Colin Grant: The son of a difficult father

מתרגם: Sagi Nishri מבקר: Ido Dekkers

This is a photograph

זוהי תמונתו

of a man whom for many years

של האדם שלאורך שנים רבות

I plotted to kill.

תכננתי להרוג.

This is my father,

זהו אבי,

Clinton George "Bageye" Grant.

קלינטון ג'ורג' 'עין שקית' גראנט.

He's called Bageye because he has

קוראים לו 'עין שקית' מאחר ויש לו

permanent bags under his eyes.

כל הזמן שקיות מתחת לעיניים.

As a 10-year-old, along with my siblings,

בתור ילד בן 10, יחד עם אחיי,

I dreamt of scraping off the poison

חלמתי לגרד רעל

from fly-killer paper into his coffee,

מנייר דביק נגד זבובים לתוך הקפה שלו,

grounded down glass and sprinkling it

לטחון זכוכית ולפזר אותה

over his breakfast,

מעל ארוחת הבוקר שלו,

loosening the carpet on the stairs

לרופף את השטיח על המדרגות

so he would trip and break his neck.

כך שהוא ימעד וישבור את צווארו.

But come the day, he would always

אך בבוא מועד הוא תמיד היה

skip that loose step,

מדלג מעל המדרגה הרופפת ההיא,

he would always bow out of the house

היה תמיד עוזב את הבית

without so much as a swig of coffee

מבלי אפילו לקחת לגימה מהקפה

or a bite to eat.

או חתיכה מהאוכל.

And so for many years,

אם כך, לאורך שנים רבות,

I feared that my father would die

פחדתי שאבי ימות

before I had a chance to kill him.

לפני שתהיה לי אפשרות להרוג אותו.

(Laughter)

(צחוק)

Up until our mother asked him to leave

עד שאמנו ביקשה ממנו לעזוב

and not come back,

ולא לחזור,

Bageye had been a terrifying ogre.

'עין השקית' היה מפלצת מזעזעת.

He teetered permanently on the verge of rage,

הוא כל הזמן היה על סף עצבים,

rather like me, as you see.

ממש כמוני, כפי שאתם רואים.

He worked nights at Vauxhall Motors in Luton

הוא היה עובד בלילות ב-ווקסהול מוטורס בלוטון

and demanded total silence throughout the house,

והיה דורש שקט מוחלט בכל רחבי הבית,

so that when we came home from school

כך שכאשר היינו חוזרים מבית הספר

at 3:30 in the afternoon, we would huddle

ב-3:30 אחרי צהריים, היינו מצטופפים

beside the TV, and rather like safe-crackers,

ליד הטלוויזיה, כמעט כמו מפצחי כספות,

we would twiddle with the volume control knob

היינו מסובבים את ידית הווליום

on the TV so it was almost inaudible.

של הטלוויזיה עד שהיה אפשר בקושי לשמוע.

And at times, when we were like this,

ולפעמים, כשהיינו כך,

so much "Shhh," so much "Shhh"

כל כך הרבה ש-ש-ש, כל כך הרבה ש-ש-ש

going on in the house

היה בתוך הבית

that I imagined us to be like

שדמיינתי לעצמי שאנחנו

the German crew of a U-boat

צוות גרמני על צוללת

creeping along the edge of the ocean

שמזדחלת לאורך קרקעית האוקיאנוס

whilst up above, on the surface,

בעוד שלמעלה, על פני המים,

HMS Bageye patrolled

אוניית הוד מלכותו 'עין שקית' עושה סיור

ready to drop death charges

מוכנה לפסוק דיני מוות

at the first sound of any disturbance.

בצליל ראשון שיטריד אותה.

So that lesson was the lesson that

אז זה היה השיעור

"Do not draw attention to yourself

"לא למשוך תשומת לב לעצמך

either in the home or outside of the home."

בין אם בבית ובין אם מחוצה לו".

Maybe it's a migrant lesson.

אולי זה היה שיעור של מהגרים.

We were to be below the radar,

היינו אמורים להיות תחת הרדאר,

so there was no communication, really,

כך שלא ממש הייתה תקשורת

between Bageye and us and us and Bageye,

בין 'עין השקית' לביננו וביננו לבין 'עין השקית',

and the sound that we most looked forward to,

והצליל שהכי היינו מצפים לו,

you know when you're a child and you want

אתם יודעים כשאתה ילד ואתה רוצה

your father to come home and it's all going to be happy

שהאבא שלך יבוא הביתה שיהיה לכולם שמח

and you're waiting for that sound of the door opening.

ואתה מחכה לצליל הזה של דלת שנפתחת.

Well the sound that we looked forward to

אז הצליל שהיינו מצפים לו

was the click of the door closing,

היה הצליל של הדלת שנסגרת,

which meant he'd gone and would not come back.

מה שמשמעו היה שהוא הלך ולא יחזור.

So for three decades,

אז לאורך שלושה עשורים,

I never laid eyes on my father, nor he on me.

אף פעם לא פגשתי את אבי ולא הוא אותי.

We never spoke to each other for three decades,

מעולם לא דיברנו לאורך שלושה עשורים,

and then a couple of years ago, I decided

ואז לפני כשנתיים החלטתי

to turn the spotlight on him.

להפנות עליו את הזרקור.

"You are being watched.

"אתה תחת פיקוח.

Actually, you are.

באמת.

You are being watched."

אתה תחת פיקוח".

That was his mantra to us, his children.

זו הייתה המנטרה שלו כלפינו, הילדים שלו.

Time and time again he would say this to us.

פעם אחר פעם הוא היה אומר לנו את זה.

And this was the 1970s, it was Luton,

ואלו היו שנות ה-70, זה היה לוטון,

where he worked at Vauxhall Motors,

שבה הוא עבד ב-ווקסהול מוטורס,

and he was a Jamaican.

והוא היה ג'מייקני.

And what he meant was,

וכוונתו הייתה,

you as a child of a Jamaican immigrant

שבתור ילד של מהגר ג'מייקני

are being watched

הינך נמצא תחת פיקוח

to see which way you turn, to see whether

כדי לראות לאן דרכך תפנה, לראות האם

you conform to the host nation's stereotype of you,

תתאים לסטריאוטיפ של האומה שאירחה אותך,

of being feckless, work-shy,

זה של היותך חלש, עצלן,

destined for a life of crime.

שגורלך הוא חיי פשע.

You are being watched,

אתה תחת פיקוח,

so confound their expectations of you.

אז תפתיע אותם.

To that end, Bageye and his friends,

לשם כך, 'עין השקית' וחבריו,

mostly Jamaican,

בעיקר ג'מייקניים,

exhibited a kind of Jamaican bella figura:

הביאו לידי מימוש חוכמה ג'מייקנית אחת:

Turn your best side to the world,

תפנה אל העולם עם הצד הכי טוב שלך,

show your best face to the world.

תראה לעולם את הפנים הכי יפות שלך.

If you have seen some of the images

אם ראיתם תמונות

of the Caribbean people arriving

של אנשי הקריבים שהגיעו

in the '40s and '50s,

בשנות ה-40 וה-50,

you might have noticed that a lot of the men

אתם בטח שמתם לב שגברים רבים

wear trilbies.

לבשו כובעי לבד.

Now, there was no tradition of wearing trilbies in Jamaica.

עכשיו, לא הייתה מסורת של חבישת כובעי לבד בג'מייקה.

They invented that tradition for their arrival here.

הם המציאו את המסורת הזאת עם הגעתם לכאן.

They wanted to project themselves in a way

הם רצו להקרין את עצמם במובן מסוים

that they wanted to be perceived,

שהם רצו שיתפשו אותם,

so that the way they looked

כך שאיך שהם נראו

and the names that they gave themselves

ואילו שמות הם מעניקים לעצמם

defined them.

היו מגדירים את זהותם.

So Bageye is bald and has baggy eyes.

אז 'עין השקית' הוא קרח ובעל שקיות מתחת לעיניים.

Tidy Boots is very fussy about his footwear.

מגפיים מסודרות, היה קפדן ביותר למצב הנעליים שלו.

Anxious is always anxious.

מודאג תמיד מודאג.

Clock has one arm longer than the other.

לשעון יש יד אחת יותר ארוכה מהשנייה.

(Laughter)

(צחוק)

And my all-time favorite was the guy they called Summerwear.

והבחור שאהבתי יותר מכולם היה הבחור שהם קראו לו 'בגדי-קיץ'.

When Summerwear came to this country

כש'בגדי-קיץ' הגיע לארץ הזאת

from Jamaica in the early '60s, he insisted

מג'מייקה בשנות ה-60 המוקדמות, הוא התעקש

on wearing light summer suits,

ללבוש חליפות קיץ קלות,

no matter the weather,

בכל מזג אוויר,

and in the course of researching their lives,

ובמהלך חקירתי של חייהם,

I asked my mom, "Whatever became of Summerwear?"

שאלתי את אמי, "מה קרה ל'בגדי-קיץ'?"

And she said, "He caught a cold and died." (Laughter)

והיא אמרה "הוא הצטנן ומת." (צחוק)

But men like Summerwear

אך אנשים כמו 'בגדי-קיץ'

taught us the importance of style.

לימדו מהי חשיבותו של הסטייל.

Maybe they exaggerated their style

אולי הם הגזימו עם הסטייל שלהם

because they thought that they were not considered

כי הם חשבו שהם לא נחשבים

to be quite civilized,

לאנשים מתורבתים,

and they transferred that generational attitude

והם השליכו את היחס הזה של דורם

or anxiety onto us, the next generation,

או את החרדות שלהם עלינו, הדור הבא,

so much so that when I was growing up,

עד כדי כך שבזמן שגדלתי,

if ever on the television news or radio

אם בחדשות טלוויזיה או רדיו

a report came up about a black person

דיווחו על אדם שחור

committing some crime —

שעבר על החוק -

a mugging, a murder, a burglary —

שוד, רצח, פריצה -

we winced along with our parents,

התכווצנו יחד עם ההורים שלנו,

because they were letting the side down.

כי הם אכזבו את הצד שלנו.

You did not just represent yourself.

אתה לא יצגת רק את עצמך.

You represented the group,

יצגת את הקבוצה,

and it was a terrifying thing to come to terms with,

וזה היה דבר מזעזע לקבל אותו,

in a way, that maybe you were going

במובן מסוים, שאתה אולי היית

to be perceived in the same light.

נתפס באותה צורה.

So that was what needed to be challenged.

אז זה מה שהיה צריך להילחם נגדו.

Our father and many of his colleagues

אבא שלנו והרבה מהקולגות שלו

exhibited a kind of transmission but not receiving.

הפגינו מעין העברה אך לא קבלה.

They were built to transmit but not receive.

הם היו בנויים להעביר אך לא לקבל.

We were to keep quiet.

עלינו היה להיות בשקט.

When our father did speak to us,

כשאבא טרח ודיבר איתנו,

it was from the pulpit of his mind.

זה היה מגובה תודעתו.

They clung to certainty in the belief

הם דבקו בוודאות באמונתם

that doubt would undermine them.

שהספק יחתור תחתיהם.

But when I am working in my house

אך כשאני עובד בבית שלי

and writing, after a day's writing, I rush downstairs

וכותב, אחרי יום של כתיבה, אני ממהר למטה

and I'm very excited to talk about Marcus Garvey or Bob Marley

ואני מאוד מתלהב לדבר על מרקוס גארווי או בוב מארלי

and words are tripping out of my mouth like butterflies

ומילים מחליקות מפי כמו פרפרים

and I'm so excited that my children stop me,

ואני כל כך מתלהב שהילדים שלי עוצרים אותי,

and they say, "Dad, nobody cares."

והם אומרים, "אבא, לאף אחד לאכפת."

(Laughter)

(צחוק)

But they do care, actually.

אבל האמת היא שכן אכפת להם.

They cross over.

הם חוצים את הגבול.

Somehow they find their way to you.

איכשהו הם מוצאים את דרכם אליך.

They shape their lives according to the narrative of your life,

הם מגבשים את חייהם בהתאם לנרטיב של החיים שלך,

as I did with my father and my mother, perhaps,

אולי איך שעשיתי את זה עם האבא והאמא שלי,

and maybe Bageye did with his father.

ואולי איך ש'עין שקית' עשה עם אבא שלו.

And that was clearer to me

וזה היה לי יותר ברור

in the course of looking at his life

ככל שהתבוננתי בחיים שלו

and understanding, as they say,

ומבין, כמו שהם אומרים,

the Native Americans say,

כך אומרים האינדיאנים,

"Do not criticize the man until you can walk

"אל תבקר אדם אחר עד שהלכת

in his moccasins."

עם המוקסינים שלו."

But in conjuring his life, it was okay

אך בהסתכלות על חייו, זה היה בסדר

and very straightforward to portray

ומאוד פשוט להציג

a Caribbean life in England in the 1970s

חיי קריבים באנגליה בשנות ה-70

with bowls of plastic fruit,

עם קערות עם פירות מפלסטיק,

polystyrene ceiling tiles,

אריחי תקרה מפוליסטירן,

settees permanently sheathed

ספות תמיד מכוסות

in their transparent covers that they were delivered in.

בכיסויים השקופים שאיתם הן הגיעו מהחנות.

But what's more difficult to navigate

אבל מה שיותר קשה לנווט הוא

is the emotional landscape

הנוף הרגשי

between the generations,

בין הדורות,

and the old adage that with age comes wisdom

והמשל הישן שעם גיל באה החוכמה

is not true.

אינו נכון.

With age comes the veneer of respectability

עם גיל באות מסיכות הנכבדות

and a veneer of uncomfortable truths.

והמסכות של אמיתות לא נוחות.

But what was true was that my parents,

אבל מה שהיה נכון לגבי ההורים שלי,

my mother, and my father went along with it,

אימי ואבי שלי הלכו עם זה,

did not trust the state to educate me.

הם לא סמכו על המדינה בנוגע לחינוך שלי.

So listen to how I sound.

אז תקשיבו איך אני נשמע.

They determined that they would send me to a private school,

הם היו נחושים לשלוח אותי לבית ספר פרטי,

but my father worked at Vauxhall Motors.

אבל אבא שלי עבד בווקסהול מוטורס.

It's quite difficult to fund a private school education

זה קצת קשה לממן לימודים בבית ספר פרטי

and feed his army of children.

ולהאכיל צבא של ילדים.

I remember going on to the school

אני זוכר שניגשתי לבית הספר

for the entrance exam, and my father said

למבחן קבלה, ואבי אמר

to the priest — it was a Catholic school —

לכומר - זה היה בית ספר קתולי -

he wanted a better "heducation" for the boy,

הוא רצה 'חינוח' יותר טוב לילד שלו,

but also, he, my father,

אבל באותו זמן הוא, האבא שלי,

never even managed to pass worms,

מעולם לא הצליח לעבור "וורמס",

never mind entrance exams.

שלא לדבר על מבחני קבלה.

But in order to fund my education,

אך בכדי לממן את הלימודים שלי,

he was going to have to do some dodgy stuff,

הוא היה צריך לעשות כמה עסקים מפוקפקים,

so my father would fund my education

אז אבא שלי החליט לממן את הלימודים שלי

by trading in illicit goods from the back of his car,

באמצעות סחר לא חוקי מהבגז' של האוטו שלו,

and that was made even more tricky because

וזה היה עוד יותר בעייתי בגלל

my father, that's not his car by the way.

שאבא שלי, זה לא היה האוטו שלו דרך אגב.

My father aspired to have a car like that,

האבא שלי שאף לאוטו כזה,

but my father had a beaten-up Mini,

אבל לאבא שלי היה מיני מעוך,

and he never, being a Jamaican coming to this country,

ומעולם לא, בהיותו ג'מייקני שהיגר למדינה הזאת,

he never had a driving license,

מעולם לא היה לו רישיון נהיגה,

he never had any insurance or road tax or MOT.

מעולם לא היה לו ביטוח או מס כבישים או טסט.

He thought, "I know how to drive;

הוא חשב, "אני יודע לנהוג;

why do I need the state's validation?"

למה אני צריך אסמכתא של המדינה?"

But it became a little tricky when we were stopped by the police,

אבל העניינים הסתבכו כשהמשטרה הייתה עוצרת

and we were stopped a lot by the police,

והמשטרה הייתה עוצרת אותנו הרבה,

and I was impressed by the way

והתלהבתי מהדרך שבה

that my father dealt with the police.

אבא שלי התמודד עם המשטרה.

He would promote the policeman immediately,

הוא באופן מיידי היה מקדם את השוטר,

so that P.C. Bloggs became Detective Inspector Bloggs

כך שהשוטר בלוגס היה הופך לבלש חוקר בלוגס

in the course of the conversation

במהלכה של השיחה

and wave us on merrily.

והיה מנופף לנו לשלום בשמחה.

So my father was exhibiting what we in Jamaica

אבי הציג אם כך למה שבג'מייקה אנחנו

called "playing fool to catch wise."

מכנים "לשחק אותה טיפש בכדי לתפוס חכם".

But it lent also an idea

אבל זה גם הוסיף לרעיון

that actually he was being diminished

שבעצם הוא היה מתכופף

or belittled by the policeman —

או מתגמד על ידי השוטר -

as a 10-year-old boy, I saw that —

כילד בן 10, ראיתי את זה -

but also there was an ambivalence towards authority.

אך כמו כן הייתה אמביוולנטיות לעבר סמכות.

So on the one hand, there was

כך שמצד אחד, היה

a mocking of authority,

לעג לסמכות,

but on the other hand, there was a deference

אך מצד שני, היה כבוד

towards authority,

לסמכות,

and these Caribbean people

ולאנשים הללו מהקאריבים

had an overbearing obedience towards authority,

הייתה צייתנות אדירה לסמכות,

which is very striking, very strange in a way,

וזהו דבר מאוד בולט, מאוד מוזר במובן מסויים,

because migrants are very courageous people.

מכיוון ומהגרים הם אנשים מאוד אמיצים.

They leave their homes. My father and my mother

הם עוזבים את בתיהם. אבי ואימי

left Jamaica and they traveled 4,000 miles,

עזבו את ג'מייקה ונסעו 6000 קילומטר,

and yet they were infantilized by travel.

ועדיין, הם הפכו ילדותיים מהמסע.

They were timid,

הם היו ביישנים,

and somewhere along the line,

ואיפשהו בדרך,

the natural order was reversed.

הסדר הקבוע של הדברים התהפך.

The children became the parents to the parent.

הילדים הפכו להורים.

The Caribbean people came to this country with a five-year plan:

אנשי הקאריביים הגיעו למדינה הזו עם תכנית לחמש שנים:

they would work, some money, and then go back,

הם יעבדו, קצת כסף, ואז יחזרו,

but the five years became 10, the 10 became 15,

אבל חמש שנים הפכו ל 10, 10 הפכו ל 15,

and before you know it, you're changing the wallpaper,

ולפני ששמו לב, מחליפים את הטפטים,

and at that point, you know you're here to stay.

ובנקודה הזו, אתה יודע שאתה כאן בכדי להישאר.

Although there's still the kind of temporariness

אפילו שישנה הרגשת מקריות שכזו

that our parents felt about being here,

שהורינו הרגישו לגבי להיות כאן,

but we children knew that the game was up.

אבל אנחנו הילדים ידענו שזהו סוף המשחק.

I think there was a feeling that

אני חושב שהייתה הרגשה

they would not be able to continue with the ideals

שהם לא יוכלו להמשיך עם האידאלים

of the life that they expected.

של החיים שלהם הם ציפו.

The reality was very much different.

המציאות הייתה מאוד שונה.

And also, that was true of the reality

וזה היה גם נכון לגבי המציאות

of trying to educate me.

הניסיון לחנך אותי.

Having started the process, my father did not continue.

אחרי שהחל את התהליך, אבי לא המשיך.

It was left to my mother to educate me,

זה נשאר בידי אימי לחנך אותי,

and as George Lamming would say,

וכמו שג'ורג' לאמינג יגיד,

it was my mother who fathered me.

זו הייתה אימי שגידלה אותי.

Even in his absence, that old mantra remained:

אפילו בהיעדרו, המנטרה הנושנת נשארה:

You are being watched.

אתה נמצא תחת פיקוח.

But such ardent watchfulness can lead to anxiety,

אבל מודעות קפדנית כל כך מרובה יכולה להביא לחרדה,

so much so that years later, when I was investigating

עד ששנים לאחר מכן, כשהייתי חוקר

why so many young black men

למה כל כך הרבה גברים שחורים

were diagnosed with schizophrenia,

אובחנו כחולים בסכיזופרניה,

six times more than they ought to be,

פי שישה מאשר מה שמצופה,

I was not surprised to hear the psychiatrist say,

לא הופתעתי לשמוע את הפסיכיאטר אומר,

"Black people are schooled in paranoia."

"אנשים שחורים הם מלומדים בפארנויה."

And I wonder what Bageye would make of that.

ואני תוהה מה 'עין שקית' יסיק מכך.

Now I also had a 10-year-old son,

ועכשיו, גם לי היה ילד בן 10,

and turned my attention to Bageye

והסבתי את תשומת ליבי ל'עין שקית'

and I went in search of him.

והלכתי לחפש אותו.

He was back in Luton, he was now 82,

הוא היה עדיין בלוטון, עכשיו כבר בן 82,

and I hadn't seen him for 30-odd years,

ולא ראיתי אותו כבר כ 30 שנה.

and when he opened the door,

וכשהוא פתח את הדלת,

I saw this tiny little man with lambent, smiling eyes,

ראיתי אדם כזה קטן, עם עיניים מחייכות,

and he was smiling, and I'd never seen him smile.

והוא חייך, ומעולם לא ראיתי אותו מחייך.

I was very disconcerted by that.

מאוד התבלבלתי מזה.

But we sat down, and he had a Caribbean friend with him,

אבל התישבנו, והיה עימו חבר קריביאני,

talking some old time talk,

והם דיברו על דברים עברו,

and my father would look at me,

ואבי היה מסתכל עלי,

and he looked at me as if I would

והוא הסתכל עלי כאילו אני

miraculously disappear as I had arisen.

אעלם באורך פלא כשם שהופעתי.

And he turned to his friend, and he said,

והוא פנה לחברו ואמר,

"This boy and me have a deep, deep connection,

"לילד הזה ולי יש חיבור עמוק, עמוק מאוד,

deep, deep connection."

חיבור עמוק מאוד."

But I never felt that connection.

אבל אני מעולם לא הרגשתי אותו.

If there was a pulse, it was very weak

אם היה דופק, הוא היה מאוד חלש

or hardly at all.

או אפילו לא קיים.

And I almost felt in the course of that reunion

וכמעט והרגשתי שבמהלך האיחוד הזה

that I was auditioning to be my father's son.

כמו נמצאתי באודישן לתפקיד הבן של אבי.

When the book came out,

כשהספר יצא לאור,

it had fair reviews in the national papers,

הוא קיבל ביקורות יפות בעיתונים,

but the paper of choice in Luton is not The Guardian,

אבל העיתון הפופולרי בלוטון הוא לא הגארדיאן,

it's the Luton News,

אלא חדשות לוטון,

and the Luton News ran the headline about the book,

וחדשות לוטון פרסם כותרת על הספר,

"The Book That May Heal a 32-Year-Old Rift."

"הספר שאולי ירפא ניתוק בן 32 שנה."

And I understood that could also represent

והבנתי שזה עלול ליצג גם

the rift between one generation and the next,

את הפער והנתק בין דור אחד לזה שבא אחריו,

between people like me and my father's generation,

בין אנשים כמוני לבין אלו מהדור של אבי,

but there's no tradition in Caribbean life

אבל אין מסורת בחיים הקאריביים

of memoirs or biographies.

של ספרי זכרונות או ביוגרפיות.

It was a tradition that you didn't chat about your business in public.

המסורת היא שאתה לא מדבר על עניינים פרטיים בפומבי.

But I welcomed that title, and I thought actually, yes,

אבל אני שמחתי על הכותרת, דווקא חשבתי לעצמי, כן,

there is a possibility that this

ישנה אפשרות שזה

will open up conversations that we'd never had before.

יצית שיחות שלעולם לא ערכנו עד כה.

This will close the generation gap, perhaps.

זה יסגור את פער הדורות, אולי.

This could be an instrument of repair.

זה יכול להיות הכלי לתיקון.

And I even began to feel that this book

ואפילו התחלתי להרגיש שהספר הזה

may be perceived by my father

אולי יראה בעיני אבי

as an act of filial devotion.

כמעשה של מסירות הבן.

Poor, deluded fool.

טיפש מסכן שמשלה את עצמו.

Bageye was stung by what he perceived to be

"שקית עין" הרגיש עקוץ ממה שהוא הרגיש

the public airing of his shortcomings.

כאוורור כל חסרונותיו לעיני הציבור.

He was stung by my betrayal,

הוא נעקץ מהבגידה שלי,

and he went to the newspapers the next day

והוא הלך לעיתונים יום אחרי

and demanded a right of reply,

ודרש תגובה,

and he got it with the headline

והוא קיבל אותה דרך הכותרת

"Bageye Bites Back."

" 'עין שקית' נושך בחזרה."

And it was a coruscating account of my betrayal.

ומדובר היה בשיחזור מהבהב של הבגידה שלי.

I was no son of his.

לא הייתי בנו יותר.

He recognized in his mind that his colors

הוא ראה זאת בדמיונו איך שמו

had been dragged through the mud, and he couldn't allow that.

נגרר בבוץ, והוא לא היה מוכן להרשות זאת.

He had to restore his dignity, and he did so,

הוא היה חייב להחזיר את כבודו, וזה מה שהוא עשה,

and initially, although I was disappointed,

ובהתחלה, למרות שהייתי מאוכזב,

I grew to admire that stance.

גדלתי להעריץ את העמדה הזו.

There was still fire bubbling through his veins,

הייתה עדיין אש שזרמה בעורקיו,

even though he was 82 years old.

אפילו שהיה כבר בן 82.

And if it meant that we would now return

ואם המחיר היה שנחזור

to 30 years of silence,

לעוד 30 שנה של שתיקה,

my father would say, "If it's so, then it's so."

כמו שאבי היה אומר, "אם כך, אז זה כך."

Jamaicans will tell you that there's no such thing as facts,

ג'אמייקנים יגידו לכם שאין דברים כאלו כמו עובדות,

there are only versions.

יש רק גרסאות.

We all tell ourselves the versions of the story

אנחנו נספר לעצמנו את הגרסא של הסיפור

that we can best live with.

שאיתה אנחנו מסוגלים לחיות הכי טוב.

Each generation builds up an edifice

כל דור בונה אידיאל

which they are reluctant or sometimes unable

שהוא אינו מעוניין או לפעמים אינו יכול

to disassemble,

לפרק,

but in the writing, my version of the story

אבל בכתיבת הגרסא שלי, הסיפור

began to change,

החל להשתנות,

and it was detached from me.

והוא היה מנותק ממני.

I lost my hatred of my father.

איבדתי את שנאתי לאבי.

I did no longer want him to die or to murder him,

כבר לא רציתי שהוא ימות או לרצוח אותו,

and I felt free,

והרגשתי חופשי,

much freer than I'd ever felt before.

הרבה יותר חופשי משהרגשתי אי פעם.

And I wonder whether that freedness

ואני תוהה האם החופשיות הזו

could be transferred to him.

יכולה לעבור אליו.

In that initial reunion,

באיחוד הראשוני ההוא,

I was struck by an idea that I had

היכה בי הרעיון שיש לי

very few photographs of myself

מעט מאוד תמונות של עצמי

as a young child.

כילד צעיר.

This is a photograph of me,

זוהי תמונה שלי,

nine months old.

בן תשעה חודשים.

In the original photograph,

בתמונה המקורית,

I'm being held up by my father, Bageye,

אני מורם על ידי אבי, 'עין שקית',

but when my parents separated, my mother

אך כשהורי נפרדו, אימי

excised him from all aspects of our lives.

הוקיעה אותו מכל נבכי חיינו.

She took a pair of scissors and cut him out of every photograph,

היא לקחה זוג מספריים וחתכה אותו מכל תמונה,

and for years, I told myself the truth of this photograph

ובמשך שנים, אמרתי לעצמי שהאמת של התמונה הזו

was that you are alone,

היא שאתה לבד,

you are unsupported.

אתה חסר תמיכה.

But there's another way of looking at this photograph.

אבל ישנה דרך אחרת להסתכל על התמונה הזו.

This is a photograph that has the potential

זוהי תמונה שיש לה את הפוטנציאל

for a reunion,

לאיחוד,

a potential to be reunited with my father,

פוטנציאל להתאחד עם אבי,

and in my yearning to be held up by my father,

ובכמיהתי להיות מוחזק על ידי אבי,

I held him up to the light.

אני החזקתי אותו לכיוון האור.

In that first reunion,

באיחוד הראשוני ההוא,

it was very awkward and tense moments,

היו רגעים מאוד מביכים ולחוצים,

and to lessen the tension,

וכדי להפיג את המתח,

we decided to go for a walk.

החלטנו לצאת להליכה.

And as we walked, I was struck

ובזמן שהלכנו, היכה בי

that I had reverted to being the child

שאני שבתי להיות הילד

even though I was now towering above my father.

אפילו שעכשיו כבר הייתי יותר גבוה מאבי.

I was almost a foot taller than my father.

הייתי גבוה מאבי במעל ל 30 סנטימטרים.

He was still the big man,

הוא עדיין היה האיש הגדול,

and I tried to match his step.

והשתדלתי להתאים את עצמי לצעדיו.

And I realized that he was walking

והבנתי שהוא הולך

as if he was still under observation,

כאילו הוא עדיין הינו תחת פיקוח,

but I admired his walk.

אבל הערצתי את הליכתו.

He walked like a man

הוא הלך כמו גבר

on the losing side of the F.A. Cup Final

הנמצא בצד המפסיד של גמר גביע הפוטבול

mounting the steps to collect his condolence medal.

העולה במדרגות כדי לאסוף את מדליית ההשתתפות שלו.

There was dignity in defeat.

היה כבוד בתבוסה.

Thank you.

תודה רבה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)