How to lead a conversation between people who disagree | Eve Pearlman

Transcriber: Leslie Gauthier Reviewer: Joanna Pietrulewicz

תרגום: Noam Naveh עריכה: yael ring

So in the run-up to the 2016 election,

לקראת הבחירות של 2016

I was, like most of us, watching the rise in discord and vitriol

צפיתי, כמו רובנו, בעלייה ביריבות ובעוקצנות

and nastiness in our public spaces.

ובנבזיות במרחב הציבורי שלנו.

It was this crazy uptick in polarization.

הייתה כאן עליה חדה בקיטוב,

It was both disheartening and distressing.

וזה היה מטריד ומדכא.

And so I started thinking, with a fellow journalist, Jeremy Hay,

אז התחלתי לחשוב, יחד עם העיתונאי ג׳רמי היי,

about how we might practice our craft differently.

איך נוכל לבצע את העבודה שלנו באופן שונה.

How we might go to the heart of divides,

איך להגיע לעומק המחלוקות,

to places of conflict,

למקומות של סכסוך,

like journalists always have,

בדיוק כמו שעיתונאים תמיד עשו,

but then, once there, do something really different.

אבל ברגע שאנחנו שם - לעשות משהו שונה לגמרי.

We knew we wanted to take the core tools of our craft --

ידענו שאנחנו רוצים להשתמש בכלים הבסיסיים של המקצוע שלנו:

careful vetting of information, diligent research, curiosity,

אימות מידע זהיר, מחקר מעמיק, סקרנות,

a commitment to serving the public good --

מחוייבות לשרת את טובת הציבור

to serving our democracy --

לשרת את הדמוקרטיה שלנו,

and do something new.

ולעשות משהו חדש.

And so we mapped out this process,

אז מיפינו תהליך,

what we call dialogue journalism,

שקראנו לו ״עיתונאות-שיח״

for going to the heart of social and political divides,

להתעמקות בלב המחלוקות החברתיות והפוליטיות,

and then, once there, building journalism-supported conversations

ואז משם, בניית שיח בתמיכה של עיתונאים,

between people on opposite sides of polarizing issues.

בין אנשים משני הצדדים, על נושאים שנויים במחלוקת.

But how actually to do this in a world that's so divided,

אבל איך בדיוק עושים את זה, בעולם מקוטב?

so deeply divided --

כל כך מקוטב...

when we live in a world

כשאנחנו חיים בעולם

in which cousins and aunts and uncles can't talk to one another,

שבו בני דודים, דודים ודודות, לא מסוגלים לדבר זה עם זה,

when we often live in separate and distinct news ecosystems,

כשאנחנו חיים בתוך ״בועות״ חדשות נפרדות ומובחנות,

and when we reflexively and habitually malign and dismiss

וכשאנחנו באופן אוטומטי משמיצים ומבטלים

those with whom we disagree?

את אלה שאיננו מסכימים אתם?

But we wanted to try.

בכל זאת, רצינו לנסות.

And so right after the 2016 election,

וכך, מיד לאחר הבחירות של 2016,

in that time between the election and the inauguration,

בפרק הזמן שבין הבחירות לבין טקס ההשבעה של הנשיא,

we partnered with the Alabama Media Group to do something really different.

חברנו ל״אלבמה מדיה גרופ״ כדי לעשות משהו שונה לגמרי.

We brought 25 Trump supporters from Alabama together

יצרנו שיח בין 25 תומכות של טראמפ מאלבמה

in conversation with 25 Clinton supporters from California.

ו- 25 תומכות של קלינטון מקליפורניה.

And we brought them together in a closed, moderated Facebook group

וחיברנו אותן באמצעות קבוצת פייסבוק סגורה ומונחית,

that we kept open for a month.

אותה ניהלנו במשך חודש.

What we wanted to do

מה שרצינו לעשות

was to give them a place to engage with genuine curiosity and openness.

זה לתת להן מרחב לחיבור מתוך פתיחות וסקרנות אמיתית.

And we wanted to support them in building relationships,

ורצינו לתמוך בהן ביצירת קשרים,

not just with each other but with us as journalists.

לא רק זו עם זו, אלא גם איתנו העיתונאים.

And then we wanted to supply facts and information --

רצינו גם לספק עובדות ומידע,

facts and information that they could actually receive and process

מידע שהן יכולות לבטוח בו

and use to undergird their conversations.

ולהשתמש בו כדי לבסס עליו את השיח.

And so as a prelude to this conversation,

כמהלך מקדים לשיחה הזו,

the first step in what we call dialogue journalism,

כצעד הראשון של מה שאנחנו מכנים עיתונאות-שיח,

we asked what they thought the other side thought of them.

שאלנו את המשתתפות מה הן חושבות שהצד השני חושב עליהם.

So when we asked the Trump supporters from Alabama

שאלנו את תומכות טראמפ מאלבמה

what they thought the Clinton supporters in California thought of them,

מה הן חושבות שתומכות קלינטון מקליפורניה חושבות עליהם

this is some of what they said.

והנה כמה מהדברים שהם אמרו:

"They think we are religious Bible thumpers."

״הן חושבות שאנחנו דתיות פנאטיות״.

"That we're backwards and hickish, and stupid."

״שאנחנו מפגרות, כפריות וטיפשות״

״שאצל כולנו מונפים דגלי קונפדרציה בחצר״

"They think that we all have Confederate flags in our yards,

״שאנחנו גזעניות, סקסיסטיות ובורות״

that we're racist and sexist and uneducated."

"They think we're barefoot and pregnant, with dirt driveways."

״הן חושבות שאנחנו הריוניות ויחפות עם כבישי עפר".

״והן חושבות שאנחנו מחזיקות מעצמנו

"And they think we're all prissy butts

and that we walk around in hoop skirts with cotton fields in the background."

ושאנחנו מסתובבות עם חצאיות תפוחות על רקע שדות כותנה״.

And then we asked that same question of the Californians:

ואז שאלנו את המשתתפות מקליפורניה את אותה שאלה:

"What do you think the Alabamians think about you?"

״מה אתן חושבות שתושבות אלבמה חושבות עליכן?״

And they said this: "That we're crazy, liberal Californians."

והן אמרו: ״שאנחנו ליברליות משוגעות מקליפורניה״,

"That we're not patriotic."

״שאנחנו לא פטריוטיות״,

"We're snobby and we're elitist."

״שאנחנו מתנשאות ואליטיסטיות״,

"We're godless and we're permissive with our children."

״שאין לנו אלוהים ואנחנו מתירניות עם הילדים שלנו״,

"And that we're focused on our careers, not our family."

״שאנחנו מרוכזות בקריירה, ולא במשפחה״,

"That we're elitist, pie-in-the-sky intellectuals,

״שאנחנו אליטיסטיות, אינטלקטואליות מרחפות,

rich people, Whole Foods-eating,

״עשירות, קונות ב״הול פודס״ (רשת סופרים יוקרתית),

very out of touch."

״לגמרי מנותקות מהמציאות״.

So by asking questions like this at the start of every conversation

באמצעות שאילת שאלות כאלה בתחילת כל שיחה

and by identifying and sharing stereotypes,

וזיהוי ושיתוף של סטראוטיפים

we find that people -- people on all sides --

אנחנו מגלים שאנשים מכל הצדדים

begin to see the simplistic and often mean-spirited caricatures they carry.

מתחילים להבין את הקריקטורות הפשטניות והמרושעות שיש להם בראש.

And in that --

ובעקבות זאת

after that, we can move into a process of genuine conversation.

אנחנו יכולים לפתוח בתהליך של שיח אמיתי.

So in the two years since that launch -- California/Alabama Project --

בשנתיים שמאז ההשקה של פרוייקט קליפורניה/אלבמה

we've gone on to host dialogues and partnerships

המשכנו לארח שיחות ושיתופי פעולה

with media organizations across the country.

עם ארגוני תקשורת ברחבי ארצות הברית

And they've been about some of our most contentious issues:

והם עסקו בכמה מהנושאים הכי טעונים שלנו:

guns, immigration, race, education.

כלי נשק, הגירה, גזע, חינוך,

And what we found,

ומה שגילינו,

remarkably,

באופן מרשים,

is that real dialogue is in fact possible.

הוא שאכן ניתן לקיים שיח אמיתי.

And that when given a chance and structure around doing so,

וכשיש את ההזדמנות והמבנה המתאים,

many, not all, but many of our fellow citizens

אזרחים רבים -- לא כולם, אבל רבים --

are eager to engage with the other.

צמאים ליצור קשר עם הצד השני.

לעתים קרובות מדי עיתונאים מחריפים מחלוקות

Too often journalists have sharpened divides

in the name of drama or readership or in service to our own views.

כדי לייצר דרמה, להרחיב תפוצה, או בכדי לשרת את הדעות שלנו עצמנו.

And too often we've gone to each side quoting a partisan voice on one side

הרבה פעמים אנחנו מביאים בפני כל צד ציטוטים של דעה קיצונית מצד אחד,

and a partisan voice on the other

ומולה מביאים דעה קיצונית מהצד השני

with a telling anecdotal lead and a pithy final quote,

יחד עם רמיזות בפתיח ושורה תחתונה דעתנית --

all of which readers are keen to mine for bias.

ואת כל אלה הקוראים הופכים להוכחות לדעות הקדומות שלהם.

But our dialogue-based process has a slower pace and a different center.

אבל לתהליך השיח שלנו יש קצב איטי יותר ומוקד שונה

And our work is guided by the principle

העבודה שלנו מודרכת על ידי העקרון לפיו

that dialogue across difference is essential to a functioning democracy,

שיח בין דעות שונות הוא חיוני לדמוקרטיה מתפקדת

and that journalism and journalists have a multifaceted role to play

ושלעיתונות ולעיתונאים יש אחריות מורכבת

in supporting that.

בתמיכה בכך.

So how do we work?

אז איך אנחנו עובדים?

At every stage, we're as transparent as possible

בכל שלב אנחנו שומרים על כמה שיותר שקיפות

about our methods and our motives.

לגבי השיטות והמניעים שלנו.

At every stage, we take time to answer people's questions --

בכל שלב אנחנו משאירים זמן כדי לענות על שאלות המשתתפים,

explain why we're doing what we're doing.

ולהסביר למה אנחנו עושים את מה שאנחנו עושים.

We tell people that it's not a trap:

אנחנו מבטיחים לאנשים שזו לא מלכודת:

no one's there to tell you you're stupid,

אף אחד לא יגיד לך שאתה טיפש,

no one's there to tell you your experience doesn't matter.

אף אחד לא יגיד לך שהניסיון האישי שלך לא רלוונטי.

And we always ask for a really different sort of behavior,

ואנחנו תמיד מבקשים מאנשים סוג אחר לגמרי של התנהגות,

a repatterning away from the reflexive name-calling,

שינוי דפוסים כדי להימנע מהנטייה לשמות גנאי

so entrenched in our discourse

שכל כך חקוקה בשיח שלנו,

that most of us, on all sides, don't even notice it anymore.

עד שרובנו, בכל הצדדים, כבר הפסקנו לשים לב אליה.

So people often come into our conversations a bit angrily.

אנשים רבים מגיעים אל השיחות שלנו ומדברים בכעס:

They say things like, "How can you believe X?"

״איך אתה יכול להאמין לדבר כזה?״

and "How can you read Y?"

״איך אתה מסוגל לקרוא את העיתון הזה?״

and "Can you believe that this happened?"

״אתה מאמין שהדבר הזה קרה?״

But generally, in this miracle that delights us every time,

אבל בדרך כלל, בדרך פלא, שמשמחת אותנו שוב ושוב,

people begin to introduce themselves.

אנשים מתחילים להציג את עצמם,

And they begin to explain who they are and where they come from,

ומתחילים להסביר מי הם, ומאיפה הם באים,

and they begin to ask questions of one another.

והם מתחילים לשאול זה את זה שאלות.

And slowly, over time, people circle back again and again to difficult topics,

ולאט לאט, עם הזמן, אנשים חוזרים שוב ושוב לנושאים טעונים

each time with a little more empathy, a little more nuance,

בכל פעם, עם קצת יותר אמפתיה, קצת יותר דקויות,

a little more curiosity.

קצת יותר סקרנות.

And our journalists and moderators work really hard to support this

העיתונאים והמנחים שלנו עובדים ממש קשה כדי לאפשר את זה

because it's not a debate, it's not a battle,

בגלל שזה לא עימות, זה לא קרב,

it's not a Sunday morning talk show.

זו לא תכנית אקטואליה בטלוויזיה,

It's not the flinging of talking points.

זו לא הטחה של טיעונים,

It's not the stacking of memes and gifs

זו לא הצפה של ״ממים״ או תמונות באינטרנט

or articles with headlines that prove a point.

או מאמרים עם כותרות חד-צדדיות

And it's not about scoring political victories with question traps.

והעניין הוא לא לצבור ניצחונות פוליטיים באמצעות שאלות מכשילות.

So what we've learned is that our state of discord is bad for everyone.

אז מה שלמדנו הוא שהמציאות הקיימת של עימות היא רעה לכולם.

It is a deeply unhappy state of being.

וזאת מציאות ממש קשה,

And people tell us this again and again.

ואנשים חוזרים ואומרים לנו את זה.

They say they appreciate the chance to engage respectfully,

הם אומרים שהם מעריכים את ההזדמנות להידבר מתוך כבוד

with curiosity and with openness,

מתוך סקרנות ופתיחות,

and that they're glad and relieved for a chance to put down their arms.

והם שמחים ומרגישים הקלה מכך שהם יכולים להניח את נשקם.

And so we do our work in direct challenge

אז אנחנו עושים את העבודה שלנו כתגובת נגד

to the political climate in our country right now,

לאקלים הפוליטי העכשווי בארצות הברית

and we do it knowing that it is difficult, challenging work

ואנחנו עושים את זה בידיעה שזו עבודה קשה ומאתגרת

to hold and support people in opposing backgrounds in conversation.

להביא אנשים מרקעים מנוגדים ולתמוך בהידברות ביניהם

And we do it knowing democracy depends on our ability

ואנחנו עושים את זה בידיעה שהדמוקרטיה תלויה ביכולת שלנו

to address our shared problems together.

להתמודד יחד עם הבעיות המשותפות שלנו.

And we do this work by putting community at the heart of our journalistic process,

ואנחנו עושים זאת באמצעות העמדת הקהילה בלב התהליך התקשורתי,

by putting our egos to the side to listen first, to listen deeply,

באמצעות הנחת האגו שלנו בצד כדי להקשיב בתשומת לב,

to listen around and through our own biases,

להקשיב סביב ומבעד לדעות הקדומות שלנו,

our own habits of thought,

להרגלי החשיבה שלנו,

and to support others in doing the same.

וכדי לאפשר לאחרים לעשות את אותו הדבר.

And we do this work

ואנחנו עושים את העבודה הזו

knowing that journalism as an institution is struggling,

בידיעה שמוסד העיתונאות עצמו נמצא במצוקה

and that it has always had a role to play and will continue to have a role to play

אבל שתמיד היה לו ויהיה לו תפקיד

in supporting the exchange of ideas and views.

בתמיכה בהחלפת רעיונות ודעות.

For many of the participants in our groups,

עבור רבים מהמשתתפים בקבוצות שלנו

there are lasting reverberations.

ישנן השלכות מתמשכות.

Many people have become Facebook friends and in-real-life friends too,

אנשים הפכו לחברים בפייסבוק ואפילו חברים בעולם האמיתי

across political lines.

ממחנות פוליטיים יריבים.

After we closed that first Trump/Clinton project,

אחרי שסיימנו את פרוייקט טראמפ/קלינטון הראשון

about two-thirds of the women went on to form their own Facebook group

כשני שלישים מהמשתתפות פתחו לעצמן קבוצת פייסבוק חדשה,

and they chose a moderator from each state

בחרו מנחה מכל מדינה,

and they continue to talk about difficult and challenging issues.

והן ממשיכות לדבר על נושאים קשים ומאתגרים.

People tell us again and again that they're grateful for the opportunity

אנשים חוזרים ואומרים לנו שהם אסירי תודה על ההזדמנות

to be a part of this work,

לקחת חלק בתהליך הזה,

grateful to know that people on the other side aren't crazy,

אסירי תודה על הידיעה שהאנשים בצד השני לא משוגעים,

grateful that they've had a chance to connect with people

אסירי תודה על שהיתה להם את ההזדמנות להתחבר לאנשים

they wouldn't have otherwise talked to.

שאחרת לא היו מדברים איתם.

הרבה ממה שראינו ושלמדנו,

A lot of what we've seen and learned,

למרות שקוראים לפרויקט שלנו ״ספייסשיפ (חללית) מדיה״

despite the fact that we call ourselves Spaceship Media,

הוא לא מדע מסובך:

is not at all rocket science.

If you call people names, if you label them, if you insult them,

אם אתה קורא לאנשים בשמות, אם אתה מתייג אותם או מעליב אותם,

they are not inclined to listen to you.

הם לא נוטים להקשיב לך.

Snark doesn't help, shame doesn't help,

לעג לא עוזר, בושה לא עוזרת,

condescension doesn't help.

התנשאות לא עוזרת.

Genuine communication takes practice and effort

תקשורת כנה דורשת אימון ומאמץ,

and restraint and self-awareness.

ואיפוק ומודעות עצמית.

There isn't an algorithm to solve where we are.

אין אלגוריתם שיפתור את המצב שנקלענו אליו.

Because real human connection is in fact real human connection.

כיוון שחיבור אנושי אמיתי הוא בדיוק זה: חיבור אמיתי בין אנשים

So lead with curiosity,

אז התחילו עם סקרנות,

emphasize discussion not debate,

הדגישו דיון, לא עימות

get out of your silo,

צאו מהבועה שלכם,

because real connection across difference ...

משום שחיבור אמיתי בין שני צדי המתרס

this is a salve that our democracy sorely needs.

זו תרופה שהדמוקרטיה שלנו זקוקה לה בדחיפות.

Thank you.

תודה רבה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)