Why should you read Shakespeare’s “The Tempest”? - Iseult Gillespie

תרגום: Ido Dekkers עריכה: Allon Sasson

Claps of thunder and flashes of lightning illuminate a swelling sea,

רעמים והבהובי ברקים מאירים את הים הגלי,

as a ship buckles beneath the waves.

כשספינה נאנקת תחת הגלים.

This is no ordinary storm, but a violent and vengeful tempest,

זו לא סערה רגילה, אלא סערה אלימה ונקמנית,

and it sets the stage for Shakespeare’s most enigmatic play.

והיא מכינה את הבמה למחזה הכי אניגמטי של שייקספיר.

As the skies clear, we are invited into a world

כשהשמיםים מתבהרים, אנחנו מוזמנים לעולם

that seems far removed from our own, but is rife with familiar concerns

שנראה מרוחק משלנו, אבל מלא בדאגות מוכרות

about freedom, power, and control.

בנוגע לחרות, כוח, ושליטה.

The Tempest is set on a desert island, exposed to the elements

הסערה ממוקמת על אי מדברי, חשוף לכל היסודות

and ruled with magic and might by Prospero, the exiled Duke of Milan.

ונשלט על ידי קסם וכוח על ידי פרוספרו, הדוכס המוגלה של מילאנו.

Betrayed by his brother Antonio, Prospero has been marooned on the island

נבגד על ידי אחיו אנטוניו, פרוספרו ננטש על האי

for twelve years with his daughter Miranda and his beloved books.

במשך שתים עשרה שנים עם בתו מירנדה וספריו האהובים.

In this time he’s learned the magic of the island

בזמן הזה הוא למד את קסם האי

and uses it to harness its elementary spirits.

והשתמש בו כדי לרתום את הכוחות היסודיים שלו.

He also rules over the island’s only earthly inhabitant,

הוא גם שלט בתושב הארצי היחידי של האי,

the dejected and demonized Caliban.

קאליבן המדוכא שעבר דמוניזציה.

But after years of plotting revenge, Prospero’s foe is finally in sight.

אבל אחרי שנים של תכנון נקמה, האויב של פרוספרו סוף כל סוף נראה לעין.

With the help of the fluttering sprite Ariel,

בעזרת הרוח המרפרפת אריאל,

the magician destroys his brother’s ship and washes its sailors ashore.

הקוסם משמיד את ספינות אחיו ושוטף את המלחים לחוף.

Prospero’s plotting even extends to his daughter’s love life,

התכנון של פרוספרו אפילו מגיע עד לחיי האהבה של ביתו,

whom he plans to fall for stranded prince Ferdinand.

אותה הוא מתכנן לחתן עם הנסיך הנטוש פרדיננד.

And as Prospero and Ariel close in on Antonio,

וכשפרוספרו ואריאל מתקרבים לאנטוניו,

Caliban joins forces with some drunken sailors,

קאליבן מצרף את כוחותיו למלחים שיכורים,

who hatch a comic plot to take the island.

שמעלים תוכנית קומית להשתלט על האי.

The play strips society down to its basest desires,

המחזה מפשיט את החברה לתשוקות החיתיות שלה,

with each faction in hot pursuit of power- be it over the land, other people,

עם כל פלג במרדף אחרי כוח -- אם זו אדמה, אנשים אחרים,

or their own destiny.

או היעוד שלהם עצמם.

But Shakespeare knows that power is always a moving target;

אבל שייקספיר יודע שכוח הוא תמיד מטרה נעה;

and as he reveals these characters’ dark histories,

וכשהוא מגלה את ההסטוריות החשוכות של הדמויות האלו,

we begin to wonder if this vicious cycle will ever end.

אנחנו מתחילים לתהות אם המחזור האכזרי הזה אי פעם יסתיים.

Although Prospero was wronged by Antonio,

למרות שאנטוניו לא היה בסדר לאחיו פרוספרו,

he has long inflicted his own abuses on the island,

במשך זמן רב הוא השפיע לרעה על האי,

hoarding its magical properties and natural re-sources for himself.

אוסף את תכונותיו הקסומות ואת משאביו הטבעיים לעצמו.

Caliban especially resents this takeover.

קאליבן בעיקר נוטר טינה להשתלטות הזו.

The son of Sycorax,

בנה של סקוראקס,

a witch who previously ruled the island,

מכשפה ששלטה בעבר על האי,

he initially helped the exiles find their footing.

תחילה הוא עזר לגולים למצוא את מקומם.

But he’s since become their slave, and rants with furious regret:

אבל מאז הוא הפך לעבדם, ומתלונן בצער זועם:

“And then I loved thee,/ And showed thee

"ואז אהבתי אותך, והראתי לך

all the qualities o’ th’ isle/ The fresh springs,

את כל התכונות של האי המעיינות הזכים,

brine pits, barren place and fertile./

בורות המלח, מקום צחיח ופורה.

Cursed be I that did so!”

אני מקולל שעשיתי זאת!"

With his thunderous language and seething anger,

עם השפה הרועמת שלו וזעם רותח,

Caliban constantly reminds Prospero of what came before:

קאליבן כל הזמן מזכיר לפרוספרו מה היה לפני כן:

this island’s mine by Sycorax my mother, Which thou takest from me.

האי הזה היה שלי בגלל אימי סקוראקס, שאתה לקחת ממני.

Yet Sycorax also abused the island,

ועדיין סיקוראקס גם התעללה באי,

and imprisoned Ariel until Prospero released him.

וכלאה את אריאל עד שפרוספרו שיחרר אותו.

Now Ariel spends the play hoping to repay his debt and earn his freedom,

עכשיו אריאל מבלה את המחזה בתקווה לשלם את חובו ולהרוויח את חרותו,

while Caliban is enslaved indefinitely, or at least as long

בעוד קאליבן משועבד לתמיד, או לפחות

as Prospero is in charge.

כל עוד פרוספרו בשליטה.

For these reasons and many more,

מהסיבות האלו והרבה אחרות,

The Tempest has often been read as an exploration of colonialism,

הסערה הרבה פעמים נקראה כחקר הקולוניאליזם,

and the moral dilemmas that come with en-counters of “brave new world(s)."

והדילמות המוראליות שהגיעו עם מפגשים עם "עולמות חדשים ואמיצים."

Questions of agency and justice hang over the play:

שאלות של שליטה וצדק תלויות מעל המחזה:

is Caliban the rightful master of the land?

האם קאליבן השליט האמיתי של הארץ?

Will Ariel flutter free?

האם אריאל יצא לחופשי?

And is Prospero the mighty overseer-

והאם פרוספרו השליט החזק --

or is there some deeper magic at work, beyond any one character's grasp?

או האם יש קסם עמוק יותר שפועל, מעבר לתפיסת הדמויות?

Throughout the play,

במהלך המחזה,

Ariel constantly reminds Prospero of the freedom he is owed.

אריאל כל הזמן מזכיר לפרוספרו את החופש שהוא חייב לו.

But the question lingers of whether the invader will be able

אבל השאלה משתהה אם הפולש יהיה מסוגל

to relinquish his grip.

לוותר על אחיזתו.

The question of ending one’s reign is particularly potent given that The Tempest

השאלה של סיום השלטון שלו חזקה בעיקר בהתחשב בכך שמאמינים שהסופה

is believed to be Shakespeare’s final play.

היא המחזה האחרון של שייקספיר.

In many ways Prospero’s actions echo that of the great entertainer him-self,

בהרבה דרכים הפעולות של פרוספרו מהדהדות את אלו של המבדר הגדול עצמו,

who hatched elaborate plots, maneuvered those around him,

שהגה עלילות מורכבות, תימרן את סובביו,

and cast a spell over characters and audience alike.

והטיל כישוף על הדמויות כמו גם על הקהל.

But by the end of his grand performance of power and control,

אבל עד סוף ההופעה הגדולה של כוח ושליטה,

Prospero’s final lines see him humbled by his audience -

השורות האחרונות של פרוספרו מראות אותו צנוע מול קהלו --

and the power that they hold over his creations.

והכוח שהם מחזיקים על היצירות שלו.

"With the help of your good hands./ Gentle breath of yours my sails/

"בעזרת ידיך הטובות. נשימה עדינה שלך

Must fill or else my project fails,/ Which was to please."

את מפרשי צריכה למלא או שהפרוייקט שלי יכשל, שהיה כדי לרצות."

This evokes Shakespeare’s own role as the great entertainer

זה מעורר את התפקיד של שייקספיר כמבדר הגדול

who surrenders himself, ultimately, to our applause.

שמסגיר את עצמו, לבסוף, לתשואות שלנו.