The stories behind The New Yorker's iconic covers | Françoise Mouly

מתרגם: Alon Alboher מבקר: Ido Dekkers

So 24 years ago,

לפני 24 שנים,

I was brought to The New Yorker

הביאו אותי לניו יורקר

as art editor

כעורכת אומנות,

to rejuvenate

כדי לרענן

what had by then become a somewhat staid institution

את מה שהפך עד אז למוסד די מתון,

and to bring in new artists

כדי לגייס אמנים חדשים

and to try to bring the magazine from its ivory tower

וכדי לנסות להוריד את המגזין ממגדל השנהב שלו

into engaging with its time.

שיוכל להיות יותר עכשווי.

And it was just the right thing for me to do

וזה היה בדיוק הדבר הכי נכון בשבילי,

because I've always been captivated by how an image can --

בגלל שאני תמיד נשביתי באיך שתמונה יכולה --

a simple drawing --

ציור פשוט --

can cut through the torrent of images that we see every single day.

יכול להתבלט בצורה חותכת דרך מבול המראות שאנו רואים בכל יום.

How it can capture a moment,

איך הוא יכול לתפוס את הרגע,

how it can crystallize a social trend or a complex event

איך הוא יכול לגבש טרנד או אירוע מאוד מורכב

in a way that a lot of words wouldn't be able to do --

בדרך כזו שהרבה מאוד מילים לא יצליחו לעשות --

and reduce it to its essence and turn it into a cartoon.

ואיך אפשר לצמצם את המהות שלו ולהפוך אותו לקריקטורה.

So I went to the library

אז הלכתי לספרייה

and I looked at the first cover drawn by Rea Irvin in 1925 --

והסתכלתי בשער הראשון שציירה ריה ארווין בשנת 1925 --

a dandy looking at a butterfly through his monocle,

איש גנדרן שמביט בפרפר דרך המשקף שלו,

and we call it Eustace Tilley.

ואנו קוראים לדמות הזו יוסטס טילי.

And I realized that as the magazine had become known

והבנתי שכפי שהמגזין נהיה מוכר

for its in-depth research and long reports,

בזכות המחקר העמוק שלו והדיווחים הארוכים,

some of the humor had gotten lost along the way,

חלק מההומור שלו אבד בדרך.

because now often Eustace Tilley was seen as a haughty dandy,

בגלל שכיום לעיתים קרובות אנו רואים ביוסטס טילי כגנדרן יהיר,

but in fact, in 1925,

אבל למעשה, בשנת 1925,

when Rea Irvin first drew this image,

כאשר ריה ארווין צייר את התמונה,

he did it as part of a humor magazine

הוא עשה זאת כחלק ממגזין הומוריסטי

to amuse the youth of the era,

כדי לשעשע את הצעירים של אותה התקופה,

which was the flappers of the roaring twenties.

שאלה היו ה"פלפריות" (צעירות תוססות) של שנות ה20 הקולניות.

And in the library,

ובספרייה,

I found the images that really captured the zeitgeist

מצאתי את התמונה שממש תפסה את רוח התקופה

of the Great Depression.

של "השפל הגדול".

And it showed us not just how people dressed

והיא הראתה לנו, לא רק איך אנשים התלבשו

or what their cars looked like,

או באילו מכוניות הם נסעו,

but also what made them laugh,

אלא גם מה גרם להם לצחוק,

what their prejudices were.

ומה היו הדעות הקדומות שלהם.

And you really got a sense

ואתה ממש יכול לקבל תחושה

of what it felt like to be alive in the '30s.

של איך זה הרגיש להיות בחיים בשנות ה30.

So I called on contemporary artists,

אז יצרתי קשר עם אמנים מודרנים,

such as Adrian Tomine here.

כמו אדריאן טומין כאן.

I often call on narrative artists --

לעיתים קרובות הייתי יוצרת קשר עם אמנים סיפוריים --

cartoonists, children's book authors --

ציירי קומיקס, אמני ספרי ילדים --

and I give them themes such as,

והייתי נותנת להם נושא כללי כגון,

you know, what it's like to be in the subway,

איך זה מרגיש להיות ברכבת התחתית,

or Valentine's Day,

או ביום האוהבים,

and they send me sketches.

והם היו שולחים לי סקיצות.

And once the sketches are approved by the editor,

וברגע שהסקיצות היו מאושרת ע"י העורך,

David Remnick,

דיוויד רמניק,

it's a go.

יש אישור לרוץ עם זה.

And I love the way

ואני אוהבת את הדרך

those images are actually not telling you what to think.

שהתמונות האלה למעשה לא מספרות לך מה אתה חושב,

But they do make you think,

אבל הן כן גורמות לך לחשוב,

because the artist is actually --

כי האמן בעצם --

it's almost a puzzle;

זה קצת כמו פאזל;

the artist is drawing the dots,

האמן בעצם רק מצייר נקודות,

and you, the reader, have to complete the picture.

ואתה, הקורא, חייב לחבר אותן וליצור תמונה.

So to get this image on the left by Anita Kunz,

אז כדי להבין את התמונה הזו שבצד שמאל שצויירה ע"י אניטה קונץ,

or the one on right by Tomer Hanuka,

או זו שמצד ימין שצויירה ע"י תומר חנוכה,

you have to play spot the differences.

אתה חייב לשחק "מצא את ההבדלים".

And it is something that ...

וזה משהו ש...

It's really exciting to see

זה מאוד מרגש לראות

how the engagement with the reader ...

איך ההתעסקות עם הקורא...

how those images really capture --

איך התמונות האלה ממש לוכדות --

play with the stereotypes.

שחקו עם הסטריאוטיפים.

But when you get it,

אבל כשאתם מבינים את זה,

it rearranges the stereotypes that are in your head.

זה מסדר מחדש את הסטריאוטיפים שנמצאים בראש שלכם.

But the images don't just have to show people,

אבל התמונות לא חייבות רק להראות אנשים,

sometimes it can be a feeling.

לפעמים הן מציגות תחושה.

Right after September 11,

ישר אחרי אירועי ה11 בספטמבר,

I was at a point,

הייתי בנקודה,

like everybody else,

בדיוק כמו כל אחד אחר,

where I really didn't know how to deal with what we were going through,

שממש לא ידעתי איך להתמודד עם כל מה שעבר עלינו,

and I felt that no image could capture this moment,

והרגשתי ששום תמונה לא תוכל לתפוס את הרגע הזה,

and I wanted to just do a black cover,

ורק רציתי שהשער יהיה שחור,

like no cover.

כאילו אין בכלל שער.

And I talked to my husband, cartoonist Art Spiegelman,

ודיברתי עם בעלי, הקריקטוריסט ארט שפיגלמן,

and mentioned to him that I was going to propose that,

והזכרתי בפניו שאני הולכת להציע שער שכזה,

and he said, "Oh, if you're going to do a black cover,

והוא אמר "אה, אם את כבר עושה שער שחור,

then why don't you do the silhouette of the Twin Towers,

"אז למה שלא תוסיפי צלליות של מגדלי התאומים,

black on black?"

בצבע שחור על הרקע השחור?"

And I sat down to draw this,

והתיישבתי כדי לצייר את זה,

and as soon as I saw it,

וברגע שראיתי את זה,

a shiver ran down my spine

קיבלתי צמרמורת בגבי

and I realized

והבנתי

that in this refusal to make an image,

שבסירוב הזה לייצר תמונה,

we had found a way to capture loss

מצאנו דרך לתפוס את האובדן

and mourning

ואת האבל

and absence.

ואת החסך.

And it's been a profound thing that I learned in the process --

וזה היה דבר מאוד עמוק שלמדתי בתהליך --

that sometimes some of the images that say the most

שלפעמים התמונות שאומרות הכי הרבה

do it with the most spare means.

עושות את זה עם האמצעים הכי דלים.

And a simple image can speak volumes.

ותמונה פשוטה יכולה לדבר בקול רם.

So this is the image that we published by Bob Staake

זו התמונה שפירסם בוב סטק

right after the election of Barack Obama,

מיד אחרי שברק אובמה נבחר לנשיא,

and captured a historic moment.

והוא תפס רגע היסטורי.

But we can't really plan for this,

אבל אנחנו לא באמת יכולים לתכנן לזה,

because in order to do this,

בגלל שכדי לעשות משהו כזה,

we have to let the artist experience the emotions that we all feel

אנחנו חייבים לתת לאמן להרגיש את הרגשות שכולנו מרגישים

when that is happening.

בזמן שזה קורה.

So back in November 2016,

אז בחזרה לנובמבר 2016,

during the election last year,

במהלך הבחירות שהתקיימו בשנה שעברה,

the only image that we could publish was this,

התמונה היחידה שיכלנו לפרסם הייתה זו,

which was on the stand on the week that everybody voted.

שהייתה בכל דוכן עיתונים במהלך כל השבוע שאנשים הצביעו.

(Laughter)

(הקהל צוחק)

Because we knew somebody would feel this --

בגלל שידענו שמישהו ירגיש את זה --

(Laughter)

(הקהל צוחק)

when the result of the election was announced.

כשתוצאות הבחירות הוכרזו.

And when we found out the result,

וכשגילינו מה היו תוצאות הבחירות,

we really were at a loss,

היינו פשוט אבודים,

and this is the image that was sent by Bob Staake again,

וזו התמונה ששלח בוב סטק שוב,

and that really hit a chord.

והיא באמת פגעה בול.

And again,

ושוב,

we can't really figure out what's going to come next,

אנחנו לא באמת יכולים לנחש מה הולך להגיע בעתיד,

but here it felt like we didn't know how to move forward,

אבל פה הרגשנו שאנו לא יודעים איך להמשיך ולהתקדם,

but we did move forward,

ובכל זאת התקדמנו,

and this is the image that we published after Donald Trump's election

וזו התמונה שפירסמנו אחרי הניצחון של דונאלד טראמפ

and at the time of the Women's March

ובזמן צעדת הנשים

all over the US.

בכל ארצות הברית.

So over those 24 years,

אז במהלך כל אותם 24 השנים,

I have seen over 1,000 images come to life week after week,

ראיתי מעל ל1,000 תמונות מתעוררות לחיים שבוע אחר שבוע,

and I'm often asked which one is my favorite,

ולעיתים קרובות נשאלתי "מי האהובה עלי ביותר?",

but I can't pick one

אבל אני לא יכולה לבחור,

because what I'm most proud of is how different every image is,

בגלל שהדבר שאני הכי גאה בו זה איך כל תמונה שונה לחלוטין

one from the other.

אחת מהשנייה.

And that's due to the talent and the diversity

וזה בזכות הכישרון והגיוון

of all of the artists that contribute.

של כל האמנים שתורמים לעבודה.

And now, well,

ועכשיו, טוב...

now, we're owned by Russia,

עכשיו אנחנו בבעלות רוסיה,

so --

אז --

(Laughter)

(הקהל צוחק)

In a rendering by Barry Blitt here,

בתמונה שרינדר ברי בליט פה,

Eustace has become Eustace Vladimirovich Tilley.

יוסטס הפך, יוסטס ולדימירוביץ' טילי.

And the butterfly is none other than a flabbergasted Donald Trump

והפרפר הוא לא אחר מאשר דונאלד טארמפ בפנים נדהמות

flapping his wings,

מנופף בכנפיו,

trying to figure out how to control the butterfly effect,

מנסה להבין איך לשלוט באפקט הפרפר,

and the famed logo that was drawn by Rae Irvin in 1925

והלוגו המפורסם שצוייר ע"י ריה ארווין בשנת 1925

is now in Cyrillic.

מופיע כעת באותניות רוסיות.

So, what makes me really excited about this moment

אז מה שהופך אותי לנרגשת ממש בנוגע לרגע הזה

is the way that ...

זו הדרך שבה...

You know, free press is essential to our democracy.

אתם יודעים, העיתונות החופשית היא הכרחית לדמוקרטיה.

And we can see from the sublime to the ridiculous

ואנו יכולים לראות מהנשגב למגוכח,

that artists can capture what is going on

שאמנים יכולים ללכוד את כל שמתרחש

in a way that an artist

בדרך כזו שאמן

armed with just India ink and watercolor

שחמוש רק בדיו או בצבעי מים

can capture and enter into the cultural dialogue.

מצליחים ללכוד ולהיכנס לדיאלוג התרבותי.

It puts those artists at the center of that culture,

וזה שם את אותם אמנים במרכז התרבות הזו,

and that's exactly where I think they should be.

וזה בדיוק איפה שאני חושבת שמקומם.

Because the main thing we need right now is a good cartoon.

בגלל שהדבר הכי חשוב שאנו צריכים כרגע, זו קריקטורה טובה.

Thank you.

תודה רבה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)