (טיפוס חופשי ללא אבטחה).

That was the culmination of a nearly decade-long dream,

זה היה שיאו של חלום בן עשר שנים,

and in the video I'm over 2,500 feet off the ground.

ובסרטון אני נמצא למעלה מ-750 מטרים מעל הקרקע.

Seems scary? Yeah, it is,

נראה מפחיד? אכן כן,

which is why I spent so many years dreaming about soloing El Cap

וזו הסיבה שבגללה חלמתי כ״כ הרבה שנים על טיפוס ״פרי סולו״ של האל-קפיטן

and not actually doing it.

אבל לא ממש עשיתי זאת.

But on the day that that video was taken,

אבל ביום שבו צולם הסרטון,

it didn't feel scary at all.

לא פחדתי כלל.

It felt as comfortable and natural as a walk in the park,

חשתי טבעי ונינוח כמו בטיול בפארק,

which is what most folks were doing in Yosemite that day.

בדומה לרוב המבקרים שטיילו ביוסמיטי באותו יום.

Today I'd like to talk about how I was able to feel so comfortable

היום ברצוני לתאר לכם כיצד הצלחתי להרגיש כה נינוח

and how I overcame my fear.

ואיך התגברתי על פחדי.

I'll start with a very brief version of how I became a climber,

אתחיל בגירסה תמציתית של תחילת דרכי כמטפס,

and then tell the story of my two most significant free solos.

ולאחר מכן אספר על שני טיפוסי ה״פרי סולו״ המשמעותיים ביותר שלי

They were both successful, which is why I'm here.

שניהם היו מוצלחים, ומשום כך אני נמצא פה.

(Laughter)

(צחוק)

But the first felt largely unsatisfying,

אבל הטיפוס הראשון עורר בי תחושת חוסר סיפוק,

whereas the second, El Cap, was by far the most fulfilling day of my life.

בעוד השני, הטיפוס על האל-קפיטן, היה בבירור, היום הכי מספק בחיי.

Through these two climbs, you'll see my process for managing fear.

דרך שני טיפוסים אלו, תוכלו להבחין בתהליך ההתמודדות שלי עם פחד.

So I started climbing in a gym when I was around 10 years old,

התחלתי לטפס באולם טיפוס כשהייתי בערך בן עשר,

which means that my life has been centered on climbing

ומשמעות הדבר היא שחיי סבבו סביב ספורט הטיפוס

for more than 20 years.

במשך למעלה מעשרים שנים.

After nearly a decade of climbing mostly indoors,

לאחר עשור של עיסוק בטיפוס, בעיקר באולמות,

I made the transition to the outdoors and gradually started free soloing.

עשיתי מעבר לטיפוס מצוקים ובהדרגה התחלתי לטפס בסגנון ״פרי סולו״.

I built up my comfort over time

במשך הזמן צברתי ביטחון

and slowly took on bigger and more challenging walls.

ואט אט התחלתי לטפס על מצוקים גבוהים ומאתגרים יותר.

And there have been many free soloists before me,

היו מטפסי ״פרי סולו״ רבים לפני,

so I had plenty of inspiration to draw from.

כך שהיה לי ממי לקבל השראה,

But by 2008, I'd repeated most of their previous solos in Yosemite

אבל עד 2008, כבר טיפסתי את רוב מסלולי ה״פרי סולו״ שטופסו ביוסמיטי לפני

and was starting to imagine breaking into new terrain.

והתחלתי לפנטז על מסלולים חדשים.

The obvious first choice was Half Dome,

הבחירה הברורה הראשונה הייתה ה״האלף דום״ (חצי כיפה),

an iconic 2,000-foot wall that lords over the east end of the valley.

המצוק המיתולוגי באורך 600 המטרים, השולט בנוף של מזרח עמק יוסמיטי.

The problem, though also the allure,

הבעייה, וגם הסיבה לפיתוי,

was that it was too big.

הייתה גובהו הרב של המצוק.

I didn't really know how to prepare for a potential free solo.

לא ידעתי איך בדיוק להתכונן לניסיון טיפוס ״פרי סולו״ שכזה,

So I decided to skip the preparations

אז החלטתי לדלג על ההכנות

and just go up there and have an adventure.

ופשוט ללכת ולהתנסות בהרפתקאה.

I figured I would rise to the occasion,

חשבתי שאתעלה על עצמי,

which, unsurprisingly, was not the best strategy.

וזו, באופן לא מפתיע, לא הייתה אסטרטגיה כ״כ מוצלחת.

I did at least climb the route roped up with a friend two days before

לפחות יאמר לזכותי, שטיפסתי את המסלול עם חבר ועם חבל יומיים לפני כן

just to make sure that I knew roughly where to go

רק כדי לוודא שאני יודע בערך איך הולך המסלול

and that I could physically do it.

ושאני מסוגל פיזית לטפס אותו.

But when I came back by myself two days later,

אבל כשחזרתי לבדי יומיים לאחר מכן,

I decided that I didn't want to go that way.

החלטתי לא ללכת בדרך המוכרת.

I knew that there was a 300-foot variation

ידעתי שיש וריאציה באורך 90 מטרים

that circled around one of the hardest parts of the climb.

שעוקפת את אחד המקטעים הקשים ביותר במסלול.

I suddenly decided to skip the hard part and take the variation,

החלטתי פתאום לעקוף את המקטע הקשה ולבחור בוריאציה,

even though I'd never climbed it before,

אף שמעולם לא טיפסתי בדרך זו,

but I immediately began to doubt myself.

ומיד התחלתי לפקפק בעצמי.

Imagine being by yourself in the dead center of a 2,000-foot face,

דמיינו לעצמכם מה זה להיות לבד באמצע מצוק באורך 600 מטרים,

wondering if you're lost.

ולתהות אם הלכתם לאיבוד.

(Laughter)

(צחוק)

Thankfully, it was pretty much the right way

למרבה המזל, זו הייתה פחות או יותר הדרך הנכונה

and I circled back to the route.

והצלחתי לחבור מחדש למסלול המקורי.

I was slightly rattled, I was pretty rattled,

הייתי קצת בהלם, הייתי די בהלם,

but I tried not to let it bother me too much

אבל ניסיתי לא לתת לזה להטריד אותי יותר מידי,

because I knew that all the hardest climbing was up at the top.

כי ידעתי שכל מקטעי הטיפוס הקשים הם לקראת סוף המצוק.

I needed to stay composed.

הייתי צריך להישאר מרוכז.

It was a beautiful September morning, and as I climbed higher,

היה זה בוקר יפהפה בחודש ספטמבר, וככל שהתקרבתי לסוף המצוק,

I could hear the sounds of tourists chatting and laughing on the summit.

יכולתי לשמוע את קולות התיירים המנהלים שיחה וצוחקים על הפסגה.

They'd all hiked up the normal trail on the back,

הם טיפסו לפסגת המצוק דרך מסלול ההליכה,

which I was planning on using for my descent.

אותו מסלול שתיכננתי לקחת בדרכי למטה.

But between me and the summit lay a blank slab of granite.

אבל ביני לבין הפסגה, ניצב מקטע סלע גרניט חלק ונטול אחיזות.

There were no cracks or edges to hold on to,

לא היו סדקים או מדפונים לאחוז בהם,

just small ripples of texture up a slightly less than vertical wall.

רק גומחות קטנות על מקטע סלע כמעט אנכי.

I had to trust my life to the friction between my climbing shoes

היה עלי להפקיד את חיי בידי כוח החיכוך שבין נעלי

and the smooth granite.

לסלע הגרניט החלק.

I carefully balanced my way upward,

התקדמתי מעלה תוך העברת משקל זהירה

shifting my weight back and forth between the small smears.

ודריכה על הגומחות הקטנות שבסלע.

But then I reached a foothold that I didn't quite trust.

אבל אז הגעתי לגומחה שהתקשתי להתחייב לדרוך עליה.

Two days ago, I'd have just stepped right up on it,

יומיים לפני כן, דרכתי עליה ללא היסוס,

but that would have been with a rope on.

אבל אז היה לי חבל כאבטחה.

Now it felt too small and too slippery.

עכשיו, הגומחה נראתה לי קטנה וחלקלקה מידי.

I doubted that my foot would stay on if I weighted it.

לא הייתי בטוח שרגלי תישאר על הגומחה ברגע שאעביר עלייה משקל.

I considered a foot further to the side, which seemed worse.

שקלתי לדרוך על גומחה אחרת רחוקה יותר, שהייתה נראית גרועה לא פחות.

I switched my feet and tried a foot further out.

החלפתי רגליים וניסיתי גומחה אף יותר רחוקה.

It seemed even worse.

שנראתה אף יותר גרועה.

I started to panic.

התחלתי להיכנס לפאניקה.

I could hear people laughing on the summit just above me.

יכולתי לשמוע אנשים צוחקים על הפיסגה מעלי.

I wanted to be anywhere but on that slab.

רציתי להיות בכל מקום אחר ורק לא על המצוק.

My mind was racing in every direction.

מחשבותי התרוצצו לכל הכיוונים.

I knew what I had to do, but I was too afraid to do it.

ידעתי מה עלי לעשות, אבל פחדתי לבצע.

I just had to stand up on my right foot.

כל מה שהיה עלי לעשות זה לדרוך ולהעמד על רגלי הימנית.

And so after what felt like an eternity, I accepted what I had to do

וכך, אחרי מה שהרגיש לי כנצח, השלמתי עם מה שעלי לעשות

and I stood up on the right foot,

ונעמדתי על רגלי הימנית,

and it didn't slip, and so I didn't die,

והיא לא החליקה, ולא נפלתי אל מותי,

and that move marked the end of the hardest climbing.

וצעד זה סימל את סוף מקטע הטיפוס הקשה.

And so I charged from there towards the summit.

ומשם טיפסתי במהרה לכיוון הפיסגה.

And so normally when you summit Half Dome,

בדרך כלל כשמטפסים את ה״האלף דום״,

you have a rope and a bunch of climbing gear on you,

עושים זאת עם חבל, ואמצעי אבטחה אחרים,

and tourists gasp and they flock around you for photos.

ותיירים משתאים ומבקשים להצטלם איתך.

This time I popped over the edge shirtless, panting, jacked.

אבל כעת, הגחתי מעבר לקצה המצוק, ללא חולצה, מתנשף, עם שרירים מנופחים.

I was amped, but nobody batted an eye.

רעדתי מהתרגשות אבל לאף אחד לא הזיז.

(Laughter)

(צחוק)

I looked like a lost hiker that was too close to the edge.

נראתי כמו מטייל שהלך לאיבוד והתקרב יותר מידי לקצה המצוק.

I was surrounded by people talking on cell phones and having picnics.

הוקפתי באנשים שדיברו בסלולרי ועשו פיקניק.

I felt like I was in a mall.

הרגשתי כמו בקניון.

(Laughter)

(צחוק)

I took off my tight climbing shoes and started hiking back down,

חלצתי את נעלי הטיפוס ההדוקות שלי והתחלתי לרדת למטה במסלול ההליכה,

and that's when people stopped me.

ואז אנשים החלו לעצור אותי.

"You're hiking barefoot? That's so hard-core."

״אתה יורד בלי נעליים? איזה קשוח״

(Laughter)

(צחוק)

I didn't bother to explain,

לא טרחתי להסביר,

but that night in my climbing journal, I duly noted my free solo of Half Dome,

אבל באותו לילה ביומן שלי תיעדתי כראוי את טיפוס ה״פרי סולו״ על ה״האלף דום״,

but I included a frowny face and a comment, "Do better?"

אבל הוספתי פרצוף זועף עם הערה ״טעון שיפור?״

I'd succeeded in the solo

הצלחתי בטיפוס ה״פרי סולו״

and it was celebrated as a big first in climbing.

והצלחתי הוכתרה כפריצת דרך בתחום הטיפוס.

Some friends later made a film about it.

מאוחר יותר, חברים אף עשו על זה סרט.

But I was unsatisfied.

אבל היתה בי תחושת אי סיפוק.

I was disappointed in my performance,

הייתי מאוכזב מרמת הביצוע שלי,

because I knew that I had gotten away with something.

כי ידעתי שהתמזל מזלי.

I didn't want to be a lucky climber. I wanted to be a great climber.

לא רציתי להיות מטפס בר מזל. רציתי להיות מטפס גדול.

I actually took the next year or so off from free soloing,

למעשה לקחתי שנה חופש מטיפוסי ״פרי סולו״,

because I knew that I shouldn't make a habit of relying on luck.

כי ידעתי שאסור לי להפוך הסתמכות על מזל להרגל.

But even though I wasn't soloing very much,

אבל אף שלא טיפסתי ״פרי סולו״,

I'd already started to think about El Cap.

התחלתי לחשוב על אל-קפיטן.

It was always in the back of my mind as the obvious crown jewel of solos.

הוא תמיד היה בעומק מחשבותי כיהלום שבכתר בנוגע לטיפוס ״פרי סולו״.

It's the most striking wall in the world.

זה המצוק המרשים ביותר בעולם.

Each year, for the next seven years,

במהלך שבע השנים הבאות כל שנה חשבתי לעצמי

I'd think, "This is the year that I'm going to solo El Cap."

״זו השנה שבה אטפס ״פרי סולו״ את אל-קפיטן.״

And then I would drive into Yosemite, look up at the wall, and think,

ואז הייתי מגיע ליוסמיטי, מסתכל על המצוק וחושב,

"No frickin' way."

״אין שום סיכוי״.

(Laughter)

(צחוק)

It's too big and too scary.

זה גדול מידי ומפחיד מידי.

But eventually I came to accept that I wanted to test myself against El Cap.

אבל בסופו של דבר הבנתי שאני רוצה לבחון את עצמי כנגד האל-קפיטן.

It represented true mastery,

זה מייצג עבורי מיומנות ושליטה חסרת עוררין.

but I needed it to feel different.

אבל הפעם רציתי להרגיש אחרת.

I didn't want to get away with anything or barely squeak by.

לא רציתי שיתמזל מזלי ושאמלט בעור שיני.

This time I wanted to do it right.

הפעם רציתי לעשות זאת כמו שצריך.

The thing that makes El Cap so intimidating

מה שהופך את אל-קפיטן לכ״כ מאיים

is the sheer scale of the wall.

הוא גודלו העצום.

Most climbers take three to five days

לרוב המטפסים נדרשים 3 עד 5 ימים

to ascend the 3,000 feet of vertical granite.

על מנת לטפס מצוק גרניט אנכי באורך 915 מטרים.

The idea of setting out up a wall of that size

הרעיון לצאת לטפס על קיר בגודל כזה

with nothing but shoes and a chalk bag seemed impossible.

עם נעליים ושק מגנזיום בלבד נראה בלתי אפשרי.

3,000 feet of climbing represents

915 מטרים של טיפוס

thousands of distinct hand and foot movements,

חובים בתוכם אלפי רצפי תנועות ידיים ורגליים,

which is a lot to remember.

שזה הרבה לזכור.

Many of the moves I knew through sheer repetition.

רבים מהצעדים הכרתי מכיוון שביצעתי אותם בעבר.

I'd climbed El Cap maybe 50 times over the previous decade with a rope.

טיפסתי את אל-קפיטן עם חבל כ-50 פעמים בעשור האחרון.

But this photo shows my preferred method of rehearsing the moves.

תמונה זו מראה את הדרך המועדפת עלי לתרגול הצעדים.

I'm on the summit,

אני על הפסגה,

about to rappel down the face with over a thousand feet of rope

עומד לגלוש במורד צלע המצוק עם מאות מטרים של חבל

to spend the day practicing.

כדי לבלות את היום בתרגול.

Once I found sequences that felt secure and repeatable,

ברגע שמצאתי רצפי תנועות שיכולתי לסמוך עליהם ולחזור עליהם,

I had to memorize them.

היה עלי לשנן אותם.

I had to make sure that they were so deeply ingrained within me

הייתי חייב לוודא שהם חרוטים בזכרוני כ״כ חזק

that there was no possibility of error.

שאין סיכוי שאוכל לבצע טעות.

I didn't want to be wondering if I was going the right way

לא רציתי למצוא עצמי תוהה אם זו הדרך הנכונה

or using the best holds.

או האם אני משתמש באחיזות הכי טובות.

I needed everything to feel automatic.

הייתי צריך להרגיש שאני פועל על אוטומט.

Climbing with a rope is a largely physical effort.

טיפוס עם חבל הוא בעיקר עניין של מאמץ פיזי.

You just have to be strong enough to hold on and make the movements upward.

פשוט צריך להיות חזק מספיק כדי להצליח לאחוז באחיזות ולהתקדם מעלה.

But free soloing plays out more in the mind.

אבל טיפוס ״פרי סולו״ הוא יותר עניין מנטלי.

The physical effort is largely the same.

המאמץ הפיזי הוא זהה.

Your body is still climbing the same wall.

הגוף עדיין מטפס את אותו מצוק,

But staying calm and performing at your best

אבל להישאר רגוע ולשמור על רמת ביצוע אופטימלית

when you know that any mistake could mean death

כשיודעים שכל טעות עלולה להסתיים במוות

requires a certain kind of mindset.

דורש סוג מסויים של דפוס חשיבה.

(Laughter)

(צחוק)

That's not supposed to be funny, but if it is, it is.

זה לא היה אמור להצחיק, אבל זה אכן מצחיק.

(Laughter)

(צחוק)

I worked to cultivate that mindset through visualization,

עבדתי על פיתוח דפוס חשיבה שכזה בעזרת ויזואליזציה,

which basically just means imagining the entire experience of soloing the wall.

במילים אחרות, פשוט דמיינתי את עצמי מטפס את המצוק בסגנון ״פרי סולו״.

Partially, that was to help me remember all the holds,

בחלקו, זה היה על מנת לעזור לי לזכור את כל האחיזות,

but mostly visualization was about feeling the texture

אבל בעיקר זה היה כדי לדמיין את תחושת המרקם

of each hold in my hand

של כל אחיזה בידי,

and imagining the sensation of my leg reaching out and placing my foot just so.

ולדמיין את תחושת רגלי הנמתחת ולוחצת על האחיזה במידה הנכונה.

I'd imagine it all like a choreographed dance thousands of feet up.

דמיינתי את זה כמו כוריאוגרפיית ריקוד מאות מטרים מעל הקרקע.

The most difficult part of the whole route was called the Boulder Problem.

הקטע הקשה ביותר במסלול קרוי בשם ״בעיית הבולדר״.

It was about 2,000 feet off the ground

הוא מצוי כ-600 מטרים מעל הקרקע

and consisted of the hardest physical moves on the whole route:

וחובה בתוכו את הצעדים הפיזים הקשים ביותר בכל המסלול:

long pulls between poor handholds with very small, slippery feet.

צעדים ארוכים בין אחיזות ידיים קשות ואחיזות רגליים קטנות וחלקלקות.

This is what I mean by a poor handhold:

לזה אני מתכוון כשאני אומר אחיזות ידיים קשות:

an edge smaller than the width of a pencil but facing downward

מדפון הקטן יותר מעוביו של עיפרון ומופנה מטה

that I had to press up into with my thumb.

שדרש ממני הפעלת לחץ כלפי מעלה עם האגודל.

But that wasn't even the hardest part.

אבל אפילו זה, לא היה הקטע הכי קשה.

The crux culminated in a karate kick

רצף הצעדים הקשים הסתיים עם בעיטת קראטה

with my left foot over to the inside of an adjacent corner,

של רגלי השמאלית לעבר קיר פינתי סמוך,

a maneuver that required a high degree of precision and flexibility,

צעד שדורש רמה גבוהה של דיוק וגמישות,

enough so that I'd been doing a nightly stretching routine

כזו שגרמה לי לבצע תרגילי גמישות בכל ערב

for a full year ahead of time

במשך שנה שלמה

to make sure that I could comfortably make the reach with my leg.

רק כדי לוודא שאוכל למתוח מספיק את רגלי.

As I practiced the moves,

תוך כדי תרגול הצעדים,

my visualization turned to the emotional component

הויזואליזציה שלי פנתה לפן הרגשי

of a potential solo.

של טיפוס ״פרי סולו״ פוטנציאלי.

Basically, what if I got up there and it was too scary?

במילים אחרות, מה אם אגיע לצעד וזה יהיה מפחיד מידי?

What if I was too tired?

מה אם אהיה עייף מידי?

What if I couldn't quite make the kick?

מה אם לא אוכל לבצע את הבעיטה?

I had to consider every possibility while I was safely on the ground,

הייתי צריך לשקול כל אפשרות בעודי בטוח על הקרקע,

so that when the time came and I was actually making the moves without a rope,

כך שכשיגיע הזמן ויהיה עלי לבצע את הצעדים בלי חבל,

there was no room for doubt to creep in.

לא יהיה מקום לספקות להגיח מבין מחשבותי.

Doubt is the precursor to fear,

ספקות מבשרות על הגעתו של הפחד,

and I knew that I couldn't experience my perfect moment if I was afraid.

וידעתי שלא אוכל לחוות שלמות אם אפחד.

I had to visualize and rehearse enough to remove all doubt.

הייתי צריך לדמיין ולשנן במידה כזו שאוכל לסלק כל ספק.

But beyond that, I also visualized how it would feel

אבל מעבר לזה, היה עלי לדמיין איך ארגיש

if it never seemed doable.

אם זה לא יראה בר-ביצוע.

What if, after so much work, I was afraid to try?

מה אם אחרי כ״כ הרבה שעות עבודה, אני אפחד לנסות?

What if I was wasting my time

מה אם אני מבזבז את זמני

and I would never feel comfortable in such an exposed position?

ואף פעם לא אגיע למצב שבו אני מרגיש נינוח על מקטע כה תלול וחשוף?

There were no easy answers,

לא היו תשובות קלות,

but El Cap meant enough to me that I would put in the work and find out.

אבל אל-קפיטן היה חשוב לי מספיק כדי להשקיע בעבודה ולגלות את התשובה.

Some of my preparations were more mundane.

חלק מההכנות שלי היו יותר שגרתיות.

This is a photo of my friend Conrad Anker

זוהי תמונה של חברי קונראד אנקר

climbing up the bottom of El Cap with an empty backpack.

מטפס את אל-קפיטן עם תיק גב ריק.

We spent the day climbing together

בילינו את היום בטיפוס

to a specific crack in the middle of the wall

על מנת להגיע לסדק ספציפי באמצע המצוק

that was choked with loose rocks

שבתוכו היו תפוסות מספר אבנים חופשיות

that made that section difficult and potentially dangerous,

שהפכו את הקטע לקשה ומסוכן,

because any missed step might knock a rock to the ground

כי צעד לא מכוון יכול היה לשחרר אבן לתחתית המצוק

and kill a passing climber or hiker.

ולהרוג מטפס או מטייל עובר אורח.

So we carefully removed the rocks, loaded them into the pack

אז הסרנו את האבנים בזהירות ושמנו אותן בתוך תיק הגב

and rappelled back down.

ואז גלשנו למטה.

Take a second to imagine how ridiculous it feels

קחו רגע לדמיין, עד כמה זה מרגיש טפשי

to climb 1,500 feet up a wall just to fill a backpack full of rocks.

לטפס 450 מטרים רק בכדי למלא תיק באבנים.

(Laughter)

(צחוק)ֿ

It's never that easy to carry a pack full of rocks around.

זה אף פעם לא קל לסחוב תיק מלא אבנים.

It's even harder on the side of a cliff.

זה קשה אף יותר לעשות זאת על צלע מצוק.

It may have felt silly, but it still had to get done.

זה אולי הרגיש טפשי, אבל זה היה חייב להעשות.

I needed everything to feel perfect

הייתי צריך שהכל יהיה מושלם

if I was ever going to climb the route without a rope.

אם עמדתי לטפס את המסלול בלי חבל.

After two seasons of working specifically toward a potential free solo of El Cap,

אחרי שתי עונות של עבודה ממוקדת לשם טיפוס ״פרי סולו״ על האל-קפיטן,

I finally finished all my preparations.

סיימתי בסופו של דבר את כל ההכנות.

I knew every handhold and foothold on the whole route,

ידעתי כל אחיזת רגל ואחיזת יד במסלול כולו,

and I knew exactly what to do.

וידעתי בדיוק מה עלי לעשות.

Basically, I was ready.

במילים אחרות, הייתי מוכן.

It was time to solo El Cap.

הגיע הזמן לטיפוס ״פרי סולו״ של האל-קפיטן.

On June 3, 2017,

בשלושה ביוני 2017,

I woke up early, ate my usual breakfast of muesli and fruit

התעוררתי מוקדם, אכלתי את ארוחת הבוקר הרגילה שלי, גרנולה ופירות

and made it to the base of the wall before sunrise.

והגעתי לתחתית המצוק לפני הזריחה.

I felt confident as I looked up the wall.

הרגשתי בטוח בעצמי כשהבטתי מעלה אל המצוק.

I felt even better as I started climbing.

הרגשתי עוד יותר טוב כשהתחלתי לטפס.

About 500 feet up, I reached a slab

לאחר כ-150 מטרים הגעתי למקטע סלע חיובי

very similar to the one that had given me so much trouble on Half Dome,

מאוד דומה לזה שגרם לי כ״כ הרבה בעיות על ״האלף דום״,

but this time was different.

אלא שהפעם זה היה שונה.

I'd scouted every option, including hundreds of feet of wall to either side.

כבר בחנתי כל רצף צעדים אפשרי, עשרות מטרים מימין ומשמאל.

I knew exactly what to do and how to do it.

ידעתי בדיוק מה עלי לעשות ואיך לעשות זאת.

I had no doubts. I just climbed right through.

לא היו לי ספקות, פשוט ביצעתי את רצף צעדי הטיפוס.

Even the difficult and strenuous sections passed by with ease.

אפילו המקטעים הקשים עברו בקלות.

I was perfectly executing my routine.

הוצאתי לפועל את תוכניתי בשלמות.

I rested for a moment below the Boulder Problem

נחתי לרגע לפני ״בעיית הבולדר״

and then climbed it just as I had practiced so many times with the rope on.

ואז טיפסתי אותה בדיוק כמו שתרגלתי כ״כ הרבה פעמים כשאני מאובטח עם חבל.

My foot shot across to the wall on the left without hesitation,

רגלי נמתחה לכיוון הקיר הפינתי ללא היסוס,

and I knew that I had done it.

וידעתי שעשיתי זאת.

Climbing Half Dome had been a big goal

הטיפוס של ה״האלף דום״ היה מטרה חשובה

and I did it,

והשגתי אותה,

but I didn't get what I really wanted.

אבל לא השגתי את מה שרציתי באמת.

I didn't achieve mastery.

לא השגתי מומחיות ושליטה חסרת עוררין.

I was hesitant and afraid, and it wasn't the experience that I wanted.

היססתי ופחדתי, וזו לא הייתה החוויה שרציתי.

But El Cap was different.

אבל אל-קפיטן היה שונה.

With 600 feet to go, I felt like the mountain was offering me a victory lap.

עם עוד 180 מטרים עד לפיסגה, הרגשתי כאילו ההר מעניק לי סיבוב ניצחון.

I climbed with a smooth precision

טיפסתי בדיוק אופטימלי

and enjoyed the sounds of the birds swooping around the cliff.

ונהניתי מציוץ הציפורים החגות מעל המצוק.

It all felt like a celebration.

זה הרגיש כמו בחגיגה.

And then I reached the summit

ואז הגעתי לפסגה

after three hours and 56 minutes of glorious climbing.

אחרי 3 שעות ו-56 דקות של טיפוס מרהיב.

It was the climb that I wanted, and it felt like mastery.

זה היה הטיפוס לו ייחלתי והרגשתי שהשגתי מומחיות ושליטה חסרת עוררין.

Thank you.

תודה לכם.

(Applause)

(מחיאות כפיים)