Can we solve global warming? Lessons from how we protected the ozone layer | Sean Davis

תרגום: Shlomo Adam עריכה: Nurit Noy

So, I'm a climate scientist,

אני מדען אקלים,

and if this room is representative of the country we live in,

ואם האולם הזה מייצג את הארץ בה אנו חיים,

that means about 60 percent of you, so maybe from about there over,

זה אומר ש-60% מכם, בערך מכאן והלאה,

don't strongly trust me for information on the causes of climate change.

לא ממש מאמינים לי בנוגע לסיבות לשינויי האקלים.

Now, I promise to tell the truth tonight,

אני מבטיח לומר הערב את האמת,

but just to humor that demographic,

אבל רק כדי לרצות את פלח האוכלוסיה הזה,

I've started this talk with a falsehood.

פתחתי את ההרצאה בשקר.

[The Paris Climate Accord is a product of the recognition

[הסכם ועידת פריז מהווה הכרה בכך ששינויי האקלים הם בעיה עולמית...]

that climate change is a global problem ...]

ההצהרה הזאת לא נאמרה ע"י הנשיא אובמה,

This statement was not made by President Obama.

אלא ע"י הנשיא רייגן,

It was made by President Reagan,

והיא לא התייחסה לשינויי האקלים ולהסכם ועידת פריז,

and it wasn't about climate change and the Paris Climate Accord.

It was actually about the Montreal Protocol

אלא דווקא להסכם ועידת מונטריאול

and stratospheric ozone depletion.

ולהידלדלות שכבת האוזון בסטרטוספירה

Now, I'm sure that many of you aren't familiar with this environmental problem,

אני בטוח שרבים מכם לא מכירים את הבעיה הסביבתית הזאת,

but you should be,

אבל כדאי לכם להכירה,

because it's a rare environmental success story.

כי זהו סיפור הצלחה סביבתי נדיר,

And it's worth revisiting,

וכדאי להיזכר בו,

because sometimes, we need to examine the world we've avoided

כי לפעמים עלינו לבחון את העולם שמנענו

in order to find guidance for the choices we make today.

לצורך הדרכה בבחירות שלנו היום.

So let's go back to the 1970s,

הבה נחזור לשנות ה-70 של המאה ה-20,

when some questionable choices were made:

כשהיו כמה העדפות שנויות במחלוקת:

first of all -- hoo -- hairstyles. (Laughs)

קודם כל -- הו! -- סגנונות שיער (צחוק)

Second of all, objectively terrible quantities of hairspray,

שנית, כמויות תרסיס שיער איומות מבחינה אובייקטיבית,

and third, CFCs, chlorofluorocarbons,

ושלישית, סי-אף-סי, כלורופלואורופחמנים,

man-made chemicals that were used as propellant in aerosol spray cans.

כימיקלים מעשה-אדם ששימשו חומר-הדף בפחיות תרסיס.

And see, it turns out these CFCs were a problem

ומסתבר שגזי הסי-אף-סי האלה היוו בעיה

because they were destroying the ozone layer.

כי הם הרסו את שכבת האוזון.

Now I'm sure most of you have heard of the ozone layer,

אני בטוח שמרביתכם שמעתם על שכבת האוזון,

but why does it matter?

אבל מהי חשיבותה?

Well, quite simply, the ozone layer is earth's sunscreen,

בפשטות, שכבת האוזון היא קרם ההגנה של כדור הארץ,

and it's really fragile.

והיא שבירה מאד.

If you could take all of the ozone,

אילו לקחתם את כל האוזון,

which is mostly about 10 to 20 miles up above our heads,

שנמצא ברובו בגובה 15-30 ק"מ מעל ראשינו,

and compress it down to the surface of the earth,

ודחסתם אותו אל פני כדור הארץ,

it would form a thin shell only about two pennies thick,

היתה נוצרת ממנו שכבה דקה בעובי שני מטבעות,

about an eighth of an inch.

כשלושה מילימטרים בערך.

And that thin shell does an amazing amount of work, though.

והמעטפת הדקה הזאת עושה מלאכה עצומה.

It filters out more than 90 percent of the harmful UV radiation

היא מסננת מעל 90% מקרינת העל-סגול המזיקה

coming from the sun.

שמגיעה מהשמש.

And while I'm sure many of you enjoy that suntan that you get

ולמרות שאני בטוח שרבים מכם אוהבים להשתזף

from the remaining 10 percent, it causes a lot of problems:

מ-10 האחוזים הנותרים, הם גורמים להמון בעיות:

cataracts,

קטרקט,

damage to crops,

נזק ליבולים,

damage to immune systems

נזק למערכות החיסוניות

and also skin cancer.

וגם סרטן עור.

It's not an exaggeration

אין זו הגזמה לקבוע

to say that a threat to the ozone layer is a threat to human safety.

שאיום על שכבת האוזון הוא איום על בטחון האנושות.

And actually, ironically, it was human safety

ולמעשה, באופן אירוני, דווקא בטחון האנושות

that motivated the invention of CFCs in the first place.

הוא שגרם מלכתחילה להמצאת הסי-אף-סי.

You see, in the early days of refrigeration,

כי בימים הראשונים של טכנולוגיית הקירור,

refrigerators used toxic and flammable chemicals

השתמשו לקירור בכימיקלים רעילים ודליקים

like propane and ammonia.

כמו פרופן ואמוניה.

For good reason, the refrigeration industry

לתעשיית הקירור היו סיבות טובות

wanted a safe alternative,

לחפש חלופה בטוחה,

and they found that in 1928,

והם מצאו אותה ב-1928

when a scientist named Thomas Midgley

כשמדען בשם תומס מידג'לי

synthesized the first commercially viable CFCs.

יצר את הסי-אף-סי המסחרי הראשון.

And in fact, Midgley famously inhaled CFCs and blew out a candle

ומידג'לי התפרסם בכך ששאף סי-אף-סי וכיבה בעזרתו נר

to demonstrate, at a scientific conference,

כדי להמחיש, בכנס מדעי,

that they were safe and nonflammable.

שזהו גז בטוח ובלתי-דליק.

And in fact, as a scientist, I can tell you there is no way

וכמדען, אני יכול להבטיח לכם שבשום אופן

התעלול הזה לא היה מצליח לכם היום.

you could get away with that kind of antic today.

I mean, wow.

וואו.

But really, at the time,

אבל בזמנו,

CFCs were a really remarkable invention.

הסי-אף-סי היה באמת המצאה מדהימה.

They allowed what we now know as modern-day refrigeration

החומרים האלה נתנו לנו את הקירור המודרני

and air-conditioning and other things.

ואת מיזוג האוויר ועוד.

So it wasn't actually until over 40 years later, in the 1970s,

ורק אחרי יותר מ-40 שנה, בשנות ה-70,

when scientists realized that CFCs would break down high in the atmosphere

מדענים הבינו שהסי-אף-סי מתפרק גבוה באטמוספירה

and damage the ozone layer.

ומזיק לשכבת האוזון.

And this finding really set off a lot of public concern.

הממצא הזה עורר המון דאגה ציבורית

It led, ultimately, to the banning of CFC usage in aerosol spray cans

והוביל לאיסור על השימוש בסי-אף-סי בפחיות תרסיס

in the US and a few other countries in 1978.

בארה"ב ובמספר מדינות נוספות ב-1978.

Now, the story doesn't end there,

זה איננו סוף הסיפור,

because CFCs were used in much more than just spray cans.

כי הסי-אף-סי שימש בהרבה יותר מאשר בפחיות תרסיס בלבד.

In 1985, scientists discovered the Antarctic ozone hole,

ב-1985, מדענים גילו את החור באוזון מעל אנטארקטיקה,

and this was a truly alarming discovery.

וזאת היתה באמת תגלית מדאיגה.

Scientists did not expect this at all.

המדענים בכלל לא צפו את זה.

Before the Antarctic ozone hole,

לפני החור באוזון האנטארקטי,

scientists expected maybe a five or 10 percent reduction

המדענים צפו ירידה של 5-10 אחוזים באוזון במשך מאה שנים.

in ozone over a century.

But what they found over the course of less than a decade

והם גילו שבתוך פחות מעשור אחד

was that more than a third of the ozone had simply vanished,

פחות משליש מהאוזון פשוט נעלם,

over an area larger than the size of the US.

מעל אזור גדול משטח ארה"ב.

And although we now know that CFCs are the root cause of this ozone hole,

ולמרות שהיום ידוע לנו שהסי-אף-סי הוא הגורם היסודי לחור באוזון,

at the time, the science was far from settled.

בזמנו, המדע היה רחוק מהסכמה בנושא.

Yet despite this uncertainty,

אבל למרות אי הוודאות הזאת,

the crisis helped spur nations to act.

המשבר עזר לדרבן את המדינות לפעולה.

So that quote that I started this talk with,

אז הציטטה שבה פתחתי את ההרצאה,

about the Montreal Protocol, from President Reagan --

בנוגע להסכם מונטריאול, מפי הנשיא רייגן --

that was his signing statement when he signed the Montreal Protocol

זאת היתה הצהרתו כשחתם על הסכם מונטריאול,

after its unanimous ratification by the US Senate.

אחרי אישורו פה-אחד בסנאט ארה"ב.

And this is something that's truly worth celebrating.

וזה משהו שבהחלט ראוי להעלותו על נס.

In fact, yesterday was the 30th anniversary of the Montreal Protocol.

למעשה, אתמול היה יום השנה ה-30 להסכם מונטריאול.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

Because of the protocol,

הודות לאותו הסכם,

ozone-depleting substances are now declining in our atmosphere,

חומרים מזיקים לאוזון הולכים ונעלמים מהאטמוספירה שלנו,

and we're starting to see the first signs of healing in the ozone layer.

ואנו מתחילים לראות סימנים ראשונים להחלמת שכבת האוזון.

And furthermore, because many of those ozone-depleting substances

זאת ועוד: בגלל שרבים מהחומרים שמזיקים לשכבת האוזון

are also very potent greenhouse gases,

הם גם גזי חממה חזקים מאד,

the Montreal Protocol has actually delayed global warming

הסכם מונטריאול למעשה דחה את ההתחממות הגלובלית

by more than a decade.

ביותר מעשור שנים.

That's just wonderful.

זה פשוט נפלא,

But I think it's worth asking the question,

אבל לדעתי כדאי לשאול את השאלה,

as we face our current environmental crisis, global warming,

לאור המשבר הסביבתי הנוכחי שלנו, ההתחממות הגלובלית,

what lessons can we learn from Montreal?

אילו לקחים נוכל ללמוד ממונטריאול?

Are there any? I think there are.

האם ישנם כאלה? לדעתי - כן.

[אני לא מאמין בהתחממות הגלובלית]

First, we don't need absolute certainty to act.

ראשית, לא נחוצה לנו וודאות מוחלטת על מנת לפעול.

When Montreal was signed,

כשנחתם הסכם מונטריאול,

we were less certain then of the risks from CFCs

היינו פחות בטוחים לגבי סכנות הסי-אף-סי

than we are now of the risks from greenhouse gas emissions.

מאשר היום, לגבי הסכנות של פליטות גזי החממה.

A common tactic that people who oppose climate action use

גישה נפוצה אצל אנשים שמתנגדים לפעולה אקלימית

is to completely ignore risk and focus only on uncertainty.

היא להתעלם לגמרי מהסכנות ולהתמקד רק בשאלת הוודאות.

But so what about uncertainty?

אז מה אם אין ודאות?

We make decisions in the face of uncertainty all the time,

אנו מקבלים כל הזמן החלטות במצבי אי-ודאות,

literally all the time.

ממש כל הזמן.

You know, I'll bet those of you who drove here tonight,

אני בטוח שכאשר נהגתם לכאן הערב,

you probably wore your seat belt.

חגרתם את חגורת הבטיחות.

And so ask yourself,

שאלו את עצמכם,

did you wear your seat belt because someone told you

האם נחגרתם כי מישהו אמר לכם

with a hundred percent [certainty]

שיש סיכוי של מאה אחוז

that you would get in a car crash on the way here?

שתיקלעו לתאונת כלי-רכב בדרך הנה?

Probably not.

כנראה שלא.

So that's the first lesson.

אז זהו הלקח הראשון.

Risk management and decision making always have uncertainty.

בניהול סיכונים ובקבלת החלטות קיימת תמיד אי-ודאות.

Ignoring risk and focusing only on uncertainty is a distraction.

התעלמות מהסכנה והתמקדות באי-ודאות הן הסחות דעת.

In other words, inaction is an action.

במלים אחרות, חוסר פעולה הוא פעולה.

Second, it takes a village to raise a healthy environment.

שנית, נחוץ כפר שלם כדי לגדל סביבה בריאה.

The Montreal Protocol wasn't just put together by industry and governments

הסכם מונטריאול לא נוסח בידי תעשיות וממשלות

or environmental advocacy groups and scientists.

או קבוצות סביבתניות ומדענים.

It was put together by all of them.

הוא נוסח בידי כל אלה.

They all had a seat at the table,

לכולם היה חלק בעניין.

and they all played an important role in the solution.

כולם מילאו תפקיד חשוב בפתרון הזה.

And I think in this regard,

ולדעתי, מהבחינה הזאת, אנו רואים היום כמה סימנים מעודדים.

we're actually seeing some encouraging signs today.

We see not just environmental groups concerned about climate change

ולא רק ארגוני סביבה מודאגים לגבי שינויי האקלים,

but also civic and religious groups,

אלא גם ארגונים אזרחיים ודתיים,

the military and businesses.

והצבא והעסקים.

So wherever you find yourself on that spectrum,

אז תהיה אשר תהיה ההשקפה שאיתה אתם מזדהים,

we need you at the table,

אנו זקוקים להשתתפותכם.

because if we're going to solve global warming,

משום שאם ברצוננו לפתור את בעיית ההתחממות הגלובלית,

it's going to take actions at all levels,

זה ידרוש פעולה בכל הרמות,

from the individual to the international

מהיחיד ועד לבינלאומי

and everything in between.

וכל מה שבאמצע.

Third lesson:

לקח שלישי:

don't let the perfect be the enemy of the good.

אז תתנו ל"מושלם" להיות האויב של ה"בסדר".

While Montreal has become the brake pedal for stopping ozone depletion,

הסכם מונטריאול היה לדוושת הבלם שעצרה את הידלדלות האוזון,

at its beginning, it was more just like a tap on the brakes.

אבל בשעתו, הוא דמה יותר לנגיעה קלה בבלמים.

It was actually the later amendments to the protocol

למעשה, התיקונים המאוחרים יותר בהסכם

that really marked the decision to hit the brakes on ozone depletion.

הם שהיוו את ההחלטה ללחוץ על בלמי הידלדלות האוזון.

So to those who despair

אז למי שמתייאשים

that the Paris Climate Accord didn't go far enough

בגלל שהסכם פריז לא היה קיצוני מספיק

or that your limited actions on their own won't solve global warming,

או שפעולותיהם הנפרדות והמוגבלות לא יפתרו את ההתחממות הגלובלית,

I say don't let the perfect be the enemy of the good.

אני אומר: אל תניחו ל"מושלם" להיות האויב של ה"בסדר".

And finally, I think it helps us to contemplate the world we've avoided.

ולבסוף, נראה לי שיועיל לנו לחשוב על העולם שמנענו.

[משמאל: עם הסכם מונטריאול מימין: בלעדיו]

Indeed, the world we have avoided by enacting the Montreal Protocol

ואכן, העולם שמנענו בכך שקיבלנו את הסכם מונטריאול

is one of catastrophic changes

הוא עולם של שינויים הרי-אסון לסביבה שלנו ולרווחת המין האנושי.

to our environment and to human well-being.

By the 2030s, we'll be avoiding millions of new skin cancer cases per year

עד שנות ה-30 במאה ה-21 יסתבר שמנענו מיליוני מקרים חדשים של סרטן עור לשנה

with a number that would only grow.

ועוד יותר לאחר מכן.

If I'm lucky, I'll live long enough to see the end of this animation

אם יהיה לי מזל אזכה לראות את סוף ההדמייה הזאת

and to see the ozone hole restored to its natural state.

ואת השתקמות האוזון למצבו הטבעי.

So as we write the story for earth's climate future

אז בכותבנו את סיפור האקלים העתידי של כדור הארץ,

for this century and beyond,

למאה הנוכחית ומעבר לה,

we need to ask ourselves, what will our actions be

עלינו לשאול את עצמנו מה תהיינה הפעולות שבהן ננקוט

so that someone can stand on this stage

כדי שמישהו יוכל לעמוד על הבמה הזאת

in 30 or 50 or a hundred years

בעוד 30, 50 או 100 שנה

to celebrate the world that they've avoided.

ולהזכיר את העולם שממנו הוא ניצל.

Thank you.

תודה לכם.

(Applause)

(מחיאות כפיים)