Is there a center of the universe? - Marjee Chmiel and Trevor Owens

תרגום: Ido Dekkers עריכה: Zeeva Livshitz

What is at the center of the universe?

מה יש במרכז היקום?

It's an essential question

זו שאלה בסיסית

that humans have been wondering about for centuries.

שאנשים תהו בה במשך מאות שנים.

But the journey toward an answer

אבל המסע לתשובה

has been a strange one.

היה מוזר.

If you wanted to know the answer to this question

אם רציתם לדעת את התשובה לשאלה הזו

in third century B.C.E. Greece,

במאה השלישית לפני הספירה ביוון,

you might look up at the night sky

הייתם מביטים לשמי הלילה

and trust what you see.

ובוטחים במה שראיתם.

That's what Aristotle,

זה מה שאריסטו,

THE guy to ask back then, did.

ה-בחור לשאול בזמנו, עשה.

He thought that since we're on Earth, looking up,

הוא חשב שמאחר ואנחנו על כדור הארץ, מביטים למעלה,

it must be the center, right?

זה חייב להיות המרכז, נכון?

For him, the sphere of the world

בשבילו, הספרה של העולם

was made up of four elements:

היתה עשוייה מארבעה יסודות:

Earth,

אדמה,

water,

air,

and fire.

מים,

אויר,

ואש.

These elements shifted around a nested set

היסודות האלה עברו בסט מקונן

of solid crystalline spheres.

של ספירות קריסטליות מוצקות.

Each of the wandering stars, the planets,

לכל אחד מהכוכבים הטועים, הפלנטות,

had their own crystal sphere.

היתה ספרת קריסטל משלו.

The rest of the universe and all of its stars

שאר היקום וכל הכוכבים שבו

were on the last crystal sphere.

היו הספירה הקריסטלית האחרונה.

If you watch the sky change over time,

אם צפיתם בשמי הלילה משתנים לאורך הזמן,

you could see that this idea worked fine

הייתם יכולים לראות שהרעיון הזה עבד מעולה

at explaining the motion you saw.

בלהסביר את התנועה שראיתם.

For centuries, this was central to how Europe

במשך מאות שנים, זה היה מרכזי לאיך אירופה

and the Islamic world saw the universe.

והעולם האיסלמי ראו את היקום.

But in 1543, a guy named Copernicus

אבל ב 1543, בחור בשם קופרניקוס

proposed a different model.

הציע מודל אחר.

He believed that the sun

הוא האמין שהשמש

was at the center of the universe.

היתה במרכז היקום.

This radically new idea

הרעיון החדש והקיצוני הזה

was hard for a lot of people to accept.

היה קשה לקבלה להרבה אנשים.

After all, Aristotle's ideas made sense

אחרי הכל, הרעיון של אריסטו היה הגיוני

with what they could see,

עם מה שיכולנו לראות,

and they were pretty flattering to humans.

והם היו די מחמיאים לאנשים.

But a series of subsequent discoveries

אבל סדרה של גילויים חדשים

made the sun-centric model hard to ignore.

הקשתה על ההתעלמות מהמודל של מרכזיות השמש

First, Johannes Kepler pointed out

ראשית, יוהנס קפלר הראה

that orbits aren't perfect circles or spheres.

שהמסלולים הם לא מעגלים מושלמים של ספרות.

Then, Galileo's telescope caught

אז, הטלסקופ של גלילאו תפס

Jupiter's moons orbiting around Jupiter,

את ירחיו של צדק סובבים סביבו,

totally ignoring Earth.

ומתעלמים לגמרי מכדור הארץ.

And then, Newton proposed the theory of universal gravitation,

ואז, ניוטון הציע את התאוריה של כבידה אוניברסלית,

demonstrating that all objects are pulling on each other.

והדגים שכל העצמים מושכים אחד את השני.

Eventually, we had to let go of the idea

בסופו של דבר, היינו חייבים לוותר על הרעיון

that we were at the center of the universe.

שאנחנו במרכז היקום.

Shortly after Copernicus, in the 1580s,

מעט אחרי קופרניקוס, בסביבות 1580,

an Italian friar, Giordano Bruno,

נזיר איטלקי, ג'יאורדנו ברונו,

suggested the stars were suns

הציע שהכוכבים היו שמשות

that likely had their own planets

שכנראה היו להן פלנטות משלהן

and that the universe was infinite.

ושהיקום הוא אין סופי.

This idea didn't go over well.

הרעיון הזה לא התקבל בברכה.

Bruno was burned at the stake for his radical suggestion.

ברונו נשרף על המוקד על ההצעה הרדיקלית שלו.

Centuries later, the philosopher Rene Descartes

מאות לאחר מכן, הפילוסוף רנה דקארט

proposed that the universe was a series of whirlpools,

הציע שהיקום הוא סדרה של מערבולות,

which he called vortices,

שנקראות מערבולות,

and that each star was at the center of a whirlpool.

ושכל כוכב הוא מרכז של מערבולת.

In time, we realized there were far more stars

במשך הזמן, הבנו שיש הרבה יותר כוכבים

than Aristotle ever dreamed.

משאריסטו חלם.

As astronomers like William Herschel

כשאסטרונומים כמו וויליאם הרשל

got more and more advanced telescopes,

קיבלו טלסקופים יותר ויותר מתקדמים,

it became clear that our sun is actually

נעשה ברור שהשמש שלנו למעשה

one of many stars inside the Milky Way.

היא אחת מהרבה כוכבים בשביל החלב.

And those smudges we see in the night sky?

והמריחות האלה שאנחנו רואים בשמי הלילה?

They're other galaxies,

הן גלקסיות אחרות,

just as vast as our Milky Way home.

גדולות בדיוק כמו שביל החלב ביתנו.

Maybe we're farther from the center than we ever realized.

אולי אנחנו רחוקים יותר ממרכז היקום משאי פעם חשבנו.

In the 1920s, astronomers studying the nebuli

בשנות ה20 של המאה הקודמת, אסטרונומים שחקרו את הערפיליות

wanted to figure out how they were moving.

רצו להבין איך הן נעות.

Based on the Doppler Effect,

בהתבסס על אפקט דופלר,

they expected to see blue shift

הם ציפו לראות הסטה לכחול

for objects moving toward us,

לעצמים שמתקרבים אלינו,

and red shift for ones moving away.

והסטה לאדום לעצמים מתרחקים.

But all they saw was a red shift.

אבל כל מה שראו היתה הסטה לאדום.

Everything was moving away from us, fast.

הכל התרחק מאיתנו, מהר.

This observation is one of the pieces of evidence

תצפיות אלה הן אחת מהראיות

for what we now call the Big Bang Theory.

למה שאנחנו קוראים לו עכשיו תאורית המפץ הגדול.

According to this theory,

לפי התאוריה הזו,

all matter in the universe

כל החומר ביקום

was once a singular, infinitely dense particle.

היה פעם סינגולרי, חלקיק דחוס בצורה אין סופית.

In a sense, our piece of the universe

במובן מסויים, פיסת היקום שלנו

was once at the center.

היתה פעם במרכז.

But this theory eliminates the whole idea of a center

אבל התאוריה הזו מחסלת את כל המושג של המרכז

since there can't be a center to an infinite universe.

מאחר ולא יכול להיות מרכז ליקום אין סופי.

The Big Bang wasn't just an explosion in space;

המפץ הגדול לא היה רק פיצוץ בחלל;

it was an explosion of space.

זה היה פיצוץ של החלל.

What each new discovery proves

מה שכל תגלית חדשה מוכיחה

is that while our observations are limited,

זה שכל התצפיות שלנו מוגבלות,

our ability to speculate and dream

היכולת שלנו לשער ולחלום

of what's out there isn't.

מה יש שם בחוץ לא.

What we think we know today can change tomorrow.

מה שאנחנו חושבים שאנחנו יודעים היום יכול להשתנות מחר.

As with many of the thinkers we just met,

כמו הרבה מההוגים שפגשנו עכשיו,

sometimes our wildest guesses

לפעמים הניחושים הכי פרועים שלנו

lead to wonderful and humbling answers

מובילים לתשובות נפלאות וענוות

and propel us toward even more perplexing questions.

ומניעות אותנו קדימה לעבר שאלות אפילו יותר מורכבות.