The surprising reason birds sing - Partha P. Mitra

תרגום: Ido Dekkers עריכה: Shai Hakim

This is a song sung by a brown thrasher.

זה שיר שמושר על ידי החקיין החום.

But that’s just one of the thousand or more that it knows,

אבל זה רק אחד מאלפים או יותר שהוא יודע,

and it’s not the only avian virtuoso.

וזה לא הוירטואוז המעופף היחיד.

A wood thrush can sing two pitches at once.

כיחלי עץ יכול לשיר בשני גבהי צליל בבת אחת.

A mockingbird can match the sounds around it, including car alarms.

עורבני חייקין יכול לחקות צלילים סביבו, כולל אזעקות.

And the Australian superb lyrebird

ולנבלי האוסטרלי הנפלא

has an incredible, elaborate song and dance ritual.

יש שיר מדהים ומורכב וטקס ריקוד.

These are just a few of the 4,000 species of songbirds.

אלה רק כמה מ 4,000 מיני ציפורי שיר.

Most birds produce short, simple calls,

רוב הציפורים מייצרת קריאות קצרות ופשוטות,

but songbirds also have a repertoire of complex vocal patterns

אבל לציפורי שיר יש גם רפרטואר של תבניות צליל מורכבות

that help them attract mates,

שעוזרות להן למשוך בני זוג,

defend territory,

להגן על טריטוריה,

and strengthen their social bonds.

ולחזק את הקשרים החברתיים שלהן.

Each songbird species has its own distinct song patterns,

לכל מין של ציפור שיר יש תבניות שירה יחודיות משלו,

some with characteristic regional dialects.

כמה עם מאפיינים של ניבים מקומיים.

Experienced listeners can even distinguish individual birds by their unique songs.

מאזינים מנוסים יכולים אפילו להבדיל בין ציפורים שונות לפי השירים היחודיים להן.

So how do birds learn these songs in the first place?

אז איך ציפורים לומדות את השירים האלו?

How do they know to mimic the songs of their own species?

איך הין יודעות איך לחקות את השירים של המין שלהן?

Are they born knowing how to sing?

האם הן נולדות בידיעה איך לשיר?

A lot of what scientists know about bird song comes from studying zebra finches.

הרבה ממה שמדענים יודעים על שירי ציפורים מגיע מפרושי זברה.

A baby male zebra finch typically learns to sing from its father or other males,

זכר גוזל של פרוש זברה בדרך כלל לומד לשיר מאביו או זכרים אחרים,

starting while it’s still a fledgling in the nest.

החל מהזמן שהוא עדיין גוזל בקן.

First comes a sensory learning phase,

ראשית מגיע שלב הלימוד החושי,

when the baby finch hears the songs sung around it and commits them to memory.

כשהגוזל הפרוש שומע את השירים שמושרים מסביבו וזוכר אותם.

The bird starts to vocalize during the motor learning phase,

הציפור מתחיל לשיר במהלך הלימוד המוטורי,

practicing until it can match the song it memorized.

מתאמן עד שהוא יכול להתאים לשיר שזכר.

As the bird learns, hearing the tutor’s song over and over again

כשהציפור לומד, שמיעת שיר המורה שוב ושוב

is helpful— up to a point.

עוזרת -- עד לנקודה מסויימת.

If he hears it too many times, the imitation degrades—

אם הוא שומע אותו יותר מדי פעמים, החיקוי מתדרדר --

and the source matters.

והמקור משנה.

If the song is played through a loudspeaker,

אם השיר מושמע דרך רמקולים,

he can’t pick it up as easily.

הוא לא יכול לחקות אותו כל כך בקלות.

But hide the same loudspeaker inside a toy painted to look like a zebra finch,

אבל הסתירו את אותו רמקול בתוך צעצוע שצבוע כמו פרוש זברה,

and his learning improves.

והלמידה שלו משתפרת.

What if the baby never hears another zebra finch’s song?

מה אם הגוזל אף פעם לא שומע פרוש זברה אחר שר?

Interestingly enough, it’ll sing anyway.

למרבה העניין, הוא שר בכל זאת.

Isolated finches still produce what are called innate or isolate songs.

פרושים מבודדים עדיין מייצרים מה שנקרא שירים מולדים או מבודדים.

A specific tune might be taught,

מנגינה ספציפית אולי תלמד,

but the instinct to sing seems to be hardwired into a songbird’s brain.

אבל האינסטיקנט לשיר נראה מוטמע למוח ציפור השיר.

Innate songs sound different from the “cultured” songs

שירים מולדים נשמעים אחרת מהשירים ה"מתורבתים"

learned from other finches—at first.

שנלמדו מפרושים אחרים -- בהתחלה.

If isolated zebra finches start a new colony,

אם פרושים מבודדים מתחילים מושבה חדשה,

the young birds pick up the isolate song from their parents.

הציפורים הצעירות לוקחים את השיר המבודד מהורייהם.

But the song changes from generation to generation.

אבל השיר משתנה מדור לדור.

And after a few iterations,

ואחרי כמה מחזורים,

the melody actually starts to resemble

המלודיה למעשה מתחילה להדמות

the cultured songs sung by zebra finches in the wild.

לשירים המתורבתים של פרושי זברה בטבע.

Something about the learning process must be hardwired, too,

משהו בנוגע לתהליך הלמידה חייב גם הוא להיות מוטמע,

drawing the birds towards the same song patterns again and again.

מה שמושך את הציפורים כלפי אותן תבניות שיר שוב ושוב.

This means that basic information about the zebra finch song

זה אומר שמידע בסיסי בנוגע לשיר פרוש הזברה

must be stored somewhere in its genome,

חייב להיות מאוחסן בגנום,

imprinted there by millions of years of evolution.

מוטמע שם על ידי מליוני שנים של אבולוציה.

At first, this might seem odd,

ראשית, זה אולי נראה מוזר,

as we usually think of genetic code as a source of biochemical or physical traits,

בגלל שאנחנו בדרך כלל חושבים על קוד גנטי כמקור לתכונות פיזיות או ביו-כימיות,

not something like a behavior or action.

לא משהו כמו התנהגות או פעולות.

But the two aren’t fundamentally different;

אבל השתיים לא שונות בבסיסן;

we can connect genomes to behavior through brain circuitry.

אנחנו יכולים לחבר גנים להתנהגות דרך חיוווט במוח.

The connection is noisy and quite complex.

החיבור רועש ודי מורכב.

It doesn’t simply map single genes to single behaviors, but it exists.

הוא לא פשוט ממפה גנים פשוטים להתנהגויות בודדות, אבל הוא קיים.

Genomes contain codes for proteins that guide brain development,

גנומיקה כוללת קודים לחלבונים שמנחים את התפתחות המוח,

such as molecules that guide the pathways of developing axons,

כמו מולקולות שמנחות את הדרכים לפתוח אקסונים,

shaping distinct circuits.

לעצב מעגלים מובחנים.

Birds’ brains have so-called “song circuits”

למוחות ציפורים יש מה שנקרא "מעגלי שיר"

that are active when the birds sing.

שפעילים כשהציפורים שרות.

These circuits also respond to the song of a bird’s own species

המעגלים האלה מגיבים גם לשיר של ציפורים מאותו מין

more strongly than to other species’ songs.

יותר בחוזקה משירים של מינים אחרים.

So the theory is that a bird’s genes guide development of brain circuits

אז התאוריה היא שגנים של ציפור מנחים את ההתפתחות של מעגלי המוח

that relate to singing and the ability to learn songs.

שמשוייכים לשירה וליכולת ללמוד שירים.

Then, exposure to songs shapes those neural circuits

אז, חשיפה לשירים מעצבת את אותם מעגלים עצביים

to produce the songs that are typical to that species.

כדי לייצר את השירים שטיפוסיים לאותו מין.

Genetically encoded or innate behaviors aren’t unique to songbirds.

התנהגויות מוטמעות גנטית או מולדות הן לא יחודיות לציפורי שיר.

They’re widespread in the animal kingdom.

הן נפוצות בממלכת החי.

Spectacular examples include

דוגמאות מרהיבות כוללות

the long-distance migrations of monarch butterflies and salmon.

את ההגירה למרחקים ארוכים של פרפרי דנאית וסלמון.

So what does this mean for humans?

אז מה זה אומר על אנשים?

Are we also born with innate information written into our genomes

האם גם אנחנו נולדים עם מידע מולד שנכתב לגנים שלנו

that helps shape our neural circuits,

שעוזר לעצב את המעגלים העצביים שלנו,

and ultimately results in something we know?

ולבסוף הופך למשהו שאנחנו יודעים?

Could there be some knowledge

האם יכול להיות מידע כלשהו

that is unique and intrinsic to humans as a species?

שיחודי ומוטבע באנשים כמין?