How much will you change in the future? More than you think - Bence Nanay

תרגום: Shlomo Adam עריכה: Roni Ravia

When trains began to shuttle people across the coutryside,

כשהרכבות החלו להסיע אנשים באיזורים כפריים

many insisted they would never replace horses.

רבים קבעו שהן לעולם לא יהוו תחליף לסוסים.

Less than a century later, people repeated that same prediction about cars,

כעבור פחות ממאה שנה, נשמעה אותה תחזית ביחס למכוניות,

telephones,

טלפונים,

מכשירי רדיו,

radio,

television,

טלוויזיה

and computers.

ומחשבים.

Each had their own host of detractors.

לכל אחד מאלה התלוותה עדת מלעיזים משלו.

Even some experts insisted they wouldn’t catch on.

היו אפילו מומחים שקבעו שהם לא "יתפסו".

ברור שאיננו יכולים להתנבא איך בדיוק ייראה העתיד

Of course, we can’t predict exactly what the future will look like

or what new inventions will populate it.

או אילו המצאות תהיינה בו.

אבל אנו שוב ושוב לא מצליחים לחזות

But time and time again,

we’ve also failed to predict that the technologies of the present

שהטכנולוגיות של היום

תשננה את המחר.

will change the future.

ומחקר חדש חשף דפוס דומה בחיינו הפרטיים:

And recent research has revealed a similar pattern in our individual lives:

איננו יכולים לחזות שינויים בעצמנו.

we’re unable to predict change in ourselves.

Three psychologists documented our inability to predict personal change

שלושה פסיכולוגים תיעדו את אי-יכולתנו לחזות שינויים אישיים

in a 2013 paper called, “The End of History Illusion.”

במאמר מ-2013 שכותרתו: "אשליית קץ ההיסטוריה".

Named after political scientist Francis Fukuyama’s prediction

המאמר נקרא על שם תחזיתו של איש מדעי המדינה, פרנסיס פוקויאמה,

that liberal democracy was the final form of government,

שקבעה שהדמוקרטיה הליברלית היא צורת הממשל האחרונה,

or as he called it, “the end of history,”

או במילותיו, "קץ ההיסטוריה".

their work highlights the way we see ourselves as finished products

הניסוי שלהם הראה שאנו רואים את עצמנו כמוצרים מוגמרים

בכל רגע נתון.

at any given moment.

The researchers recruited over 7,000 participants ages 18 to 68.

החוקרים גייסו מעל 7,000 משתתפים בגילים 18 עד 68.

They asked half of these participants to report their current personality traits,

הם ביקשו ממחצית המשתתפים לדווח על תכונות האישיות הנוכחיות שלהם,

ערכיהם

values,

והעדפותיהם,

and preferences,

along with what each of those metrics had been ten years before.

לצד תיאור של אלה 10 שנים לפני כן.

The other half described those features in their present selves,

החצי השני תיאר תכונות אלה בעצמם כיום,

and predicted what they would be ten years in the future.

לצד תחזית איך ייראו בעוד 10 שנים.

Based on these answers,

על סמך תשובותיהם

חישבו החוקרים את שיעור השינוי

the researchers then calculated the degree of change

each participant reported or predicted.

שכל משתתף תיאר או חזה.

For every age group in the sample,

בכל קבוצת גיל במדגם,

הם השוו את השינוי החזוי לשינוי המדווח.

they compared the predicted changes to the reported changes.

So they compared the degree to which 18-year-olds thought they would change

כלומר, הם השוו את שיעור השינוי שבני ה-18 חזו

to the degree to which 28-year-olds reported they had changed.

לשיעור השינוי עליו דיווחו בני ה-28.

באופן מכריע, בכל הגילים,

Overwhelmingly, at all ages,

people’s future estimates of change came up short

הערכות השינוי העתידי לקו בחסר

בהשוואה לשינויים שתיארו מקביליהם המבוגרים יותר.

compared to the changes their older counterparts recalled.

בני ה-20 ניבאו שבגיל 30 עדיין יאהבו את אותם מאכלים,

20-year-olds expected to still like the same foods at 30,

אבל בני ה-30 כבר שינו את טעמם באוכל.

but 30-year-olds no longer had the same tastes.

30-year-olds predicted they’d still have the same best friend at 40,

בני ה-30 חזו שיהיו להם אותם חברים טובים בגיל 40,

אבל בני ה-40 ניתקו את הקשר עם חבריהם,

but 40-year-olds had lost touch with theirs.

ובני ה-40 צפו שיהיו להם אותם ערכי ליבה

And 40-year-olds predicted they’d maintain the same core values

that 50-year-olds had reconsidered.

שבני ה-50 בחנו מחדש.

While older people changed less than younger people on the whole,

אף שככלל, המבוגרים יותר השתנו פחות מהצעירים יותר,

they underestimated their capacity for change just as much.

הם המעיטו בהערכת יכולתם להשתנות באותה מידה.

Wherever we are in life, the end of history illusion persists:

בכל שלב בחיים נשמרת אשליית קץ ההיסטוריה:

we tend to think that the bulk of our personal change is behind us.

אנו נוטים לחשוב שעיקר השינויים האישיים שלנו מאחורינו.

One consequence of this thinking

תוצאה אחת של חשיבה זו

is that we’re inclined to overinvest in future choices

היא נטייתנו להשקעות-יתר בבחירותינו העתידיות

based on present preferences.

על סמך העדפותינו הנוכחיות.

On average, people are willing to pay about 60% more

בממוצע, אנשים מוכנים לשלם כ-60% יותר

to see their current favorite musician ten years in the future

כדי לראות מופע של המוסיקאי האהוב עליהם היום בעוד 10 שנים

than they’d currently pay to see their favorite musician from ten years ago.

יחסית למה שהם מוכנים לשלם היום

כדי לראות את המוסיקאי שהיה אהוב עליהם לפני 10 שנים.

While the stakes involved in concert-going are low,

בעוד שהסיכונים ביציאה למופע נמוכים,

we’re susceptible to similar miscalculations

אנו נוטים לחישובים מוטעים דומים

in more serious commitments,

בהתחייבויות רציניות יותר,

כמו בית,

like homes,

partners,

בני זוג

and jobs.

ומקום עבודה.

At the same time, there’s no real way to predict

בה-בעת, אין כל אפשרות אמיתית לחזות

מה תהיינה העדפותינו בעתיד.

what our preferences will be in the future.

Without the end of history Illusion,

ללא אשליית קץ ההיסטוריה,

it would be difficult to make any long-term plans.

יהיה קשה לרקום בכלל תכניות ארוכות-טווח.

So the end of history illusion applies to our individual lives,

כך שאשליית קץ ההיסטוריה מתייחסת לחיינו האישיים,

אך מה בנוגע לעולם הגדול?

but what about the wider world?

הייתכן שאנו מניחים שמה שהיה הוא שיהיה?

Could we be assuming that how things are now is how they will continue to be?

אם כן, יש למזלנו אינספור תיעודים

If so, fortunately, there are countless records

to remind us that the world does change, sometimes for the better.

שמזכירים לנו שהעולם אכן משתנה, לעתים - לטובה.

Our own historical moment isn’t the end of history,

הרגע שלנו בהיסטוריה איננו קץ ההיסטוריה,

ויש בכך הן מקור לנחמה והן מקום לדאגה.

and that can be just as much a source of comfort as a cause for concern.