The city of walls: Constantinople - Lars Brownworth

Translator: tom carter Reviewer: Bedirhan Cinar

תרגום: Ido Dekkers עריכה: Zeeva Livshitz

The most important walls in western history aren't even in the West.

הקירות החשובים ביותר בהסטוריה המערבית הם אפילו לא במערב.

They surround the modern city of Istanbul, Constantinople as the Romans called it.

הם מקיפים את העיר המודרנית של איסטנבול, קונסטנטינופול כמו שהרומאים קראו לה.

And for a thousand years, the fate of Europe depended on them.

ובמשך אלפי שנים, הגורל של אירופה היה תלוי בהם.

Constantinople was designed to be the center of the world.

קונסטנטינופול תוכננה להיות מרכז העולם.

When the frontiers of the Roman Empire began to crumble in the 4th Century,

כשגבולות האמפריה הרומית החלו להתפורר במאה הרביעית,

the capital was moved to the cultured, wealthy, and still stable East.

ההון הועבר למזרח המתורבת, העשיר והיציב עדיין.

There, at the crossroads between Europe and Asia, the hub of the major trade routes of the ancient world,

שם, בפרשת הדרכים בין אירופה ואסיה, המרכז של כל דרכי הסחר הראשיות של העולם העתיק,

the Emperor Constantine built his city.

הקיסר קונסטנטין בנה את העיר.

This was the city of libraries and universities,

זו היתה עיר של ספריות ואוניברסיטאות,

20 times the size of London or Paris at the time.

גדולה פי 20 מלונדון ופריז באותו הזמן.

It contained the priceless knowledge of the classical world which was fading in the West.

היא הכילה את הידע שלא יסולא בפז של העולם הקלאסי שנמוג במערב.

To protect this masterpiece from its many enemies,

כדי להגן על יצירות המופת מאוייביו הרבים,

Constantine's successors built the finest defensive fortifications ever made.

קונסטנטין בנה את הביצורים הטובים ביותר שנבנו אי פעם.

The first line of protection was a moat 60 feet wide and 22 feet deep,

קו ההגנה הראשון היה חפיר ברוחב 20 מטר ו7 מטר עומק,

stretching all four miles from coast to coast.

שהתמתח לאורך כל ששה וחצי הקילומטרים מחוף לחוף.

Pipes from inside the city could fill it at the first sight of the enemy,

צינורות מתוך העיר יכלו למלא אותו למראה ראשון של אוייב,

and a short wall protected archers who could fire at the soaked soldiers trying to swim across.

וקיר קצר הגן על קשתים שיכלו לירות בחיילים הספוגים שניסו לחצות בשחיה.

Those who were lucky enough to clear the moat had to contend with an unceasing barrage from the 27 foot outer wall above.

אלה שהיו בני מזל מספיק לעבור את החפיר היו צריכים להתמודד עם המטר הבלתי פוסק מהקיר החיצוני שמעל בגובה 9 מטר.

Arrows, spears, or far worse, Greek fire -- an ancient form of napalm that would ignite on contact

חיצים, חניתות, או גרוע יותר, אש יוונית -- צורה עתיקה של נפלם שהיתה ניצתת במגע

and couldn't be extinguished by water -- would rain down on them.

ולא ניתן היה לכבות אותה עם מים -- היתה ניתחת עליהם.

Squads of Roman defenders would carry portable flame throwers,

מחלקות של מגינים רומאים היו נושאות להביורים ניידים,

spraying anyone trying to climb out of the moat.

ומרססים כל מי שניסה לטפס מהחפיר.

The terrified victims would leap back, only to find that they still burned underwater.

הקורבנות המפוחדים היו קופצים חזרה, רק כדי למצוא שהם עדיין בוערים מתחת למים.

At times, the Romans would also mount siphons onto the ramparts,

לפעמים, הרומאים היו שמים סיפונים על הביצורים,

and launch clay pots full of Greek fire from catapults at an invading army.

ומשגרים כדי חימר מלאים באש יוונית מקטפולטות על הצבא הפולש.

The front lines would turn into an inferno,

השורות הקדמיות היו הופכות לכבשן,

making it appear as if the earth itself was on fire.

וגרמו לאדמה עצמה להראות כאילו היא עולה באש.

If, by some miracle, the outer wall was compromised,

אם, בנס כלשהו, הקיר החיצוני היה נעבר,

attackers would be faced with the final defense: the great inner wall.

התוקפים היו ניצבים בפני ההגנה הסופית: הקיר הפנימי העצום.

These walls were wide enough to have four men ride side by side,

הקירות האלו היו רחבים מספיק כדי שארבעה אנשים יוכלו לרכב צד לצד,

allowing troops to be rushed wherever they were needed.

אפשרו לכוחות להגיע במהירות לאן שהיו זקוקים להם.

Attilla the Hun, destroyer of civilizations, who named himself the Scourge of God,

אטילה ההוני, משמיד הציביליזציות, שקרא לעצמו מצליף האלוהים,

took one look at them and turned around.

הביט מבט אחד בהן וסב לאחור.

The Avars battled the walls uselessly til their catapults ran out of rocks.

האברים נלחמו בחומות ללא תועלת עד שלקטפולטות שלהם נגמרו האבנים.

The Turks tried to tunnel under them, but found the foundations too solid.

הטורקים ניסו לחפור מתחתן, אבל מצאו את היסודות קשים מדי.

The Arabs tried to starve the city into submission,

הערבים ניסו להרעיב את העיר לכניעה,

but ran out of food themselves and had to resort to cannibalism.

אבל נגמר להם האוכל בעצמם והם היו צריכים לעבור לקניבליות.

It took the guns of the modern world to finally bring them down.

זה הצריך את התותחים של העת המודרנית כדי להכניע אותן לבסוף.

In 1453, the Turks brought their super weapon:

ב 1453, הטורקים הביאו את נשק העל שלהם:

a monster cannon that could fire a 15 hundred pound stone ball over a mile.

תותח ענק שיכל לירות אבנים במשקל 750 קילו למרחק של יותר מקילומטר וחצי.

Together with more than a hundred smaller guns,

יחד עם עוד יותר ממאה תותחים קטנים יותר,

they kept up a steady bombardment day and night.

הם המשיכו בהפצצה קבועה יום וליל.

A section of the old walls collapsed, but even in their death throes they proved formidable.

חלק מהחומה הישנה קרס, אבל אפילו במותן הן התגלו ראויות.

The rubble absorbed the shock of the cannonballs better than the solid wall.

גלי האבנים ספגו את מכות כדורי התותח טוב יותר מהקירות הקשיחים.

It took a month and a half of continuous blasting to finally open a breach.

זה לקח חודש וחצי של הפצצה קבועה לפתוח פרצה בסופו של דבר.

The last Roman Emperor, Constantine the 11th, drew his sword

הקיסר הרומי האחרון, קונסטנטין ה 11, שלף את חרבו

and jumped into the gap to stop the onrushing horde,

וקפץ לפער כדי לעצור את ההמון הפולש,

disappearing into legend.

ונעלם לאגדה.

The city was taken, and the Roman Empire finally disappeared.

העיר נכבשה, והאמפריה הרומית נעלמה לבסוף.

But those broken walls had one last gift.

אבל לקירות השבורים האלה היתה מתנה אחרונה.

As the survivors fled the doomed city, they brought with them their precious books and their ancient traditions.

כשהניצולים ברחו מהעיר האבודה, הם הביאו אתם את ספריהם היקרים ומסורתיהם העתיקות.

They traveled west to Italy, reintroduced the Greek language and learning to western Europe, and ignited the Renaissance.

הם נדדו מערבה לאיטליה, הציגו מחדש את השפה והלימוד היווני לאירופה המערבית, והציתו את הרנסאנס.

Thanks to Constantinople's walls, that pile of brick and marble that guarded them for so long,

תודות לקירות קונסטנטינופול, ערמת הלבנים והשיש ששמרה עליהם זמן כה רב,

we still have our classical past.

עדיין יש לנו את העבר הקלאסי.