The science of cells that never get old | Elizabeth Blackburn

מתרגם: Igal Opendik מבקר: hila scherba

Where does the end begin?

היכן מתחיל הסוף?

Well, for me, it all began with this little fellow.

עבורי, הכל התחיל בבחור הקטן הזה.

This adorable organism --

האורגניזם המופלא הזה --

well, I think it's adorable --

לפחות בעיניי הוא מופלא --

is called Tetrahymena and it's a single-celled creature.

שמו טטרהימנה והוא יצור חד-תאי.

It's also been known as pond scum.

הוא גם מוכר בשם "זוהמת הבריכות".

So that's right, my career started with pond scum.

אכן, הקריירה שלי החלה מזוהמת בריכות.

Now, it was no surprise I became a scientist.

לא מפתיע שהפכתי להיות מדענית.

Growing up far away from here,

גדלתי הרחק מכאן,

as a little girl I was deadly curious

בתור ילדה הייתי ממש סקרנית

about everything alive.

לגבי כל דבר חי.

I used to pick up lethally poisonous stinging jellyfish and sing to them.

הייתי אוספת מדוזות רעילות קטלנית ושרה להן.

And so starting my career,

כך, מתחילת הקריירה שלי,

I was deadly curious about fundamental mysteries

הייתי ממש סקרנית לגבי הסוגיות המיסתוריות

of the most basic building blocks of life,

של אבני הבניין הבסיסיות ביותר של החיים,

and I was fortunate to live in a society where that curiosity was valued.

למזלי חייתי בחברה שהעריכה את הסקרנות הזאת.

Now, for me, this little pond scum critter Tetrahymena

דרך היצור הקטן הזה, זוהמת הבריכות, טטרהימנה,

was a great way to study the fundamental mystery

היה לי מאוד נוח לחקור את התעלומה הבסיסית

I was most curious about:

שהכי סיקרנה אותי:

those bundles of DNA in our cells called chromosomes.

צרורות ה-DNA שבתוך התאים הלא הם הכרומוזומים.

And it was because I was curious about the very ends of chromosomes,

כל זאת בגלל שמאוד הסתקרנתי לגבי קצוות הכרומוזומים

known as telomeres.

הנקראים טלומרים.

Now, when I started my quest,

כשרק התחלתי את המחקר,

all we knew was that they helped protect the ends of chromosomes.

כל מה שידענו היה שהם עזרו להגן על קצוות הכרומוזומים.

It was important when cells divide.

זה חשוב לתהליך התפצלות התאים.

It was really important,

ממש חשוב,

but I wanted to find out what telomeres consisted of,

אבל רציתי לגלות ממה הטלומרים מורכבים,

and for that, I needed a lot of them.

לצורך כך, הייתי צריכה כמות גדולה שלהם.

And it so happens that cute little Tetrahymena

ומסתבר כי לטטרהימנה הקטן והחמוד

has a lot of short linear chromosomes,

יש הרבה כרומוזומים קוויים קצרים,

around 20,000,

20,000 בערך,

so lots of telomeres.

זה אומר המון טלומרים.

And I discovered that telomeres consisted of special segments

גיליתי שטלומרים מורכבים מקטעים מיוחדים

of noncoding DNA right at the very ends of chromosomes.

של DNA לא מקודד בדיוק בקצה כל כרומוזום.

But here's a problem.

אבל היתה בעיה.

Now, we all start life as a single cell.

כולנו מתחילים את חיינו בתור תא אחד.

It multiples to two. Two becomes four. Four becomes eight,

הוא מתפצל לשניים, שניים הופכים לארבעה, ארבעה לשמונה, וכן הלאה,

and on and on to form the 200 million billion cells

עד שנוצרים 200 מיליון מיליארדי תאים

that make up our adult body.

אשר מרכיבים את גופינו הבוגר.

And some of those cells have to divide thousands of times.

חלק מתאים אלו מתפצלים אלפי פעמים.

In fact, even as I stand here before you,

למעשה, ברגעים אלו, כשאני עומדת מולכם

all throughout my body, cells are furiously replenishing

תאי גופי מתחדשים ללא הפסק

to, well, keep me standing here before you.

כדי שאוכל להמשיך ולעמוד לפניכם.

So every time a cell divides, all of its DNA has to be copied,

כל פעם שהתא מתפצל, כל ה-DNA שבו מועתק,

all of the coding DNA inside of those chromosomes,

כל ה-DNA המקודד הנמצא בכרומוזומים,

because that carries the vital operating instructions

כי הוא נושא את הוראות ההפעלה החיוניות

that keep our cells in good working order,

שמבטיחות שהתאים שלנו מתפקדים כראוי,

so my heart cells can keep a steady beat,

כך, תאי לבי יכולים לתחזק פעימות סדירות,

which I assure you they're not doing right now,

האמת, הם לא ממש מצליחים בכך כרגע,

and my immune cells

ותאי מערכת החיסון שלי

can fight off bacteria and viruses,

יכולים להלחם נגד חיידקים ווירוסים,

and our brain cells can save the memory of our first kiss

ותאי המוח שלנו יכולים לשמור את זכרון הנשיקה הראשונה

and keep on learning throughout life.

ולהמשיך ללמוד במהלך חיינו.

But there is a glitch in the way DNA is copied.

אולם, העתקת ה-DNA לא מתבצעת באופן מדוייק לגמרי.

It is just one of those facts of life.

זו אחת העובדות של החיים.

Every time the cell divides and the DNA is copied,

כל פעם שהתא מתפצל וה-DNA מועתק,

some of that DNA from the ends gets worn down and shortened,

קצת מ-DNA בקצוות נשחק ומתקצר,

some of that telomere DNA.

קצת מה-DNA בטלומר.

And think about it

תחשבו על זה

like the protective caps at the ends of your shoelace.

כמו על האגלטים בקצוות השרוכים שלכם.

And those keep the shoelace, or the chromosome, from fraying,

והם אלה המונעים את התרפות השרוכים, או הכרומוזום,

and when that tip gets too short, it falls off,

וכאשר האגלט נהיה קצר מידי, הוא נושר,

and that worn down telomere sends a signal to the cells.

והטלומר הנשחק הזה שולח את האות לתא:

"The DNA is no longer being protected."

"ה-DNA איננו מוגן עוד".

It sends a signal. Time to die.

הוא שולח את האות: "זמן למות".

So, end of story.

וכך, סוף סיפור.

Well, sorry, not so fast.

רגע, לא כל כך מהר.

It can't be the end of the story,

לא ייתכן שזהו אכן סוף סיפור,

because life hasn't died off the face of the earth.

כי החיים לא נעלמו מפני כדור הארץ.

So I was curious:

אז תהיתי:

if such wear and tear is inevitable,

אם שחיקה זו בלתי נמנעת,

how on earth does Mother Nature make sure

איך הטבע מוודא

we can keep our chromosomes intact?

שאנחנו משמרים את שלמות הכרומוזומים שלנו?

Now, remember that little pond scum critter Tetrahymena?

זוכרים את היצור הקטן ההוא - זוהמת הבריכות, טטרהימנה?

The craziest thing was, Tetrahymena cells never got old and died.

העובדה המטורפת היא שתאי הטטרהימנה לא מזדקנים ולא מתים.

Their telomeres weren't shortening as time marched on.

הטלומרים שלהם לא מתקצרים עם חלוף הזמן.

Sometimes they even got longer.

לפעמים הם אפילו מתארכים.

Something else was at work,

פועל כאן מנגנון אחר ולא מוכר,

and believe me, that something was not in any textbook.

ותאמינו לי, הוא לא הוזכר באף ספר לימוד.

So working in my lab with my extraordinary student Carol Greider --

אז, במהלך העבודה במעבדה שלי יחד עם הסטודנטית המוכשרת קארול גריידר --

and Carol and I shared the Nobel Prize for this work --

אגב, אנו שותפות לפרס נובל על עבודה זו --

we began running experiments

התחלנו לערוך ניסוים

and we discovered cells do have something else.

וכך גילינו שלתאים אכן יש משהו אחר.

It was a previously undreamed-of enzyme

היה זה אנזים מסוג שלא חלמו עליו קודם

that could replenish, make longer, telomeres,

שמסוגל לחדש, להאריך את הטלומרים,

and we named it telomerase.

וקראנו לו טלומראז.

And when we removed our pond scum's telomerase,

וכשהסרנו את הטלומראז מזוהמת הבריכות,

their telomeres ran down and they died.

הטלומרים שלהם התקצרו עד שהם מתו.

So it was thanks to their plentiful telomerase

לכן, זה בזכות הטלומראז השופע שלהם

that our pond scum critters never got old.

שיצורי זוהמת הבריכות שלנו אף פעם לא מזדקנים.

OK, now, that's an incredibly hopeful message

טוב, זהו מסר מעודד של ממש

for us humans to be receiving from pond scum,

שאנחנו בני האנוש מקבלים מזוהמת הבריכות,

because it turns out

כי מתברר

that as we humans age, our telomeres do shorten,

שככל שאנחנו בני האנוש מזדקנים, הטלומרים שלנו אכן מתקצרים,

and remarkably, that shortening is aging us.

והפלא ופלא, ההתקצרות הזאת מזקינה אותנו.

Generally speaking, the longer your telomeres,

באופן כללי, ככל שהטלומרים ארוכים יותר,

the better off you are.

כך אתם במצב טוב יותר.

It's the overshortening of telomeres

התקצרות-יתר של הטלומרים

that leads us to feel and see signs of aging.

אחראית על כך שאנו חשים ורואים את סימני ההזדקנות.

My skin cells start to die

תאי העור שלי מתחילים למות

and I start to see fine lines, wrinkles.

ואני מתחילה לראות קווים דקים, קמטים.

Hair pigment cells die.

תאי פיגמנט השיער מתים.

You start to see gray.

אז מתחילים לראות שיער שיבה.

Immune system cells die.

תאי מערכת חיסונית מתים.

You increase your risks of getting sick.

אז סיכויי חולי עולים.

In fact, the cumulative research from the last 20 years

למעשה, המחקר המצטבר של 20 השנים האחרונות

has made clear that telomere attrition

הבהיר ששחיקת הטלומרים

is contributing to our risks of getting cardiovascular diseases,

תורמת לסיכויי תחלואה במחלות לב וכלי דם,

Alzheimer's, some cancers and diabetes,

אלצהיימר, מיני סרטן וסכרת.

the very conditions many of us die of.

אלו המחלות שבגללן רבים מאתנו מתים.

And so we have to think about this.

לכן, חייבים לחשוב על זה.

What is going on?

מה קורה?

This attrition,

בגלל השחיקה הזאת,

we look and we feel older, yeah.

אנחנו נראים ומרגישים זקנים, אכן כן.

Our telomeres are losing the war of attrition faster.

הטלומרים שלנו מפסידים בקרב כנגד השחיקה.

And those of us who feel youthful longer,

באלו מאתנו שחווים נעורים זמן רב יותר,

it turns out our telomeres are staying longer

גם הטלומרים, מתברר, נשארים ארוכים יותר

for longer periods of time,

לזמן רב יותר,

extending our feelings of youthfulness

וכך מאריכים את תחושת הנעורים

and reducing the risks of all we most dread

ומפחיתים את סיכוי הדבר שממנו אנו הכי חרדים

as the birthdays go by.

ככל שימי הולדת באים וחולפים להם.

OK,

טוב,

seems like a no-brainer.

נראה פשוט לגמרי.

Now, if my telomeres are connected

אז, אם הטלומרים שלי קשורים

to how quickly I'm going to feel and get old,

לקצב ההזדקנות שלי,

if my telomeres can be renewed by my telomerase,

לו היו הטלומרים שלי יכולים להתחדש באמצעות הטלומראז שלי,

then all I have to do to reverse the signs and symptoms of aging

אז כל מה שאני צריכה כדי להפוך לאחור את סימני ותסמיני ההזדקנות

is figure out where to buy that Costco-sized bottle

זה לברר איפה קונים את הבקבוק הגדול

of grade A organic fair trade telomerase, right?

של הטלומראזים האורגניים המשובחים, נכון?

Great! Problem solved.

מעולה! הבעיה נפתרה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

Not so fast, I'm sorry.

לא כל כך מהר, סלחו לי.

Alas, that's not the case.

אבוי, זה לא עובד ככה.

OK. And why?

טוב, אבל למה לא?

It's because human genetics has taught us

זה מפני שלפי תורת הגנטיקה האנושית,

that when it comes to our telomerase,

כאשר מדובר בטלומראז שלנו,

we humans live on a knife edge.

בני האדם חיים על הקצה.

OK, simply put,

במילים פשוטות,

yes, nudging up telomerase does decrease the risks of some diseases,

נכון, אספקת הטלומראז אכן מפחיתה את סיכויי הופעת מחלות מסויימות,

but it also increases the risks of certain and rather nasty cancers.

אבל זה גם מגביר את סיכויי הופעת סוגים מסוימים ומסוכנים של סרטן.

So even if you could buy that Costco-sized bottle of telomerase,

לכן, אפילו אם הייתם יכולים לקנות בקבוק גדול של טלומראז,

and there are many websites marketing such dubious products,

וקיימים אתרי אינטרנט רבים שמציעים מוצרים מפוקפקים אלה,

the problem is you could nudge up your risks of cancers.

הבעיה היא שאתם עלולים להגביר את סיכוי הופעת סוגי סרטן שונים.

And we don't want that.

זה לא מה שאנו רוצים.

Now, don't worry,

אל דאגה,

and because, while I think it's kind of funny that right now,

כי, אני חושבת שזה די מצחיק שכרגע

you know, many of us may be thinking, "Well, I'd rather be like pond scum," ...

חלקינו אולי חושבים - - "הלוואי והייתי כמו זוהמת הבריכות"

(Laughter)

(צחוק)

there is something for us humans

יש משהו מועיל עבורנו, בני האנוש,

in the story of telomeres and their maintenance.

בסיפורם של הטלומרים והתחזוקה שלהם.

But I want to get one thing clear.

אבל הרשו לי להבהיר דבר אחד.

It isn't about enormously extending human lifespan

לא מדובר בהארכה עצומה של תוחלת החיים של בני אדם

or immortality.

או באל מוות.

It's about health span.

מדובר בהארכת תוחלת הבריאות.

Now, health span is the number of years of your life

תוחלת הבריאות היא סך שנות חייכם

when you're free of disease, you're healthy, you're productive,

בהם אתם נטולי מחלות, אתם בריאים, אתם יצרניים.

you're zestfully enjoying life.

אתם נהנים מכל רגע של חייכם.

Disease span, the opposite of health span,

תוחלת תחלואה היא ההפך מתוחלת הבריאות,

is the time of your life spent feeling old and sick and dying.

זהו זמן חייכם בו אתם חשים זקנים וחולים וגוססים.

So the real question becomes,

לכן, השאלה האמיתית היא --

OK, if I can't guzzle telomerase,

-- אם אינני יכולה להתעסק עם טלומראז,

do I have control over my telomeres' length

האם יש לי שליטה על אורך הטלומרים שלי

and hence my well-being, my health,

וכך על איכות חיי, הבריאות,

without those downsides of cancer risks?

ללא תופעות הלוואי כגון סיכוני הסרטן?

OK?

בסדר?

So, it's the year 2000.

השנה היא שנת 2000.

Now, I've been minutely scrutinizing little teeny tiny telomeres

עד כה חקרתי לי את הטלומרים הקטנטנים בפרטי הפרטים

very happily for many years,

בשמחה במשך שנים רבות,

when into my lab walks a psychologist named Elissa Epel.

כאשר למעבדה שלי נכנסת הפסיכולוגית בשם אליסה אפל.

Now, Elissa's expertise is in the effects of severe, chronic psychological stress

שתדעו, אליסה מתמחה בהשפעות מתח פסיכולוגי כרוני חמור

on our mind's and our body's health.

על בריאות הנפש והגוף שלנו.

And there she was standing in my lab,

והנה, היא עומדת במעבדה שלי,

which ironically overlooked the entrance to a mortuary, and --

שממנה נשקפה הכניסה לחדר המתים, כמה אירוני,

(Laughter)

(צחוק)

And she had a life-and-death question for me.

והיא מפנה כלפי שאלת חיים ומוות:

"What happens to telomeres in people who are chronically stressed?"

"מה קורה לטלומרים באנשים הנתונים למתח כרוני?" --

she asked me.

-- היא שאלה אותי.

You see, she'd been studying caregivers,

תראו, היא חקרה את המטפלים,

and specifically mothers of children with a chronic condition,

בפרט אימהות של ילדים עם מצבים כרוניים,

be it gut disorder, be it autism, you name it --

אם זה מחלות גאסטרו, אם זה אוטיזם, כל דבר --

a group obviously under enormous and prolonged psychological stress.

קבוצה שבוודאי נתונה למתח פסיכולוגי עצום וארוך טווח.

I have to say, her question

אני מודה שהשאלה שלה

changed me profoundly.

שינתה אותי עמוקות.

See, all this time I had been thinking of telomeres

תבינו, כל אותו הזמן אני חשבתי על טלומרים

as those miniscule molecular structures that they are,

בתור צירופים מולקולריים זהירים, מה שהם באמת,

and the genes that control telomeres.

ועל הגנים שמאפיינים את הטלומרים.

And when Elissa asked me about studying caregivers,

אבל, כשאליסה הציעה לחקור את המטפלים,

I suddenly saw telomeres in a whole new light.

לפתע ראיתי את הטלומרים באור חדש לגמרי.

I saw beyond the genes and the chromosomes

השקפתי אל מעבר לגנים והכרומוזומים,

into the lives of the real people we were studying.

לתוך חייהם של אנשים בשר ודם שאותם חקרנו.

And I'm a mom myself,

ואני בעצמי, בהיותי אם,

and at that moment,

באותו הרגע,

I was struck by the image of these women

פקדה אותי תמונה של אותן הנשים

dealing with a child with a condition

שמטפלות בילדים במצב חמור,

very difficult to deal with, often without help.

התמודדות קשה מאוד, לעתים קרובות ללא כל עזרה.

And such women, simply,

והנשים הללו, למעשה,

often look worn down.

לעתים קרובות נראו שחוקות.

So was it possible their telomeres were worn down as well?

היתכן אפוא שגם הטלומרים שלהן היו שחוקים?

So our collective curiosity went into overdrive.

כך, הסקרנות המשותפת שלנו התוותה את המשך המחקר.

Elissa selected for our first study a group of such caregiving mothers,

אליסה הרכיבה למחקרינו הראשון את קבוצת האימהות המטפלות הללו,

and we wanted to ask: What's the length of their telomeres

ורצינו לברר: מהו אורכם של הטלומרים שלהן

compared with the number of years that they have been caregiving

ביחס למספר שנות הטיפול

for their child with a chronic condition?

שהעניקו לילדיהן במצב כרוני חמור?

So four years go by

חלפו ארבע שנים,

and the day comes when all the results are in,

ומגיע היום שכל התוצאות לפנינו,

and Elissa looked down at our first scatterplot

ואליסה הסתכלה על תדפיס העקומה ההראשונה שלנו

and literally gasped,

והיתה ממש פעורת פה,

because there was a pattern to the data,

כי נגלה דפוס ברור שנבע ממידע שאספנו,

and it was the exact gradient that we most feared might exist.

היה שם יחס ברור שמקיומו הרי כה חרדנו.

It was right there on the page.

הוא היה מונח לפנינו, מודפס על גבי הדף.

The longer, the more years that is,

ככל ששנים רבות יותר,

the mother had been in this caregiving situation,

האם היתה במצב הענקת הטיפול,

no matter her age,

ללא קשר לגילה,

the shorter were her telomeres.

כך הטלומרים שלה היו קצרים יותר.

And the more she perceived

וככל שהיא תפסה את מצבה כמתח גדול יותר,

her situation as being more stressful,

the lower was her telomerase and the shorter were her telomeres.

ערכי הטלומראז שלה היו נמוכים יותר והטלומרים קצרים יותר.

So we had discovered something unheard of:

גילינו משהו שלא נצפה קודם לכן:

the more chronic stress you are under, the shorter your telomeres,

ככל שאתם תחת מתח כרוני גדול יותר, כך הטלומרים שלכם קצרים יותר,

meaning the more likely you were to fall victim to an early disease span

הווה אומר שקיים סיכון רב יותר להופעת תחלואה מוקדמת יותר

and perhaps untimely death.

ואולי אף מוות בטרם עת.

Our findings meant that people's life events

הממצאים שלנו הראו שארועי החיים של בני אדם

and the way we respond to these events

ואופי התגובה שלנו לארועים אלה

can change how you maintain your telomeres.

עשוים לשנות את אופן התחזוקה של הטלומרים שלכם.

So telomere length wasn't just a matter of age counted in years.

אז, אורך הטלומרים לא נגזר מגיל האדם בלבד.

Elissa's question to me,

השאלה שאליסה הפנתה עלי

back when she first came to my lab, indeed had been a life-and-death question.

כשבאה למעבדה שלי בפעם הראשונה, אכן היתה שאלת חיים ומוות.

Now, luckily, hidden in that data there was hope.

עכשיו, למזלינו, בתוך הממצאים האלה היתה חבוייה גם תקווה.

We noticed that some mothers,

שמנו לב שחלק מן האמהות,

despite having been carefully caring for their children for many years,

למרות שהעניקו טיפול מסור רב שנים לילדיהן,

had been able to maintain their telomeres.

הצליחו לשמר את האורך הסביר של הטלומרים שלהן.

So studying these women closely revealed that they were resilient to stress.

מחקר ממוקד בנשים אלו גילה שהן היו עמידות בפני מתח.

Somehow they were able to experience their circumstances

איכשהו הן היו מסוגלות לחוות את מצבם

not as a threat day in and day out

לא כאיום קיומי יום-יומי,

but as a challenge,

אלא כאתגר,

and this has led to a very important insight for all of us:

וזה הוביל להארה חשובה מאוד עבור כולנו:

we have control over the way we age

יש לנו שליטה על אופן ההזדקנות,

all the way down into our cells.

כל הדרך עד לרמת התאים שלנו.

OK, now our initial curiosity became infectious.

טוב, הסקרנות הראשונית שלנו נהיתה מדבקת.

Thousands of scientists from different fields

אלפי המדענים מתחומים שונים

added their expertise to telomere research,

תרמו מנסיונם לחקר הטלומרים,

and the findings have poured in.

והממצאים זרמו.

It's up to over 10,000 scientific papers and counting.

נכתבו מעל 10,000 מאמרים מדעיים, והיד עוד נטויה

So several studies rapidly confirmed our initial finding

מספר מחקרים אישררו במהרה את ממצאינו

that yes, chronic stress is bad for telomeres.

שאכן, מתח כרוני רע לטלומרים.

And now many are revealing

כעת רבים מגלים

that we have more control over this particular aging process

שיש לנו יותר שליטה על תהליך ההזדקנות הזה

than any of us could ever have imagined.

מאשר אי פעם יכולנו לדמיין.

A few examples:

כמה דוגמאות:

a study from the University of California, Los Angeles

מחקר שנערך באונ' קליפורניה, בלוס אנג'לס

of people who are caring for a relative with dementia, long-term,

באנשים שבמשך תקופה ארוכה טיפלו בקרובי משפחה הסובלים מדמנציה

and looked at their caregiver's telomere maintenance capacity

תוך אומדן כושר התחזוקה של הטלומרים,

and found that it was improved

מצא שהכושר הזה השתפר

by them practicing a form of meditation

בעקבות תרגילי מדיטציה מסוימים,

for as little as 12 minutes a day for two months.

לפחות 12 דקות ביום במשך חודשיים.

Attitude matters.

היחס כן משנה.

If you're habitually a negative thinker,

אם אתם בעלי אופי חשיבה שלילית,

you typically see a stressful situation with a threat stress response,

אתם בדרך כלל מגיבים למתח כמו למצב של איום,

meaning if your boss wants to see you,

כלומר, אם המנהל קורא לכם לשיחה,

you automatically think, "I'm about to be fired,"

אתם אוטומטית חושבים - - "הוא עומד לפטר אותי",

and your blood vessels constrict,

נימי דם שלכם מתכווצים,

and your level of the stress hormone cortisol creeps up,

ורמת הורמון המתח בשם קורטיזול עולה

and then it stays up,

ונשמרת ברמה גבוהה,

and over time, that persistently high level of the cortisol

ורמת קורטיזול גבוהה שנשמרת לאורך זמן,

actually damps down your telomerase.

למעשה מקטינה את טלומראז שלכם.

Not good for your telomeres.

זה לא טוב לטלומרים.

On the other hand,

מצד שני,

if you typically see something stressful as a challenge to be tackled,

אם בדרך כלל אתם מתייחסים למצבי מתח כאל אתגר שאותו יש לפתור,

then blood flows to your heart and to your brain,

אזי הדם זורם אל ליבכם ומשם למוח,

and you experience a brief but energizing spike of cortisol.

ואתם חווים עלית קורטיזול קצרת-טווח, אך נמרצת.

And thanks to that habitual "bring it on" attitude,

והודות לגישה של "נתמודד ונפתור",

your telomeres do just fine.

הטלומרים שלכם עוברים את זה בשלום.

So ...

לכן...

What is all of this telling us?

מה כל זה מלמדינו?

Your telomeres do just fine.

הטלומרים שלכם שורדים היטב.

You really do have power to change what is happening

באמת יש לכם כוח לשנות מה שקורה

to your own telomeres.

עם הטלומרים שלכם.

But our curiosity just got more and more intense,

אבל הסקרנות שלנו רק הלכה והתגברה,

because we started to wonder,

כי התחלנו לתהות,

what about factors outside our own skin?

מה עם גורמי השפעה החיצוניים?

Could they impact our telomere maintenance as well?

הייתכן שגם להם השפעה על תחזוקת הטלומרים?

You know, we humans are intensely social beings.

אתם יודעים, אנחנו בני האדם ייצורים חברתיים בצורה מובהקת.

Was it even possible that our telomeres were social as well?

הייתכן שגם לטלומרים שלנו אופי חברתי?

And the results have been startling.

תוצאות המחקר היו מהממים.

As early as childhood,

מגיל הרך,

emotional neglect, exposure to violence,

הזנחה רגשית, חשיפה לאלימות,

bullying and racism

ביריונות וגזענות,

all impact your telomeres, and the effects are long-term.

כל אלה משפיעים לרעה על הטלומרים וזוהי פגיעה ארוכת טווח.

Can you imagine the impact on children

דמיינו את הפגיעה בילדים

of living years in a war zone?

שחיים במשך שנים באזורי מלחמה?

People who can't trust their neighbors

לאנשים שלא יכולים לסמוך על שכניהם

and who don't feel safe in their neighborhoods

ושלא מרגישים בטוחים בשכונת מגוריהם

consistently have shorter telomeres.

בעיקביות יש טלומרים קצרים יותר.

So your home address matters for telomeres as well.

כך שגם לכתובת מגוריכם השפעה על הטלומרים.

On the flip side,

מצד שני,

tight-knit communities, being in a marriage long-term,

קהילות מגובשות, נישואים ארוכי-טווח

and lifelong friendships, even,

וכן חברויות ארוכות-טווח, אפילו,

all improve telomere maintenance.

כל אלה משפרים את תחזוקת הטלומרים.

So what is all this telling us?

אז מה כל זה אומר לנו בעצם?

It's telling us that I have the power to impact my own telomeres,

זה אומר שיש לי את הכוח להשפיע על הטלומרים שלי,

and I also have the power to impact yours.

ויש לי גם את הכוח להשפיע על הטלומרים שלך.

Telomere science has told us just how interconnected we all are.

מדע הטלומרים גילה לנו עד כמה כולנו קשורים אחד לשני.

But I'm still curious.

אבל, אני עדיין מסוקרנת.

I do wonder

אני עדיין תוהה

what legacy all of us

מהי הירושה שכולנו

will leave for the next generation?

נשאיר לדורות הבאים?

Will we invest

האם נשקיע

in the next young woman or man

בנערה או נער

peering through a microscope at the next little critter,

שמתבוננים דרך עינית המיקרוסקופ ביצור הקטן הבא,

the next bit of pond scum,

בקטע של זוהמת הבריכות הבאה,

curious about a question we don't even know today is a question?

סקרנים לגבי שאלה שאפילו לא מוכרת לנו עדיין ?

It could be a great question that could impact all the world.

זו עשויה להיות שאלה משמעותית אשר תשפיע עמוקות על העולם.

And maybe, maybe you're curious about you.

ואולי, רק אולי, הינכם סקרנים לגבי עצמכם.

Now that you know how to protect your telomeres,

כעת, כשאתם יודעים כיצד לשמר את הטלומרים שלכם,

are you curious what are you going to do

האם אתם סקרנים מה תעשו

with all those decades of brimming good health?

עם כל אותם העשורים של בריאות טובה?

And now that you know you could impact the telomeres of others,

וכעת, כשאתם יודעים שביכולתכם להשפיע על הטלומרים של אחרים,

are you curious

האם הינכם סקרנים

how will you make a difference?

איך תגרמו לשינוי?

And now that you know the power of curiosity to change the world,

וכעת, כשאתם מכירים בכוח של הסקרנות לשנות את העולם,

how will you make sure that the world invests in curiosity

איך תוודאו שהעולם משקיע בסקרנות

for the sake of the generations that will come after us?

למען הדורות שיבואו אחרינו?

Thank you.

תודה רבה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)