Whatever happened to acid rain? - Joseph Goffman

תרגום: Ido Dekkers עריכה: Naama Lieberman

In 1963, scientists studying Hubbard Brook Experimental Forest in New Hampshire

ב-1963, מדענים שחקרו את יער הבארד ברוק הניסיוני בניו המפשייר

made a shocking discovery.

גילו תגלית מחרידה.

Their most recent rainfall samples were nearly 100 times more acidic than usual.

דוגמיות הגשם האחרונות שלהם היו חומציות כמעט פי 100 מהרגיל.

At these levels, additional downpours of acid rain

ברמות האלו, גשמים נוספים של גשם חומצי

would destroy the region’s marine and arboreal ecosystems

יהרסו את מערכות המחיה בגופי המים וביער של האזור

in a matter of decades.

תוך עשורים בודדים.

Urgently sharing their findings with fellow researchers,

הם חלקו את הממצאים בדחיפות עם חוקרים נוספים,

they were determined to answer two questions:

הם היו נחושים לענות על שתי שאלות:

what was causing this deadly rainfall? And what could be done to stop it?

מה גרם לגשם הקטלני הזה? ומה אפשר לעשות כדי לעצור אותו?

Rain is never just composed of water.

גשם לעולם לא מורכב רק ממים.

Chemicals and particulates in the atmosphere can be found in every drop,

כימיקלים וחלקיקים באטמוספירה יכולים להימצא בכל טיפה,

and some compounds— like carbon dioxide—

וכמה רכיבים -- כמו פחמן דו חמצני --

make even regular rainfall slightly acidic.

הופכים אפילו גשם רגיל למעט חומצי.

But this pales in comparison to the powerful acids produced

אבל זה מתגמד בהשוואה לחומצות חזקות שנוצרות

when water interacts with oxides of nitrogen or sulfur dioxide.

כשמים מגיבים עם תחמוצות של חנקן או גופרית דו חמצנית.

On the pH scale which measures acidity,

בסקאלה של pH שמודד חומציות,

each whole number is 10 times more acidic than the one above it.

כל מספר שלם הוא פי עשר יותר חומצי מזה שמעליו.

And where normal rain has a pH of roughly 5.4,

וכשלגשם רגיל יש pH של בערך 5.4,

rain that’s interacted with these gases can rank as low as 3.7.

גשם שהגיב עם הגזים האלה יכול לרדת עד 3.7.

Oxides of nitrogen and sulfur dioxide can appear naturally

תחמוצות של חנקן וגופרית דו חמצנית יכולים להופיע באופן טבעי

as a short-lived byproduct of volcanic eruptions or lightning strikes.

כתוצרי לוואי קצרי חיים של התפרצויות געשיות או פגיעות ברקים.

But power plants, refineries, and vehicles that use fossil fuels

אבל תחנות כוח, בתי זיקוק ורכבים שמשתמשים בדלקי מאובנים

consistently pump large quantities into the air.

כל הזמן מזרימים כמויות גדולות לאוויר.

These dangerous gases travel with the wind

הגזים המסוכנים האלה נעים עם הרוח

spreading hundreds of kilometers from the pollution’s source.

ומתפשטים למאות קילומטרים ממקור הזיהום.

Acting like roaming clouds of destruction,

הם פועלים כמו עננים משוטטים של הרס,

their presence dramatically increases the acidity of local precipitation,

הנוכחות שלהם מגבירה דרמטית את החומציות של משקעים מקומיים,

creating acid rain, acid snow, and acid fog.

ויוצרת גשם חומצי, שלג חומצי, וערפל חומצי.

These all acidify lakes and streams, kill crops and forests,

כל אלה מחמיצים אגמים ונחלים, הורגים יבולים ויערות,

and damage soil to inhibit future growth.

ופוגעים באדמה כך שהם מעכבים צמיחה.

Over time, acid rain can even corrode human structures made of stone or metal.

במשך הזמן, גשם חומצי יכול אפילו לשחוק מבנים אנושיים שעשויים אבן ומתכת.

By the 1970s, scientists in North America and Europe classified acid rain

עוד בשנות ה-70 של המאה ה-20, מדענים בצפון אמריקה ובאירופה קטלגו גשם חומצי

as a major environmental threat.

כאיום סביבתי עיקרי.

But despite clear evidence tying the problem to air pollution,

אבל למרות עדויות ברורות שקושרות את הבעיה לזיהום אוויר,

companies denied responsibility and cast doubt on the research.

חברות התכחשו לאחריות והטילו ספק במחקר.

In the United States, corporations lobbied against regulating pollution,

בארצות הברית, חברות הפעילו לובי נגד רגולציה על זיהום,

and convinced politicians that such policies

ושכנעו פוליטיקאים שמדיניות כזו

would raise energy costs and threaten jobs.

תעלה את מחירי האנרגיה ותסכן מקומות עבודה.

These obstacles led the government to delay changes,

המכשולים האלה הובילו את הממשלה לדחות את השינויים,

and mandate further research into the issue.

וחייבו מחקר נוסף בנושא.

But after a decade of mounting concern, Congress finally took action.

אבל אחרי עשור של דאגות גוברות, הקונגרס פעל לבסוף.

Since the bulk of sulfur dioxide emissions came from power plants,

מאחר שרוב פליטות הגופרית הדו חמצנית הגיעו מתחנות כוח,

the government set a limit on the total amount of it

הממשלה הציבה גבול לסך הפליטות

the electric power sector could emit each year.

שסקטור החשמל יכול לפלוט בכל שנה.

Then, they divided the permitted emissions into a fixed number of “allowances”

אז, הם חלקו את כמות הפליטות המאושרת למספר “מכסות” קבועות

distributed to each power plant.

המחולקות לכל תחנת כוח.

A plant could then choose to emit as much sulfur dioxide as they were allowed,

תחנה תוכל לבחור אם לפלוט את הכמות המותרת של גופרית דו חמצנית,

or reduce their emissions and sell their unused allowances to other power plants.

או להפחית את הפליטות שלהן ולמכור את המכסה הלא מנוצלת לתחנות אחרות.

This system, known as “cap and trade,”

השיטה הזו, שידועה כ“מכסה וסחר,”

offered power plants the economic flexibility to keep costs low

הציעה לתחנות כוח את הגמישות הכלכלית להשאיר את העלויות נמוכות

while strictly limiting pollution.

בזמן שהגבילו בקשיחות את הזיהום.

Many critics called these allowances licenses to pollute,

הרבה מבקרים קראו למכסות האלו רישיון לזהם,

or said the government was selling clean air.

או אמרו שהממשלה מוכרת אוויר נקי.

But since the cap was set to lower five years into the program,

אבל מאחר שהמכסה פחתה חמש שנים לתוך התוכנית,

it forced every utility company to reduce emissions in the long term.

היא הכריחה כל חברת חשמל להפחית את הפליטות בטווח הארוך.

Some plants added desulfurizing scrubbers to their smokestacks,

כמה תחנות הוסיפו סולקני גופרית לארובות שלהן,

or switched to low-sulfur coal and natural gas.

או עברו לפחם דל גופרית ולגז טבעי.

Oxides of nitrogen emissions were also reduced

פליטות תחמוצות חנקן גם הופחתו

with relatively low-cost technologies.

בטכנולוגיות בעלות יחסית נמוכה.

These advances allowed the power sector to grow

הפיתוחים האלה אפשרו למגזר החשמל לגדול

while the cap kept pollution under control.

בזמן שהמכסות השאירו את הזיהום תחת שליטה.

By 1985, Canada and the European Union adopted their own solutions,

עד 1985, קנדה והאיחוד האירופאי אימצו פתרונות משלהם,

and international treaties began circulating

ואמנות בין לאומיות התחילו להסתובב

to reduce air pollution worldwide.

כדי להפחית את זיהום האוויר בעולם.

Today, this science-driven economic policy has largely eliminated acid rain

היום, המדיניות הכלכלית מונעת המדע הזו חיסלה את רוב הגשם החומצי

across the United States and Canada.

לרוחב ארצות הברית וקנדה.

And while many ecosystems still need time to recover,

ובזמן שהרבה מערכות מחיה עדיין צריכות זמן להשתקם,

scientists have sped up the restoration of other areas

מדענים האיצו את השיקום של אזורים אחרים

by reintroducing essential organisms killed off by acid rain.

על ידי השבה של אורגניזמים חיוניים שחוסלו על ידי גשם חומצי.

Some countries, like Russia, India, and China

כמה מדינות, כמו רוסיה, הודו וסין

still rely heavily on high-sulfur coal

עדיין מסתמכות מאוד על פחם עשיר בגפרית

and continue to struggle with the environmental consequences.

וממשיכות להתמודד עם התוצאות הסביבתיות.

However, acid rain’s relatively quick journey from major threat to minor issue

עם זאת, המסע המהיר יחסית של גשם חומצי מאיום עיקרי לנושא משני

is rightly celebrated as a victory for policies that protect the environment.

נחגג בצדק כניצחון למדיניות שמגנה על הסביבה.

Cap and trade can’t solve every environmental problem.

מכסה וסחר לא יכולים לפתור כל בעיה סביבתית.

But by using scientific consensus to guide policy,

אבל על ידי שימוש בקונצנזוס מדעי כדי להנחות מדיניות,

adopting efficient technology,

אימוץ טכנולוגיות יעילות,

and being unafraid to impose reasonable costs for pollution,

ולא לפחד להשית עלויות סבירות על זיהום,

countries can stop a growing storm of destruction before it’s too late.

מדינות יכולות לעצור סערה גדלה של הרס לפני שיהיה מאוחר מדי.