The rise of modern populism - Takis S. Pappas

תרגום: עריכה: Ido Dekkers

In the mid-1970s, after decades of political turmoil,

באמצע שנות ה70 של המאה ה20, אחרי עשורים של מהומה פוליטית,

Greece finally seemed to be on the path to stability.

יוון נראתה לבסוף על הדרך ליציבות.

With the introduction of a new constitution

עם ההצגה של חוקה חדשה

and negotiations underway to enter European institutions,

ומשא ומתן בדרך להכנס למוסדות הארופאים,

many analysts expected Greek politics

הרבה אנליסטים ציפו שפוליטיקאים יוונים

to follow the pattern of the larger Western world.

ימשיכו בתבנית של העולם המערבי הגדול יותר.

Then in 1981, a political party called PASOK came to power.

ואז ב 1981, מפלגה פוליטית שנקראה פאסוק עלתה בכוחה.

Its charismatic leader Andreas Papandreou railed against the new constitution,

המנהיג הכריזמטי שלה אנדראס פאפאנדראו טען נגד החוקה החדשה,

and accused those in power of “national betrayal.”

והאשים את אלה בשלטון ב"בגידה לאומית."

הוא התנגד לחברות של יוון בנאטו ובאיחוד הארופאי הכלכלי,

Opposing Greece’s membership in NATO and the European Economic Community,

Papandreou promised to govern for the betterment of the “common people"

פאפאנדראו הבטיח לשלוט עבור טובת ה“אנשים הפשוטים”

above all else.

מעל הכל.

He famously declared, “there are no institutions, only the people exist.”

הוא הכריז באופן מפורסם, “אין מוסדות, רק אנשים קיימים.”

Papandreou’s rise to power isn’t a unique story.

עלייתו של פאפאנדראוס לכוח היא לא סיפור יחודי.

In many democratic countries around the world,

בהרבה מדינות דמוקרטיות מסביב לעולם,

charismatic leaders vilify political opponents,

מנהיגים כריזמטיים מכפישים יריבים פוליטיים,

disparage institutions, and claim the mantle of the people.

מחלישים מוסדות, וטוענים למרות האנשים.

Some critics label this approach as authoritarian or fascist,

כמה מבקרים מתייגים את הגישה כאוטוריטרית או פשיסטית,

and many argue that these leaders are using emotions

והרבה טוענים שהמנהיגים האלה משתמשים ברגשות

to manipulate and deceive voters.

להשפיע ולהונות מצביעים.

But whether or not this style of politics is ethical, it's certainly democratic,

אבל בין אם סגנון זה של פוליטיקה הוא אתי או לא, הוא בהחלט דמוקרטי,

and it goes by the name of populism.

והוא נקרא פופוליזם.

The term populism has been around since Ancient Rome,

המונח פופוליזם היה בסביבה מאז רומא העתיקה,

ושורשיו במילה הלטינית “פופולוס” שמשמעה “האנשים.”

and has its roots in the Latin word “populus” meaning “the people."

But since then populism has been used to describe dozens of political movements,

אבל מאז הפופוליזם היה בשימוש כדי לתאר עשרות תנועות פוליטיות,

often with counterintuitive and sometimes contradictory goals.

הרבה פעמים עם מטרות מנוגדות לאינטואיציה ולפעמים סותרות.

Populist movements have rebelled against monarchies, monopolies,

תנועות פופוליסטיות מרדו במונרכיות, במונופולים,

and a wide variety of powerful institutions.

ובמגוון רחב של מוסדות חזקים.

It’s not possible to cover the full history of this term here.

זה לא אפשרי לכסות את כל ההסטוריה של המונח הזה פה.

Instead, we’re focusing on one specific type of populism—

במקום, אנחנו מתמקדים על סוג ספציפי אחד של פופוליזם --

the kind that describes Papandreou’s administration

הסוג שמתאר את המנהל של פאפאנדראו

and numerous other governments over the last 70 years: modern populism.

ואין ספור ממשלות במהלך 70 השנים האחרונות: פופוליזם מודרני.

But to understand how political theorists define this phenomenon

אבל כדי להבין איך תאורתיקנים פוליטיים מגדירים את התופעה הזו

we first need to explore what it’s responding to.

אנחנו צריכים לחקור למה היא מגיבה.

In the aftermath of World War Two,

אחרי מלחמת העולם השניה,

many countries wanted to move away from totalitarian ideologies.

הרבה מדינות רצו להתרחק מאידיאולוגיות טוטליטריות.

They sought a new political system

הן חיפשו מערכת פוליטית חדשה

that prioritized individual and social rights,

ששמה עדיפות על האנשים וזכויות חברתיות,

aimed at political consensus, and respected the rule of law.

כיוונה לקונצנזוס פוליטי, וכיבדה את שלטון החוק.

As a result, most Western nations adopted a longstanding form of government

כתוצאה, רוב מדינות העולם המערבי אימצו את שיטת השלטון הותיקה

called liberal democracy.

שנקראה דמוקרטיה ליברלית.

In this context, “liberal” doesn’t refer to any political party,

בהקשר הזה, “ליברלי” לא מתייחס למפלגה פוליטית,

but rather a type of democracy that has three essential components.

אלא לסוג של דמוקרטיה שיש לה שלושה מרכיבים חיוניים.

First, liberal democracies accept that society

ראשית, דמוקרטיות ליברליות מקבלות שחברה

is full of many, often crosscutting divisions that generate conflict.

מלאה בהרבה חלוקות רוחביות שהרבה פעמים מייצרות קונפליקט.

Second, it requires that society’s many factions

שנית, היא דורשת שהפלגים המרובים של החברה

seek common ground across those divisions.

ימצאו מכנה משותף בין החלוקות האלו.

Finally, liberal democracies rely on the rule of law

לבסוף, דמוקרטים ליברלים מסתמכים על שלטון החוק

and the protection of minority rights,

וההגנה של זכויות המיעוט,

as specified in constitutions and legal statutes.

כמו שמפורט בחוקות וחוקים.

Taken together, these ideals propose

ביחד, האידיאלים האלה מציעים

that tolerance and institutions that protect us from intolerance,

שסובלנות ומוסדות שמגינים עלינו מחוסר סובלנות,

are the bedrock of a functional and diverse democratic society.

הם הבסיס לחברה דמוקרטית מגוונת ופעילה.

Liberal democracies helped bring stability to the nations that adopted them.

דמוקרטיות ליברליות עזרו להביא יציבות לאומות שאימצו אותן.

But like any system of government, they didn’t solve everything.

אבל כמו כל מערכת ממשל, הן לא פותרות הכל.

Among other issues, an ever-increasing wealth gap

בין הנושאים, פער עושר מתרחב

led to underserved communities

הוביל לקהילות מוחלשות

who distrusted both their wealthy neighbors and their political leaders.

שלא סומכות גם על שכנייהם העשירים וגם על המנהיגים הפוליטיים.

In some cases, political corruption further damaged the public's trust.

בכמה מקרים, שחיתות פוליטית פגמה עוד באמון הציבור.

Growing suspicion and resentment around these politicians

חשד גובר וטינה סביב הפוליטיקאים האלה

primed citizens to look for a new kind of leader

מכינה את האזרחים לחפש מנהיג חדש

who would challenge established institutions

שיאתגר מוסדות קיימים

and put the needs of the people first.

וישים את צרכי האנשים קודם.

In many ways, this reaction highlights democracy in action:

בהרבה דרכים, התגובה הזו מראה דמוקרטיה בפעולה:

if the majority of a population feels their interests are underrepresented,

אם רוב האוכלוסיה מרגישה שהאינטרס שלהם לא מיוצג מספיק,

they can elect leaders to change that using existing democratic systems.

הם יכולים לבחור מנהיגים לשנות את זה בשימוש במנגנונים דמוקרטיים קיימים.

But this is where assertive, modern populist candidates can subvert democracy.

אבל פה מועמדים פופוליסטים אסרטיביים מודרניים יכולים לחתור תחת הדמוקרטיה.

פופוליסטים מודרניים מזהים את עצמם כמגלמים את “רצון העם,”

Modern populists identify themselves as embodying the "will of the people,"

and they place those interests

והם ממקמים את האינטרסים האלה

above the institutions that protect individual and social rights.

מעל מוסדות שמגינים על הפרט ועל זכויות האזרח.

Modern populists argue these institutions

פופוליסטים מודרנים טוענים שהמוסדות האלו

are run by a self-serving ruling minority,

מופעלים על ידי מיעוט שולט שמשרת את עצמו,

who seek to control the vast majority of virtuous common people.

שמחפש לשלוט ברוב האנשים הרגילים המוסריים.

As a result, politics is no longer about seeking compromise and consensus

כתוצאה, פוליטיקה לא נוגעת יותר בלחפש פשרה וקונזנזוס

through tolerant democratic institutions.

דרך מוסדות דמוקרטיים סובלנים.

Instead, these leaders seek to overturn what they see as a broken system.

במקום, המנהיגים האלה מחפשים להפוך מה שהם קוראים לו מערכת שבורה.

This means that where a liberal democracy has the utmost respect for institutions

זה אומר שבמקום בו לדמוקרטיה ליברלית יש את הכבוד המלא למוסדות

like courtrooms, free press, and national constitutions,

כמו בתי משפט, עיתונות חופשית, וחוקות לאומיות,

modern populists disparage any establishment that disagrees

פופוליסטיים מודרנים ממעיטים בערכו של כל מוסד שלא מסכים

with the so-called “common will."

עם מה שהם קוראים לו "רצון העם."

Modern populist parties have arisen in many places,

מפלגות פופוליסטיות מודרניות עלו בהרבה מקומות,

but the leaders of these movements are remarkably similar.

אבל המנהיגים של התנועות האלו דומים מאוד.

They’re often charismatic individuals

הם הרבה פעמים אנשים כריזמטיים

who identify themselves as embodying the “will of the people."

שמזהים את עצמם כמגלמים את "רצון העם."

They make exorbitant promises to their supporters,

הם נותנים הבטחות מוגזמות לתומכים בהם,

while casting their opponents as traitors actively undermining the country.

בעודם מסמנים את מתנגדייהם כבוגדים שפועלים אקטיבית לחתור תחת המדינה.

But whether these politicians are sincere believers or manipulative opportunists,

אבל בין אם הפוליטיקאים האלה הם מאמינים אמיתיים או אופורטוניסטים מניפולטיבים,

the dynamics they unleash

הדינמיקה שהם מביאים

can be profoundly destabilizing for liberal democracy.

יכולה להיות מערערת באופן מעמיק לדמוקרטיות ליברליות.

Even when modern populist leaders don’t follow through

אפילו כשמנהיגים פופוליסטים מודרנים לא עומדים

with their most extreme promises,

בהבטחות הכי קיצוניות שלהם,

their impact on political discourse, the rule of law, and public trust

ההשפעה שלהם על השיח הפוליטי, שלטון החוק, ואמון הציבור

can long outlast their time in office.

יכולה להתקיים הרבה אחרי זמנם במשרה.