How the world's first metro system was built - Christian Wolmar

תרגום: Ido Dekkers עריכה: Allon Sasson

It was the dawn of 1863,

זה היה בשחר 1863,

and London’s not-yet-opened subway system,

והרכבת התחתית של לונדון שעדיין לא נפתחה,

the first of its kind in the world, had the city in an uproar.

הראשונה מסוגה בעולם, גרמה בעיר מהומה.

Digging a hole under the city and putting a railroad in it

חפירת בור תחת העיר והכנסת מסילה בתוכו

seemed the stuff of dreams.

נראתה כמו חומר לחלומות.

Pub drinkers scoffed at the idea

השותים בפאב צחקו על הרעיון

and a local minister accused the railway company of trying to break into hell.

וכומר מקומי האשים את חברת הרכבת בנסיון לפרוץ לגיהנום.

Most people simply thought the project,

רוב האנשים פשוט חשבו שהפרויקט,

which cost more than 100 million dollars in today’s money,

שעלה יותר מ 100 מליון דולר במונחים של ימינו,

would never work.

לעולם לא יעבוד.

But it did.

אבל הוא עבד.

On January 10, 1863,

ב 10 בינואר, 1863,

30,000 people ventured underground to travel on the world’s first subway

30,000 אנשים ירדו מתחת לאדמה כדי לנסוע ברכבת התחתית הראשונה בעולם

on a four-mile stretch of line in London.

בקו שאורכו שישה קילומטרים בלונדון.

After three years of construction and a few setbacks,

אחרי שלוש שנים של בניה וכמה עיכובים,

the Metropolitan Railway was ready for business.

הרכבת העירונית היתה מוכנה לצאת לדרך.

The city’s officials were much relieved.

ראשי העיר חשו הקלה.

They’d been desperate to find a way

הם היו נואשים למצוא דרך

to reduce the terrible congestion on the roads.

להפחית את העומס הנוראי על הדרכים.

London, at the time the world’s largest and most prosperous city,

לונדון, בזמנו העיר הכי גדולה ומשגשגת,

was in a permanent state of gridlock,

היתה במצב תמידי של פקק,

with carts,

עם עגלות,

costermongers,

רוכלי ירקות ופירות ברחוב,

cows,

פרות,

and commuters jamming the roads.

ונוסעים שחוסמים את הדרכים.

It’d been a Victorian visionary, Charles Pearson,

היה זה איש החזון הויקטוריאני, צ'ארלס פירסון,

who first thought of putting railways under the ground.

שחשב לראשונה על הנחת מסילות מתחת לאדמה.

He’d lobbied for underground trains throughout the 1840s,

הוא הקים לובי לרכבות תת קרקעיות בשנות ה 40 של המאה ה 19,

but opponents thought the idea was impractical

אבל מתנגדים חשבו שהרעיון היה לא מעשי

since the railroads at the time only had short tunnels under hills.

מאחר ולרכבות באותו זמן היו רק מנהרות קצרות תחת גבעות.

How could you get a railway through the center of a city?

איך תוכלו להעביר מסילה תחת מרכז העיר?

The answer was a simple system called "cut and cover."

התשובה היתה מערכת פשוטה שנקראה "חיתוך וכיסוי."

Workers had to dig a huge trench,

עובדים היו צריכים לחפור תעלות עצומות,

construct a tunnel out of brick archways,

לבנות מנהרה מקשתות לבנים,

and then refill the hole over the newly built tunnel.

ואז למלא את הבור מעל התעלה שנבנתה.

Because this was disruptive

בגלל שזה היה מפריע

and required the demolition of buildings above the tunnels,

ודרש את ההריסה של בניינים מעל המנהרות,

most of the line went under existing roads.

רוב הקו עבר מתחת לכבישים קיימים.

Of course, there were accidents.

כמובן, שהיו תאונות.

On one occasion, a heavy rainstorm flooded the nearby sewers

במקרה אחד, סערה כבדה הציפה את הביוב השכן

and burst through the excavation,

ופרצה לתוך החפירות,

delaying the project by several months.

מה שעיכב את הפרוייקט למספר חודשים.

But as soon as the Metropolitan Railway opened,

אבל ברגע שהרכבת העירונית נפתחה,

Londoners rushed in to ride the new trains.

אנשי לונדון מיהרו פנימה לנסוע ברכבות החדשות.

The Metropolitan quickly became a vital part of London’s transport system.

הרכבת העירונית הפכה במהרה לחלק ממערכת התחבורה בלונדון.

Additional lines were soon built,

קוים נוספים נבנו במהרה,

and new suburbs grew around the stations.

ופרוורים חדשים גדלו סביב התחנות.

Big department stores opened next to the railroad,

חנויות גדולות נפתחו קרוב למסילות,

and the railway company even created attractions,

וחברת הרכבות אפילו יצרה אטרקציות,

like a 30-story Ferris wheel in Earls Court to bring in tourists by train.

כמו גלגל ענק בגובה 30 קומות בארלס קורט כדי להביא נוסעים ברכבת.

Within 30 years,

תוך 30 שנה,

London’s subway system covered 80 kilometers,

מערכת הרכבת התחתית כיסתה 80 קילומטר,

with lines in the center of town running in tunnels,

עם קוים במרכז העיר שעוברים בתעלות,

and suburban trains operating on the surface, often on embankments.

ורכבות פרווריות שפועלות על פני השטח, הרבה פעמים על סוללות.

But London was still growing,

אבל לונדון עדיין גדלה,

and everyone wanted to be connected to the system.

וכולם רצו להיות מחוברים למערכת.

By the late 1880s,

עד שלהי שנות השמונים של המאה ה 19,

the city had become too dense with buildings, sewers, and electric cables

העיר הפכה צפופה מדי בבניינים, ביובים, וכבלים חשמליים

for the "cut and cover" technique,

לשיטת ה "חיתוך וכיסוי",

so a new system had to be devised.

אז נדרש להמציא מערכת חדשה.

Using a machine called the Greathead Shield,

בשימוש במכונות שנקראות מגן הראש הגדול,

a team of just 12 workers could bore through the earth,

צוות של 12 עובדים יכלו לקדוח דרך האדמה,

carving deep underground tunnels through the London clay.

לחתוך מנהרות תת קרקעיות דרך החימר הלונדוני.

These new lines, called tubes, were at varying depths,

הקוים החדשים האלה, שנקראו צינורות, היו בעומקים משתנים,

but usually about 25 meters deeper than the "cut and cover" lines.

אבל בדרך כלל בעומק של בערך 25 מטר עמוק יותר מקווי ה"חיתוך וכיסוי".

This meant their construction didn’t disturb the surface,

זה אומר שהבניה שלהם לא הפריעה על פני השטח,

and it was possible to dig under buildings.

והיה אפשרי לחפור תחת בניינים.

The first tube line, the City and South London,

קו הטיוב הראשון, הסיטי ודרום לונדון,

opened in 1890 and proved so successful

נפתח ב 1890 והוכח כמוצלח כל כך,

that half a dozen more lines were built in the next 20 years.

ששישה קוים נוספים נבנו ב 20 השנים הבאות.

This clever new technology was even used to burrow several lines

הטכנולוגיה החכמה החדשה היתה אפילו בשימוש כדי לחפור מספר קוים

under London’s river, the Thames.

תחת נהר לונדון, התמזה.

By the early 20th century,

עד תחילת המאה ה 20,

Budapest,

בודפסט,

Berlin,

ברלין,

Paris,

and New York

פריז,

וניו יורק

had all built subways of their own.

בנו רכבות תחתית משלהן.

And today, with more than 160 cities in 55 countries

והיום, עם יותר מ 160 ערים ב 55 מדינות

using underground rails to combat congestion,

שמשתמשות ברכבות תחתיות כדי לשלוט בעומסים,

we can thank Charles Pearson and the Metropolitan Railway

אנחנו יכולים להודות לצ'ארלס פירסון ולרכבת המטרופוליטנית

for getting us started on the right track.

שגרמו לנו להתחיל על המסילה הנכונה.