The infamous overpopulation bet: Simon vs. Ehrlich - Soraya Field Fiorio

תרגום: Ido Dekkers עריכה: Naama Lieberman

In 1980, two American professors bet $1,000

ב-1980, שני פרופסורים אמריקאים התערבו על 1,000$

on a question with stakes that couldn’t be higher:

בשאלה עם סיכונים שלא יכלו להיות גבוהים יותר:

would the earth run out of resources to sustain a growing human population?

האם לכדור הארץ יגמרו המשאבים לקיים את האוכלוסיה האנושית הגדלה?

One of them was Stanford biologist Paul Ehrlich,

אחד מהם היה הביולוג מסטנפורד פול ארליך,

who wrote the bestselling 1968 book, “The Population Bomb.”

שכתב את הספר רב המכר מ-1968, “פצצת האוכלוסיה.”

The global population had grown rapidly since World War II,

האוכלוסיה הגלובלית גדלה במהירות מאז מלחמת העולם השניה,

and Ehrlich predicted that millions would starve to death

וארליך צפה שמיליונים יגוועו למוות

as the population increased faster than the food supply.

כשהאוכלוסיה תגדל מהר יותר מאספקת המזון.

He drew from the ideas of 18th century economist Thomas Malthus

הוא שאב השראה מרעיונותיו של הכלכלן מהמאה ה-18 תומאס מלתוס

and related work from the 20th century.

ועבודות דומות מהמאה ה-20.

Malthus had posited that population growth,

מלתוס שיער שגידול אוכלוסיה,

if unchecked over time, would always outpace food supply.

אם לא יהיה מבוקר לאורך זמן, תמיד יעקוף את יכולת אספקת המזון.

Through the 1970s, it seemed like Ehrlich was right:

בשנות ה-70 של המאה ה-20, נראה כאילו ארליך צדק:

famines, pollution, and political unrest

רעב, זיהום וחוסר יציבות פוליטי

had many concerned that humanity was on the brink of such a crisis,

גרמו לרבים לדאוג שהאנושות נמצאה על סף משבר כזה,

and some governments considered and even implemented

וכמה ממשלות שקלו ואפילו ישמו

policies to limit population growth.

מדיניות להגבלת גידול האוכלוסיה.

Betting against Ehrlich was Julian Simon, a professor of business and economics.

מהמר נגד ארליך היה ג’וליאן סימון, פרופסור לעסקים וכלכלה.

He analyzed historic data from around the world,

הוא ניתח מידע היסטורי מסביב לעולם,

and found no correlation between a growing population

ולא גילה מתאם בין אוכלוסיה גדלה

and a decrease in standards of living—

והפחתה ברמת החיים --

in fact, he found the opposite.

למעשה, הוא גילה את ההפך.

He argued that Ehrlich’s work, and that of Malthus before him,

הוא טען שהעבודה של ארליך, וזו של מלתוס לפניו,

was based on theoretical calculations,

היתה מבוססת על חישובים תאורטיים,

while the real-world data told a different story.

בזמן שמידע אמתי סיפר סיפור אחר.

But then, he departed from the data himself,

אבל אז, הוא התנתק מהמידע בעצמו,

claiming human ingenuity would always find alternatives

וטען שכושר ההמצאה של האנושות תמיד ימצא חלופות

to compensate for diminishing resources.

כדי לפצות על משאבים פוחתים.

If that seems overly optimistic to you, well, you're not alone.

אם זה נראה לכם אופטימי מדי, ובכן, אתם לא לבד.

Ehrlich and other experts found Simon’s claims preposterous.

ארליך ומומחים נוספים חשבו שהטענות של סימון היו מופרכות.

In June 1980, Simon wrote a scathing article for Science Magazine

ביוני 1980, סימון כתב מאמר נוקב ל-Science Magazine

that incited a heated debate of published articles between the two men.

שהצית דיון ער דרך פרסום מאמרים בין שני האנשים.

Simon said he should have placed a wager against Ehrlich years before,

סימון אמר שהוא היה צריך להתערב עם ארליך שנים קודם לכן,

when Ehrlich ventured that,

כשארליך טען,

“England would not exist in the year 2000.”

ש“אנגליה לא תהיה קיימת בשנת 2000.”

Later that year, Simon called Ehrlich a false prophet

מאוחר יותר באותה שנה, סימון קרא לארליך נביא שקר

and challenged him to a bet.

ואיתגר אותו להתערבות.

Their feud also touched on the debate

המריבה שלהם נגעה גם לוויכוח

about whether to prioritize environmental protections or economic growth,

אם להעדיף הגנה על הסביבה או צמיחה כלכלית.

a key issue in the American presidential race

נושא מרכזי במרוץ הנשיאותי האמריקאי

between Jimmy Carter and Ronald Reagan.

בין ג’ימי קרטר ורונלד רייגן.

After some debate, they set the final terms:

אחרי כמה דיונים, הם קבעו את התנאים הסופיים:

$200 on the price of each of five metals.

200$ למחיר של כל אחת מחמש מתכות.

If the price of the metal decreased or held steady over the next decade,

אם מחיר המתכת ירד או יישאר קבוע בעשור הבא,

Simon won.

סימון יזכה.

If the price increased, Ehrlich won.

אם המחיר יעלה, ארליך יזכה.

Wait, what?

חכו, מה?

Weren’t we talking about overpopulation and famine?

אנחנו לא מדברים על עודף אוכלוסיה ורעב?

What could the price of metals possibly have to do with that?

מה בכלל הקשר של מחירי מתכות לזה?

Well, the reality is that the price of metals may not have been the best choice—

ובכן, המציאות היא שהמחיר של מתכות אולי לא היה הבחירה הטובה ביותר --

many factors impact these prices that have nothing to do with overpopulation.

גורמים רבים משפיעים על המחירים האלה שאין להם קשר לאוכלוסיית יתר.

But their reasoning was as follows: metals are finite natural resources

אבל ההיגיון שלהם היה כזה: מתכות הן משאב טבע סופי

used in all sorts of manufacturing.

בשימוש בכל מיני סוגי יצור.

Ehrlich believed a growing population would consume such finite resources,

ארליך האמין שאוכלוסיה גדלה תצרוך כזה משאב סופי,

and scarcity would drive the prices up.

ומחסור יעלה את המחירים.

Simon thought humanity would find substitutes for the metals,

סימון חשב שהאנושות תמצא תחליפים למתכות,

and the prices would stay stable or even decrease.

והמחיר יישאר יציב או אפילו ירד.

So, what happened?

אז, מה קרה?

The world population continued to increase over the next 10 years,

אוכלוסיית העולם המשיכה לגדול בעשר השנים הבאות,

but the price of all five metals decreased,

אבל המחיר של חמש המתכות ירד,

making Simon the clear winner of a bet that may not have been a great proxy

מה שהפך את סימון למנצח הברור של התערבות שאולי לא הייתה מדד טוב

for the question they were debating, anyway.

לשאלה שעליה התווכחו בכל אופן.

As for the question itself, today,

באשר לשאלה עצמה, היום,

their focus on overpopulation represent a snapshot of history.

המיקוד שלהם על אוכלוסיית יתר התמקד בתמונה רגעית של ההיסטוריה.

Our understanding of what causes starvation and famine has progressed:

ההבנה שלנו את מה שגורם לרעב ולמחסור התקדמה:

we have the resources to support a growing human population,

יש לנו משאבים לתמוך באוכלוסיה אנושית גדלה,

but we’re currently failing to distribute those resources equitably,

אבל אנחנו כרגע נכשלים בהפצת המשאבים האלה באופן שווה.

and changing that should be our priority.

ושינוי של זה צריך להיות העדיפות שלנו.

And we no longer see population size as a primary cause

ואנחנו לא רואים יותר את גודל האוכלוסיה כגורם העיקרי

of environmental degradation and climate change,

להתדרדרות סביבתית ושינוי האקלים,

or limiting population growth as a viable solution to these problems.

או הגבלת גידול האוכלוסיה כפיתרון בר קיימא לבעיות האלו.

Rather, experts largely agree that our focus should be

במקום זאת, מומחים מסכימים באופן כללי שההתמקדות שלנו צריכה להיות

on replacing unsustainable technologies and practices with sustainable ones,

על החלפת טכנולוגיות ומנהגים לא ברי קיימא בכאלה שכן.

and that economic growth and environmental protections

ושצמיחה כלכלית והגנה על הסביבה

don’t have to be at odds.

לא חייבים להיות מנוגדים.

In October 1990, Julian Simon received a check from Paul Ehrlich.

באוקטובר 1990, ג‘וליאן סימון קיבל צ’ק מפול ארליך.

There was no note.

ולא היה פתק.