Ugly History: Japanese American incarceration camps - Densho

תרגום: Ido Dekkers עריכה: Sigal Tifferet

On December 7, 1941,

ב-7 בדצמבר, 1941

16 year-old Aki Kurose shared in the horror of millions of Americans

אקי קורוסה בת ה 16 חשה אימה כמו מליוני אמריקאים

when Japanese planes attacked Pearl Harbor.

כשמטוסים יפניים תקפו את פרל הרבור.

What she did not know,

מה שהיא לא ידעה,

was how that shared experience

הוא שהחוויה המשותפת

would soon leave her family and over 120,000 Japanese Americans

תגרום למשפחתה וליותר מ-120,000 יפנים אמריקאים

alienated from their country,

להפוך לזרים במדינתם,

both socially and physically.

גם חברתית וגם פיזית.

As of 1941,

החל מ-1941,

Japanese American communities had been growing in the US for over 50 years.

הקהילות היפניות-אמריקאיות הלכו גדלו בארה"ב במשך 50 שנה.

About one-third of them were immigrants,

בערך שליש מהם הם מהגרים,

many of whom settled on the West Coast and had lived there for decades.

והרבה מהם התיישבו בחוף המערבי וחיו שם במשך עשורים.

The rest were born as American citizens, like Aki.

השאר נולדו כאזרחים אמריקאים, כמו אקי.

Born Akiko Kato in Seattle,

היא נולדה בסיאטל בשם אקיקו קאטו,

Aki grew up in a diverse neighborhood

וגדלה בשכונה מגוונת

where she never thought of herself as anything but American–

שם היא מעולם לא ראתה את עצמה כלא-אמריקאית --

until the day after the attack, when a teacher told her:

עד ליום שאחרי ההתקפה, כשמורה אמר לה:

“You people bombed Pearl Harbor."

"אתם הפצצתם את פרל הרבור."

Amid racism, paranoia, and fears of sabotage,

בתוך הגזענות, הפרנויה והפחד מאירועי חבלה,

people labelled Japanese Americans as potential traitors.

אנשים תייגו את היפנים האמריקאים כבוגדים פוטנציאלים.

FBI agents began to search homes, confiscate belongings

סוכני האף-בי-איי החלו לחפש בבתיהם, להחרים רכוש

and detain community leaders without trial.

ולעצור מנהיגי קהילות ללא משפט.

Aki’s family was not immediately subjected to these extreme measures,

משפחתה של אקי לא חוותה מיד את האמצעים החמורים האלה,

but on February 19, 1942, President Roosevelt issued Executive Order 9066.

אבל ב-19.2.1942 הנשיא רוזוולט הוציא את הצו הנשיאותי מס' 9066.

The order authorized the removal of any suspected enemies–

הפקודה אישרה להוציא כל אויב חשוד --

including anyone of even partial Japanese heritage–

כולל אפילו כל בעלי המורשת היפנית החלקית --

from designated ‘military areas.’

מאזורים שהוגדרו "צבאיים".

At first,

בהתחלה,

Japanese Americans were pushed to leave restricted areas and migrate inland.

היפנים האמריקאים דורבנו לעזוב אזורים מוגבלים ולנדוד פנימה לתוך הארץ.

But as the government froze their bank accounts

אבל כשהממשלה הקפיאה את חשבונות הבנק שלהם

and imposed local restrictions such as curfews,

וכפתה הגבלות מקומיות כמו עוצר,

many were unable to leave– Aki’s family among them.

רבים לא יכלו לעזוב -- כולל משפחתה של אקי.

In March, a proclamation forbid Japanese Americans from changing their residency,

במרץ, אסרו על היפנים האמריקאים לשנות את מקום מגוריהם,

trapping them in military zones.

ולכדו אותם באזורים צבאיים.

In May, the army moved Aki and her family,

במאי, הצבא העביר את אקי ומשפחתה,

along with over 7,000 Japanese Americans living in Seattle

יחד עם יותר מ-7,000 יפנים אמריקאים שחיו בסיאטל

to "Camp Harmony" in Puyallup, Washington.

ל"קמפ הרמוני" בפויאלופ שבוושינגטון.

This was one of several makeshift detention centers

זה היה אחד ממחנות המעצר המאולתרים

at former fairgrounds and racetracks,

שהוקמו על שטחי ירידים ומסלולי מרוץ,

where entire families were packed into poorly converted stables and barracks.

משפחות שלמות נדחסו שם לאורוות או מגורי חיילים שהוסבו באופן גרוע.

Over the ensuing months,

במהלך החודשים הבאים,

the army moved Japanese Americans into long-term camps

הצבא העביר יפנים אמריקאים למחנות-קבע

in desolate areas of the West and South,

באזורים נידחים של המערב והדרום,

moving Aki and her family to Minidoka in southern Idaho.

ואקי ומשפחתה הועברו למינידוקה שבדרום איידהו.

Guarded by armed soldiers,

הם נשמרו בידי חיילים חמושים,

many of these camps were still being constructed when incarcerees moved in.

והרבה מהמחנות האלו עדיין היו בהקמה כשהאסירים הגיעו.

These hastily built prisons were overcrowded and unsanitary.

בתי הכלא האלה שנבנו בחפזון היו דחוסים ולא הגייניים.

People frequently fell ill and were unable to receive proper medical care.

אנשים הרבו לחלות ולא יכלו לקבל טיפול רפואי מתאים.

The War Relocation Authority relied on incarcerees to keep the camps running.

"רשות עקורי המלחמה" נעזרה באסירים בתפעול המחנות.

Many worked in camp facilities or taught in poorly equipped classrooms,

רבים מהם עבדו במתקני המחנות או לימדו בכיתות מצוידות באופן לקוי,

while others raised crops and animals.

בעוד אחרים גידלו יבולים וחיות.

Some Japanese Americans rebelled, organizing labor strikes and even rioting.

היו יפנים אמריקאים שהתמרדו, ארגנו שביתות עבודה ואפילו מהומות.

But many more, like Aki’s parents, endured.

אבל רבים יותר, כמו הוריה של אקי, סבלו.

They constantly sought to recreate some semblance of life outside the camps,

הם כל הזמן ניסו ליצור מחדש מראית-עין של החיים מחוץ למחנה,

but the reality of their situation was unavoidable.

אבל המציאות היתה בלתי נמנעת.

Like many younger incarcerees, Aki was determined to leave her camp.

כמו הרבה עצורים צעירים, אקי היתה נחושה לעזוב את המחנה.

She finished her final year of high school at Minidoka,

היא סיימה את שנתה האחרונה בבי"ס תיכון במינידוקה,

and with the aid of an anti-racist Quaker organization,

ובעזרת ארגון קוויקרי אנטי גזעני,

she was able to enroll at Friends University in Kansas.

היא הצליחה להירשם לאוניברסיטת פרנדס בקנזס.

For Aki’s family however, things wouldn’t begin to change until late 1944.

למשפחתה של אקי, עם זאת, המצב לא החל להשתנות עד שלהי 1944.

A landmark Supreme Court case

תיק מהפכני בבית המשפט העליון

ruled that continued detention of American citizens without charges

קבע שמעצר מתמשך של אזרחים אמריקאים, בלי אישומים

was unconstitutional.

אינו חוקתי.

In the fall of 1945,

בסתיו 1945,

the war ended and the camps closed down.

המלחמה הסתיימה והמחנות נסגרו.

Remaining incarcerees were given a mere $25

האסירים שנשארו קיבלו 25 דולר בלבד

and a train ticket to their pre-war address,

וכרטיס רכבת לכתובתם מלפני המלחמה,

but many no longer had a home or job to return to.

אבל לרבים מהם לא היה בית או עבודה לחזור אליהם.

Aki’s family had been able to keep their apartment,

משפחתה של אקי הצליחה לשמור על הדירה,

and Aki eventually returned to Seattle after college.

ואחרי האוניברסיטה, אקי חזרה לבסוף לסיאטל.

However, post-war prejudice made finding work difficult.

אבל דעות קדומות של אחרי המלחמה הקשו על מציאת עבודה.

Incarcarees faced discrimination and resentment

האסירים נתקלו באפליה וטינה

from workers and tenants who replaced them.

מצד העובדים והדיירים שתפסו את מקומם.

Fortunately, Japanese Americans weren’t alone

למרבה המזל, היפנים האמריקאים לא היו לבדם

in the fight against racial discrimination.

במאבק נגד אפליה גזענית.

Aki found work with one of Seattle’s first interracial labor unions

אקי מצאה עבודה באחד מארגוני העובדים האנטי-גזעניים הראשונים בסיאטל

and joined the Congress of Racial Equality.

והצטרפה לקונגרס לשוויון גזעי.

She became a teacher, and over the next several decades,

היא הפכה למורה, ובמשך העשורים הבאים,

her advocacy for multicultural, socially conscious education

תמיכתה בחינוך רב תרבותי ובעל מודעות חברתית

would impact thousands of students.

השפיעו על אלפי תלמידים.

However, many ex-incarcerees, particularly members of older generations,

עם זאת, הרבה עצורים לשעבר, בעיקר מהדורות המבוגרים יותר,

were unable to rebuild their lives after the war.

לא הצליחו לשקם אחרי המלחמה את חייהם.

Children of incarcerees began a movement

ילדיהם של אסירים ייסדו תנועה

calling for the United States to atone for this historic injustice.

שקראה לארצות הברית לפצות על חוסר הצדק ההיסטורי.

In 1988, the US government officially apologized for the wartime incarceration–

ב-1988, ממשלת ארצות הברית התנצלה באופן רשמי על המאסר בזמן המלחמה --

admitting it was the catastrophic result of racism, hysteria,

והודתה שזו היתה תוצאה הרסנית של גזענות, היסטריה

and failed political leadership.

ומנהיגות פוליטית כושלת.

Three years after this apology,

שלוש שנים אחרי ההתנצלות,

Aki Kurose was awarded the Human Rights Award

אקי קורוסה קיבלה את פרס זכויות האזרח

from the Seattle Chapter of the United Nations,

מהמחלקה בסיאטל של האו"ם,

celebrating her vision of peace and respect for people of all backgrounds.

שחגג את החזון שלה של שלום וכבוד לאנשים מכל הרקעים.