Pavlovian reactions aren't just for dogs - Benjamin N. Witts

תגובות פבלוביות מתרחשות לא רק בכלבים - בנג'מין נ. ויטס

Transcriber: Andrea McDonough Reviewer: Bedirhan Cinar

תרגום: Karine Jospe עריכה: Ido Dekkers

You've probably heard of Pavlov's dogs,

בטח שמעתם על הכלבים של פבלוב,

the phrase that often summarizes

הביטוי שלרוב מסכם

Dr. Ivan Pavlov's early 20th century research,

את המחקר של דר' איוואן פבלוב בתחילת המאה ה-20,

in which he demonstrated that we can alter

שהראה שאנו יכולים לשנות

what stimuli elicit a reflective response in canines.

את הגירוי שמניב תגובה רפלקסיבית בכלבים.

He showed this by sounding a bell

הוא הראה זאת ע"י צלצול בפעמון

just before he presented

בדיוק לפני שהגיש

his group of dogs with meat powder.

לכלביו אבקת בשר.

After many presentations of the bell,

אחרי הרבה חזרות של הצלצול,

followed by tasty meat powder,

שמיד אחריו הגיעה אבקת בשר טעימה,

the dogs eventually began to salivate

הכלבים התחילו להזיל ריר

at just the sound of the bell.

כבר משמיעת הצלצול.

They salivated even when

הם הזילו ריר גם אם

there was no meat powder present.

לא הופיעה אבקת בשר.

This phenomenon isn't limited to dogs.

התופעה הזאת לא מוגבלת לכלבים.

Consider the placebo effect,

חישבו על אפקט הפלצבו,

in which a pill with no active substances

בו תרופה ללא חומר פעיל

brings about a response

מובילה לתגובה הדומה

similar to a pill with a substance present.

לזו של תרופה עם חומר פעיל.

What changes here is our reaction to our ailment,

מה שהשתנה זאת התגובה שלנו לחולי,

such as perceiving less pain

למשל תפיסה מופחתת של כאב

and not the ailment itself.

ולא החולי עצמו.

Or, consider the love humans have for a parent.

חשבו לדוגמא, על אהבה של ילד להוריו.

Some would argue that this love is instinctual,

אפשר לטעון שזה טבוע בנו,

and they may be partially right.

ואולי זה נכון חלקית.

But, the argument fails to account

אך הטיעון אינו נותן מענה

for the equal amount of love

לאהבה ברמה שווה

that children adopted later in life

שיש לילדים שאומצו בשלב מאוחר

hold for their adoptive parents.

כלפי ההורים המאמצים שלהם.

But the behaviorist argument can account

אך הטיעון ההתנהגותי כן יכול

for both accounts of love.

לתת מענה לשני מקרי האהבה.

A parent, biological or not,

הורה, ביולוגי או מאמץ,

is constantly paired with things like

מתקשר כל הזמן עם דברים כמו

food,

smiles,

אוכל,

חיוכים,

toys,

צעצועים,

affection,

games,

אהבה,

משחקים,

protection,

הגנה,

and entertainment.

ובידוק.

And a parent's constant association

והקשר המתמיד של ההורה

with these wonderful or crucial aspects of a child's life

עם הדברים הנפלאים או ההכרחיים האלו בחייו של הילד

has a similar, albeit more complicated,

פועל באופן זהה, אם כי מורכב יותר,

effect that meat powder had on Pavlov's salivating dogs.

לזה של אבקת הבשר על הכלבים המריירים של פבלוב.

In other words, if one's parent is predictive

במילים אחרות, אם הורה מנבא

of really good or really important things,

דברים מאוד טובים או חשובים,

then one's parent becomes

אז גם ההורה הופך

a really good and important thing, too.

למשהו מאוד טוב וחשוב.

And there is also romantic advice to be gained

יש גם השלכה רומנטית

from Pavlov's observations.

לתצפיות של פבלוב.

We all need food to survive, right?

כולנו צריכים אוכל כדי לשרוד, נכון?

And someone who can provide such things

ואדם שיכול לספק את זה

in a delicious, saliva-producing manner

באופן טעים, ומעלה ריר

stands to become our human equivalent of a ringing bell.

יכול להפוך למקבילה האנושית של צלצול הפעמון.

In other words,

במילים אחרות,

if you can cook one or more scrumptious meals

אם אתם יכולים לבשל ארוחה טעימה

for a potential love interest,

לבן זוג פוטנציאלי,

there's a good chance that you'll be viewed

יש סיכוי טוב שיראו אתכם

more favorably in the future,

באור חיובי יותר בעתיד,

even if you didn't prepare the delicious food.

גם כשלא תכינו אוכל.

And who wouldn't want the love of their life

ומי לא היה רוצה שאהבת חייו

drooling over them?

תזיל עליהם ריר?

But life is not just bell rings and salivation.

אבל החיים הם לא רק צלצולי פעמון והפרשת ריר.

There's also a dark side to this type of learning,

יש גם צד אפל ללמידה מסוג זה,

called "taste aversion".

שנקרא "סלידה מאוכל".

Taste aversion occurs when we ingest some food

סלידה מאוכל קורית כשאנו אוכלים משהו

that eventually makes us sick,

שגורם לנו לבחילה

and, as a result, we avoid that food,

וכתוצאה מכך, אנו סולדים ממנו,

sometimes for the rest of our lives.

לפעמים לשארית חיינו.

Taste aversion is so powerful

התופעה כה חזקה

that the effect can be seen

שאפשר לראות אותה

even if the illness is experienced hours later

גם אם הבחילה מגיעה שעות לאחר מכן

and even if the food itself did not actually make us sick.

וגם אם האוכל עצמו לא הוביל לבחילה.

Such is the case when we have the flu, and, by accident,

זה קורה כשיש לנו שפעת, ובמקרה,

we ingest some food moments prior to vomiting.

אכלנו משהו בדיוק לפני שהקאנו.

In this case, we know that the food

במקרה כזה, אנו יודעים כי האוכל

did not cause the vomiting,

לא גרם לנו להקיא,

but our bodies don't know that.

אבל הגוף שלנו לא יודע את זה.

And the next time we encounter that food,

ובפעם הבאה שנראה את המאכל הזה,

we are likely to refuse eating it.

כנראה נסרב לאכול אותו.

Now, imagine the potential consequences

חשבו מה יקרה

of undercooking a meal on a first date.

אם האוכל לא יבושל מספיק בדייט הראשון.

If the food makes your date sick,

אם האוכל יגרום לבת הזוג להקיא,

it is possible for them

יתכן שהיא תקשר

to associate that bad feeling with not just the food,

את ההרגשה הרעה לא רק עם האוכל,

but with <i>your</i> food in particular.

אלא עם האוכל שלך.

If the episode was traumatizing enough,

אם המקרה היה מספיק חמור,

or if it also happens on a subsequent date,

או אם הוא יחזור שוב בפגישה הבאה,

they may come to relate you with the consequences,

היא יכולה לקשר אותך עם ההשלכות,

just like Pavlov's dogs

בדיוק כמו הכלבים של פבלוב

related the bell with the meat powder.

שקישרו את צלצול הפעמון עם אבקה הבשר.

In other words,

במילים אחרות,

the sight of you showing up at the next dinner date

המראה שלך

might actually make your date nauseous!

עלול לגרום לה לבחילה!

As the old saying goes,

כפי שאומר הביטוי,

the fastest way to someone's heart

הדרך המהירה לליבו של אדם

is through their stomach,

היא דרך הקיבה,

assuming you don't make them sick in the process.

כל עוד אתה לא גורם להם להקיא.