Wes Moore: How to talk to veterans about the war

מתרגם: Ido Dekkers מבקר: Tal Dekkers

I'm excited to be here to speak about vets,

אני נרגש לעמוד כאן ולדבר על יוצאי צבא,

because I didn't join the Army

בגלל שלא הצטרפתי לצבא

because I wanted to go to war.

בשל רצון לצאת להילחם.

I didn't join the Army because I had a lust

לא הצטרפתי לצבא בגלל שהייתה לי תשוקה

or a need to go overseas and fight.

או צורך להילחם מעבר לים.

Frankly, I joined the Army because

הצטרפתי לצבא בגלל

college is really damn expensive,

שאוניברסיטה זה מאוד יקר,

and they were going to help with that,

והם עמדו לעזור לי עם זה,

and I joined the Army because

והצטרפתי לצבא

it was what I knew,

בגלל שזה מה שידעתי,

and it was what I knew that I thought I could do well.

וזה מה שחשבתי שאצליח לעשות טוב.

I didn't come from a military family.

לא באתי ממשפחה עם מסורת צבאית.

I'm not a military brat.

אני לא "שרוף" לצבא.

No one in my family ever had joined the military at all,

הייתי הראשון מהמשפחה שלי שהצטרף לצבא,

and how I first got introduced to the military

והכרתי את הצבא בפעם הראשונה

was when I was 13 years old

כשהייתי בן 13,

and I got sent away to military school,

ונשלחתי לפנימייה צבאית,

because my mother had been threatening me

בגלל שאמא שלי כל הזמן איימה עליי

with this idea of military school ever since I was eight years old.

לגבי הפנימייה הצבאית מאז שהייתי בן 8.

I had some issues when I was coming up,

היו לי בעיות כשגדלתי,

and my mother would always tell me, she's like,

ואמא שלי תמיד הייתה אומרת לי,

"You know, if you don't get this together,

"אתה יודע, אם לא תתחיל להתיישר,

I'm going to send you to military school."

אני אשלח אותך לפנימייה צבאית."

And I'd look at her, and I'd say, "Mommy,

והייתי מסתכל עליה, ואומר "אמא,

I'll work harder."

אעבוד יותר קשה."

And then when I was nine years old,

ואז כאשר הייתי בן 9,

she started giving me brochures to show me she wasn't playing around,

היא התחילה להביא לי פלאיירים בשביל להראות שהיא לא צוחקת,

so I'd look at the brochures, and I'm like,

והייתי מסתכל על הפלאיירים, והייתי אומר,

"Okay, Mommy, I can see you're serious, and I'll work harder."

"אוקיי אמא, אני רואה שאת רצינית, ואני אעבוד יותר קשה."

And then when I was 10 and 11,

ואז כאשר הייתי בן 10 או 11,

my behavior just kept on getting worse.

ההתנהגות שלי הדרדרה.

I was on academic and disciplinary probation

הייתי מושעה עקב התנהגותי

before I hit double digits,

לפני שהגעתי לגיל 10,

and I first felt handcuffs on my wrists

וענדתי אזיקים על ידיי

when I was 11 years old.

כשהייתי בן 11.

And so when I was 13 years old,

אז כשהייתי בן 13,

my mother came up to me, and she was like,

אמא שלי באה אליי, ואמרה לי

"I'm not going to do this anymore.

"אין לי כוח לזה יותר.

I'm going to send you to military school."

אני שולחת אותך לפנימייה צבאית."

And I looked at her, and I said, "Mommy,

והסתכלתי עליה, ואמרתי לה: "אמא,

I can see you're upset, and I'm going to work harder."

אני רואה שאת כועסת, ואני אנסה להשתפר."

And she was like, "No, you're going next week."

והיא אמרה לי "לא, אתה הולך שבוע הבא."

And that was how I first got introduced

וככה הוצג לי לראשונה

to this whole idea of the military,

כל התחום הזה של הצבא,

because she thought this was a good idea.

בגלל שהיא חשבה שזה רעיון טוב.

I had to disagree with her wholeheartedly

אני בכלל לא הסכמתי איתה

when I first showed up there,

כשהגעתי לשם,

because literally in the first four days,

בגלל שבארבעת הימים הראשונים,

I had already run away five times from this school.

ניסיתי לברוח לא פחות מ 5 פעמים מהפנימייה הזאת.

They had these big black gates that surrounded the school,

היו לפנימייה הזאתי שערים גדולים שחורים שהקיפו אותה,

and every time they would turn their backs,

וכל פעם שסובבו את הגב כלפיי,

I would just simply run out of the black gates

הייתי קם ורץ דרך השערים האלו

and take them up on their offer that if we don't want to be there,

ולקחת פשוטו כמשמעו את ה"הבטחה" שלהם, שאם אנחנו לא רוצים להיות שם,

we can leave at any time.

אנחנו יכולים לקום וללכת מתי שבא לנו.

So I just said, "Well, if that's the case,

אז אמרתי לעצמי, "טוב, אם זה המצב,

then I'd like to leave." (Laughter)

אז אשמח לעזוב." (צחוק)

And it never worked.

אבל זה לא עבד.

And I kept on getting lost.

והמשכתי ללכת לאיבוד.

But then eventually,

אבל בשלב כלשהו,

after staying there for a little while,

אחרי שנשארתי שם לא מעט זמן,

and after the end of that first year

ואחרי סוף השנה הראשונה

at this military school,

בפנימייה הצבאית הזאת,

I realized that I actually was growing up.

הבנתי שאני סוף סוף מתבגר.

I realized the things that I enjoyed about this school

ואז הבנתי שהדברים שנהנתי מהם בפנימייה הזאת

and the thing that I enjoyed about the structure

ומה שאהבתי לגבי המבנה הזה

was something that I'd never found before:

זה משהו שלעולם לא מצאתי לפני זה:

the fact that I finally felt like I was part of something bigger,

ההרגשה שאני חלק ממשהו יותר גדול מעצמי,

part of a team, and it actually mattered to people

חלק מצוות, ושבאמת היה אכפת לאנשים

that I was there,

שאני נמצא שם,

the fact that leadership wasn't just a punchline there,

העובדה שמנהיגות זה לא רק משפט,

but that it was a real, actually core part

אלה באמת חלק חשוב ואמיתי

of the entire experience.

מכל החוויה.

And so when it was time for me to actually

בסופו של דבר כשהגיע הזמן בשבילי

finish up high school,

לסיים תיכון,

I started thinking about what I wanted to do,

והתחלתי לחשוב מה אני רוצה לעשות,

and just like probably most students,

וכמו הרבה מאוד תלמידים

had no idea what that meant or what I wanted to do.

לא היה לי מושג מה זה אומר או מה רציתי לעשות.

And I thought about the people who I

ואז חשבתי על האנשים

respected and admired.

שכיבדתי והערכתי.

I thought about a lot of the people,

חשבתי על הרבה מהאנשים,

in particular a lot of the men, in my life

בעיקר על הרבה גברים, בחיי

who I looked up to.

שהסתכלתי עליהם בהערכה.

They all happened to wear the uniform

כולם לבשו את המדים

of the United States of America,

של ארצות הברית,

so for me, the question and the answer

ואז בשבילי, השאלה והתשובה

really became pretty easy.

נהפכו להיות ממש קלות.

The question of what I wanted to do

השאלה של מה רציתי לעשות,

was filled in very quickly with saying,

נענתה מהר מאוד כשאמרתי,

I guess I'll be an Army officer.

אני חושב שאהיה קצין בצבא.

So the Army then went through this process

ואז בצבא עברתי את התהליך הזה

and they trained me up,

והם אימנו אותי,

and when I say I didn't join the Army

וכשאמרתי שלא הצטרפתי לצבא

because I wanted to go to war,

בגלל שרציתי לצאת למלחמה,

the truth is, I joined in 1996.

האמת היא, שהצטרפתי ב1996,.

There really wasn't a whole lot going on.

לא היה הרבה מה לעשות באותה תקופה.

I didn't ever feel like I was in danger.

לא הרגשתי אף פעם כאילו אני בסכנה.

When I went to my mom,

כשהלכתי לאמא שלי,

I first joined the Army when I was 17 years old,

והצטרפתי לצבא בגיל 17,

so I literally needed parental permission

אז הייתי מחויב לתת הסכמה של ההורים

to join the Army,

בשביל להצטרף לצבא.

so I kind of gave the paperwork to my mom,

אז הבאתי לאמא שלי את הניירת,

and she just assumed it was kind of like military school.

והיא הייתה בטוחה שזה עוד סוג של פנימייה צבאית,

She was like, "Well, it was good for him before,

ואז היא אמרה "טוב, זה עזר לו קודם,

so I guess I'll just let him keep doing it,"

אז אני חושבת שאתן לו להמשיך,"

having no idea that the paperwork that she was signing

בלי לדעת שהניירת שעליה היא חותמת

was actually signing her son up

בעצם מאפשרת לבן שלה

to become an Army officer.

להפוך לקצין בצבא.

And I went through the process,

ועברתי את התהליך הזה,

and again the whole time still just thinking,

וכל הזמן הזה חושב שוב ושוב,

this is great, maybe I'll serve on a weekend,

זה מצוין, אולי אפילו אשרת בסופי שבוע,

or two weeks during the year, do drill,

או שבועיים בשנה, אעשה תרגילים,

and then a couple years after I signed up,

ואז אחרי כמה שנים שחתמתי,

a couple years after my mother signed those papers,

כמה שנים אחרי שאמא שלי חתמה על הניירות האלו,

the whole world changed.

כל העולם השתנה.

And after 9/11, there was an entirely new context

אחרי 9/11, השתנה ההקשר

about the occupation that I chose.

של המקצוע שבחרתי.

When I first joined, I never joined to fight,

כשהצטרפתי בהתחלה, לא התכוונתי להילחם,

but now that I was in,

אבל עכשיו שהייתי חלק מזה,

this is exactly what was now going to happen.

זה בדיוק מה שעמד לקרות.

And I thought about so much about the soldiers

וחשבתי כל כך הרבה על החיילים

who I eventually had to end up leading.

שבסופו של דבר הובלתי.

I remember when we first, right after 9/11,

אני זוכר שאנחנו לראשונה, ישר אחרי הפיגוע בתאומים,

three weeks after 9/11, I was on a plane heading overseas,

שלוש שבועות אחרי הפיגוע, היינו על מטוס מעבר לים,

but I wasn't heading overseas with the military,

אבל לא טסתי מעבר לים עם הצבא,

I was heading overseas because I got a scholarship

טסתי מעבר לים בגלל שקיבלתי מלגה

to go overseas.

לטוס לחו"ל.

I received the scholarship to go overseas

קיבלתי את המלגה לטוס לחו"ל

and to go study and live overseas,

ללמוד בחו"ל ולגור שם,

and I was living in England and that was interesting,

וגרתי באנגליה והיה מאוד מעניין,

but at the same time, the same people who

אבל באותו זמן, אותם אנשים

I was training with,

שהתאמנתי איתם,

the same soldiers that I went through all my training with,

אותם חיילים שעברתי את כל האימונים שלי איתם,

and we prepared for war,

שביחד התכוננו למלחמה,

they were now actually heading over to it.

הם בעצם עכשיו בדרך אליה.

They were now about to find themselves

הם עכשיו עמדו למצוא את עצמם

in the middle of places the fact is

באמצע מקומות שהעובדה היא,

the vast majority of people,

שהרוב המוחלט של האנשים,

the vast majority of us as we were training,

הרוב המוחלט של הקבוצה שאיתה התאמנתי,

couldn't even point out on a map.

לא היה יכול למקם על מפה אפילו.

I spent a couple years finishing graduate school,

הייתי כמה שנים באוניברסיטה,

and the whole entire time while I'm sitting there

וכל הזמן שאני יושב שם

in buildings at Oxford

בבניינים באוקספורד

that were literally built hundreds of years

שנבנו מאות שנים

before the United States was even founded,

לפני שארצות הברית הוקמה,

and I'm sitting there talking to dons

ואני יושב שם ומדבר עם אנשים

about the assassination of Archduke Ferdinand,

לגבי הרצח של הדוכס פרדיננד,

and how that influenced the start of World War I,

ואיך זה השפיע על תחילתה של מלחמת העולם הראשונה,

where the entire time my heart and my head

בזמן שהלב שלי והראש שלי חשבו

were on my soldiers

על החיילים שלי

who were now throwing on Kevlars

שעכשיו שמו על עצמם שחפ"צ

and grabbing their flak vests

ותופסים את חליפות המגן שלהם

and figuring out how exactly do I change around

ומנסים לחשוב איך בדיוק אמורים להטעין

or how exactly do I clean a machine gun

או לנקות מכונת ירייה

in the darkness.

בחושך.

That was the new reality.

זו הייתה המציאות החדשה.

By the time I finished that up and I rejoined

ובזמן שסיימתי וחזרתי

my military unit and we were getting ready to deploy to Afghanistan,

אל היחידה הצבאית שלי והתחלנו להתכונן ליציאה לאפגניסטן,

there were soldiers in my unit who were now

היו חיילים ביחידה שלי

on their second and third deployments

שהיו כבר במבצע השני או השלישי שלהם,

before I even had my first.

לפני שאני הספקתי לצאת לראשון שלי.

I remember walking out with my unit for the first time,

אני זוכר שיצאתי עם היחידה שלי בפעם הראשונה,

and when you join the Army

וכשאתה מצטרף לצבא

and you go through a combat tour,

אתה חייב לעבור סיור קרב,

everyone looks at your shoulder,

וכולם שם מסתכלים על הכתף שלך

because on your shoulder is your combat patch.

בגלל שעל הכתף שלך נמצאת סיכת הקרב שלך.

And so immediately as you meet people,

ובדיוק כשאתה פוגש אנשים,

you shake their hand,

ואתה לוחץ את ידם,

and then your eyes go to their shoulder,

אז העיניים שלך זולגות לכתף שלהם

because you want to see where did they serve,

בגלל שאתה רוצה לדעת איפה הם שירתו,

or what unit did they serve with?

או עם איזה יחידה הם שירתו.

And I was the only person walking around

ואני הייתי האדם היחיד שהסתובב שם

with a bare shoulder,

עם כתף עירומה,

and it burned every time someone stared at it.

וזה צרב כל פעם שמישהו הסתכל לעברה.

But you get a chance to talk to your soldiers,

אבל אתה סופסוף מדבר עם החיילים שלך,

and you ask them why did they sign up.

ואתה שואל אותם למה הם התגייסו לצבא.

I signed up because college was expensive.

אני התגייסתי בגלל שאוניברסיטה זה יקר.

A lot of my soldiers signed up for completely different reasons.

הרבה מהחיילים שלי התגייסו בגלל סיבות שונות לחלוטין.

They signed up because of a sense of obligation.

הם התגייסו בגלל תחושת מחויבות.

They signed up because they were angry

הם התגייסו בגלל שהם כועסים

and they wanted to do something about it.

והם רצו לעשות משהו בנוגע לזה.

They signed up because

הם התגייסו בגלל

their family said this was important.

שהמשפחה שלהם חושבת שזה חשוב.

They signed up because they wanted some form of revenge.

הם התגייסו בגלל שהם רצו סוג כלשהו של נקמה.

They signed for a whole collection of different reasons.

הם חתמו בגלל המון סיבות שונות.

And now we all found ourselves overseas

ופתאום כולנו מצאנו את עצמנו מעבר לים

fighting in these conflicts.

נלחמים במלחמות האלו.

And what was amazing to me was that I

ומה שהדהים אותי זה

very naively started hearing this statement

כשהתחלתי לשמוע בצורה מאוד נאיבית את המשפט הזה

that I never fully understood,

שאף פעם לא בדיוק הבנתי,

because right after 9/11, you start hearing this idea

מפני שמיד אחרי 9/11, אתה מתחיל לראות את המצב הזה

where people come up to you and they say,

שאנשים באים אליך ואומרים לך,

"Well, thank you for your service."

"טוב, תודה רבה על השירות שלך."

And I just kind of followed in and started saying

ואני עקבתי והתחלתי להגיד

the same things to all my soldiers.

את אותם דברים לחיילים שלי.

This is even before I deployed.

אפילו לפני שגויסתי למילואים.

But I really had no idea what that even meant.

אבל לא היה לי מושג למה התכוונו בזה.

I just said it because it sounded right.

פשוט אמרתי את זה כי זה נשמע נכון.

I said it because it sounded like the right thing to say

אמרתי את זה כי זה היה נדמה לי הדבר הנכון להגיד

to people who had served overseas.

לאנשים ששירתו מעבר לים.

"Thank you for your service."

"תודה רבה על שירותך."

But I had no idea what the context was

אבל לא היה לי מושג מה ההקשר,

or what that even,

או אפילו,

what it even meant to the people who heard it.

מה זה עשה לאנשים ששמעו את זה.

When I first came back from Afghanistan,

כשחזרתי מאפגניסטן,

I thought that if you make it back from conflict,

חשבתי שאם אתה חוזר ממלחמה,

then the dangers were all over.

אז כל הסכנות ייעלמו.

I thought that if you made it back from a conflict zone

חשבתי שברגע שאתה חוזר משדה הקרב,

that somehow you could kind of

שאיכשהו תוכל

wipe the sweat off your brow and say,

למחות את הזיעה מהמצח ולאמר,

"Whew, I'm glad I dodged that one,"

"טוב, אני שמח שהצלחתי להתחמק מזה,"

without understanding that for so many people,

בלי להבין שבשביל המון אנשים,

as they come back home,

כשהם חוזרים הביתה,

the war keeps going.

המלחמה ממשיכה.

It keeps playing out in all of our minds.

זה ממשיך לרוץ בראש של כולנו.

It plays out in all of our memories.

זה ממשיך לרוץ בזכרונות שלנו.

It plays out in all of our emotions.

זה ממשיך לרבוץ בלב שלנו.

Please forgive us

בבקשה תסלחו לנו

if we don't like being in big crowds.

אם אנחנו לא אוהבים להתקהל באזורים עמוסים.

Please forgive us

בבקשה תסלחו לנו

when we spend one week in a place

שאנחנו נשארים איפשהו שבוע שלם

that has 100 percent light discipline,

שיש בו חשכה מוחלטת,

because you're not allowed to walk around with white lights,

בגלל שאסור להסתובב עם אורות לבנים,

because if anything has a white light,

כי כל דבר שיש לו אור לבן,

it can be seen from miles away,

אפשר לראות אותו ממרחק קילומטרים.

versus if you use little green

לעומת זאת אם אתה משתמש באור ירוק קטן

or little blue lights,

או אור כחול קטן,

they cannot be seen from far away.

אי אפשר לראות אותם מרחוק.

So please forgive us if out of nowhere,

אז בבקשה תסלחו לנו אם פתאום,

we go from having 100 percent light discipline

אנחנו חוזרים מחשכה מוחלטת

to then a week later being back in the middle of Times Square,

ושבוע אחרי זה תקועים במרכז טיימס סקוור

and we have a difficult time adjusting to that.

וקשה לנו להסתגל לזה.

Please forgive us

בבקשה תסלחו לנו

when you transition back to a family

כשחוזרים בחזרה למשפחה

who has completely been maneuvering without you,

שהתמודדה לבד לחלוטין, בלעדיך,

and now when you come back, it's not that easy

ועכשיו כשאתה פתאום חוזר, זה די קשה

to fall back into a sense of normality,

לחזור בחזרה לחיים הרגילים,

because the whole normal has changed.

בגלל שכל התפיסה של רגיל השתנתה.

I remember when I came back, I wanted to talk to people.

אני זוכר כשחזרתי, רציתי לדבר עם אנשים.

I wanted people to ask me about my experiences.

רציתי שאנשים ישאלו אותי על החוויה שלי.

I wanted people to come up to me and tell me,

רציתי שאנשים יבואו אלי ויגידו לי,

"What did you do?"

"מה עשית?"

I wanted people to come up to me and tell me,

רציתי שאנשים יבואו אלי ויגידו לי,

"What was it like? What was the food like?

"איך זה היה? איך היה האוכל?

What was the experience like? How are you doing?"

איך היתה החוויה? איך אתה מסתדר?"

And the only questions I got from people was,

והשאלה היחידה שקיבלתי מאנשים היתה,

"Did you shoot anybody?"

"האם ירית במישהו?"

And those were the ones who were even curious

ואלה היו אלה שהיו אפילו סקרנים

enough to say anything.

מספיק כדי להגיד משהו.

Because sometimes there's this fear

מפני שלפעמים יש פחד

and there's this apprehension that if I say anything,

ויש את הזהירות ואם אני אגיד משהו,

I'm afraid I'll offend,

אני מפחד להעליב,

or I'm afraid I'll trigger something,

או שאני מפחד שאני אגרום למשהו,

so the common default is just saying nothing.

אז ברירת המחדל הנפוצה היא פשוט לא להגיד כלום.

The problem with that

הבעיה עם זה

is then it feels like your service

היא שאז זה מרגיש כאילו אפילו

was not even acknowledged,

לא הכירו בשרות שלך,

like no one even cared.

כאילו לאף אחד לא היה אכפת.

"Thank you for your service,"

"תודה לך על השרות,"

and we move on.

ואנחנו ממשיכים.

What I wanted to better understand

מה שרציתי להבין טוב יותר

was what's behind that,

היה מה שמאחורי זה,

and why "thank you for your service" isn't enough.

ולמה, "תודה לכם על השרות" לא מספיק.

The fact is, we have literally

למעשה, יש לנו

2.6 million men and women

2.6 מליון גברים ונשים

who are veterans of Iraq or Afghanistan

יוצאי צבא מעיראק ואפגניסטן

who are all amongst us.

שנמצאים בייניינו.

Sometimes we know who they are,

לפעמים אנחנו יודעים מי הם,

sometimes we don't,

לפעמים לא,

but there is that feeling, the shared experience,

אבל יש את ההרגשה, החוויה המשותפת,

the shared bond

הקשר המשותף

where we know that that experience

שאנחנו יודעים שהחוויה הזו

and that chapter of our life,

והפרק הזה בחיים שלנו,

while it might be closed,

בעוד אולי הוא נסגר,

it's still not over.

הוא עדיין לא נגמר.

We think about "thank you for your service,"

אנחנו חושבים על "תודה לכם על השרות,"

and people say, "So what does 'thank you for your service' mean to you?"

ואנשים אומרים, "אז מה 'תודה לכם על השרות' אומר לכם?"

Well, "Thank you for your service" means to me,

ובכן, "תודה לכם על השרות" אומר לי,

it means acknowledging our stories,

המשמעות של זה היא הכרה בסיפורים שלנו,

asking us who we are,

לשאול אותנו מי אנחנו,

understanding the strength

להבין את הכוח

that so many people, so many people who we serve with, have,

שיש לכל כך הרבה אנשים, כל כך הרבה אנשים איתם שרתנו,

and why that service means so much.

ולמה יש כזו משמעות גדולה לשרות.

"Thank you for your service" means acknowledging the fact

"תודה לכם על השרות" אומר הכרה בעובדה

that just because we've now come home

שרק בגלל שעכשיו חזרנו הביתה

and we've taken off the uniform

ופשטנו את המדים

does not mean our larger service to this country

לא אומר שהשרות הגדול יותר למדינה הזו

is somehow over.

נגמר עכשיו.

The fact is, there's still a tremendous amount

העובדה היא, יש עדיין כמות עצומה

that can be offered and can be given.

שיכולה להיות מוצעת ויכולה להנתן.

When I look at people

כשאני מביט באנשים

like our friend Taylor Urruela,

כמו החבר שלנו טיילור אוראלה,

who in Iraq loses his leg,

שאיבד את רגלו בעיראק,

had two big dreams in his life.

שהיו לו שני חלומות גדולים בחייו.

One was to be a soldier. The other was to be a baseball player.

אחד היה להיות חייל. השני היה להיות שחקן בייסבול.

He loses his leg in Iraq.

הוא איבד את רגלו בעיראק.

He comes back

הוא חזר

and instead of deciding that,

ובמקום להחליט,

well, now since I've lost my leg, that second dream is over,

ובכן, עכשיו מאחר ואיבדתי את רגלי, החלום השני נגמר,

he decides that he still has that dream of playing baseball,

הוא מחליט שעדיין יש לו את החלום הזה לשחק בייסבול,

and he starts this group called VETSports,

והוא מתחיל את הקבוצה הזו שנקראת ספורט ווטרנים,

which now works with veterans all over the country

שעכשיו עובדת עם ווטרנים בכל רחבי המדינה

and uses sports as a way of healing.

ומשתמשת בספורט כדרך ריפוי.

People like Tammy Duckworth,

אנשים כמו תמי דאקוורת',

who was a helicopter pilot

שהיתה טייסת הליקופטר

and with the helicopter that she was flying,

ועם ההליקופטר שהיא הטיסה,

you need to use both your hands

אתם צריכים להשתמש בשתי ידיים

and also your legs to steer,

וגם ברגליים כדי לנווט,

and her helicopter gets hit,

וההליקופטר שלה נפגע,

and she's trying to steer the chopper,

והיא מנסה לנווט את ההליקופטר שלה,

but the chopper's not reacting

אבל ההליקופטר לא מגיב

to her instructions and to her commands.

להוראות שלה ולפקודות שלה.

She's trying to land the chopper safely,

היא מנסה להנחית את ההליקופטר בבטחה,

but the chopper doesn't land safely,

אבל ההליקופטר לא נוחת בבטחה,

and the reason it's not landing safely

והסיבה שהוא לא נוחת בבטחה

is because it's not responding to the commands that her legs are giving

היא בגלל שהוא לא מגיב לפקודות שהרגליים שלה נותנות

because her legs were blown off.

מפני שהרגליים שלה הועפו בפיצוץ.

She barely survives.

היא בקושי שרדה.

Medics come and they save her life,

חובשים מגיעים ומצילים את חייה,

but then as she's doing her recuperation back at home,

אבל אז בשיקום בחזרה בבית,

she realizes that, "My job's still not done."

היא מבינה ש"העבודה שלי עדיין לא הסתיימה."

And now she uses her voice

ועכשיו היא משתמשת בקול שלה

as a Congresswoman from Illinois

כחברת קונגרס מאילינוי

to fight and advocate for a collection of issues

כדי להלחם ולקדם מספר נושאים

to include veterans issues.

כדי לכלול נושאים של וטרנים.

We signed up because

התגייסנו בגלל

we love this country we represent.

שאנחנו אוהבים את המדינה שאנחנו מייצגים.

We signed up because

התגייסנו בגלל

we believe in the idea and we believe in the people

שאנחנו מאמינים ברעיון ואנחנו מאמינים באנשים

to our left and to our right.

מימיננו ומשמאלנו.

And the only thing we then ask is that

והדבר היחיד שאנחנו מבקשים זה

"thank you for your service"

שה"תודה על השרות שלכם"

needs to be more than just a quote break,

צריך להיות יותר מרק ציטוט,

that "thank you for your service" means

ש"תודה על השרות שלכם" יגיד

honestly digging in

באמת להתעמק

to the people who have stepped up

באנשים שבאו

simply because they were asked to,

פשוט בגלל שבקשו מהם,

and what that means for us not just now,

ומה שזה אומר לנו לא רק עכשיו,

not just during combat operations,

לא רק במהלך מבצעים קרביים,

but long after the last vehicle has left

אלא גם הרבה אחרי שהרכב האחרון עזב

and after the last shot has been taken.

ואחרי שהיריה האחרונה נורתה.

These are the people who I served with,

אלו האנשים שאיתם שרתתי,

and these are the people who I honor.

ואלו האנשים שאני מכבד.

So thank you for your service.

אז תודה לכם על השרות שלכם.

(Applause)

(מחיאות כפיים)