Why should you read Sylvia Plath? - Iseult Gillespie

תרגום: Ido Dekkers עריכה: Allon Sasson

“From the tip of every branch,

"מקצה כל ענף,

like a fat purple fig,

כמו תאנה סגולה שמנה,

a wonderful future beckoned and winked…

עתיד נפלא אותת וקרץ...

but choosing one meant losing all the rest,

אבל לבחור אחד אומר לאבד את השאר,

and, as I sat there, unable to decide,

וכשישבתי שם, לא מסוגלת להחליט,

the figs began to wrinkle and go black,

התאנים החלו להתקמט ולהשחיר,

and, one by one, they plopped to the ground at my feet.”

ואחת אחת, הן נפלו לקרקע לרגלי."

In this passage from Sylvia Plath’s "The Bell Jar,"

במשפט הזה מ"צנצנת הפעמון" של סילביה פלאת',

a young woman imagines an uncertain future–

אישה צעירה מדמיינת עתיד לא בטוח --

and speaks to the universal fear

ומדברת לפחד האוניברסלי

of becoming paralyzed

של להיות משותקת

by the prospect of making the wrong choice.

על ידי האפשרות לעשות בחירה לא נכונה.

Although she considered other careers,

למרות שהיא שקלה קריירות אחרות,

Plath chose the artist’s way.

פלאת' בחרה בדרך האמנותית.

Poetry was her calling.

שירה היתה הייעוד שלה.

Under her shrewd eye and pen,

תחת עינה ועטה החדים,

everyday objects became haunting images:

עצמים יום יומיים הפכו לתמונות רודפות:

a “new statue in a drafty museum,”

"פסל חדש במוזאון פרוץ לרוחות,"

a shadow in a mirror, a slab of soap.

צל במראה, גוש סבון.

Fiercely intelligent, penetrating and witty,

אינטיליגנטית ביותר, חודרת ושנונה,

Plath was also diagnosed with clinical depression.

פלאת' אובחנה גם בדיכאון קליני.

She used poetry to explore her own states of mind

היא השתמשה בשירה כדי לחקור את מצב הרוח שלה

in the most intimate terms,

במונחים הכי אינטימיים,

and her breathtaking perspectives on emotion,

והפרספקטיבה עוצרת הנשימה שלה בנוגע לרגשות,

nature and art continue to captivate and resonate.

טבע ואמנות המשיכו להקסים ולהדהד.

In her first collection of poems,

באוסף השירה הראשון שלה,

"The Colossus,"

"הקולוסוס,"

she wrote of a feeling of nothingness:

היא כתבה על רגשות של אפסות:

"white: it is a complexion of the mind.”

"לבן: זה גוון העור של התודעה."

At the same time,

באותו זמן,

she found solace in nature,

היא גילתה נחמה בטבע,

from “a blue mist” “dragging the lake,”

מ"ערפל כחול" "גרירת האגם,"

to white flowers that “tower and topple,”

לפרחים הלבנים ש"מתנשאים ונופלים,"

to blue mussels “clumped like bulbs.”

לצדפות הכחולות "נערמות כמו פקעות."

After "The Colossus" she published "The Bell Jar,"

אחרי "הקולוסוס" היא פרסמה את "צנצנת הפעמון,"

her only novel,

הסיפור היחיד שלה,

which fictionalizes the time she spent working for Mademoiselle magazine

שדמיין את הזמן שהיא בלתה בעבודה עבור מגזין מדמואזל

in New York during college.

בניו יורק במהלך הקולג'.

The novel follows its heroine, Esther,

הסיפור עוקב אחרי הגיבורה שלו, אסתר,

as she slides into a severe depressive episode,

כשהיא גולשת לדיכאון חמור,

but also includes wickedly funny and shrewd depictions

אבל גם כולל תאורים ממש מצחיקים ושנונים

of snobby fashion parties and dates with dull men.

של מסיבות אופנה סנוביות ודייטים עם גברים משעממים.

Shortly after the publication of "The Bell Jar,"

מעט אחרי הפרסום של "צנצנת הפעמון,"

Plath died by suicide at age 30.

פלאת' התאבדה בגיל 30.

Two years later, the collection of poems she wrote in a burst of creative energy

שנתיים מאוחר יותר, אוסף הפואמות שהיא כתבה בפרץ של אנרגיה יצירתית

during the months before her death

במהלך החודשים לפני מותה

was published under the title "Ariel."

פורסם תחת השם "אריאל."

Widely considered her masterpiece,

הוא נחשבה ליצירת אמנות באופן גורף,

Ariel exemplifies the honesty and imagination

ואריאל הדגים את הכנות והדמיון

Plath harnessed to capture her pain.

שפלאת' רתמה כדי ללכוד את כאבה.

In one of "Ariel's" most forceful poems,

באחת הפואמות הכי חזקות של "אריאל,"

"Lady Lazarus," she explores her attempts to take her own life through Lazarus,

"ליידי לאזרוס," היא חוקרת את הנסיונות שלה להתאבד דרך לזרוס,

the biblical figure who rose from the dead.

הדמות המקראית שקמה מהמתים.

She writes, “and I a smiling woman/ I am only thirty/

היא כתבה, "ואני אישה מחייכת / אני רק בת שלושים /

And like the cat I have nine times to die.”

וכמו החתול יש לי תשע פעמים למות."

But the poem is also a testament to survival:

אבל הפואמה היא גם עדות להשרדות:

“I rise with my red hair/ And I eat men like air.”

"אני עולה עם שערי האדמוני / ואני אוכלת גברים כמו אויר."

This unflinching language has made Plath an important touchstone

השפה הלא ממצמצת הפכה את פלאת' לאבן בוחן חשובה

for countless other readers and writers

לאין ספור קוראים וכותבים אחרים

who sought to break the silence

שחיפשו דרך לשבור את השתיקה

surrounding issues of trauma, frustration, and sexuality.

שמקיפים נושאים של טראומה, תסכול, ומיניות.

"Ariel" is also filled with moving meditations on heartbreak and creativity.

"אריאל" מלא גם במדיטציות מרגשות על שברון לב ויצירתיות.

The title poem begins “Stasis in darkness/

הפואמה המרכזית מתחילה "קיפאון בחשכה /

Then the substanceless blue/ Pour of tor and distances.”

אז חוסר החומר כחול / מזיגה של תור וריחוק."

This sets the scene for a naked ride on horseback in the early morning—

זה מציב את הבמה לרכיבה ערומה על סוס מוקדם בבוקר --

one of Plath’s most memorable expressions of the elation of creative freedom.

אחת מההבעות הכי זכורות של פלאת' של התעלות החופש היצירתי.

But it is also full of foreboding imagery,

אבל זה גם מלא תמונות מלאות תחושות רעות.

such as “a child's cry” that “melts in the wall”

כמו "בכי ילד" ש"נמס לתוך הקיר"

and a “red/eye, the cauldron of morning.”

ו"עין אדומה, הקלחת של הבוקר."

This darkness is echoed throughout the collection,

החשכה הזו מהדהדת בכל האוסף,

which includes controversial references to the holocaust and the Kamikazes.

שכולל איזכורים שנויים במחלוקת לשואה ולטייסי הקמיקזה.

Even the relics of seemingly happier times are described as crucifying the author:

אפילו השיירים של זמנים שמחים יותר כביכול מתוארים כצולבים את הסופרת:

“My husband and child smiling out of the family photo;

"בעלי וילדי מחייכים מהתמונה המשפחתית;

Their smiles catch onto my skin, little smiling hooks.”

החיוכים שלהם נתפשים בעורי, קרסים קטנים מחייכים".

Her domestic dissatisfaction and her husband’s mistreatment of her

חוסר שביעות הרצון שלה בביתה והיעדר היחס כלפיה מצד בעלה

are constant themes in her later poetry.

הם נושאים חוזרים בשירה שלה.

After her death, he inherited her estate,

אחרי מותה, הוא ירש את אחוזתה,

and has been accused of excluding some of her work from publication.

והואשם בהדרת חלק מהעבודות שלה מפרסומים.

Despite these possible omissions and her untimely death,

למרות ההדרות האפשריות האלו ומותה טרם עת,

what survives is one of the most extraordinary bodies of work

מה ששרד הוא אחד מגופי העבודה הכי יוצאי דופן

by a twentieth century poet.

של משוררים מהמאה העשרים.

While her work can be shocking in its rage and trauma,

בעוד עבודתה יכולה להיות מהממת בזעם ובטראומה שלה,

Plath casts her readers as witnesses–

פלאת' משימה את קוראיה כעדים --

not only to the truth of her psychological life,

לא רק לאמת של החיים הפסיכולוגיים שלה,

but to her astounding ability to express what often remains inexpressible.

אלא גם ליכולת יוצאת הדופן שלה להביע מה שהרבה פעם נשאר בלתי ניתן להבעה.