Mind-blowing, magnified portraits of insects | Levon Biss

מתרגם: hila scherba מבקר: Ido Dekkers

So, I had been a photographer

אז, הייתי צלם במשך 18 שנים

for 18 years

before I began the Microsculpture Project.

לפני שהתחלתי את פרוייקט המיקרו-פיסול.

And in that time, I had shot global ad campaigns,

ובזמן הזה, אני צילמתי מסעות פרסום עולמיים,

I had the opportunity to photograph some of my generation's icons,

הייתה לי ההזדמנות לצלם חלק מהסמלים של הדור שלי,

and I was traveling the world.

וטיילתי בעולם.

I got to a point in my career that I dreamed of getting to,

אני הגעתי לנקודה בקריירה שלי שחלמתי להגיע אליה,

and yet, for some reason, I still felt a little bit unfulfilled.

ועדיין, מסיבה כלשהי, עדיין הרגשתי קצת לא מסופק.

Despite the extraordinary things I was shooting and experiencing,

למרות הדברים יוצאי הדופן שצילמתי וחוויתי,

they'd started to feel a little bit ordinary to me.

הם התחילו להרגיש קצת רגילים בשבילי.

I was also getting concerned

אני גם התחלתי לדאוג

about how disposable photography had started to feel in the digital world,

לגבי כמה הצילום התחיל להרגיש חסר ערך בעולם הדיגיטלי,

and I really wanted to produce images that had a sense of worth again.

ואני באמת רציתי לייצר שוב תמונות שהייתה בהן תחושת ערך.

And I needed a subject that felt extraordinary.

והייתי צריך נושא שירגיש יוצא דופן.

Sometimes I wish I had the eyes of a child.

לפעמים הייתי רוצה שיהיו לי עיניים של ילד.

And by that I mean, I wish I could look at the world

ובזה אני מתכוון, אני הייתי רוצה להסתכל על העולם

in the same as I did when I was a small boy.

באותה צורה שהסתכלתי עליו כשהייתי ילד קטן.

I think there is a danger, as we get older,

אני חושב שיש סכנה, ככל שאנחנו מזדקנים,

that our curiosity becomes slightly muted or dulled by familiarity.

שהסקרנות שלנו הופכת להיות מושתקת או קהה עקב היכרות.

And as a visual creator, one of the challenges for me

וכיוצר ויזואלי, אחד האתגרים עבורי

is to present the familiar in a new and engaging way.

הוא להציג את המוכר בדרך חדשה ומעוררת.

Fortunately for me, though, I've got two great kids

למזלי, לעומת זאת, יש לי שני ילדים נפלאים שעדיין סקרנים לגבי העולם.

who are still curious about the world.

Sebastian -- he's still curious about the world, and in 2014, in spring,

סבסטיאן -- הוא עדיין סקרן לגבי העולם, וב-2014, באביב,

he brought in a ground beetle from the garden.

הוא הביא חיפושית רצניתית מהגינה.

There was nothing particularly special about this insect --

לא היה משהו יותר מדי מיוחד בחרק הזה --

you know, it was a common species.

אתם יודעים, זה היה מין נפוץ.

But he was still curious,

אבל הוא עדיין היה סקרן,

and he brought it up to my office,

והוא העלה את החיפושית אליי למשרד,

and we decided to look at it under his microscope.

והחלטנו להסתכל על זה מתחת למיקרוסקופ.

He had a little science kit for Christmas.

הוא קיבל ערכת מדע קטנה לחג המולד.

And this is what we saw.

וזה מה שראינו.

עכשיו, כשראיתי את זה לראשונה, זה הדהים אותי לגמרי.

Now, when I first saw this, it blew me away.

Up here -- this is the back of the ground beetle.

כאן למעלה, זה הגב של החיפושית הרצנית.

When I first saw it, it reminded me of a galaxy.

כשראיתי את זה לראשונה, זה הזכיר לי גלקסיה.

And all the time, this had just been outside our window.

וכל הזמן הזה, זה פשוט היה מחוץ לחלון שלי.

You know, I was looking for this extraordinary subject,

אתם יודעים, אני חיפשתי את הנושא יוצא הדופן הזה,

and it took Seb's eyes and curiosity to bring it in to me.

והיה צריך את העיניים והסקרנות של סב בשביל להביא את זה אליי.

So I decided to photograph it for him, and this is what I produced.

אז החלטתי לצלם את זה בשבילו, וזה מה שיצרתי.

I basically asked myself two simple questions.

אני בעיקרון שאלתי את עצמי שתי שאלות פשוטות.

The first one:

הראשונה:

האם אני יכול לקחת את כל הידע וכישורי צילום ותאורה שלי

Could I take all my knowledge and skill of photographic lighting

and take that onto a subject that's five millimeters long?

וליישם את זה על נושא צילום באורך חמישה מילימטרים?

But also: Could I keep creative control over that lighting

וגם: האם אני יכול לשמור על שליטה יצירתית בתאורה הזו

on a subject that size?

על נושא תמונה בגודל הזה?

So I practiced on some other found specimens,

אז התאמנתי על עוד מינים מצויים,

and I approached the Oxford University Museum of Natural History

ופניתי למוזיאון לתולדות הטבע באוניברסיטת אוקספורד

to see if I could have access to their collection,

לבדוק אם יכולה להיות לי גישה לאוסף שלהם,

to progress the project.

בשביל לקדם את הפרוייקט.

And I went up there for a meeting,

והלכתי לשם לפגישה,

and I showed them some of the images that I'd been shooting,

והראיתי להם חלק מהתמונות שאני צילמתי,

and they could see the kind of detail I was able to get.

והם ראו את רמת הפרטים שהצלחתי לקבל.

I don't think they'd ever really seen anything quite like it before,

אני לא חושב שהם אי פעם ראו משהו דומה לזה,

and from that point forward, they gave me open access

ומהנקודה הזו הלאה, הם נתנו לי גישה מלאה לכל האוסף שלהם

to their entire collection

and the assistance of Dr. James Hogan, their entomologist.

ואת העזרה של ד"ר ג'יימס הוגאן, האנטומולוג שלהם,

Now, over the next two-and-a-half years,

עכשיו, במשך השנתיים וחצי הבאות,

I shot 37 insects from their collection.

אני צילמתי 37 חרקים מהאוסף שלהם.

And the way I work

והדרך בה אני עובד היא שאני למעשה מפרק את החרק לחלקים רבים,

is that I essentially split the insect up into multiple sections,

and I treat each one of those sections like a small still life.

ואני מתייחס לכל אחד מהחלקים האלו כחיים דוממים קטנים.

So for example, if I was photographing the eye of the insect,

אז לדוגמא, אם אני צילמתי את העין של חרק,

which is normally quite smooth and dome-shaped,

שלרוב היא די חלקה ובצורת כיפה,

then I'd use a light source that is large and soft and diffuse,

אז אני אשתמש במקור אור שהוא גדול ורך ומתפזר,

so I don't get any harsh hot spots on that surface.

אז אני לא מקבל שום נקודות חמות רציניות על המשטח הזה.

But once my attention turns over to a hairy leg,

אבל ברגע שתשומת הלב שלי מופנית לרגל שעירה,

that lighting setup will change completely.

הרכב התאורה הזה ישתנה לחלוטין.

And so I make that one tiny section look as beautiful as I possibly can,

אז אני גורם לחלק הקטן הזה להיראות יפה ככל שאני יכול,

and I work my way across the insect

ואני עושה את דרכי לאורך החרק

until I have about 20 or 25 different sections.

עד שיש לי 20 או 25 חלקים שונים.

The issue with photography at high magnification

העניין עם צילום בהגדלות גבוהות

is that there is inherently a very shallow depth of field.

זה שיש באופן בלתי נמנע שדה די שטוח מבחינת עומק.

So to get around that, what I do is,

אז בשביל לעקוף את זה, מה שאני עושה זה,

I put my camera on a rail

אני שם את המצלמה שלי על מסילה

that I can automate to move 10 microns in between each shot.

שאני יכול לתכנת שתנוע 10 מיקרומטר בין כל צילום.

That's about one-seventh the width of a human hair.

זה בערך שביעית העובי של שערת אדם.

And then that provides me with a deep stack of images.

ואז זה מספק לי חבילה גדולה של תמונות.

Each has a tiny sliver of focus all the way through.

לכל אחד יש שבב קטן של פוקוס לאורך כל הדרך.

And I can squash that down

ואני יכול לצמצם את זה לכדי

to produce one image that is fully focused from front to back.

ייצור של תמונה אחת שהיא ממוקדת לחלוטין מההתחלה ועד הסוף.

So essentially, that gives me 25 sections that are fully focused

אז למעשה, זה נותן לי 25 איזורים שהם ממוקדים לחלוטין

and beautifully lit.

ומוארים יפהפה.

Now, each one of my images

עכשיו כל אחת מהתמונות שלי

is made up of anywhere between 8- and 10,000 separate shots.

מיוצרת מכמות של בין 8 ועד 10,000 תמונות שונות.

They take about three-and-a-half weeks to create,

לוקח לייצר אותן בערך שלושה וחצי שבועות,

and the file sizes on average are about four gigabytes.

וגודל הקובץ בממוצע הוא בערך 4 ג'יגה-בייט.

So I've got plenty of information to play with when I'm printing.

אז יש לי מספיק מידע לשחק איתו כשאני מדפיס.

And the prints at the exhibition are around the three-meter mark.

וההדפסים בתערוכה הם בערך גודל של שלושה מטרים.

In fact, I had a show in Milan two weeks ago,

למעשה, הייתה לי תערוכה במילאנו לפני שבועיים,

and we had some prints there that were nine meters long.

והיו לנו כמה הדפסים שם שהיו באורך תשעה מטרים.

But, you know, I realize

אבל, אתם יודעים, אני מבין שהתמונות האלו

that these images still have to work in the digital world.

עדיין צריכות לעבוד בעולם הדיגיטלי.

There's no point in me putting all my blood, sweat and tears

אין טעם שאני אתן דם, יזע ודמעות בתמונות האלו

into these pictures

אם הם יראו רק 500 פיקסלים על מסך.

if they're only going to be showing 500 pixels on a screen.

So with the help of Rob Chandler and Will Cookson,

אז בעזרתו של רוב צ'נדלר ווויל קוקסון,

we developed a website

פיתחנו אתר אינטרנט

that enables the viewer to immerse themselves

שמאפשר לצופה לשקוע בעצמו

into the full four-gigabyte files,

בתוך קבצים מלאים של ארבע ג'יגה בייט,

and they can explore all that microscopic detail.

והם יכולים לחקור את כל הפרטים המיקרוסקופים האלו.

So if you have the time, and I encourage you,

אז אם יש לכם את הזמן, ואני מעודד אתכם, בבקשה תבקרו ב-microsculpture.net.

please visit microsculpture.net

and go and have a play.

ותשחקו קצת.

It's good fun.

זה כיף אמיתי.

I first showed the work at Oxford,

אני הראיתי לראשונה את העבודה באוקספורד,

and since then, it's moved on to the Middle East.

ומאז, זה המשיך למזרח התיכון.

It's now back in Europe and goes to Copenhagen this month.

עכשיו זה בחזרה באירופה ומגיע לקופנהגן החודש.

And the feedback has been great.

והמשוב היה נהדר.

You know, I get emails, actually, from all over the world --

אתם יודעים, אני מקבל מיילים, למעשה, מכל רחבי העולם --

from teachers, at the moment, who are using the website in school.

ממורים, כרגע, שמשתמשים באתר בבית הספר.

The kids are using them on the tablet.

הילדים משתמשים בהם בטאבלט.

They're zooming into the pictures

הם מגדילים את התמונות

ומשתמשים בהם בשיעור אמנות, שיעור ביולוגיה.

and using it for art class, biology class.

And that's not something I planned.

וזה לא דבר שאני תיכננתי.

That's just a beautiful offshoot of the project.

זה פשוט תוצר לוואי יפהפה של הפרוייקט.

In fact, one of the things I like to do at the exhibitions

למעשה, אחד הדברים שאני אוהב לעשות בתערוכות

is actually look at the kiddies' reactions.

זה ממש להסתכל על התגובות של הילדים.

And, you know, standing in front of a three-meter insect,

ואתם יודעים, לעמוד מול חרק בגודל של שלושה מטרים,

they could have been horrified.

הם היו יכולים להיות מבוהלים.

אבל הם לא. הם מביטים בפליאה.

But they're not. They look in wonder.

הקטנצ'יק פה, הוא עמד במשך חמש דקות, ללא תנועה.

This little chap here, he stood there for five minutes, motionless.

(Laughter)

(צחוק)

And at the end of the day, actually, at the end of the day at the exhibitions,

ובסוף אותו היום, בעצם, בסוף היום בתערוכות,

we have to wipe down the lower third of the big prints --

אנחנו צריכים לנגב את השליש התחתון של ההדפסים הגדולים --

(Laughter)

(צחוק)

just to remove all those sticky handprints,

רק בשביל להוריד את כל טביעות הידיים הדביקות,

because all they want to do is touch those big bugs.

כי כל מה שהם רוצים זה לגעת בחרקים הגדולים האלו.

I do want to leave you with one final image, if that's OK.

אני כן רוצה להשאיר אתכם עם תמונה אחת אחרונה, אם זה בסדר.

This has to do with Charles Darwin.

זה נוגע לצ'ארלס דארווין.

One of the recent images that I photographed

אחת התמונות האחרונות שצילמתי

was this one here.

זו זאת כאן.

I'm talking about the creature in the box, not my cat.

אני מדבר על היצור בתוך הקופסא, לא החתול שלי.

And this is a shield bug

זה פישפש

that Charles Darwin brought back from Australia

שצ'ארלס דארווין הביא מאוסטרליה

on the HMS Beagle in 1836.

על ה-אה"מ "ביגל" ב-1836.

And when I got it home,

וכשהבאתי אותו הביתה,

I stood in my kitchen and stared at it for about 20 minutes.

עמדתי במטבח שלי ובהיתי בו בערך 20 דקות.

I couldn't believe I was in possession of this beautiful creature.

ולא האמנתי שבבעלותי היצור היפה הזה.

And at that moment, I kind of realized

וברגע ההוא, בעצם הבנתי

that this validated the project for me.

שזה אישרר את הפרוייקט עבורי.

The fact that the museum was willing to risk me playing with this

העובדה שהמוזיאון היה מוכן להסתכן ולתת לי לשחק עם זה

kind of showed me that my images had worth --

בעצם הראתה לי שלתמונות שלי יש ערך --

you know, they weren't disposable.

אתם מבינים, הם לא היו חסרות ערך.

That's the image that I produced.

וזו התמונה שהפקתי.

I often wonder, still, when I look at this:

אני לעיתים תוהה, עדיין, כשאני מסתכל על זה:

What would Charles Darwin make of these images?

מה צ'ארלס דארווין היה חושב על התמונות האלו?

Do you think he'd like his picture of his shield bug? I hope so.

אתם חושבים שהוא היה אוהב את התמונה הזו של פשפש המגן שלו? אני מקווה שכן.

So --

אז --

(Applause)

(מחיאות כפיים)

You know, I think it's strange in a way.

אתם יודעים, אני חושב שזה מוזר באיזשהו אופן.

I'm a visual person, I'm a creative person,

אני אדם חזותי, אני אדם יצירתי,

but I still needed the eyes of a child to find my extraordinary subject.

אבל עדיין הייתי צריך עיני ילד כדי למצוא את הנושא יוצא הדופן שלי.

That's the way it was.

כך זה קרה.

So all I can say is, thank you very much, Sebastian;

אז כל מה שאני יכול להגיד זה, תודה רבה, סבסטיאן;

I am very, very grateful.

אני מאוד מאוד אסיר תודה.

Thank you.

תודה לכם.

(Applause)

(מחיאות כפיים)